- ובמדרש תהלים (בובר) על הפרק שלנו הנוסח הוא: "וכן דוד נאה למזמורו, ומזמורו נאה לדוד ... כל מקום שנאמר מזמור לדוד, היה מנגן ואחר כך היתה שורה עליו רוח הקודש. לדוד מזמור - היתה שורה עליו רוח הקדש ואחר כך היה מנגן".
- הקטע: "ללמדך שאין השכינה שורה מתוך עצבות ... אלא מתוך דבר שמחה של מצווה" שייך לכאורה למקרה השני, "מזמור לדוד", למזמור שגורם לשכינה שתשרה. אבל אפשר שהוא בא ללמד על שני המקרים, גם על המקרה הראשון, "לדוד מזמור", בו השכינה גרמה לשירה. מי שזוכה להארת השכינה צריך שיפתח במזמור ותענה השירה כנגד השכינה. שלא תהיה השכינה לשווא. וזה המקרה שלנו: "לדוד מזמור" – מלמד שמזמור זה בא לאחר השראת השכינה וכמענה לה. ומהו המענה? "לה' הארץ ומלואה".
- זה אחד המקורות ל'שיר של יום', לכל יום מימות השבוע, שיסודו בעבודת בית המקדש. יום ראשון של כל שבוע מאזכר את היום הראשון של הבריאה בה קנה והקנה הקב"ה את עולמו, וראש השנה הוא יום הרת עולם לאחר שהתקבלה שיטת ר' אליעזר (שבד"כ אין הלכה כמותו) שבתשרי נברא העולם. (ובשיטת הפסיקתא, העולם נברא בכ"ה באלול שהיה יום ראשון, ראו דברינו יום הרת עולם בראש השנה). זו אולי סיבה נוספת לבחירת פרק כד בתהלים כפתיחה לתפילת ראש השנה: "זה היום תחילת מעשיך", זה היום בו "לה' הארץ ומלואה". מהו "ומלואה"? אומר מדרש תהלים על אתר: "יש לך אדם שיש לו ספינה, אבל פרגמטיא שיש בה אינה שלו. ואם הפרגמטיא שלו, הספינה אינה שלו. והקב"ה אינו כן, אלא: לה' הארץ ומלואה". וראו מדרש תהלים (בובר) מזמור ה, שמזמור זה (כד): "אדם הראשון (היה) צריך לאומרו, שבשבילו נברא העולם על מלואותו". וזכה דוד לאומרו (דוד משלים את שנותיו של אדם הראשון לאלף). וכשאנו אומרים אותו, אפשר שאנחנו באים לתקן את שהחסיר אדם הראשון ולומר "בשבילי נברא העולם" (סנהדרין פרק ד משנה ה). בה בעת צריך לזכור שאנחנו אורחים מזדמנים בעולם, ולה' הארץ ומלואה. וכדברי מדרש אגדה (בובר) שמות פרשת משפטים כג יט (על מצוות ביכורים): "ראשית בכורי אדמתך ... שתדע כי לה' הארץ ומלואה, ולא יגבה לבך שתאמר זה שלי וזה שלי, אין אתה בה כי אם כגר וכאורח נטה ללון". ובגמרא ברכות לה ע"א למדו מפסוק זה: "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר: לה' הארץ ומלואה".
- העולם (כדור הארץ) היה תחילה מכוסה כולו במים. ראו ירושלמי חגיגה פרק ב הלכה א: "דרש ר' יודה בר פזי בתחילה היה העולם מים במים מה טעמא [בראשית א ב] ורוח אלהים מרחפת על פני המים". ובשמות רבה טו כב: "כך היה כל העולם מלא מים במים והארץ שקועה במים. אמר הקב"ה: ותראה היבשה. אמרו המים: הרי העולם אנו מלאים ועד עכשיו צר לנו להיכן אנו הולכין?". זו מלאכת היום השנה בה נקוו המים ונתגלתה היבשה. ונשארו ימים ונהרות לתת חיים על פני הארץ. ראו גם התיאור הציורי של התגלות היבשה בדומה לאמבטיה שריקנו את מימיה, בראשית רבה י ב: "משל לאמבטי שהיתה מלאה מים, והיו בה שני דיוסקוסים נאים. כל זמן שהיתה מלאה מים, לא היתה מלאכת דיוסקוסים נראית. כיון שפתקה וניער המים שבתוכה נראית מלאכת דיוסקוסים". מה יעשה כעת בעל המזמור? האם יתאר את כל מלאכת הבריאה? נראה שבאזכור היום השני לבריאה די לו בפרק זה והוא עובר לנושא העיקרי: מי יעלה בהר ה'.
- עפ"י רד"ק, אזכור הימים שפינו מקום ליבשה שתיראה, בפרט ההרים הגבוהים המתנשאים מעל הים ומישורי הארץ, הם שהביאו את בעל המזמור לזנוח את תיאור מלאכת הבריאה ולעבור אל ההרים הרמים, ובהם כמובן הר ה' ולשאול מי הוא זה שראוי לעלות בהרים אלה? ועל פי הצעתנו לעיל, לה' הארץ ומלואה הוא רק פתיח לנושא העיקרי: מי יעלה בהר ה'? כך או כך, רד"ק כבר נותן תשובה לשאלה: מי יעלה בהר ה', ואנו מבקשים להתעכב מעט על נושא זה.
- שלושה "וישכם אברהם" יש במקרא: בתפילה על סדום (בראשית יט כז), בשילוח הגר וישמעאל (שם כא יד) ובעקידה (שם כב ג). ומכולם בחר הדרשן את עמידת אברהם מול הקב"ה נוכח הכוונה להפוך את סדום. ראו דברינו חלילה לך מעשות כדבר הזה בפרשת וירא. זה אותו "וישכם אברהם" של תיקון תפילת שחרית – דברינו תפילות אבות תקנום שם.
- כתוב בפסוק "נפשו" עם וא"ו, אבל הקרי הוא "נפשי". ובמקומות רבים במקרא כתוב וא"ו וההיגוי הוא חיריק, כמו "הִוא" במקרא.
- הוא עפ"י המדרש אמרפל מלך שנער שאברהם יכול היה להרוג אותו במלחמת ארבעה המלכים (בראשית פרק יד) ולא עשה זאת.
- זה אברהם שגם קרא לקב"ה "הר" – "אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (ספרי דברים פיסקא כח, פסיקתא רבתי לט). מדרשים אחרים, דברים רבה יא ב ושמות רבה (שנאן) ד ד, דורשים את הפסוק ובעצם את הפרק כולו על משה: "מי יעלה בהר ה' - זה משה שנאמר: ומשה עלה אל האלהים. ומי יקום במקום קדשו - זה משה: כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. נקי כפים - זה משה, שנאמר: לא חמור אחד מהם נשאתי. ובר לבב - זה משה ... שלבו ברור עליו, שאינו תובע צורך עצמו אלא לצורכן של ישראל. אשר לא נשא לשוא נפשו - זו נפשו של מצרי שלא נטלה על חנם אלא כדין עשה. ולא נשבע למרמה - זה משה, שנאמר: ויואל משה לשבת את האיש". (ראו דברינו השבועה שנשבע משה ליתרו בפרשת שמות). ומדרש תהלים (בובר) על הפרק מוסיף את יעקב. עפ"י דרשות אלה, נראה שבעל המזמור מציב לנו רף גבוה מאד! מי יעלה בהר ה'? מי יקום במקום קודשו? מי שמגיע לדרגתם של אברהם, יעקב ומשה! אמנם, צריך כל אדם לשאוף להגיע לדרגת האבות ולומר: "מתי יגיעו מעשיי למעשה אברהם יצחק ויעקב" (אליהו רבה (איש שלום) פרשה כג), אבל מי באמת יכול? האם רק אנשים מושלמים יזכו לעלות בהר ה'? אולי לכן הפסוק מדגיש את ההימנעות מרע ולא את העשייה המושלמת: "אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה"!
- עודנו תמהים היאך זה נעלה (נתעלה?) בהר ה' ונקום (נתקיים?) במקום קודשו, ואין אנו כאברהם, יעקב, או משה, בא מדרש זה ומעתיק את כל הפסוק לכתות הצדיקים בגן עדן לעתיד לבוא. ולא רק פסוק זה, אלא פסוקים רבים אחרים מספר תהלים בהם פשיטא שבעל המזמור מתרפק על חצרות בית ה' בתוככי ירושלים של מטה וכל שהוא מבקש היא הקדושה ועבודת ה' כאן בעולם הזה! ניחא פרשנים העוסקים בקבלה ובנסתר, כריקאנטי למשל או אלשיך, שאמצו בחום מדרש זה והרחיבוהו לעולמות עליונים ונסתרים, אבל מדרש תנאים כספרי, מדוע הוא מעתיק את הכל לעולם הבא? האם זה עוד 'מדרש שלאחר החורבן' (ולאחר תקוות שנגוזו לחידושו), כאשר אין עוד הר ה' ואין עוד מקום קודשו להתרפק עליו?
- ופירוש רד"ק על הפסוק: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו. שאין ראוי לכל אדם שיעלה בו לפי שהוא מקום הקודש והתשובה: נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה. והנה הזכיר שלשת תכונות האדם בפסוק זה. המעשה והמחשבה והדיבור, ובשלושתם יהיה האדם שלם, שיהיה נקי במעשיו ובר בלבבו ונאמן בדיבורו". ראו גם פירוש רבי בחיי בן אשר, ויקרא פרק א טז (בדין קרבן אשם גזל): "וכבר באר דוד ע"ה, כי הזוכים לעלות לפניו הם אותם שהם נקיים מהגזל, הוא שאמר: מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, נקי כפים ובר לבב". פרשנים אלה, ומדרש שמות רבה בשלח להלן, מחזירים אותנו לקרקע הפשט של מזמורי תהלים בכלל, מזמור כד בפרט. ראשית, השער פתוח לכל, "כל יושבי תבל שלו". "עם שכולם המה לה' " כלשון פירוש מצודת דוד על הפסוק. שנית, כל שנדרש הוא ניקיון כפיים, נאמנות בדיבור, בורות הלב – מי שאין גזל בידו ומרמה בלשונו. ואנו נזכרים בפרק המקביל בתהלים, פרק טו.
- סטינו מעט ל"מזמור האח" של מזמור כד בו אנו עוסקים. "מי יעלה בהר ה' " – "ה' מי יגור באהלך". "ומי יקום במקום קודשו" – "מי ישכון בהר קדשך". כאן כמו שם הדגש הוא על תכונות של יושר, צדק, ניקיון כפיים, דיבור אמת וכו'. ראו גמרא מכות כד ע"א המפתחת את אמירתו של ר' שמלאי: "שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם". (שזה מקור מרכזי למנין תרי"ג מצוות). הפיתוח של הגמרא שם הוא דווקא צמצום, היינו, הניסיון להעמיד את תרי"ג המצוות על מספר מצומצם של 'עקרונות' או 'ציוויי יסוד', עד שהיא מגיעה לצמצום הסופי של אחד: "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: וצדיק באמונתו יחיה". (ראו דברינו הגיד לך אדם מה טוב בפרשת בלק). הצמצום הראשון הוא של דוד בפרק הזה: "בא דוד והעמידן על אחת עשרה, דכתיב: מזמור לדוד ה' מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו וכו' ". ראו שם בגמרא: "כשהיה רבן גמליאל מגיע למקרא הזה היה בוכה. אמר: מאן דעביד להו לכולהו הוא דלא ימוט, הא חדא מינייהו ימוט! אמרו ליה: מי כתיב עושה כל אלה? עושה אלה כתיב, אפילו בחדא מינייהו". על מנת לעלות בהר ה' ולגור באוהלו, לקום ולשכון בהר קודשו, אין צורך אפילו בכל אחת עשרה תכונות אלה, או בארבע שבפרק כד, מספיקה תכונה אחת מכל אלה. "עושה אלה לא ימוט", כתוב – אחת מאלה. לא כתוב: "עושה כל אלה".
- חיזוק לדברינו האחרונים מצאנו גם במדרש זה שתחילתו בשירת הים, באמונה הגדולה של "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" ובדברי המדרש שם ש"בזכות האמנה שהאמינו, זכו לומר שירה ושרתה עליהם שכינה". משם מתגלגל המדרש לתפילה של ימינו ש"צריך האדם לטהר לבו קודם שיתפלל". וכיצד מגיעים לתפילה זכה? כיצד משחזרים את האמנה הגדולה של שירת הים? במניעת הגזל! כמו שאמר איוב: "עַל לֹא־חָמָס בְּכַפָּי וּֽתְפִלָּתִי זַכָּֽה" (איוב טז יז). משם מתגלגל המדרש ומגיע לפסוקים שלנו ולדרשה הנ"ל החותמת שם את הפיסקה. מי הוא שיעלה בהר ה'? מי הוא הדור הדורש את ה' וזוכה לבקש את פניו? דור שלא שולח ידו בגזל! (האם כבר יש כאן תזכורת לדור המבול שנידון על החמס מה שחוזר לעולם שהיה כולו "מים במים"?). כך או כך, חזרנו אל פרק כד ונתגלגל בו לפסוקים הבאים.
- מדרש זה הוא על המזבח שהקים נח אחר המבול עליו נאמר: "וַיָּרַח ה' אֶת־רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל־לִבּוֹ לֹֽא־אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָֽאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹֽא־אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת־כָּל־חַי כַּֽאֲשֶׁר עָשִֽׂיתִי" (בראשית ח כא). המדרש משווה את דור השמד (לאחר מרד בר כוכבא) עם המבול ויוצר קשר ישיר בין "כי הוא על ימים יסדה" והפסוק "זה דור דורשיו מבקשי פניך". בזכות מה מתקיים העולם על המים ועל הימים ולא מתמוטט? בזכות דורו של שמד, בזכות אותם שמסרו ומוכנים למסור נפשם על קידוש השם. באופן זה כל הפסוקים שבאמצע והשאלה: מי יעלה בהר ה', מתייתרים. יש חיבור ישיר ופשוט בין שלושה הפסוקים הפותחים את הפרק ובין הפסוק: "זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה". אין צורך לשאול מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו? ברור שזה דור ודורשיו מבקשי יעקב סלה שעלו בלהבות ונשרפו במשרפות ובזכות מסירות נפשם עומד ומתקיים העולם, עומד וניצב הר ה', מתקדש ומתגדל מקום קודשו. ב"סלה" זה לכאורה תם העניין. אבל יש עוד "סלה".
- קטע זה של הגמרא במסכת ראש השנה דן בפסוקי המלכויות, נושא עליו הרחבנו בדברינו מלכויות בראש השנה (והמשכנו והרחבנו בזכרונות ובשופרות). המשנה בראש השנה, פרק ד משנה ו, קובעת: "אין פוחתין מעשרה מלכיות מעשרה זכרונות מעשרה שופרות ... מתחיל בתורה ומשלים בנביא. רבי יוסי אומר אם השלים בתורה יצא", אבל אין היא מפרטת את הפסוקים. את זה עושה הגמרא כשהיא מציעה פסוקי מלכויות, זכרונות ושופרות מהתורה, מהנביאים ומהכתובים. כאן מציעה הגמרא את הפסוקים מפרק כד בו אנו אוחזים. ר' יוסי מונה בקטע זה חמישה אזכורים של מלכויות (חמש פעמים "מלך") ואילו ר' יהודה מונה רק שלושה. ר' יהודה אינו מונה את הפסוק השואל: "מי הוא זה מלך הכבוד?" ואילו ר' יוסי כן. גם השאלה היא המלכה (יש מוטיב חסידי דומה על מי שצועק בתפילה איפה המלך). בין כך ובין כך, במחזור התפילות נספרים פסוקים אלה כמלכות אחת, כי בכתובים יש הרבה פסוקי מלכות, בפרט בספר תהלים ורצו להביא גם אחרים. ראו בגמרא שם שהיא מציעה גם פסוקים שלא נכנסו למחזור תפילותינו כגון פסוקים שאנו אומרים לפני תקיעת שופר מתהלים פרק מז: "זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ: כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל" (שגם עליו נחלקו ר' יוסי ור' יהודה אם שתי מלכויות הם או אחת), וכן: "מלך אלהים על גוים, אלהים ישב על כסא קדשו". אגב, מגמרא זו עולה בברור שהנוסח בימיהם היה "חופשי" ומי שירד לפני התיבה (וכל מתפלל) יכול היה לבחור את הפסוקים הנראים לו (במגבלות מסוימות אותן מסבירה הגמרא שם). כך או כך, הגענו לשיאו של פרק כד ומן הסתם לסיבה העיקרית לאמירתו בליל ראש השנה. פרק זה כולו מלכות ובראש השנה אנחנו חוזרים וממליכים את הקב"ה ומקבלים עול מלכותו עלינו בשגב ובאהבה ומייחלים שימלוך במהרה על כל העולם כולו בכבודו.
- מדרש זה על שלמה שנחשד בגאווה בעת חנוכת המקדש וכאילו התכוון לעצמו כשאמר: "ויבוא מלך הכבוד" (וגם התבייש כשהשערים לא נישאו מעצמם והיה צריך לחזור ולומר "שאו"), נמצא במקורות רבים וקשור גם בחלקו של דוד בחנוכת הבית. ראו מסכת שבת ל ע"א: "כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים זה בזה. אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה. פתח ואמר: שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד, רהטו בתריה למיבלעיה, אמרו: מי הוא זה מלך הכבוד? אמר להו: ה' עזוז וגבור. חזר ואמר: שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד. מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה ולא נענה. כיון שאמר ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך - מיד נענה". וכן הוא בדומה בגמרא מועד קטן ט ע"א, סנהדרין קז ב, במדבר רבה יד ג, תנחומא וארא ו ועוד. ראו הנוסח במדרש במדבר רבה טו יג שבתשובתו של שלמה לשערים שבקשו להורגו, הוא מחבר את סוף פסוק ח ופסוק ט בפרק שלנו ועונה להם ברצף: "ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד".
- והסוף שם הוא מענייני יציאת מצרים פרשת וארא: "מלך בשר ודם אין נקראין בשמו קיסר, אגוסטא ... והקב"ה קרא למשה בשמו שנאמר: ראה נתתיך אלהים לפרעה". תוספת זו של שמות רבה, "דבר אחר", מאירה את פסוקים ז-י החותמים את פרק כד בתהלים באור אחר ושונה מכל המדרשים הנ"ל שבקשו לרוצץ את ראשו של שלמה. הקב"ה חולק מכבודו לבשר ודם, אפילו למלכים רשעים כאחאב ונכרים כפרעה. ראו דברינו לחלוק כבוד למלכות וכן ראה נתתיך אלהים לפרעה בפרשת וארא. בוודאי לשלמה ומושיבו על כסאו – כסא ה'. וגם אנו, בראש השנה בו אנו ממליכים את הקב"ה, עושים זאת כבני מלכים, בעוז ובראש מורם. וכמאמר אביי בגמרא שבת קכח ע"א וגמרא בבא מציעא קיג ע"ב: "אמר אביי: רבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון ורבי ישמעאל ורבי עקיבא כולהו סבירא להו, כל ישראל בני מלכים הם". מי שממליך את הקב"ה עליו באמת, מתנהג כבן מלך. מי שפותח שערים למלך הכבוד, נפתחים לו שערי תפילה ותשובה בכבוד.
- איחול נאה זה לראש השנה, יסודו בתפילת הכהן הגדול ביום הכיפורים, אך מצאנו לו מקור ברור יותר במדרש שכל טוב (בובר) בראשית פרק יח: "ויאמר שוב אשוב אליך. כפל הדיבור, כלומר אמת ונכון, כי בודאי אשוב בלי ספק, כעת חיה. כעת הזאת לשנה הבאה, וכולכם היו חיין וקיימין". מכאן שאנו מייחלים לעצמנו ומאחלים איש לרעהו שנזכה לעמוד למועד הזה כעת חיה בראש השנה הבעל"ט, כולנו חיים וקיימים, כמו שהמלאך בישר לשרה שאת פקידתה אנו קוראים ביום הראשון של ראש השנה. ואולי זו עוד סיבה, אם כי עקיפה, לקריאת פקידת שרה (וחנה) ביום הראשון של ראש השנה. ראו דברינו וה' פקד את שרה.