אנכי אנכי הוא מנחמכם

ספר אבודרהם סדר הפרשיות וההפטרות1

ואומר במדרש על דרך צחות, כי תקנו לומר בתחילת הפטרות הנחמות "נחמו נחמו עמי" כלומר, שהקב"ה אמר לנביאים: "נחמו נחמו עמי". על זה משיבה כנסת ישראל: "ותאמר ציון עזבני ה'". כלומר, איני מתפייסת מנחמת הנביאים. ואומר … "עניה סוערה לא נוחמה", כלומר הנביאים חוזרין ואומרים לפני הקב"ה: הנה כנסת ישראל לא נתפייסה בתנחומין שלנו. על זה חוזר הקב"ה ואומר: "אנכי אנכי הוא מנחמכם". ואומר עוד: "רני עקרה לא ילדה" ואומר: "קומי אורי כי בא אורך". על זה משיבה כנסת ישראל: "שוש אשיש בה' ", כלומר, עתה יש לי לשוש ולשמוח "תגל נפשי באלוהי כי הלבישני בגדי ישע וגו'".2

תוספות מסכת מגילה לא ע"ב

דרך הנחמות להיות הולכות ומשובחות יותר … ולעולם שוש אשיש באתם נצבים דהיינו שבת שלפני ראש השנה, לפי שהוא סוף הנחמות.3

אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן … הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ה' אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית: (ישעיהו נא יב, יז).4

 

שמות רבה פרשה כט סימן ט

א"ר אבהו בשם ר' יוחנן: כשנתן הקב"ה את התורה, צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו: קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש. ויצא הקול: "אנכי ה' אלהיך". וכן הוא אומר: "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם … קול גדול ולא יסף" (דברים ה יט) … כשאדם קורא לחבירו יש לקולו בת קול. והקול שהיה יוצא מפי הקב"ה לא היה לקולו בת קול …5 כשדבר הקב"ה על הר סיני השתיק כל העולם כדי שידעו הבריות שאין חוץ ממנו, ואמר: "אנכי ה' אלהיך". ולעתיד לבוא כתיב: "אנכי אנכי הוא מנחמכם"  (ישעיה נא יב).6

איכה רבה פרשה א סימן כג

"הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ"7 – מהו האפס? אמר ר' ראובן: לשון יוני הוא כמה דאת אמרת: "ואמר אפס" (עמוס ו י).8 "גמר אומר לדור ודור" – ר' חנינא בר פפא ור' סימון. רבי חנינא אמר: נגמר אותו דבר שדברתה למשה בסיני: "וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם" (שמות לג יט). ר' סימון אומר: הא חסילה והא מסכמא, על ידי ירמיה שאמר: "כי אספתי את שלומי מאת העם הזה נאם ה' את החסד ואת הרחמים" (ירמיה טז ה) … א"ר שמואל בר' נחמני: נתחללה אותה שבועה שכרת עמנו בחורב ונשתנית הימין.9

פסיקתא דרב כהנא פרשה יט סימן א

"חרפה שברה לבי ואנושה ואקוה לנוד ואין ולמנחמים ולא מצאתי" (תהלים סט כא) – חרפה שחרפו אותנו עמונים ומואבים. את מוצא כיון שגרמו העונות ונכנסו גוים לירושלם, נכנסו עמהם עמונים ומואבים, ונכנסו לבית קודש הקדשים ונטלו את הכרובים ונתנון בכליבה, והיו מחזרים אתם בכל חוצות ירושלם והיו אמרין: לא היו ישראל אומרין שאין אנו עובדין עבודה זרה? ראו מה היו עושים! הדא הוא דכתיב: "יען אמר מואב ושעיר הנה ככל הגוים בית ישראל" (יחזקאל כה ח). ומה הוון אמרין? ווי ווי כולן כחדה. מאותה שעה אמר הקב"ה: "שמעתי חרפת מואב וגידופי בני עמון אשר חרפו את עמי בני ישראל ויגדילו על גבולם וכו', לכן חי אני נאם ה' צבאות אלהי ישראל כי מואב כסדום תהיה ובני עמון כעמורה" (צפניה ב ט). "ואנושה" – באת עלי מכה גברתנית ומתישת אותי. "ואקוה לנוד ואין ולמנחמים ולא מצאתי" – אמר הקב"ה: אנכי אנכי הוא מנחמכם".10

פסיקתא רבתי פרשה לג ד"ה דבר אחר אנכי

דבר אחר: "אנכי אנכי" למה שני פעמים אנכי אנכי? אלא, לפי שבסיני קבלו שני אנכי: "אנכי ה' אלהיך" (שמות כ ב), "כי אנכי ה' אלהיך אל קנא" (שם שם ד) לפיכך הקב"ה מנחמכם בשני אנכי: "אנכי אנכי הוא מנחמכם".11

איכה רבה פתיחתא כד

… באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: … ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי [לאה] ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן, מפני מה קנאת לע"ז שאין בה ממש והגלית בני, ונהרגו בחרב, ועשו אויבים בהם כרצונם?! מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן.12

פסיקתא דרב כהנא פיסקא יט – אנכי אנכי13

אנכי אנכי הוא מנחמכם – ר' אבא בר כהנא בשם ר' יוחנן: למלך שקידש למטרונא וכתב לה כתובה מרובה, כך וכך חופות אני אעשה ליך, כך וכך תכשיטין אני נותן ליך, כך וכך טיסבריות אני נותן ליך. הניחָהּ והלך לו למדינת הים, ושהא שם שנים הרבה. והיו חברותיה מונות14 אותה ואומרות לה: עד אימתיי את יתיבה, סב ליך בעל עד דאת טלייה עד דחייליך עליך.15 והיתה נכנסת בתוך ביתה ונוטלת כתובתה וקורא בה ומתנחמת. לאחר ימים בא המלך ממדינת הים, אמר לה: בִּיתִי, תמיה אני היאך הימתנת לי כל השנים הללו?! אמרה לו: אדוני המלך, אילולי כתובה מרובה שכתבת לי, כבר היו חבירותי מאבדות אותי ממך. כך, לפי שבעולם הזה אומות העולם מונים לישראל ואומרין להם: עד מתי אתם מומתים על אלהיכם ונותנין נפשותיכם עליו ונהרגים עליו? כמה צער הוא מביא עליכם, כמה בוזים הוא מביא עליכם, כמה ייסורים הוא מביא עליכם! בואו לכם אצלינו ועושין אנו אתכם דוכסין ואפרכין ואיסטרטיליטים.16 וישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ונוטלין ספר תורה וקורין בו: "והתהלכתי בתוככם והפריתי אתכם והרביתי אתכם והקימותי את בריתי אתכם" (ויקרא כו ט) ומתנחמים.17 כשיגיע הקץ, הקב"ה אומר לישראל: תמיה אני היאך הימתנתם לי כל השנים הללו! וישראל אומרים לפני הקב"ה: ריבון העולמים, אילולי ספר תורה שכתבתה לנו, כבר היו אומות העולם מאבדין אותנו ממך. הדא הוא דכתיב: "זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל" (איכה ג כא). וכן דוד אומר: "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי" (תהלים קיט צב).18

ויקרא רבה פרשה י סימן ב

"אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ" (תהלים מה ח).19 ר' עזריה בשם רבי יהודה בר סימון פתר המקרא בישעיה. אמר ישעיה: מטייל הייתי בבית תלמודי ושמעתי קולו של הקב"ה אומר: "את מי אשלח ומי ילך לנו?" (ישעיה ו ח) שלחתי את מיכה והיו מכין אותו על הלחי … שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פסילוס … מעתה "את מי אשלח ומי ילך לנו"? מיד: "ואומר הנני שלחני" (ישעיה שם). א"ל הקב"ה: ישעיה, בני סרבנים הם, טרחנים הם.20 אם אתה מקבל עליך להתבזות וללקות מבני, אתה הולך בשליחותי. ואם לאו – אין אתה הולך בשליחותי. אמר לו: על מנת כן: "גוי נתתי למכים ולחיי למורטים" (ישעיה נ ו) ואיני כדאי לילך בשליחות אצל בניך.21

א"ל הקב"ה: ישעיה, "אהבת צדק" – אהבת לצדק את בני, "ותשנא רשע" – ששנאת מלחייבן, "על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחבריך". מהו "מחבריך"? א"ל: חייך, כל הנביאים קבלו נבואות נביא מן נביא: "ויאצל מן הרוח אשר עליו" (במדבר יא כה), "ויאמרו נחה רוח אליהו על אלישע"  וגו' (מלכים ב ב טו). אבל אתה, מפי הקב"ה: "רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי" (ישעיה סא א). חייך, שכל הנביאים מתנבאים נבואות פשוטות ואת נחמות כפולות: "עורי עורי", "התעוררי התעוררי", "שוש אשיש", "אנכי אנכי הוא מנחמכם", "נחמו נחמו עמי".22

פסיקתא דרב כהנא נספחים פרשה ו

אין לך קללה שקלל ישעיה את ישראל שלא חזר וריפא אותה. כגון בתחילה אמר: "הוי גוי חוטא" (ישעיהו א ד), ובסוף אמר: "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק" (שם כו ב). תחילה אמר: "זרע מרעים בנים משחיתים" (שם א ד), וסוף אמר: "בנים לא ישקרו" (שם סג ח). ולא עוד, אלא שריפא ישעיה מה שקיללו אחרים. … ירמיה אמר: "בכה תבכה בלילה" (איכה א ב), וישעיה אמר: "בכה לא תבכה חנון יחנך לקול זעקך כשומעתו ענך" (ישעיה ל יט). ירמיה אמר: "ודמעתה על לחיה" (איכה שם), וישעיה אמר: "ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים" (ישעיה כה ח) … ירמיה אמר: "אין לה מנחם מכל אוהביה" (איכה א ב), ישעיה אמר: "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (ישעיה נא יב). ירמיה אמר: "והאבדתי מהם קול ששון" (ירמיה כה י), ישעיה אמר: "שוש אשיש בה' " (ישעיה סא י).23

מדרש זוטא – איכה (בובר) פרשה א סימן יד

כתיב: "נחמו נחמו עמי" (ישעיה מ א) – למה שני פעמים? רבי אומר: לפי שכל מכות שלהן כפולות, שכן ירמיה היה אומר: "שבר על שבר נקרא" (ירמיה ד כ), "בכו תבכה בלילה" (איכה א ב), "עיני עיני יורדה מים" (שם שם טז), "חטא חטאה ירושלם" (שם שם ח). וכל כך למה? לפי שחטאו בכפלים, שנאמר: "כי שתים רעות עשה עמי" (ירמיה ב יג). וכיון שחטאו בכפלים לקו בכפלים, שנאמר: "כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה" (ישעיה מ ב). ולפי שמכותיה כפולות, כך נחמותיה כפולות, שנאמר: "נחמו נחמו עמי" (שם מ א), "עורי עורי" (שם נב א), "קומי אורי כי בא אורך" (שם ס), "אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך" (שם מג כה), "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (שם נא יב), "אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך" (שם מג כה), "שוש אשיש בה' " (שם סא י), "סולו סולו" (שם סב י).24

מדרש זוטא – איכה (בובר) נוסח ב' פרשה א ד"ה [יח] מי יתנך

… באותה שעה חוזרים ומתכנסין כל הנביאים והולכים אצל ירושלם לנחמה. אמר להם הקב"ה: למי אתם צריכים לנחם תחילה, לי או לה … אלא אע"פ כן, לכו ופייסוה. מיד מתקבצים כולם והולכים לירושלים. כיון שרואה אותם אומרת להם: לתנחומין שלכם אינני צריכה על צרות שעברו על בני. מיד חוזרים לקב"ה ואומרים לפניו: רבש"ע, אינה מקבלת תנחומין ממנו. והקב"ה אומר להם: אלך אני בעצמי ואפיסנה, לפי שעברתי לה על הדין. כתוב בתורה: "לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך" (דברים טו יט), ובישראל כתיב: "בני בכורי ישראל" (שמות ד כב), ואמרתי להם: "הביאו את צואריכם בעול מלך בבל" (ירמיה כז יב). כתיב בתורתי: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט יז), ואני שנאתיה.25 לכך אני ראוי לפייסה, מיד הלך הקב"ה לפייסה, ואמר לה: כעס זה למה? אמרה לו: רבש"ע, ולא אכעוס שהגליתני לבין אומות העולם, וקללתני קללות רעות ונהפכו פני כשולי קדירה, ובכל זאת קדשתי את שמך הגדול והקדוש?! אמר לה: כנגד זכות שעשית לי, כך יש לך חובה. למה כעסתי עליך? לפי שעברת על תורתי … כתבתי: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט ו), ואתה כתבת: "אנשי רכיל היו בך למען שפוך דם (יחזקאל כב ט), כתיב: "לא תרצח לא תנאף לא תגנוב" (שמות כ יב), ואתה כתבת: "אלה וכחש רצוח וגנוב ונאוף" (הושע ד ב). אמרה לפניו: רבש"ע, כיון שהגליתני לבין אומות העולם בדין הוא שלא אשמור מצותיך, ואעפ"כ קיימתי מצותיך. אמר לה: בתי, הגיע זמנך ליגאל. מיד אומרת: איני מתנחמת עד שתראה לי נקמה מאותם רשעים שציערוני וחרפו את שמך הגדול … 26

שבת שלום

מחלקי המים

עדכון אחרון: 13/08/2018

הערות שוליים

  1. ר' דוד ב"ר יוסף אבודרהם חי בספרד במאה ה- 14. משערים שהיה תלמידו של ר' יעקב בעל הטורים. ספרו המכונה 'ספר אבודרהם' כולל הלכות, מנהגים ופירושים על התפילה וכן גם פירושים ופסקים מאת פוסקים קדומים. לאחרונה נדפס בירושלים תשכ"ג
  2. עם תיקונים רבים על-פי הדפוסים הראשונים וכתבי יד. ממהדורה זו ציטטנו.
  3. אמירה זו של אבודרהם (את המדרש שכפי הנראה עליו הוא מסתמך נשמור לסוף דברינו) שוזרת את שבע הפטרות הנחמה, על פי הפסוק הראשון של כל הפטרה, באופן שיוצר דו-שיח בין הקב"ה לעם ישראל, דרך הנביאים. ולפי זה הנחמות העיקריות הן: הראשונה, הרביעית והשביעית. למספר אי-זוגי יש אמצע. ארבע הוא אמצע של שבע (שניים הוא אמצע של שלוש). הנחמה הרביעית, בפרשתנו, בה הקב"ה פונה לעם בלשון ישירה: אנכי אנכי הוא מנחמכם, עומדת באמצע בין שלוש הראשונות שאינן מרצות את עם ישראל, שכן הנחמה היא באמצעות שליחים, ובין שלוש הבאות שבשתיים מהן יש חזרה על פנייה בגוף ראשון מהקב"ה לעם ישראל ובשביעית יש פיוס והתרצות של העם. מה גורם לנחמה לשנות כיוון עד שהעם בסוף מתרצה? אנכי אנכי הוא מנחמכם – הנחמה הרביעית, האמצעית, שהיא פניה ישירה ובלתי אמצעית? האמנם?
  4. אנו רגילים לתקופות מעבר כגון שבעה השבועות של ספירת העומר: מיציאת מצרים למתן תורה, (ותקופות מעבר נוספות כגון בין המצרים, עשרת ימי תשובה, תקופות מעבר נוספות?) ואולי לא תמיד שמים לב למעבר זה, שגם הוא בדיוק שבעה שבועות, והוא מעשה ידי אדם והיסטוריה ולא קבוע בתורה ובטבע, ועומד בין חורבן הבית לראש השנה ולימי הדין, הרחמים והסליחות וגם חג הסוכות. מעבר מאבל לסליחה ופיוס, מנפילה לעמידה.
  5. הדרשה של אבודרהם המתמקדת בפסוק הראשון של כל הפטרה היא יפה ונאה, אבל לא משקפת בהכרח את ההפטרה. אם נקרא את ההפטרה שלנו במלואה, נמצא שאין היא מכילה רק מילים יפות והבטחות לעתיד טוב ונשגב, אלא גם סוקרת את העבר, באה חשבון ומזכירה ביטויים ודברים קשים, כגון: "כוס התרעלה", "מי ינוד לך השוד והשבר", "חמת ה' גערת אלהיך" ועוד. אמנם בסוף מופיעים הפסוקים הנפלאים: "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ: קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה’ צִיּוֹן ...כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה’ וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". אבל אפשר שאזכור העונש והתקופות הקשות, מפי הקב"ה, גם הוא חלק מהנחמה שבסוף מתקבלת. חשבון נפש הוא תנאי לפיוס וסליחה? אך אנו נתמקד, כמדרשו של אבודרהם, בפסוק הראשון ובביטוי הפותח: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם" וננסה למצוא בו פתרונים, בעזרת המדרש, כמובן.
  6. בקטע שהשמטנו כאן, יש הרחבה של הרעיון של קול שהוא שקט, קול של "אין קול ואין עונה ואין קשב", דרך אזכור והשוואה עם אליהו בהר הכרמל שהתגרה בנביאי הבעל שצעקו: הבעל עננו והיה שם שקט אחד גדול שהוא חלק מהנס שאירע שם, לא פחות מהאש שירדה אח"כ מהשמים. ראה שם. וההמשך לאליהו בהר חורב בו הקב"ה מתגלה ב"קול דממה דקה", מתבקש ביותר (למרות שאינו מוזכר במדרש שם), שהרי אנו עוסקים בהתגלות על הר סיני. ראה דברינו אליהו בהר חורב בפרשת פנחס.
  7. בשעת הגאולה והנחמה המלאים ישרור שקט בעולם כבשעת מעמד הר סיני ולקולו של הקב"ה אשר בא לגאול את עם ישראל לא תהיה בת קול. קול נטו ללא הד. ענין זה של השקט שישרור בשעת הגאולה והקול ללא הד, לא הבינונו עד סופו והמאיר עינינו יבורך (האם הוא מרמז על הגאולה הנסתרת של ימינו?). עכ"פ, עצם הקשר למעמד הר סיני – האנכי הכפול של הגאולה כנגד האנכי היחיד של מעמד הר סיני – מובא במדרשים רבים. ראה, למשל פסיקתא דרב כהנא פיסקא יט (המוקדשת כולה לנחמה הרביעית שאותה אנו דורשים) סימן ה: "אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיה נא יב). ר' אבון בשם ריש לקיש: למלך שכעס על מטרונא וטרדה והוציאה מבית פלטין שלו. לאחר ימים ביקש להחזירה, אמרה: יכפול כתובתי ואחר כך הוא מחזירני. כך אמר הקב"ה לישראל: בניי, בסיני אמרתי לכם פעם אחת אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב), ובירושלים לעתיד לבוא אני אומר לכם שני פעמים: אנכי אנכי הוא מנחמכם". ובזכות מה? בזכות זה שהכתובה, היינו התורה, איננה רק ספר חתום שכתוב בו "אנכי ה' אלהיך", אלא ספר הלכות שעם ישראל נשא איתו וקיים אותו, גם אם לא בשלימות, לאורך השנים, כפי שנראה בהמשך.
  8. באחד המדרשים הקשים ביותר של החורבן, עובר הדרשן מפסוקי איכה אל פסוקים קשים לא פחות בתהלים פרק עח (ראה כל קבוצת הפרקים שם, עז-עט): "אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי: הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח אֲדֹנָי וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד: הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ גָּמַר אֹמֶר לְדֹר וָדֹר: הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל אִם קָפַץ בְּאַף רַחֲמָיו סֶלָה: וָאֹמַר חַלּוֹתִי הִיא שְׁנוֹת יְמִין עֶלְיוֹן".
  9.  "וּנְשָׂאוֹ דּוֹדוֹ וּמְסָרְפוֹ לְהוֹצִיא עֲצָמִים מִן הַבַּיִת וְאָמַר לַאֲשֶׁר בְּיַרְכְּתֵי הַבַּיִת הַעוֹד עִמָּךְ וְאָמַר אָפֶס וְאָמַר הָס כִּי לֹא לְהַזְכִּיר בְּשֵׁם ה' ".
  10. מדרשים רבים שייכים לקבוצה שלא מהססת "ללכת עד הסוף" ולדבר בגלוי על ניתוק הברית. והדברים רחבים ועמוקים ולא נוכל לדון בהם כאן. ראה דברינו הנחמה השניה בפרשת עקב וכן עבד שמכרו רבו – ניתוק הברית בתשעה באב. (יסוד הדברים הוא בפסוק מהנביא יחזקאל כ לב: "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן"). ניתוק הברית בעקבות החורבן, מחייב חידוש הברית בנחמה. "אנכי מנחמכם" חייב ללכת עם חידוש "אנכי ה' אלהיך".
  11. החורבן לא היה רק פיסי, אלא גם חורבן רוחני וחילול שם שמים. אויבי ישראל חושפים את קלונם ברבים ומראים שכביכול עם ישראל הסתיר עבודה זרה בבית קדשי הקדשים! ראה גם איכה רבה פתיחתא ט. קלון כזה הוא "מכה אנושה" ואינו יכול להישאר ללא מענה. "אנכי אנכי הוא מנחמכם" חייב להכיל מענה לא רק לחורבן הפיסי, אלא גם לחורבן הרוחני ולחילול שם שמים. נחמה אמיתית חייבת איפוא לחזור למעמד הר סיני ולחדש את הברית בין עם ישראל והקב"ה. זאת ועוד, הנחמה איננה רק בחסד ובתגובה לחילול השם שאי אפשר עוד לסובלו, אלא גם בזכות. האויבים שמחרפים את עם ישראל ומציגים את קלונם ברבים, גם דוחים אותם ולא רוצים בקרבתם והכל בשל היותם יהודים ושומרים על התורה, על "אנכי ה' אלהיך", עם כל המצוות אשר באות להפריד בינו ובין הגויים. ראה שוב פסיקתא דרב כהנא יט ב: "את מוצא כיון שגרמו העונות ונכנסו גוים לירושלם, גזרו שבכל מקום שיהו ישראל בורחים יהו מסגירים אותם. בקשו לברוח לדרום ולא הניחו להם ... בקשו לברוח למזרח ולא הניחו להם ... בקשו לברוח לצפון ולא הניחו להם ... בקשו לברוח למערב. אמר להם הקב"ה: הא אקשיתון אפיכון (הקשיתם אפכם). אמרו לפניו: ריבון העולמים, ולא את הוא שעשיתה? מושלו משל למה הדבר דומה? למלך שנשא למטרונא והיה מצוה אותה ואומר לה: אל תשיחי עם שכנותיך ולא תשאילי להן ולא תשאלי מהן. פעם אחת הקניטה אותו וטרדה והוציאה מתוך פלטין שלו, והיתה מחזרת על בתי שכנותיה ולא היתה אחת מהן מקבלת אותה. אמר לה המלך: הא הקשית אפך. אמרה לו: אדוני המלך ולא אתה הוא שעשית? לא כך היית מצוה עלי ואומר לי אל תשיחי עם שכנותיך ואל תשאילי להן ולא תשאלי מהן? ... הווי, כי אתה עשית.. כך אמרו ישראל לפי הקב"ה: ריבון העולמים, ולא את הוא שעשית? ולא כך הכתבתה לנו בתורה, לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך (דברים ז ג)? אילו נסיבנין מינהין או אנסיבינן להין, היידא מנהין הוות מחמא ברא או ברתא קאים על תרעיה ולא הוה מקבל יתיה? הוי כי אתה עשית. הבאת יום קראת ויהיו כמוני - כמוני בצרה ולא כמוני ברווחה. אין מנחם לי - אמר הקב"ה: אנכי אנכי הוא מנחמכם". חובת הקב"ה היא לנחם את העם שמרגע שקבל על עצמו את התורה ב"אנכי ה' אלהיך" ירדה מחיצה בינו ובין אומות העולם. וכבר הארכנו בנושא זה בפרשת מטות שרשי האנטישמיות ובאמרה הידועה: "למה נקרא שמו סיני? שמשם ירדה שנאה לאומות העולם" (שמות רבה ב ד).
  12. בתוך עשרת דברות, מדייק פסיקתא רבתי, יש כבר שני "אנכי". לצד "אנכי ה' אלהיך", קיים גם: "כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי". צריכים אנו לשני "אנכי" של ישעיהו ואין הם סתם לשון מליצה וחיזוק (ראה דעת מקרא המוזכר בהערה 22 להלן) . "אנכי" האחד שיחזור ויחדש את הברית של מעמד הר סיני והשני שיכהה את הקנאה, את האל המקנא. ומי היא שמכהה קנאה זו? האבות והנביאים שבאים מכוחה ומזכירים אותם תדיר.
  13. לאור מדרש פסיקתא רבתי הקודם, מקבל מדרש ידוע זה, בו רחל היא היחידה מאבות ואמהות האומה שמצליחה לבקש רחמים על עם ישראל שיוצא לגלות, משמעות חדשה. (ראה המדרש המלא במקור שם) זו התשובה ל"אל קנא". איך אתה האל יכול לקנא בעבודה זרה - בדבר שאין בו ממש – בעוד שאני, רחל, בשר ודם לא קנאתי בלאה אחותי (ואם כן קנאתי, שהרי כך כתוב בפירוש "ותקנא רחל באחותה" (בראשית ל א), עכ"פ לא הוצאתיה לבושה וחרפה!) ואיך אתה מקנא ומוציא את עמך לחרפה ובושה. ראה (שוב) דברינו והלוא אין בה ממש בפרשת כי תשא. (במאמר מוסגר, יש כאן אולי גם עקיצה בהשוואה של הקב"ה ליעקב. ראה דברינו יעקב ורחל – השבר הגדול בפרשת ויצא, שם דנו בכעסו הבלתי מוצדק של יעקב כלפי רחל שכל קנאתה הייתה משום שבקשה פרי בטן. האם גם אתה "ארך אפים ורב חסד" מקנא וכועס כיעקב בשר ודם?). אך לא רק רחל, גם הנביאים קוראים תיגר על פסוק קשה זה של "אל קנא". הם ששינו דברים קשים שאמר משה רבם באהבתם את עם ישראל. ראה מסכת מכות דף כד עמוד א: "ארבע גזירות גזר משה רבנו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום ... משה אמר: "ובגויים ההם לא תרגיע", בא ירמיה ואמר: "הלוך להרגיעו ישראל" ... משה אמר: פוקד עון אבות על בנים, בא יחזקאל וביטלה: הנפש החוטאת היא תמות".
  14. אנחנו חוזרים לפסיקתא דרב כהנא פיסקא יט שמוקדשת כולה להפטרת השבת "אנכי אנכי הוא מנחמכם".
  15. מקניטות, מרגיזות.
  16. תרגום: עד מתי עד יושבת (ממתינה), קחי לך בעל עד שאת צעירה, עד שכוחך איתך.
  17. אלה אותם חברות ואותם אומות העולם שבסימן קודם בפסיקתא זו עם ישראל מתלונן על הקב"ה: "כי אתה עשית - לא כך היית מצוה עלי ואומר לי אל תשיחי עם שכנותיך ואל תשאילי להן ולא תשאלי מהן? ... לא אתה הוא שעשית? ולא כך הכתבתה לנו בתורה, לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך (דברים ז ג)? אילו נסיבנין מינהין או אנסיבינן להין, היידא מנהין הוות מחמא ברא או ברתא קאים על תרעיה ולא הוה מקבל יתיה? הוי כי אתה עשית". ראה מדרש זה בהערה 10 לעיל
  18. מעניין שדרשן בוחר בפסוקים מהברכה שלפני התוכחה, בסוף ספר ויקרא, במקום בפסוקי הנחמה שבסוף התוכחה שם, בסוף פרק כו: "וְזָכַרְתִּי אֶת־בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת־בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת־בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר: ... וְאַף־גַּם־זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא־מְאַסְתִּים וְלֹא־גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם. וכו' ". ראה דברינו לא מאסתים ולא געלתים בפרשת בחוקותי.
  19. ראה מקבילה למדרש זה באיכה רבה ג ז, אלא ששם מובאת הדרשה על הפסוק: "זכור עניי ומרודי - כנסת ישראל אומרת לפני הקב"ה: רבש"ע זכור ענויין שעניתי, ומרודי שמרדתי בך, ויסורין שהרויתני לענה ורוש, יצאו אלו באלו". מקבילה נוספת מצויה בפסיקתא רבתי פיסקא כא על "אנכי" של עשרת הדברות. וזה אולי מתקשר קצת יותר לעניינינו כפי שראינו לעיל. אבל כאן, ולפי סדר המדרשים פסיקתא דרב כהנא הוא מדרש קדום, נאמרת דרשה זו על "אנכי אנכי הוא מנחמכם"! מי פה בדיוק מנחם את מי? כאשר הקב"ה בא לנחם את בני ישראל הוא בעצם מופתע מכך שהם עדיין שומרים לו אמונים! שהם עדיין מייחלים לגאולה ולא התייאשו. שים לב אגב שהעם מתנחם כאן לא בפסוקי הנביאים, אלא בפסוקי התורה. בפסוקי הברכה של ספר ויקרא, שלאחר מהם באים פסוקי התוכחה שלכאורה מבטלים את הברית. והעם קשה העורף הזה, יושב בגלות ארוכה ופותח את פסוקי הברכה של פרשת בחוקותי שמותנים ב:"אם בחוקותיי תלכו", ואולי גם את פסוקי התשובה, הגאולה והשיבה של פרשת נצבים, דברים פרק ל ודווקא בהם מוצא נחמה. (לא את פסוקי הברכה של פרשת כי תבוא שלאחריהם באה תוכחה קשה מנשוא ללא נחמה אחריה). וכמעט אמרנו: אנכי אנכי הוא המנוחם על ידכם. ראה דברינו נחמוני נחמוני עמי בפרשת ואתחנן.
  20. בימינו מעורר פסוק זה אסוציאציה עם רבי שמעון בר יוחאי, אך זהו קישור מאוחר בהשפעת ספרות הקבלה המאוחרת (בזוהר, נדרש פסוק זה על יעקב אבינו). המדרש מקשר פסוק זה עם דמויות כמו אברהם (בראשית רבה מט), אהרון (ויקרא רבה הנ"ל) ודוד (ילק"ש שמואל רמז קכד). וכן ישעיהו נביא הנחמה הגדול כפי שנראה במדרש זה.
  21. בכך, ממשיך ישעיהו את משה ואהרון. ראה שמות רבה ז ג: "ויצום אל בני ישראל – אמר להם הקב"ה: בני סרבנים הן, רגזנין הן, טרחנין הן. על מנת כן תהיו מקבלין עליכם, שיהיו מקללין אתכם שיהיו מסקלין אתכם באבנים". ראה דברינו בני סרבנים הם בפרשת שמות. בהדרגה נראה שהנביאים שאותם דוחה כנסת ישראל עפ"י דרשת אבודרהם, הם בסופו של דבר כלי הקיבול והצינור לדבר ה'. הם נושאי הכאב והנחמה.
  22. ראה שם הפסוקים כולם: "ה' נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים: ה' פָּתַח לִי אֹזֶן וְאָנֹכִי לֹא מָרִיתִי אָחוֹר לֹא נְסוּגֹתִי: גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק: וה' יַעֲזָר לִי עַל כֵּן לֹא נִכְלָמְתִּי עַל כֵּן שַׂמְתִּי פָנַי כַּחַלָּמִישׁ וָאֵדַע כִּי לֹא אֵבוֹשׁ". כל זה בישעיהו פרק נ באמצע נבואות הנחמה. פסוקים אלה קראנו דווקא בנחמה השנייה: "ותאמר ציון עזבני ה' " – פרשת עקב. איך זה מסתדר עם דרשת אבודרהם?
  23. כל הנחמות והנבואות מפי הנביאים קבלנום: "כל הנביאים הולכים אצל ירושלים לנחמה" (מדרש זוטא איכה פרשה א). גם כאשר הנביא מדבר בלשון של דיבור ישיר בין הקב"ה לעם ישראל אין זה אלא לכבוד הנביא שהוא יודע לסלק עצמו ולעמוד בצד (ויקרא רבה א ה). אז מה המיוחד בדברי ישעיהו? מה עושה אותו למנחם הגדול ולהרגשה שישירות מפי הגבורה אנו שומעים את דבריו וחוזרים בכך למעמד הר סיני בו "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום" (מכות כד ע"א)? התשובה, לכאורה, היא לשונו הפיוטית והמיוחדת של ישעיהו שמסימני ההיכר הבולטים שלה היא החזרה הכפולה: "נחמו, נחמו", "אנכי אנכי" וכו'. ראה מבוא לפירוש דעת מקרא לספר ישעיהו, ח. דרכי לשון ומליצות בספר ישעיהו, עמוד 30. ולשיטתנו, לא רק מליצה ולשון נשגבה כן, אלא לשון כפולה של חידוש הברית ע"י ישעיהו כממשיכו של משה. אגב, שים לב ששלוש מתוך הציטטות הכפולות שהמדרש מביא הן הנחמה הראשונה, הרביעית והשביעית בסדר שבע הנחמות שלנו.
  24. ובאיכה רבה פרשה א סימן כג הוא מדגיש את הסדר ההיסטורי. ישעיהו המנחם בא לפני ירמיהו נביא החורבן. ישעיהו הקדים תרופה למכה: "את מוצא שכל נבואות קשות שנתנבא ירמיה על ישראל הקדים ישעיה ורפאן. ירמיה אמר: איכה ישבה בדד, ישעיה אמר: ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה (ישעיה מט כא). ירמיה אמר: בכה תבכה בלילה, ישעיה אמר: בכה לא תבכה חנון יחנך (ישעיהו ל יט). ירמיה אמר: פרשה ציון בידיה אין מנחם לה, ישעיה אמר: אנכי אנכי הוא מנחמכם. ירמיה אמר: צדיק הוא ה', ישעיה אמר: ועמך כלם צדיקים (ישעיהו ס כא). ירמיה אמר: קראתי למאהבי, ישעיה אמר: וקראת ישועה חומותיך (שם שם יח)". וביתר פירוט לגבי הפסוק "אין מנחם לה" המעומת מול "אנכי אנכי הוא מנחמכם". ראה איכה רבה א כו איך ניתן לדרוש גם אותו בלשון נחמה ותקווה, אך גם זאת, לא מירמיהו אלא מישעיהו: "אין לה מנחם - א"ר לוי: כל מקום שנאמר אין - הוה לה. ותהי שרי עקרה אין לה ולד (בראשית י"א), והוה לה שנאמר: וה' פקד את שרה (בראשית כ"א). ודכוותיה, ולחנה אין ילדים (שמואל א א), והוה לה, שנאמר: כי פקד ה' את חנה. ודכוותיה: ציון היא דורש אין לה (ירמיה ל'), והוה לה, שנאמר: ובא לציון גואל (ישעיה נ"ט). אף כ(א)ן את אומר: אין לה מנחם, והוה לה, שנאמר: אנכי אנכי הוא מנחמכם". אפשר היה למצוא פסוקים גם בירמיהו של היפוך מ"אין" ליש (הווה לה) ומחורבן לנחמה ותקווה. ראה למשל, בנושא ישיש ומשוש חתן וכלה, ירמיהו לג יא מול ירמיהו כה י, טז ט, ז לד. אבל הדרשן מבקש להעמיד מול ירמיהו את ישעיהו.
  25. מדרש זה מגדיל לעשות ו"מוסיף שמן למדורה" (מה מקור הביטוי?). נבואות ישעיהו הן "נבואות כפולות" של נחמה, וזה מייחד את הפטרות הנחמה שכולן משלו, ואילו נבואות ירמיהו מאופיינות בלשון כפולה של חטא וחורבן! אפילו ההכרה שמספיק, שירושלים כבר לקתה בכפליים, באה מישעיהו ולא מירמיהו: "כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה" (ישעיה מ ב). כל הכעס הזה על ירמיהו! ראה שוב דברינו בפרשת עקב הנחמה השנייה: ותאמר ציון עזבני ה'. וראה כמו כן דברינו זכרונות בראש השנה בו הראינו איך נסגר המעגל עם ירמיהו שפסוקי הזכרונות לקוחים מספרו: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד" וכו'. ירמיהו זכה ב"נחמה השמינית" הפותחת את השנה החדשה.
  26. המדרש (בנוסח שבידינו) לא מביא כאן פסוק כמקור לשנאת הקב"ה את עם ישראל ברגע הזעם והתוכחה, אז אנו נשלים: "הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ" (ירמיהו יב ח). שוב ירמיהו!
  27. סוף דבר הכל נשמע, נראה שזהו המדרש שעליו מסתמך אבודרהם. הוא רכך אותו, אך במקור הדברים קשים וכלל לא פשוטים. תנאי לחידוש הברית הוא ליבון דברים יסודי במשולש: הקב"ה, ישראל ואומות העולם. ונסיים, בכ"ז במדרש של תקווה המקשר אותנו לימי הרחמים והסליחות שאחר כותלנו. פסיקתא דרב כהנא פרשה יט סימן ג: "א"ר שמואל: דרכו של אב לרחם – "כרחם אב על בנים" (תהלים קג יג). ודרכה של אם לנחם- "כאיש אשר אמו תנחמנו" (ישעיה סו יג). אמר הקב"ה: אנא עביד דידאב אנא עבד דידאם. אנא עביד דידאב - "כרחם אב על בנים" (תהלים שם). אנא עביד דידאם – "כאיש אשר אמו תנחמנו" (ישעיה שם). אמר הקב"ה: "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (ישעיה נא יב).