והייתם נקיים מה' ומישראל

מים ראשונים: המקור של אמרה ידועה זו הוא בפרשתנו ובהקשר מאד ספציפי של תנאי בני גד ובני ראובן והבטחתם לסייע לאחיהם לנחול את הארץ. חכמינו, לאורך כל הדורות מהתנאים ועד ספרות השו"ת, נתנו לפסוק זה פירוש ושימוש רחבים ביותר, בהקשר עם הנהגת האדם הראויה – הנהגה שאולי איננה "עיקר הדין", אך היא הרבה מעבר ל-"לפנים משורת הדין" או "דרכי חסידות".

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה': (במדבר לב כ-כב).1

 

מסכת שקלים פרק ג משנה ב

אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין ולא בקמיע שמא יעני ויאמרו מעון הלשכה העני או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר. לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל". ואומר: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" (משלי ג ד).2

תוספתא מסכת שקלים (ליברמן) פרק ב הלכה ב

נכנס לתרום את הלשכה היו מפשפשין בו בכניסה וביציאה ומדברין עמו משעה שנכנס עד שעה שיצא, לקיים מה שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל". ואומר: "ועשית הישר והטוב בעיני ה' " (דברים ו יח) – "הטוב" בעיני שמים ו"הישר" בעיני אדם דברי ר' עקיבא. ר' ישמעאל אומר: אף הישר בעיני שמים. ואומר: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" (משלי ג ד). הכריעו חכמים לקיים דברי ר' ישמעאל שנאמר: "כי תעשה הישר בעיני ה'" – ואין כאן "טוב".3 ואומר: "אל אלהים ה' הוא יודע וישראל הוא ידע" (יהושע כב כב).4

תוספתא מסכת פאה (ליברמן) פרק ד הלכה טו

גבאי צדקה אין רשאין לפרוש זה מזה.5 אפילו נתן לו חבירו מעות שהוא חייב לו, אפילו מצא מעות בדרך, אינו רשיי ליטלן, שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל".6 אבל פורשין זה מזה לתוך חצר או לתוך חנות וגובין.7

שמות רבה נא א-ב

"ואלה פקודי המשכן" – כך פתח ר' תנחומא בר אבא: "איש אמונות רב ברכות"  (משלי כח כ)  … "איש אמונות" – זה משה שהוא נאמנו של הקב"ה, שנאמר: "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא"  (במדבר יב ז) … "רב ברכות" – שכל הדברים שהיה גזבר עליהם היו מתברכים לפי שהוא נאמן … "ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם … כי באמונה הם עושים" (מלכים ב יב טז) –  זה דורו של יואש שהיו עושין באמונה.

שנו רבותינו: מי שהיה נכנס לתרום את הלשכה לא היה נכנס לא בפרגוד חפות ולא באנפליא שאם יעשיר יאמרו מתרומת הלשכה העשיר, שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל", ומשה היה גזבר לעצמו על מלאכת המשכן? שנו רבותינו: אין ממנין שררה על הצבור בממון פחות משנים, והרי אתה מוצא שהיה משה גזבר לעצמו?

אלא אע"פ שהיה משה גזבר לעצמו הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר: "אלה פקודי המשכן … אשר פוקד על פי משה … ביד איתמר בן אהרון הכהן".8

מסכת פסחים דף יג עמוד א

דתניא: גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק – פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן. גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק – מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן. משום שנאמר: "והייתם נקים מה' ומישראל".9

יומא דף לח עמוד א

תנו רבנן: בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת ולא רצו ללמד … אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? אמרו: יודעין היו של בית אבא שבית זה עתיד ליחרב, אמרו: שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן, וילך ויעבוד עבודה זרה בכך. ועל דבר זה מזכירין אותן לשבח: מעולם לא יצאת כלה מבושמת מבתיהן, וכשנושאין אשה ממקום אחר מתנין עמה שלא תתבסם, שלא יאמרו ממעשה הקטורת מתבסמין, לקיים מה שנאמר: "והייתם נקים מה' ומישראל".10

תלמוד ירושלמי מסכת שקלים פרק ג דף מז עמוד ג

ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן: בתורה ובנביאים ובכתובים מצאנו שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום. בתורה מניין? דכתיב: "והייתם נקיים מהי' ומישראל". בנביאים מניין? דכתיב: "אל אלהים ה' אל אלהים ה', הוא יודע וישראל הוא ידע". בכתובים מניין? שנאמר: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם". גמליאל זוגא שאל לרבי יוסי בי רבי בון: אי זהו המחוור שבכולן? אמר ליה: "והייתם נקיים מה' ומישראל".11

שבת שלום

חזק חזק ונתחזק

מחלקי המים

מים אחרונים: נושא אחר הקשור לכלל "והייתם נקיים מה' ומישראל", היא הדרישה להנמקת פסק הדין, מה שהגמרא בסנהדרין לא ע"ב מכנה: "מאיזה טעם דנתוני", היינו דרישה של אחד מבעלי הדין (מי שיצא חייב מן הסתם): מאילו סיבות דנתם אותי כך וכך. לדעת רוב הפוסקים, במשפט העברי אין חובה על הדיינים לנמק את פסק דינם, וזו נוהגת רק במקרים מיוחדים של חשד ורק מהטעם של "והייתם נקיים מה' ומישראל", היינו, לא מעיקר הדין (תוספות בבא מציעא סט ע"ב "בכי האי גוונא ודאי צריך לאודועיה", הרא"ש שם ועוד). נושא זה, וזכות הערעור לפני בית דין הגדול, עברו שינויים בדורנו בעקבות הקמת המדינה וייסוד תקנות הרבנות הראשית בשנות המנדט הבריטי. לסקירה רחבה של הנושא, ראה מאמרו של אליאב שוחטמן: חובת ההנמקה במשפט העברי, שנתון המשפט העברי, כרך ו-ז (תשל"ט-תש"ם).

עדכון אחרון: 25/01/2018

הערות שוליים

  1.  שים לב לחוסר הסימטריה בין אמצע הפסוק בו מוזכרים ה' וישראל - "והייתם נקיים מה' ומישראל" (בעיני אלהים ואדם) – ובין סופו בו מוזכר רק ה': "והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה' " – "לפני ישראל" לא כתוב. ראה ספר יהושע פרק כ שלבני ישראל אכן הייתה מחשבה שנייה לגבי התנחלותם של בני גד ובני ראובן בעבר הירדן המזרחי והם הכירו בסכנה של התנתקותם מהזרם המרכזי של העם (כפי שאכן קרה, ראה דברי הימים א פרק ה פסוק כ). שים גם לב שהגם שמשה כועס עליהם מאד בתחילה, הוא מתרצה מהר להצעתם ובניגוד לסיפור של בנות צלפחד מפרשת השבוע שעבר, לא מסופר שהתייעץ עם הקב"ה. ורוב פרשני המקרא התעלמו מפסוק זה. וכבר הרחבנו לדון בבני גד ובני ראובן בדברינו שבטי עבר הירדן המזרחי - 1 ושבטי עבר הירדן המזרחי – 2 בפרשה זו בשנה האחרת.
  2.  ראה תענית יא ע"ב: "במה שימש משה כל שבעת ימי המילואים - בחלוק לבן. רב כהנא מתני: בחלוק לבן שאין לו אימרא". מסביר רש"י שם: "שפה מתרגמינן אימרא, כלומר, תחוב היה מחוט אחד כל החלוק, ולא כבגדים שלנו שבתי הידיים מדובקין בבגד הגוף בתפירה, כדי שלא יחשדוהו שמא באותה שפה הוציא מעות הקודש, משום שנאמר: והייתם נקיים מה' ומישראל". אגב, הפסוק בו מסיים המדרש "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" הוא פסוק-אח שמוזכר תדיר בנשימה אחת עם "והייתם נקיים מה' ומישראל". מאוחר יותר נתגלגל לביטוי "ונמצא חן ושכל טוב" שאנו אומרים בברכת המזון. מי חידש ביטוי זה? ראה מחזור ויטרי סימן פג בהלכות ברכת המזון וכן בהקדמת רמב"ן לספר בראשית.
  3.  מה המחלוקת בין רבי עקיבא ור' ישמעאל? ומה כאן ההכרעה? שיטת ר' עקיבא מדגישה את הכפילות וההבחנה בין אדם למקום ואדם לחברו (ראה יומא פרק ח משנה ט), והוא סומך זאת על לשון הפסוקים: "הטוב" – בעיני אדם ו"הישר" – בעיני שמים (אלהים). ר' ישמעאל אינו חולק על עצם התפיסה אלא על פרשנות הפסוקים. "הישר" הוא (גם) בעיני שמים. הפסוק שהוא מביא "כי תעשה הישר בעיני ה'" מופיע בתורה פעמיים. פעם אחת בפרשת עגלה ערופה (דברים כא ט) ששם מדובר ברצח ופעם שנייה באיסור אכילת דם (דברים יב כה). אם הראשון הוא בגדר אדם ושמים, השני בודאי הוא בגדר שמים בלבד ומשם כנראה עיקר הראייה. (והראשון, עגלה ערופה ורצח, יכול לשמש מקור לשיטה שבכל דין של "בין אדם לחברו" יש גם "בין אדם למקום" מעצם ציווי התורה). אך עדיין אפשר לשאול: למאי נפקא מיניה? מה הכרעה הכריעו כאן חכמים? המאיר עינינו יבורך. המקור, אגב, למחלוקת ר' עקיבא ור' ישמעאל, הוא, כך נראה, ספרי דברים פיסקא עט: "כי תעשה הטוב והישר, הטוב בעיני שמים והישר בעיני אדם דברי רבי עקיבה. וכן הוא אומר: ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. רבי ישמעאל אומר: הישר בעיני שמים". ראה שם. גם "הטוב והישר" הוא כלל הלכתי שנעשה בו שימוש רב, מעבר לשורת הדין, וכבר זכינו לדון בו בדברינו הטוב והישר בפרשת ראה.
  4.  התוספת החשובה של התוספתא, לעומת המשנה בה פתחנו, הוא בפסוק המסיים: "אל אלהים ה' אל אלהים ה' הוא יודע וישראל הוא ידע אם במרד ואם במעל בה' אל תושיענו היום הזה". פסוק זה לקוח מהעימות בין בני ישראל ובני ראובן ובני גד שבסוף פרק יהושע שכבר הזכרנו בהערה 1 לעיל. זו התשובה של בני גד ובני ראובן לחשד של בני ישראל, זה משקל הנגד ל- "והייתם נקיים מה' ומישראל". ומכאן תשובה והנהגה ראויה לכל אדם שחו"ח נחשד שלא נשמר נקי מה' ומישראל, שהוא צריך להגיב ולהעיד עליו שמים וקהל שהם יודעים שאין בו מעל (ראה תשובת חנה לעלי: "לא אדוני, אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי"). זה החידוש הנפלא של התוספתא הנאמר כ"בדרך אגב". ולגבי עצם הפסוק מיהושע שהוא באמת נדיר בחוזק לשון השבועה שבו, ראה ילקוט שמעוני יהושע רמז לא: "מה ראו בני גד ובני ראובן להזכיר שלש שמות הללו שני פעמים? אל אלהים ה' - שבהם ברא את העולם ... אל אלהים ה' - שבהם נתנה תורה לישראל ... כנגד שלש מדות שבהן נברא העולם: בחכמה בתבונה ובדעת". שאר המדרשים התעסקו דווקא בבעייתיות של "ריבוי האלוהות" שיש לכאורה בפסוק זה (ראה בראשית רבה ח ט) ואכמ"ל.
  5.  שההלכה היא "צדקה נגבית בשניים". ראה בבא בתרא דף ח ע"ב: "קופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה. נגבית בשנים - שאין עושים שררות על הצבור פחות משנים, ומתחלקת בשלשה - כדיני ממונות".
  6.  מדובר בכסף של אחד מגבאי הצדקה, שבמהלך איסוף הכספים לקופת הצדקה, פגש מישהו שחייב לו כסף. לא יטול שם את חובו. ובטור יורה דעה סימן רנז נפסק: "גבאי צדקה אין רשאים לפרוש זה מזה לגבות, אלא בכדי שיראה זה את זה. מצא מעות בשוק או שפרעו לו חובו בשוק, לא יתנם לתוך כיס משום חשד. אלא יתנם לכיס של צדקה וכשיבא לביתו יחזור ויטלם". האין זה חשד גדול יותר או לחילופין נאמנות גדולה יותר שהגבאי נוטל מכסף הצדקה שנאסף?
  7. אבל מותר להם להיפרד זה מזה אם הם במקום סגור וקטן יחסית, כמו חצר או חנות וכל אחד גובה מאדם אחר.
  8.  כבר הרחבנו לדון במדרש זה בדברינו אלה פקודי המשכן בפרשת פקודי. המדרש "לא מוותר" למשה ולא מוכן לקבל את זה שניהל את כספי המשכן לבד. הפתרון היחידי שהוא מוצא הוא ע"י הוספת איתמר בן אהרון הכהן כנאמן השני, למרות שאין זה פשט הפסוק (ראה תחילת פרשת פקודי). וכל זה בגלל הכלל "והייתם נקיים מה' ומישראל" שמשה עצמו טבע (אמנם בעניין אחר). התחבטות זו של המדרש אם ניתן להקל היכן שמדובר באדם שאין עוררין על נאמנותו או שאנחנו מתעקשים על שני אנשים לפחות (דבר שיכול לעכב לפעמים את התהליך), מוצאת את ביטויה בהלכה. ראה טור יורה דעה סימן רנז: "גבאי צדקה הכשרים אין מדקדקין אחריהם ומכל מקום כדי שיהיו נקיים מהשם ומישראל טוב להם שיתן חשבון". אבל בשולחן ערוך יורה דעה סימן רנו סעיף ג נפסק: "הקופה אינה נגבית בפחות משנים, שאין עושים שררה על הצבור בממון בפחות משנים. אבל לאחר שנגבית, אחד נאמן עליה להיות גזבר" וכן הוא ברמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ט הלכה ה.
  9. גם כאן מדובר בגבאות של צדקה. הגבאים לא רשאים לפרוט, היינו להחליף מספר פרוטות (מטבעות נחושת) במטבע כסף כמו דינר, וההפך; פעולות שהיו נחוצות לשם ניהול קופת הצדקה (לשימור או לחלוקה), משום שיש חשש שיעשו הנחה לעצמם (מספר הפרוטות בדינר או מעה יכול היה להשתנות לפי מצב הפרוטות שהיו מחלידות או שהיו נותנים לעיתים הנחה בהחלפות כאלה לפי מצב השוק). גם אוכל שנצבר בתמחוי לצורך חלוקה לעניים, אין הגבאים הממונים רשאים למכור לעצמם.
  10.  על דבר זה דרשו אותם לשבח, על שהקפידו שנשותיהן ובנותיהן לא תתבסמנה. אבל על סירובם ללמד את סוד הקטורת דרשו אותם לגנאי כמו גם מומחים אחרים בבית המקדש: בית גרמו על לחם הפנים, שלא רצו ללמד את סודם המקצועי. ראה המשנה בסוף פרק שלישי ביומא ובגמרא שם. ובעקבות מעשה שהיה שינו חכמים את דעתם: "מעתה אסור לספר בגנותן של אלה". ראה שם גם על השיר ועל הכתב, מי לגנאי ומי לשבח.
  11. ובמסכת כלה רבתי פרק ה המונה את שבחי מי שעוסק בתורה והדברים שהוא זוכה להם: "אוהב את המקום אוהב את הבריות, מלמד שצריך אדם לצאת ידי הבריות כדרך שיוצא ידי שמים, דכתיב והייתם נקיים מי"י ומישראל'. סוף דבר, הפסוק בפרשתנו הוא העיקר.