- בין יום הזכרון לשואה ולגבורה ויום הזכרון לחללי מערכות ישראל, שהוא מאורע נדיר שקורה בשנים שאינן מעוברות בהם ערב פסח חל בשבת כמו השנה תשפ"א. צירוף זה בלוח השנה יחול גם בשנים תשפ"ה, אבל לאחר מכן רק בשנת תת"ה וקרוב לה תת"ח ואח"כ בשנת תתל"ב וקרוב לה תתל"ה הבעל"ט.
- "משם" שבפסוק הקודם הוא בית אבינדב המתואר כאן. לבית אבינדב הגיע הארון אחרי שהפלישתים ששבו אותו במלחמה המתוארת בתחילת ספר שמואל א (בתקופת עלי הכהן) החזירו אותו לישראל (לאחר שהיכה בהם). לאחר ששהותו של הארון בבית שמש לא צלחה, ככתוב בשמואל א ו יט-כ: "וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה' ... וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ מִי יוּכַל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' הָאֱלֹהִים הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה וְאֶל מִי יַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ", עלו אנשי קרית יערים לקחתו ונתנו לו אכסניה זמן רב. ראה הפסוקים בשמואל א ז א-ב: "וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ה' וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל בֵּית אֲבִינָדָב בַּגִּבְעָה וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ קִדְּשׁוּ לִשְׁמֹר אֶת אֲרוֹן ה': וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ה' ". עשרים שנה אלה היו, עפ"י סדר עולם רבה פרק יג, השנים בהם משכן שילה עבר לנב וגבעון. ויש לחקור מדוע לא חובר הארון חזרה עם המשכן כל אותן שנים (כל היודע פשר הדבר אנא יודיענו) וגם לא כל שנות מלכותו של דוד (ארבעים שנה). רק עם הקמת מקדש שלמה שב הארון והתחבר עם שאר כלי המקדש/משכן כמתואר במלכים א ח א. ראה דברינו גלגוליו של ארון הברית בפרשת תרומה.
- אחת הפעולות הראשונות שעושה דוד לאחר שהומלך על כל ישראל (בפרק הקודם) הוא להעלות את ארון הברית מבית אבינדב, שם שהה עשרים שנה, אל עיר דוד, מן הסתם כחלק מביסוס עיר דוד כמרכז השלטוני החדש של בית דוד. ראה סיכום פרק ו בשמואל בפירוש דעת מקרא. העלאת הארון הראשונה נגמרה במות עוזא והפכה מחגיגת שמחה כפי שביקש דוד לאבל וחרון אף על מות עוזא שהיה אחד מבני אבינדב, ודוד אשר ירא "אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה' " מסב את הארון אל "בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי". אך הפטרת השבת לא נעצרת כאן וממשיכה לניסיון השני של העלאת הארון לעיר דוד – ניסיון שהצליח, ככתוב בהמשך הפרק: "וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן ה' וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי ה' וּשְׁלָמִים". (בימי הביניים ונראה שכבר לפני כן בתקופה הביזאנטית, הפך המקום שהיום נמצא בהר ציון, למקום מקודש ועליה לרגל ונקרא "היכל דוד" או "אוהל דוד" ומאוחר יותר ע"י מסורות נוצריות לקבר דוד). הבחירה בפרק זה להפטרת השבת יסודה בהקבלה למות נדב ואביהו מחד גיסא ושמחת חנוכת המשכן מאידך גיסא בפרשת שמיני. אלא שבעוד שבהפטרה אלה שני אירועים בשני זמנים נפרדים (הגם שרצופים במקרא), בפרשתנו השמחה והאבל מהולים זה בזה. ראה דברינו אלישבע בפרשת זו. ואנו נתמקד בפרץ עוזא.
- העלאת ארון הברית על שני שלביה, נזכרת גם בספר דברי הימים שכידוע מתמקד בתולדות 'בית דוד', כשהוא מפאר ומרומם את המבצע שיזם דוד להעלאת הארון, כולל שיתוף יהודי הפזורה (ועקיצה לשאול שלא דרש את ארון הברית. מה עם שמואל?). מהמקום שהפסקנו לצטט לעיל עד מות עוזא והסבת הארון אל בית עובד אדום הגתי, שני הנוסחים קרובים מאד ובפסוקים מסוימים ממש זהים ולפיכך קיצרנו. הבדל הגדול, שהוא מעבר לנושא שלנו, הוא שבעוד שבספר שמואל ב אותו אנו קוראים בהפטרה, השלב השני של העלאת הארון מבית עובד אדום הגתי לעיר דוד הוא המשך ישיר בהפסקה של שלושה חודשים, בספר דברי הימים אלה שני שלבים נפרדים. לשלב הראשון מוקדש פרק יג ואילו השלב השני מתואר שם בפרק טו. ביניהם חוצץ פרק יד שמתאר את ביסוס שלטונו של דוד כולל שתי מלחמות עם הפלשתים והברית עם חירם מלך צור (מה שנזכר בשמואל ב בפרק ה). מה שמרמז שעברה תקופה לא קצרה בין שני האירועים. ראה שם הפסוק בתחילת פרק יד: "וַיֵּדַע דָּוִיד כִּי הֱכִינוֹ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל כִּי נִשֵּׂאת לְמַעְלָה מַלְכוּתוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל" ובסוף הפרק: "וַיֵּצֵא שֵׁם דָּוִיד בְּכָל הָאֲרָצוֹת וַה' נָתַן אֶת פַּחְדּוֹ עַל כָּל הַגּוֹיִם". בספר מלכים לעומת זאת, ההמשך בפרק ז שם הוא רצונו של דוד להקים את בית המקדש ותשובתו 'הדיפלומטית' של הקב"ה בפי נתן הנביא שבנו שלמה הוא שיבנה את הבית. ויש לדרוש עוד בהבדלים של שני נוסחים אלה, אך אנו נחזור לפרץ בעוזא.
- כך הנוסח במקבילה בדברי הימים: "גורן כידון". ובמלכים: "גורן נכון". ולהלן נראה דרשה על כידון-נכון.
- ללא שהתכוונו, קבלנו חיבור מעניין עם דברינו בשביעי של פסח בהצעה לאמץ את תיאור חציית בני ישראל את הירדן המתוארת בספר יהושע פרקים ג-ד, כ'הפטרה חלופית' לחג.
- התמקד בעסקיו וחשב על ענייניו ושכח את ההלכה. ראה גם הצעת מדרש
- היינו שעוזא נזקק לצרכיו ולא הרחיק מספיק מהארון. לא ברור מהיכן לקח הדרשן, הוא ר' יוחנן או ר' אלעזר, פירוש קיצוני כזה, בפרט שהפסוק מסביר את מעשהו של עוזא: "כי שמטו הבקר". פירושים מחמירים כגון זה שאין להם סמך בכתוב (ויש כאלה לא מעט בעולם המדרש, ראה דברינו המדרש המעצים בדפים המיוחדים), מחזקים את ההשערה שלצד המקרא ופסוקיו היו מסורות בע"פ קדומות למדי. אותו חכם שאמר דבר זה, לא בגדר פרשנות המקרא אמר, אלא כמצטט מסורת קדומה 'אחות למקרא'.
- מיתתו של עוזא כיפרה על מעשהו ונחל העולם הבא. במותו היה "עם האלהים", שהרי סוף סוף הייתה כוונתו לטובה. עכשיו רק נותר לנסות לחבר דרשה חיובית זו על עוזא עם אחת משתי הדרשות לעיל שלא ברור מי אמר מה. האם ר' יוחנן הוא שאמר שעוזא חטא ב"עסקי שלו" ומתוך שכחה ולפיכך יש לו חלק לעולם הבא, או שמא ר' יוחנן הוא שקבע שעוזא חטא בחטא המזלזל של עשיית צרכים בסמוך לארון וכעת הוא בכל זאת מסנגר עליו. ובין שניהם, למה לא לומר את הפשט הפשוט שעוזא מיהר להחזיק בארון שלא יישמט מהעגלה כפעולה אינסטינקטיבית? מה פשר 'בריחה' זו מפשט המקרא?
- חררה היא בצק של לחם או עוגה שנאפית היטב עד שמשחימה ו"קורמים פניה". ראה מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה יד על החררה שהוציאו בני ישראל איתם ממצרים: "נס גדול נעשה להם בחררה זו שאכלו ממנה שלשים יום עד שירד להם המן". ובירושלמי שבת א י: "אין נותנין את הפת לתנור עם חשיכה ולא חררה ע"ג גחלים אלא כדי שיקרמו פניה".
- הפסוק המלא הוא: "הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה לּוֹ כְנָפַיִם כְּנֶשֶׁר יָעוּף הַשָּׁמָיִם" ונדרש כפשוטו על רכוש וכסף שהיום כאן ומחר שם (אבן עזרא על הפסוק). אבל חז"ל דורשים אותו על התורה (ברכות ה ע"א, מגילה יח ע"ב). ההסבר לכך מצוי במדרש ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מח שדן בשכחת התורה והצורך לחזור ולשנן אותה עוד ועוד, וכדבריו: "והיה אם שכח תשכח, אי אתה מעלים עיניך ממנו עד שילך לו שנאמר: התעיף עיניך בו ואיננו. וכתוב במגילת חריסים: יום תעזבני - יומיים אעזבך".
- "והוא הביא אותו בעגלה". לא בכדי חרה לדוד, הוא שאשם בעקיפין לפחות, טוען המדרש, במותו של עוזא. אם הפלשתים משלחים את הארון בעגלה (שמואל א פרק ו), אתה דוד אינך יודע שאת הארון נושאים בכתף? עוזא חטא בכך שפעל אינסטינקטיבית וששכח שהארון נושא את נושאיו ואין הוא צריך 'להציל' את הארון מנפילה, אבל אתה דוד שכחת פסוק מפורש בתורה! ראה בגמרא ברכות סב ע"ב בשגיאה של דוד שמנה את העם (דברינו מניית עם ישראל בפרשת במדבר) שגם שם חוזר הביטוי על תינוקות של בית רבן שיודעים את ההלכה ואתה דוד שכחת: "אם ה' הסיתך בי ירח מנחה - אמר רבי אלעזר: אמר ליה הקב"ה לדוד: מסית קרית לי? הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, דכתיב: כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו וגו' ". ראה ביטוי זה גם בשיח בבית המדרש, גיטין כט ע"א: "אמר לו רבי יוחנן: זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותה". וכך גם בחולין פא ע"ב.
- ובנוסח מדרש הגדול במדבר ז ט: "אמר ר' יוחנן: בתחילה כידון ולבסוף כשבא למקומו - נכון". זו הדרשה על הבדלי הנוסח בין ספר מלכים וספר דברי הימים (הערה 5 לעיל). ראה פירוש רש"י על הגמרא כאן: "בתחילה - כשבא הארון שם, נעשה להם ככידון ההורג שהרג עוזא. ולבסוף - לאחר שנשתהה שם ששה חדשים בבית עובד אדום נעשה נכון שהכין את ביתו, דכתיב (שמואל ב ו) ויברך ה' את עובד אדום". ורד"ק מפרש שם: "ואפשר כי שמו גורן נכון וקראוהו גורן כידון על שמת שם עוזא ... כלומר, עתה כשנשאו הארון בעגלה ופרץ ה' בעוזה נקרא כידון ולבסוף כשהעלהו דוד מבית עובד אדום נקרא נכון שנשאוהו לוים בכתף כמו שאומר בדברי הימים: ויהי בעזור האלהים את הלוים כנגד מה שפרץ עתה בנושאיו. עזר שם את נושאיו לפי שעשו נכון שנשאוהו הלוים בכתפיהם ובמוטות". ורש"י מביא שם גם את פירוש ר' מנחם בר' חלבו שהופך את הסדר: "בתחילה נכון ולבסוף כידון" והכל על גורן ארונה היבוסי. ראה דבריו שם.
- פרשה ד סימן כ במדרש במדבר רבה מאריכה מאד בדרשות על העלאת ארון הברית הכפולה ע"י דוד ולא נוכל להביא אלא קטעים קצרים ממנה. הקשר לפרשת במדבר הוא כמובן הציווי לבני קהת לשאת בעצמם את כלי הקודש וביניהם הארון (במדבר פרקים ד, ז) ולפיכך גם לא קבלו מהעגלות שנדבו הנשיאים למשכן. הקטע כאן מדבר בשבח דוד שנהג כראוי וכאדם פשוט בעת העלאת ארון הברית. מה שאולי מעצים את כעסו על מות עוזא.
- בקטע שהשמטנו חוזר המדרש על התוכחה לדוד: "זמירות היו לי חוקיך ... דבר שהתינוקות יודעים", וכך גם מדרשים רבים אחרים. אבל מנגד, יש קבוצה נכבדה של מדרשים ופרשנים שרואים אמירה זו של דוד כדבר חיובי: שיר השירים רבה ב א, פסיקתא רבתי פיסקא טו, מדרש תהלים קיט, פירוש רד"ק על הפסוק ועוד.
- זו הנקודה העיקרית כאן, שהתנהגות הארון הפלאית שטלטלה את העגלה והכהנים רמזה לכולם שמשהו לא כשורה והם לא נרמזו. ראה גם בהמשך המדרש שם: "כי שמטו הבקר -למה שמטו? שהיו מוליכין אותו שלא כתורה שהן היו צריכין להוליכו בכתף וטענוהו בעגלה והלך לו לעצמו", היינו שגם שמיטת הארון מהעגלה היה סימן ורמז והם לא נרמזו וראו בכל עניין טכני.
- כנזכר שם בתחילת הדרשה בעת שדוד מכין את העלאת הארון: "כמה זקנים מינה דוד שם? אמר ר' ירמיה בן אלעזר ור' ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא: תשעים אלף זקנים מינה דוד ביום אחד ולא מינה את אחיתופל עמהם".
- ראה רעיון דומה בגמרא סוכה נג ע"ב בעת שדוד חפר בשיתין עליהן עתיד היה בית המקדש להיבנות והעולם עמד להישטף ואחיתופל לא ממהר לגלות לדוד כיצד לעצור את זה.
- המדרש משרבב לתוך פרשת העלאת הארון את היחסים המיוחדים שהיו לדוד ולאחיתופל שעפ"י המדרש היה מורו ורבו (מסכת אבות פרק ו משנה ג, סנהדרין קו ע"ב) וסופו שהצטרף למרד אבשלום כנגד דוד. פרשה זו שווה דף נפרד, כאן מדגיש המדרש שדוד לא נועץ באחיתופל לפני שיצא למסע העלאת הארון ולפיכך אחיתופל עונה לו מה שענה וננזף גם הוא שלא אמר לדוד על הנשיאה בכתף (כנראה בכוונה), אלא רק על הזבח. ראה בהמשך המדרש שם את השילוב בין הזבח לפני הארון ונשיאתו על כתף שכך אכן נהג דוד בהעלאה השנייה.
- אחיו של עוזא אַחְיוֹ הולך לפני הארון ואינו מביט מפעם לפעם לאחור? וכשהארון טורף את הכהנים הוא לא רואה ולא חש כלום?
- לארון הפלאי שנשא את נושאיו וגם מכלה את נושאיו (עוד על כך בהמשך) ושעשה אותו בצלאל בתבונה כה רבה מוסיפים הפלשתים ארגז צדדי שגם אותו מעלה דוד, גם הוא כבר חלק מקדושת הארון (ונגנז ביחד איתו, הוריות יב ע"א). וספר התורה שנחלקו בו ר' מאיר ור' יהודה אם היה "מצד הארון" בפנים לצידם של הלוחות ושברי הלוחות) או "מצד הארון" ע"ג מדף חיצוני מיוחד (בבא בתרא יד ע"ב, רש"י דברים לא כו, ירושלמי שקלים ו א), הוא ספר התורה השלושה עשר שנשאר בקודש כעותק הנאמן: "שאם יבקש לזייף דבר שיהיו מוצאים אותה שבארון" (דברים רבה ט ט) מושם כעת על הארגז שהוסיפו הפלשתים!! וזה נושא מופלא שיש לחקור בו בנפרד (שלא לדבר על עכברי הזהב ששמו הפלשתים בארון ונשארו שם!
- נעלם ממשה דינן של בנות צלפחד ודבר זה, אומר המדרש, לא היה בלי סיבה.
- נראה שאין כאן חזרה לתיאור הסוער לעיל על הארון שהיה: "טוען הכהנים למעלן וטורף אותם לארץ". התיאור כאן הוא רגוע בהרבה (ואולי משלים את התיאור לעיל). לאחר שכל הרמיזות לא הועילו, התרומם הארון מעל לעגלה. העגלה המשיכה בדרכה מה שנראה כאילו שמטו הפרות את הארון ולא כך. הארון ריחף בעדינות באוויר בגובה לא רב מעל לגובה העגלה שהמשיכה במסעה, אולי בגובה של כתף של בן אדם ניצב, וכל זה כרמז נוסף. עוזא מיהר להגיב במקום להביט במראה המיוחד הזה ולהפנים את משמעותו. ואחיו אחיו? הוא המשיך לצעוד לפני הפרות המושכות את העגלה. הוא לא חטא בקרבה שלא לצורך לארון ונגיעה בו, אבל הוא גם החמיץ את המראה המיוחד הזה.
- שאני אדע להעריך את שוויה. וההפך ממרגלית היא "חוליא אחת", היינו אבן פשוטה למדי.
- נראה שההשוואה עם משה מקלה על טעותו של דוד ואולי גם של עוזא. ראה הקשר עם משה גם במדרש מדבר רבה יב כ פרשת נשא (שמצדו מבוסס על מדרש ספרי במדבר פרשת נשא פיסקא מו) שם משה הוא תוכחה לדוד. ראה שם שוב תוכחת אחיתופל לדוד: "אמר אחיתופל לדוד: לא היה לך ללמוד מן משה רבך שלא נשאו הלוים את הארון אלא בכתף שנאמר (במדבר ז) ולבני קהת לא נתן וגו' "? וגם סיום המדרש שם: "הא לא חידשו הלוים כלום אלא הכל מפי משה ומשה מפי הקב"ה". משה הוא האילן הגדול עליו יש להיתלות ואוי למי ששוגג בתורת משה – כזדון נחשב לו. אבל היא הנותנת, הנה גם משה לא חף משגיאות ודוד נמצא "בחברה טובה" עם משה (ובפרשת השבוע משה טועה בהלכה של אונן, בדברינו לא שמעתי, שכחתי טעיתי בפרשה). דברי דוד: "זמירות היו לי חוקיך" מושווים עם דברי משה לדיינים: "וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו" (שבעצם איננו אלא חזרה על דברי יתרו אליו בשמות יח כב: "וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וכו' ", אלא שהיא הנותנת שיתרו אמר זאת וכאן משה הוא הדובר). בגין דברים אלה שיש בהם מידה של יוהרה נתעלם ממשה דינן של בנות צלפחד ומדוד הלכת נשיאת הארון בכתף. האם אלה באמת דברים שקולים? וודאי שלא, אבל סניגוריה מסוימת על דוד, יש כאן. כל אדם יכול לטעות. אלא שאצל דוד עלתה טעות זו בחיי אדם ואילו אצל משה – בחידוש הלכה. ראה דברינו בנות צלפחד בפרשת פנחס.
- הלויים התפקדו מבן חודש ומעלה (בניגוד לכל שאר השבטים התפקדו מבן עשרים שנה ומעלה), על מנת לפדות את הבכורים. ובמדרש, במדבר רבה ג ח: "בשביל לכפול להם שכר ... שיהיו מקבלים שכר ובאים עד שהם מבן חדש" (מצוות חינוך מגיל צעיר). אבל בעוד שבמניין בני גרשון ובני מררי כתוב בפשטות: "מבן חודש ומעלה", אצל בני קהת נכתב: " ... מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה ... שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ". מדוע?
- הייתה אמנם הקפדה גדולה על בני קהת שנשאו לא רק את הארון, אלא גם את כלי המקדש האחרים שעמדו בקודש פנימה: השולחן, המנורה, מזבח הזהב ועוד. ראה הקפדה זו במקרא, במדבר ד טו: "וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ וכו' ". ובמדרש במדבר רבה ד יט: "ואחרי כן יבאו בני קהת לשאת וגו', אמר משה לפני האלהים: רבש"ע, דמן של בני קהת אסור ודמן של בני אהרן מותר? אמר לו הקב"ה: לאו, אלא אהרן קדש קדשים, שנאמר: ויבדל אהרן להקדישו בקדש הקדשים (דברי הימים א כג) וארון קדש קדשים, ואין קדש קדשים מזיק לקדש קדשים. אבל בני קהת אינם קדש קדשים, וארון וכל כלים הנתונים בפנים קדש קדשים והם מזיקים להם. לכך יתנו בני אהרן דעתן שלא ימותו בני קהת". אבל למרות כל ההקפדות האלה היה הארון מכלה בבני קהת לפיכך נחשב להם כאילו שרתו בקודש כבר מגיל מאד צעיר (ומכאן גם הקשר לשמואל שנזכר בסוף המדרש, שבגיל צעיר כבר שרת בקודש). ולעניינינו, הרי לנו שעוזא אינו היחיד שהקודש פגע בו. גם בני קהת שקיימו את ההלכה "בכתף ישאו" ובני אהרון שמרו עליהם וכיסו את כלי הקודש טרם שבני קהת יבואו לשאת אותם, גם הם היו נפגעים מפעם לפעם. ובפרשתנו, בני אהרון נפגעו! מחד גיסא, כל זה אולי מקטין את חטאו של עוזא (לא של דוד) שהרי לא רק הוא נפגע מקודש הקדשים. אולי גם הוא ממשפחת קהת. מאידך גיסא, מה משמעות כל זה? שיש מחיר בחיי אדם לעיסוק בקודש? שהקודש הוא קשה ומסוכן ופוגע בכל מי שסוטה ולוּ במילימטר?
- חזרנו שוב לדרשה הארוכה במדרש במדבר רבה ד כ שאמרנו שנביא רק קטעים ממנה, והיא אכן מקור מרכזי לנושא שלנו.
- ומסוכנים.
- כנזכר בדברי הימים ב כו יט: "וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת".
- ראה גמרא שבת פט ע"ב מי הוא שגילה למשה את סוד הקטורת כמכפרת? מלאך המוות.
- ומדרש תנחומא פרשת בשלח סימן כא מונה שלושה דברים כשהוא מוסיף גם את המטה: " ... המטה של סמפרינון היה הוא הביא המכות על המצרים במצרים ועל הים לפיכך ידעו שהוא של נסים, ויאמר ה' אל משה עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל ומטך אשר הכית בו את היאור מפני התרעומות" (ראה אגב דעות שנס קריעת ים סוף נעשה ביד ולא במטה, בדברינו הרם את מטך ונטה את ידך בפרשת בשלח). בתשובה לשאלתנו בסוף ההערה הקודמת, בא מדרש זה להדגיש שאין בשום חפץ של קדושה כח של מיתה, אלא רק העוונות גורמים! ובנוסף, קבלנו במדרש זה קשר ברור בין מותו של עוזא ומותם של נדב ואביהו, בין הפרשה להפטרה. ובאבות דרבי נתן נוסח א פרק לז מצאנו גם את הרעיון של ערבות הדדית שתמנע את החטא: " ... לא דבר עם אהרן על שלא היו לו בנים עומדים בפרץ. שאילו היו לו בנים עומדים בפרץ אלעזר ואיתמר, לא גרם חטא לנדב ואביהוא". ולכן משה קוצף על אלעזר ואיתמר. האם נוכל למתוח ביקורת על אחיו, אחיו של עוזא, שהלך קדימה ולא ראה שהארון נשמט ואולי יכול היה להציל את עוזא אחיו ולעמוד בפרץ (עוזא)?
- מי יכול לשבת בחצרך ה'. יגור מלשון מגור ופחד וכאילו קורא את הפסוק: מי לא יגור מלשבת באהלך. ראה ישעיהו לג יד: "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אוֹכֵלָה מִי יָגוּר לָנוּ מוֹקְדֵי עוֹלָם".
- סוף דבר, דוד מעלה את הארון אל עיר דוד ובונה לארון אוהל מיוחד, ככתוב: "וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן ה' וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי ה' וּשְׁלָמִים". באוהל זה ישכון הארון שנים לא מעטות עד שייכנס אחר כבוד ב"שאו שערים ראשיכם" לבית עולמים (תהלים פרק כד). אוהל זה הוא הציון "אוהל דוד" או "היכל דוד" בהר ציון שהזכרנו בתחילת דברינו והפך במרוצת השנים במסורת לא-יהודית ל"קבר דוד". האם חיבר דוד את מזמור טו "מי יגור באוהלך" בתקופת ביניים זו? כך או כך, מדרש זה מצטרף להרגעה שבמדרש הקודם. מי יגור באוהל ה'? מי אכן? תשובת המדרש היא: מי שיש בו מצוות ופרישות. מי יכול לזכות לשבוע מהכתיתים (מאפה מתוק)? מי שיש לו "מעות הרבה". אבל תשובת בעל ספר תהלים היא: מי יגור באוהלך? "הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ: לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ: נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר: כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם".
- כבודו של ספר תהלים ושל המעשה הגדול שעשה דוד במקומם מונחים. אבל התשובה ל"מי יגור באהלך" ולפחד מהארון שלא יזיק את העומדים ומשרתים (ומתפללים) סביבו, נמצאת בתוך תהליך חזרת הארון משדה פלשתים לשדות ישראל כמסופר בספרי שמואל. שלושה פסוקים אחרי "פרץ בעוזא" שחרה מאד לדוד, מוצא הארון מנוחה בבית עובד אדום הגתי, ככתוב: "וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן ה' בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ ה' אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ". אם מות עוזא גרם לפניו של דוד להשחיר כחררה, ישיבתו בנחת ובהשקט בבית עובד אדום הגתי גרמו לו להאדים. אבל זה לזמן קצר. עוד קודם לכן, בתחנתו הרגועה הראשונה של הארון, אחרי שישיבתו בבית שמש לא צלחה, זכה הארון וזכו ישראל לעשרים שנים של "יגור באוהלך". ראה שמואל א ז א-ד: "וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ה' וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל בֵּית אֲבִינָדָב בַּגִּבְעָה וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ קִדְּשׁוּ לִשְׁמֹר אֶת אֲרוֹן ה': וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ה': וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בְּכָל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל ה' הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל ה' וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: וַיָּסִירוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרֹת וַיַּעַבְדוּ אֶת ה' לְבַדּוֹ". ראה פירוש רש"י שם: "ופירוש וינהו אחרי ה' שהתאבלו על מעשיהם הרעים ושבו אחרי ה' ". ופירוש רד"ק שם: "וינהו - ... כלומר בכו וחזרו בתשובה שלימה כי ראו דבר הארון וקדושתו והיה להם לאות גדול כי ה' הוא האלהים ונתחרטו על אלהי הנכר שהיו עובדים ... כלומר: כולם נאספו אחריו ועבדוהו לבדו כמו שאמר ויעבדו את ה' לבדו אחר שהסירו הבעלים והעשתרות ובערו כל זכר עבודה אחרת". ובאותם שנים, יצאו בני ישראל והכו בפלשתים ונקמו את המפלה ושביית הארון בימי עלי. עשרים שנה של השקט ובטח תחת הנהגתו של שמואל - הוא שמואל שראינו לעיל שהיה מבני קהת שהיו נפגעים מהארון.