האובדים והנדחים

מים ראשונים: סמיכות פרשת נצבים לראש השנה שהיא מיסודות לוח השנה (שולחן ערוך אורח חיים סימן תכח), יוצרת סמיכות של מוטיב האובדים הנדחים הנזכרים בשני אירועים אלה. בפרשת נצבים: "אם יהיה נדחך בקצה השמים וכו' ", ובראש השנה, אזכור הפסוק מישעיהו שלהלן בפסוקי השופרות. גם אנו הקדשנו לנושא שני דפים: קיבוץ הנדחים בפרשת נצבים וכאן דף זה לראש השנה. ישלימו איפוא שני דפים אלה זה את זה ואם כפלנו וחזרנו על מדרשים ופירושים, אין זה אלא לכבודו של קיבוץ גלויות שעליו אמרו חכמים: "גדול קבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ" (פסחים פח ע"א).

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם: (ישעיהו כז יג).1

 

סדר תפילת המוסף – שופרות

א-להינו וא-להי אבותינו, תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גלויותינו וקרב פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ. והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו כמצווה עלינו בתורתך, על ידי משה עבדך, מפי כבודך, כאמור: "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (במדבר י י).2

מסכת ראש השנה דף י עמוד ב

תניא, רבי אליעזר אומר: בתשרי נברא העולם, בתשרי נולדו אבות, בתשרי מתו אבות … בניסן נגאלו, בתשרי עתידין ליגאל. רבי יהושע אומר: בניסן נברא העולם, בניסן נולדו אבות, בניסן מתו אבות … בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל.

ובגמרא שם דף יא עמוד ב: בתשרי עתידין ליגאל – אתיא שופר שופר; כתיב הכא: "תקעו בחדש שופר", וכתיב התם (ישעיהו כז יג): "ביום ההוא יתקע בשופר גדול" …3

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מס' דבחדש פרשה ד

"ויהי קול השופר" – הרי זה סימן יפה בכתובים.4 כל מקום שנאמר שופר, הרי זה סימן יפה לישראל, שנאמר: "עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר" (תהלים מז ו). ואומר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" (ישעיה כז יג. ואומר: "וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן" (זכריה ט יד).5

"הולך וחזק מאד" – מנהג ההדיוט, כל זמן שהוא הולך קולו עמום,6 אבל כאן כל זמן שהוא הולך קולו מגביר. ולמה כך מתחילה? כדי לשכך את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע.7

מסכת סנהדרין דף קי עמוד ב

תנו רבנן: עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול" (דברים כט כז). "ויתשם ה' מעל אדמתם" – בעולם הזה, "וישלכם אל ארץ אחרת" – לעולם הבא, דברי רבי עקיבא. רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו אומר משום רבי שמעון: אם מעשיהם כיום הזה – אינן חוזרין, ואם לאו – חוזרין.8 רבי אומר: באים הם לעולם הבא, שנאמר: "ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו' " (ישעיהו כז יג).9  אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שבקה רבי עקיבא לחסידותיה, שנאמר: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צָפוֹנָה וְאָמַרְתָּ שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' לוֹא אַפִּיל פָּנַי בָּכֶם כִּי חָסִיד אֲנִי נְאֻם ה' לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם" (ירמיהו ג יב).10

רש"י מסכת סנהדרין דף קי עמוד ב

האובדים בארץ אשור – אלו עשרת השבטים, והנדחים בארץ מצרים – אלו דור המדבר, וכן לשון התוספתא ולא שמעתי עוד.11

מסכת מכות דף כד עמוד א

אמר ר' יוסי בר חנינא: ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום. משה אמר: "וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב" (דברים לג כח) – בא עמוס וביטלה, שנאמר: "חדל נא מי יקום יעקב כי קטון הוא" (עמוס ז ה), וכתיב: "ניחם ה' על זאת גם היא לא תהיה" (שם ו).12 משה אמר: "ובגויים ההם לא תרגיע" (דברים כח סה) – בא ירמיה ואמר: "הלוך להרגיעו ישראל" (ירמיהו לא א).13 משה אמר: "פוקד עון אבות על בנים (שמות לד ז) – בא יחזקאל וביטלה: "הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל יח כ).14 משה אמר: "ואבדתם בגויים" (ויקרא כו לח) – בא ישעיהו ואמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור" (ישעיהו כז יג).15

מדרש תהלים (בובר) מזמור קמז16

"בונה ירושלים" – כשם שהקב"ה מלך בהלל וזמירות, כך ירושלים אינה נבנית אלא בהלל ובזמירות, וכן אתה מוצא בבנין האחרון, שנאמר: "ויסדו הבונים את היכל ה' ויענו בהלל ובהודות וגו' " (עזרא ג י יא). לכך נאמר: "כי טוב זמרה אלהינו".

"נדחי ישראל יכנס". ומי הן הנדחין? קרח וכל עדתו שנדחו מפי משה רבינו ע"ה. ועכן שנדחה מפי יהושע. וכן הוא אומר: "ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח תקוה" (הושע ב יז), ואיזה עמק עכור? מה שאמר יהושע: "ויאמר יהושע מה עכרתנו" (יהושע ז כה), לכך נאמר: נדחי ישראל יכנס.17

דבר אחר: "נדחי ישראל יכנס" אלו עשרת השבטים, שנאמר: "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה" (דברים כט כז). וכן אמר הכתוב: "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים" (ישעיה כז יג). אותה שעה אין לישראל מכאוב, עד שהן מתרפאין, שנאמר: "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם".18

אֶת הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ וְאֶת הַנִּדַּחַת אָשִׁיב וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ וְאֶת הַחוֹלָה אֲחַזֵּק וכו': (יחזקאל לד טז).19

 

לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים טובים

מחלקי המים

מים אחרונים: ראה קהלת רבה א ח: "כל הנחלים הולכים אל הים – כל ישראל אינם מתכנסין אלא לירושלים ועולים בפעמי רגלים בכל שנה ושנה, והים איננו מלא, וירושלים אינה מתמלאת לעולם דתנינן: עומדין צפופים ומשתחוים רווחים. ר' שמואל בר חובה בשם ר' אחא אמר: ארבע אמות ריוח בין כל אחד ואחד ואמה מכל צד כדי שלא יהא שומע תפלתו של חבירו ויטעה. אל מקום שהנחלים הולכים, למקום שישראל מתכנסין בעוה"ז שם הם מתכנסין לעוה"ב לעתיד לבא שנאמר: והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים". ואומרים בשם הרבי מקוצק: עומדים צפופים ומשתחווים רווחים – כשכל אחד עומד על דעתו, צפוף בעם ישראל, כשמשתחווים ומוותרים האחד לשני – יש מקום לכולם.

עדכון אחרון: 05/09/2018

הערות שוליים

  1. כבר נדרשנו בקצרה לפסוק זה מישעיהו במסגרת דברינו שופרות לראש השנה. אין ספק שהכללתו בסדר תפילותינו (שופרותינו) הוא בשל אזכור השופר והמנהג לכלול עשרה פסוקי שופרות, בכללם שלושה מהנביאים בתפילת מוסף. אלא שאין זה שופר של מתן תורה, של בית המקדש, של התכנסות והקהל במועדים או של מלחמה, אלא שופר של כינוס וקיבוץ גלויות, של גאולה לאומית. מוטיב שאולי לא תמיד מודגש ומורגש בראש השנה שהוא יום של "מלוך על כל העולם בכבודך" ושל "ידע כל פעול כי אתה פעלתו וידע כל יצור כי אתה יצרתו" וכו' וגם ראשון לעשרת ימי תשובה. אבל הפסוק הזה עוסק בשופר של כינוס וקיבוץ גלויות ונכנס אחר כבוד לתפילת היום, משמע שיש בראש השנה גם מוטיב זה. ראה הפסוק הקודם שם: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ראה רש"י שם אשר יוצר סימטריה בין הפסוקים.  
  2. בסידור רב עמרם גאון (הרפנס) סדר ראש השנה הנוסח הוא: "תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ נדחינו. וקרב פזורינו מבין הגוים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ. והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלם עיר מקדשך בשמחת עולם. אנא קיים לנו ה' אלהינו את הדבר שהבטחתנו בתורתך על ידי משה עבדך מפי כבודך כאמור: וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם (במדבר י י)". נראה שלפחות בסדר תפילת שופרות המוטיב של שופר הגאולה וקיבוץ גלויות גובר לבסוף על שאר השופרות, וממנו חוזר ונגזר שופר של מועדים ורגלים (וראשי חודשים!) שזוכים להיזכר כאן בעקבות שופר הגאולה. נראה שבכך יש טעם מיוחד לראש השנה במדינת ישראל העצמאית, מקבצת נדחי ואובדי ישראל, טעם שאולי אנחנו לא תמיד מדגישים וחשים, בבחינת "אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו" (נדה לא א, מדרש תהלים קלו). ראה דברינו אין בעל הנס מכיר בניסו ביום העצמאות.
  3. ראה דברינו היום הרת עולם, שם הארכנו לדון במחלוקת הגדולה בין ר' אליעזר ור' יהושע אימתי נברא העולם, מהו ראש השנה הבריאתי, לצד אירועים מרכזיים אחרים כמו הולדת האבות ופטירתם, יציאת יוסף מבית האסורים, פקידת האמהות ועוד. מחלוקת זו כוללת גם את מועד הגאולה. "בניסן נגאלו ובניסן עתידים ליגאל" אומר ר' יהושע. אבל לשיטת ר' אליעזר שכמותה אנו נוקטים, קובעת: "בניסן נגאלו, בתשרי עתידים ליגאל". הכללת הפסוק שלנו בפסוקי השופרות איננה רק "להשלמת המנין" וביטוי לכיסופי הגאולה, אלא חיזוק ברור לניצחון שיטתו של ר' אליעזר בן הורקנוס שבמקומות רבים אחרים אין הלכה כמותו ("שמותי הוא", שבת קל ע"ב). ראש השנה איננו רק אירוע בעבר - בריאת העולם, אלא גם אירוע לעתיד, שסמלו הוא שופר הגאולה.
  4. שכל האזכורים של "שופר" בכתובים הם לחיוב ולטובה. וכבר דקדקנו בנכונות קביעה זו בדברינו שופרות ואכמ"ל.
  5. אלה כולם אזכורים חיוביים של השופר - "סימן יפה בכתובים". מאידך, לא חסרים במקרא, שלא בכתובים, פסוקים שליליים של שופר מפחיד המסמל מלחמה והרס (ישעיהו נח א, ירמיהו ד ה יט כא, יחזקאל לג ג-ו, יואל פרק ב, עמוס פרק ג, ועוד), אבל על כגון זה אמרו חכמים במסכת ברכות נו ע"ב: "הרואה שופר בחלום ישכים ויאמר: והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, קודם שיקדמנו פסוק אחר: תקעו שופר בגבעה (הושע ה ח)". צריך תמיד לחשוב לטובה, בפרט לאחר שחולמים. והמעשה הטוב יבוא בעקבות החלום והמחשבה החיובית. ואולי זו עוד סיבה שפסוקי בכתובים קודמים לפסוקי הנביאים.
  6. הולך ומתעמם, הולך ונחלש.
  7. קולו של שופר מעמד הר סיני "הולך וחזק", כדי לשכך (או לשבר, או לסבר) את האוזן "מה שהיא יכולה לשמוע". אולי מכאן גם לקחו בעלי תקיעה את המנהג להשמיע את השופר, בעיקר בתקיעה הגדולה, באופן הדרגתי, מהשקט לחזק, אולי גם כסמל של השופר להתעוררות ושיפור המעשים. האם כך יהיה גם בשופר הגדול של הגאולה? ראה שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ו סימן א: "רבי חייא ור' שמעון בר חלפתא הוון מהלכין בהדא בקעת ארבאל בקריצתה, וראו אילת השחר שבקעה אורה. א"ל ר' חייא רבה לר' שמעון בר חלפתא: כך תהיה גאולתן של ישראל מצפצפת, דכתיב (מיכה ז') כי אשב בחשך ה' אור לי. בתחילה היא באה קימעה קימעה, ואחר כך היא מנצנצת ובאה, ואח"כ פרה ורבה, ואח"כ מרטבת והולכת". ואנו עדיין עם השופר המשכך, השקט והרך באתחלתא דגאולה.
  8. שהכל תלוי במעשיהם. יחזרו בתשובה – יחזרו וייגאלו. ידבקו במעשיהם הרעים שגרמו להם לגלות – לא יחזרו ולא ייגאלו.
  9. עד כאן לשון התוספתא (סנהדרין יג יב) המובאת בגמרא. ראה המשנה שם: "עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, שנאמר: וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה (דברים כט כז), מה היום הולך ואינו חוזר - אף הם הולכים ואינן חוזרים, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: כיום הזה, מה יום מאפיל ומאיר - אף עשרת השבטים שאפילה להן, כך עתידה להאיר להם". ר' אליעזר מתמודד עם ר' עקיבא "במגרש שלו" ודורש אחרת את הפסוק שר' עקיבא מביא כהוכחה שעשרת השבטים אינם חוזרים – "כיום הזה". ככל יום שהלך ושקע, ושוב אינו חוזר, אומר ר' עקיבא. ככל יום שהאפיל, וסופו לחזור ולהאיר למחרת, עונה לו ר' אליעזר. אבל רבי (יהודה הנשיא) בא מכיוון אחר, מהנביאים שלהלן נראה שאינם מהססים לחלוק על משה, ומביא את הפסוק שלנו מישעיהו: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". האובדים בארץ אשור הם עשרת השבטים שהגלה שלמנאסר. ראה פירוש רש"י על הפסוק: "האובדים בארץ אשור - לפי שנפוצו בארץ רחוקה לפנים מן הנהר סמבטיון קראם אובדים". אבל מי הם הנדחים בארץ מצרים? סתם רבי ולא פירש. האם הם אותם שמתו בימי החושך ולא יצאו ממצרים? האם הם היהודים שחזרו לגור במצרים במרוצת הדורות? (אבל תופעה זו שייכת בעיקר לבית שני).
  10. ופשיטא שמדובר במלכות ישראל, עשרת השבטים, כפי שהוא אומר בפסוק הקודם שם: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי צִדְּקָה נַפְשָׁהּ מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל מִבֹּגֵדָה יְהוּדָה". וראה עוד בגמרא שם, באותו עמוד מחלוקת דומה על דור המדבר: "תנו רבנן: דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: במדבר הזה יִתַּמּוּ ושם ימותו. יִתַּמּו - בעולם הזה, ושם ימותו - בעולם הבא ... דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: באין הן לעולם הבא, שנאמר: אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח ... רבי שמעון בן מנסיא אומר: באים הן לעולם הבא, שנאמר: ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שבקה רבי עקיבא לחסידותיה, שנאמר: הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר... זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ירמיהו ב ב). ומה אחרים באים בזכותם - הם עצמן לא כל שכן?". ובדף קודם, מחלוקת דומה על המרגלים שמאסו בארץ ועל עדת קרח: "מרגלים אין להם חלק לעולם הבא ... עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא ... דברי רבי עקיבא, רבי אליעזר אומר: עליהם אמר הכתוב: ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל (שמואל א ב ו)". (ראה דברינו תפילת חנה בראש השנה). ועל עדת קרח שם: "תנו רבנן: עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: ותכס עליהם הארץ - בעולם הזה, ויאבדו מתוך הקהל - לעולם הבא, דברי רבי עקיבא, רבי יהודה בן בתירא אומר: הרי הן כאבידה המתבקשת, שנאמר: תעיתי כשה אובד, בַּקֵּש עבדך כי מצותיך לא שכחתי (תהלים קיט קעו)". ראה דברינו זכרונות בראש השנה וכן דור המדבר וחלקו לעולם הבא בפרשת שלח לך, בהם עמדנו על שיטתו המחמירה של ר' עקיבא אשר "עזב את מידת החסידות". ורבי שחולק עליו, יחד עם ר' שמעון בן יהודה, ר' שמעון בן מנסיא, ר' אליעזר וחכמים רבים אחרים, אולי יכלול באובדים ובנדחים, לא רק את עשרת השבטים, אלא גם את דור המדבר, עדת קרח, המרגלים ושאר נדחי ישראל. שהרי במה חטאו אלה יותר מבית יהודה? כולם הם אובדים ונדחים, על כולם אמר משה: "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ" (דברים ל ד שאך זה קראנו). כולם הם כ"אבידה המתבקשת", ביטוי נפלא שנראה גם להלן.
  11. לעיל ראינו את נוסח התוספתא בבלי (ראה גמרא סנהדרין והערה 9 לעיל). אבל רש"י מסתמך על התוספתא כפי שהיא מופיעה בירושלמי. ראה ירושלמי סנהדרין פרק י הלכה ד, שם מובאים דברי רבי באופן הרבה יותר חד וברור ובהסתמך על הפסוק שלנו: "רבי אומר: אילו ואילו יש להן חלק לעולם הבא. ומה טעמא? והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור - אילו עשרת השבטים, והנידחים בארץ מצרים - זה דור המדבר. אילו ואילו: והשתחוו ליי' בהר הקודש בירושלים". הרי לנו תשובה מי הם הנדחים – דור המדבר, אלה שעם כל חטאיהם, זכות יציאת מצרים שמורה ועומדת להם. ראה שוב את דברי רבה בר בר חנה, שהייתה לו חיבה מיוחדת לדור המדבר: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שבקה רבי עקיבא לחסידותיה, שנאמר: הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר... זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ירמיהו ב ב). ומה אחרים באים בזכותם - הם עצמן לא כל שכן?". ואנחנו הצענו שהפסוק כולל גם את המרגלים, עדת קרח וכל שאר נדחי ודחויי עם ישראל לדורותיו. ראה דברינו חסד נעורים בפרשת מטות.
  12. שעם ישראל לא יכול להיות "עם לבדד ישכון" ובלתי תלוי באומות העולם. ראה פירוש מהרש"א, סוף מסכת מכות שם
  13. הוא ירמיהו אשר שולח לגולי בבל את המסר: "ארוכה היא, בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פריהן" (ירמיהו כט כח). אבל הוא עצמו, נשאר בארץ עד הרגע האחרון, עד שמגלים אותו למצרים בכוח.
  14. ובאמת, כבר משה עצמו אמר: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דברים כד טז) ולפלא שהגמרא מתעלמת מפסוק זה.
  15. התשובה ל"אבדתם בגויים" היא "ובאו האובדים". וכבר עמדו פרשנים על כך שנאמר "האובדים" ולא "האבודים" או "הנאבדים". למרות ביטול דבריו של משה ע"י ישעיהו, עדיין יש חרדה מדבריו של משה: "ואבדתם בגויים". ראה בהמשך הגמרא שם את חששו של רב: "מסתפינא מהאי קרא: "ואבדתם בגוים". ורב פפא מנסה להרגיעו בביטוי שכבר ראינו לעיל בהקשר עם עדת קרח ודור המדבר "כאבידה המתבקשת" ובהסתמך על הפסוק בתהלים קיט: "תעיתי כשה אובד בקש עבדך". והדברים אולי מתקשרים גם לארמי אובד אבי שעליו נדרשנו בשבת פרשת כי תבא השתא. אם תחילתנו באבות אבודים ואובדים שבסופו של דבר לא נאבדו; גם אחריתנו, כולל דור המדבר, עדת קרח, עשרת השבטים ושאר אבודי ונדחי ישראל, לא תאבד ולא תידח. "לבלתי ידח ממנו נדח" כדברי האשה התקועית החכמה לדוד (שמואל ב יד יד). ראה עוד בגמרא שם הביטוי המרכך של מר זוטרא על הפסוק: "ואכלה אתכם ארץ אויביכם" - דלמא כאכילת קישואין ודילועין, שאוכלים אותם והם תמיד צומחים מחדש. ועוד בגמרא שם על "קול המונה של רומי" ועל השועלים המהלכים במקום המקדש, ושם דווקא ר' עקיבא הוא האופטימי. האם לאחר חורבן הבית שינה את דעתו?
  16. מזמור שאנו אומרים בכל יום בפסוקי דזמרא של תפילת שחרית, הפותח בפסוק: "הַלְלוּ יָהּ כִּי טוֹב זַמְּרָה אֱלֹהֵינוּ כִּי נָעִים נָאוָה תְהִלָּה" ומסיים בפסוקים: "מַגִּיד דברו דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל: לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּ יָהּ". וכאן הוא דורש את שני הפסוקים שבתחילת הפרק: "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם ה' נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס:  הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם".
  17. ראה דברינו עכן בפרשת מסעי, ואת הסיפור שם על מתיישבי פתח תקווה הראשונים שביקשו לכתחילה להתיישב בעמק עכור, מזרחה לירושלים ורק אח"כ משלא הסתייע עברו למלאבס במערבה של ירושלים.
  18. נראה שמדרש מאוחר זה כבר לא מתחשב בכלל בדעתו של ר' עקיבא וכולל בנדחים את כולם, כולל את עכן שעכר את ישראל ממש בכניסתם לארץ. ומה עם "גולת יהודה"? מה עם שבטי יהודה ובנימין שאולי בזמן שישעיהו קורא לאובדים בארץ אשור ולנדחים בארץ מצרים, עדיין לא גלו? האם לאחר חורבן הבית, נכלול גם אותם? האם גם רבי עקיבא יסכים? ראה פירוש מלב"ים לפרשת בחוקותי על הפסוק "ואבדתם בגויים": ואבדתם בגוים ... כי היו שני מיני גליות. א] עשרת השבטים שנדחו ממקומם לארצות רחוקות ועקבותיהם לא נודעו עד עת קץ. וזה קרא אובדים שיהיה כדבר האבד שהגם שהוא בנמצא אין יודעים מקומו. ב] שבט יהודה ובנימין שלא נאבדו לארצות רחוקות רק ארץ אויביהם אוכלות אותם בשמדות והריגות. ועל שני אלה הגלויות אמר: ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ (ישעיה יא) ... ועל זה אמר: ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים. שקרא להם בשם אובדים ולשבט יהודה בשם נדחים ... ור' עקיבא לשיטתו (בפרק חלק) דעשרת השבטים אין עתידים לחזור שעל זה אמר: ואבדתם. ואחרים אומרים אין אבדן אלא גולה, ולהוציא מדעת ר' עקיבא שפירש אבדן ממש".
  19. נחזור למקרא ונסיים בו. את מטבע הלשון וההקבלה "אבד" "נדח" מצאנו גם בספר יחזקאל, אך בלי השופר. דברים אלה של יחזקאל עומדים בהשלמה לדבריו מספר פסוקים קודם: " ... וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם וְאֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם וכו'". יחזקאל תובע מראשי העם ומנהיגיו לבקש את האובדים ולהשיב את הנדחים (ולחבוש הנשברים ולרפא החולים). ישעיהו מדבר על הגאולה המשיחית "מלמעלה" ועל קיבוץ גלויות לקול השופר, ואילו יחזקאל מדבר על תיקון "מבפנים", "מלמטה", על גאולה יום-יומית, בקול הפנימי והחברתי. ראה דבריו הנמרצים של הרב עוזיאל בשו"ת פסקיו בשאלות הזמן סימן סה בעניין קבלת גרים שאביהם מישראל ואמם גויה, המסתמכים על הפסוק ביחזקאל: "ויַרֵא אנכי שאם נדחה אותם לגמרי על ידי זה שלא נקבל את הוריהם לגרות, ניתבע לדין ויאמר עלינו: את הנדחת לא השיבותם ואת האובדת לא בקשתם (יחזקאל ל"ד). וגדולה היא תוכחה זאת מאותה התוכחה של קבלת גרים (יו"ד סי' רס"ה סעיף י"ב) ועל כגון זה נאמר: הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה (אבות פ"ב מ"א)". מישעיהו ומיחזקאל ומהרב עוזיאל נוכל אולי לתת משמעות חדשה לשופר של ימינו שיש בו שמחה של מועדים בעקבות קיבוץ הגלויות לו זכינו ועדיין זוכים; אך יש בו אולי גם תרועה והתרעה (ויבבה) פנימיים של בקשת האובדים והשבת הנדחים שבתוכנו, אלה שכבר התכנסו פיסית מארבע כנפות הארץ, אך לא התכנסו לתוך כנסת ישראל, אולי משום שאין לנו את הרב עוזיאל וחבורתו. וה' הטוב יזכנו לקבץ האובדים והנדחים מחוץ ולבקש ולהשיב הנדחים מבית, לרפא ולחבוש. (למעוניינים להרחיב, ראו מאמר של אריה אדרעי ואין אחריותם עלינו?).