- חנה היא שמלמדת על רחל (ובקטע הבא גם על שרה), משום שכתוב בה "ויזכרה ה' " ועל יום ראש השנה – אחד בחודש השביעי - כתוב שהוא יום זכרון ("זכרון תרועה") ולכן פשיטא לדרשן שחנה נפקדה (היינו נזכר בה ה') בראש השנה. ואם תאמר, הרי ברחל כתוב: "ויזכור אלהים את רחל", והרי ראש השנה הוא יום הדין! נראה שמסתתרת כאן דרשה סמויה שאנו מייחלים שהזכירה בראש השנה תהיה במידת ה' (הווי"ה) ולא במידת הדין (אלוהות). ומכאן גם לשרה שבה אמנם נזכר שם הווי"ה, אבל בלשון פקידה. רק ברחל יש את השילוב של זכירה ושם הווי"ה.
- הפטרת יום ראשון של ראש השנה בסיפור על לידת שמואל שבתחילת ספר שמואל, היא חלק ממוטיב הפקידה והזכירה של ראש השנה. לכך מתקשרות דמויותיהן של שרה, רחל וחנה. ומכולן, חנה היא הדמות המרכזית והחוליה המקשרת כפי שהוסבר בהערה לעיל. פקידתה של חנה היא שמביאה לפקידתה של שרה, כאילו ההפטרה בשמואל א א היא שגורמת לקריאה בבראשית כא שתבוא (למרות שברור שלקריאה בפרקים כא כב בספר בראשית יש גם סיבות טובות אחרות – הקשר בין גירוש ישמעאל ועקידת יצחק והוא עניין נכבד). לחנה יש עוד קשר מרכזי לתפילת ראש השנה, דרך תפילת תשע, היא תפילת מוסף, בה יש תשע ברכות, שמקורה בתפילת חנה: "הני תשע דראש השנה כנגד מי? אמר רבי יצחק דמן קרטיגנין: כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפילתה, דאמר מר: בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה" (מסכת ברכות כט ע"א וראו גם מדרש תנחומא וירא סימן א). וכבר הארכנו בנושאים אלה בדברינו וה' פקד את שרה בראש השנה בשנה האחרת. ושם הבטחנו לדון בתפילת חנה כנושא בפני עצמו והנה הגיעה עת הזכירה והפקידה.
- נראה שהֵדָם של פסוקים אלה נשמע בברור בבפיוט ונתנה תוקף: "מי יחיה ומי ימות ... מי יֵעָנִי ומי יֵעָשֵׁר, מי יּשָּׁפֵל ומי יָרוּם"? ראו דברינו ונתנה תוקף – למקורות הפיוט במועד זה, ראש השנה.
- כאן אנו שומעים את הפסוקים בתהלים קיג שאנו אומרים בתחילת הלל: "מִי כַּה' אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת: הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ: מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן: לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ: מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּ יָהּ". קשה לדעת מי לקח ממי ואם לא שניהם יסודם בפיוט עתיק של תודה. (את ספר שמואל כתב שמואל, אבל את ספר תהלים כתב דוד "ע"י עשרה זקנים: אדם ראשון, מלכיצדק, אברהם, משה ועוד" (בבא בתרא יד ע"ב). עכ"פ הסיום: אם הבנים שמחה" שבתהלים מתאים מאד לחנה.
- זו תפילת חנה השנייה בעת שקיימה את נדרה והביאה את שמואל למשכן שילה. תפילה של שירה. לפניה באה תפילת חנה הראשונה, בעת שהתפללה לבן והיא מרת נפש ועלי חשבה לשיכורה. הראשונה, תפילה של בכי בלב קורע ומורתח, ככתוב שם (פרק א פסוק י): "וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה". ראו גם פסוק יב: "וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה' וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ". ואילו כאן, בשנייה, תפילה של שמחה והודיה, במבנה של שירה, כמו שאומר הפסוק: "וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּה' רָמָה קַרְנִי בַּה' רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ". פסוקים נפלאים אלה נדרשים בפנים רבות שחלקם נביא. אך נתמקד יותר בעצם עמידתה של חנה לתפילה ופחות בדרשות על פסוקי התפילה (השירה) עצמה. אפשר שגם זה נושא לפעם אחרת.
- דמויות רבות במקרא, אשר התפללו או אמרו דברי הודיה ושבח לבורא עולם, תרמו לגיבושן של הלכות התפילה ותכניה. חנה, תרמה את תפילת הלחש. ראו רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה ט: "השוויית הקול כיצד? לא יגביה קולו בתפילתו", וכך גם בשולחן ערוך אורח חיים סימן קא סעיף ב. עניין זה לא מוזכר בתפילה השנייה, בתפילת ההודיה של חנה, כשהביאה את שמואל למשכן שילה, אלא בתפילה הראשונה בעת שבקשה ילד במר נפשה. ראו בגמרא שם (דף ל ע"ב) שמנסה ללמוד מהביטוי "והיא מרת נפש" את ההלכה הפסוקה במשנה: "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש". הגמרא דוחה לימוד זה בטענה שחנה הייתה שם מרירה וקשת רוח ואין ללמוד ממקרה קשה כזה לתפילה רגילה של יום יום. לעומת זאת, את הדין של תפילת לחש לומדת הגמרא מהתפילה הראשונה של חנה בלי שום פקפוק. ראו עוד דברינו גדול כבוד הבריות בפרשת משפטים שם הבאנו את דברי מחזור ויטרי סימן יט שמסביר שתפילת לחש קשורה בכבוד הבריות. ראו שם.
- שבחים וכתרים רבים נקשרו לברכת החונן דעת שהיא בראש הברכות בהם אדם מבקש על צרכיו. ראו ברכות לג ע"א: "אמר רב אמי: גדולה דעה שנתנה בתחילת ברכה של חול. ואמר רב אמי: גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות, שנאמר: כי אל דעות ה' ... אמר רבי אלעזר: גדול מקדש שנתן בין שתי אותיות, שנאמר: פעלת ה' מקדש ה'. ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו דעה - כאילו נבנה בית המקדש בימיו; דעה נתנה בין שתי אותיות, מקדש נתן בין שתי אותיות". ותמיהתו של רבי יהודה הנשיא בירושלמי ברכות פרק ד הלכה ד (ופרק ה הלכה ב): "רבי אמר: תמיה אני היאך בטלו חונן הדעת בשבת, אם אין דיעה מניין תפילה?". ראו דברינו דעה קנית מה חסרת בפרשת ויקרא. ולא נתמקד הפעם בתפילה עצמה פירושיה ומדרשיה. ובאשר לתפילת שמונה עשרה, ראו דברינו תפילת שמונה עשרה בפרשת פקודי.
- כיוון שהוא מונה את ברכת המינים שנתווספה מאוחר יותר לתפילת שמונה עשרה (ברכות כח ע"ב), יש לנו בעצם י"ט ברכות. אבל בדרשה זו מוזכרות רק י"ז ברכות. מי חסר? ברכת צמח (בית) דוד וברכת עבודה (רצה). האם יש לכך סיבה או סתם השמטה? ראו מקבילה (ואולי מקור) בספר מנורת המאור פרק ב - תפילה סדר י"ח ברכות עמוד 135 שם הוא מונה את כל י"ט הברכות, כולל: ברכת מצמיח קרן ישועה וברכת עבודה, בהבדלים מסוימים בדרשת הפסוקים. נראה שמנורת המאור הוא מקור מהימן ומדויק יותר. ראו שוב בדברינו תפילת שמונה עשרה, ראו איך י"ט הברכות מסתדרות עם י"ט הפרקים הראשונים של ספר תהלים.
- הקשר של חנה לתפילת עמידה (שמונה עשרה) אינו רק בדין של אמירה בלחש אלא גם בתוכן התפילה עצמה. פסוקי התפילה\שירה של חנה נדרשים כנגד י"ח ברכות שבתפילת שמונה עשרה (היו שדרשו אפילו את מספר המילים בתפילת חנה, קי"ג, כנגד קי"ג המילים בברכות החתימה של תפילת י"ח - פירושי סידור התפילה לרוקח, שים שלום). וכבר ראינו לעיל בהערה 1, שגם תפילת תשע, תפילת מוסף של ראש השנה, נלמדת מתפילת \ שירת חנה השנייה. גם את הסיומת של המדרש הקודם: "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" המיוחס לשלמה, מוכן אבן עזרא לתת, לפחות בחלקו לחנה. ראו פירושו לתהלים פרק סא פסוק ב: "שִׁמְעָה אֱלֹהִים רִנָּתִי הַקְשִׁיבָה תְּפִלָּתִי - שמעה רנתי - בגלוי ותפילתי בלב כנגד חנה". (אגב, הביטוי "מעין י"ח" שהמדרש נוקט בו נותן מקום לחשוב שמדובר בנוסח לתפילת שמונה עשרה מקוצרת ("הביננו"), שאולי מי שאומר את שירת חנה, יוצא ידי חובת תפילה "מעין שמונה עשרה" במקום בו אפשר לאומרה וצ"ע). עכ"פ, אם אישה היא שיסדה את כל תפילות אלה, אפשר שמכאן נוכל ללמוד על חיוב מצוות תפילה באשה למרות שזו מצווה שיש לה זמנים ומועדים (ברכות פרק ג משנה ג). ראו ילקוט שמעוני שמואל א רמז פ: "ותתפלל חנה, מכאן אנו למדין שנשים חייבות בתפילה שכן חנה היתה מתפללת י"ח ברכות". ולעצם הדין של חיוב נשים בתפילה ראו משנה מסכת ברכות פרק ג משנה ג, בגמרא ברכות כ ע"א, רמב"ם הלכות תפילה פרק א וזה נושא שראוי לדף בפני עצמו ויש עליו הרבה ברשת.
- המשך הגמרא בברכות מלמד אותנו שתי הלכות תפילה נוספות מחנה (חוץ מדין שִכּוֹר בתפילה): את הכוונה בתפילה וגם את הדין של חיתוך בשפתיים: "השוויית הקול כיצד? לא יגביה קולו בתפילתו ולא יתפלל בלבו, אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו" (רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה ט). וכן הוא בירושלמי מסכת ברכות פרק ד הלכה א: "אמר רבי יוסי בר חנינא מן הפסוק הזה את למד ארבעה דברים: וחנה היא מדברת על לבה - מיכן שהתפילה צריכה כונה. רק שפתיה נעות - מיכן שהוא צריך להרחיש בשפתותיו. וקולה לא ישמע - מיכן שלא יהא אדם מגביה את קולו ויתפלל. ויחשבה עלי לשכורה - מיכן שהשכור אסור להתפלל". הכל מהפסוק, בתפילת חנה הראשונה: "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה". ואם לא די בכך, אזי גם את דין השאלה באורים ותומים לומדים מפסוק זה של חנה. ראו מסכת יומא דף עג עמוד א: "תנו רבנן: כיצד שואלים? השואל פניו כלפי נשאל והנשאל פניו כלפי שכינה ... אין שואלים בקול ולא מהרהר בליבו, אלא כדרך שאמרה חנה בתפילתה, שנאמר: וחנה היא מדברת על לבה (שמואל א א יג)".
- ראו בגמרא עבודה זרה ז ע"ב וכן ספרי דברים פיסקא שמג שמייחסים את הפתיחה בשבחו של מקום למשה ולאחרים: " ... מגיד הכתוב שכשפתח משה לא פתח בצרכם של ישראל תחילה עד שפתח בשבחו של מקום ... שנאמר: ויאמר ה' מסיני בא. ואחר כך פתח בצרכם של ישראל: ויהי בישורון מלך. חזר וחתם בשבחו של מקום: אין כאל ישורון. ואף דוד המלך פתח בשבחו של מקום תחילה שנאמר: הללויה שירו לה' שיר חדש (תהלים קמט א) ואחר כך פתח בשבחם של ישראל: כי רוצה ה' בעמו (שם) וחזר וחתם בשבחו של מקום: הללו אל בקדשו. ואף שלמה בנו פתח בשבחו של מקום תחילה ... ואף שמונה עשרה ברכות שתיקנו נביאים הראשונים שיהו ישראל מתפללים בכל יום לא פתחו בצרכם של ישראל עד שפתחו בשבחו של מקום האל הגדול הגיבור והנורא קדוש אתה ונורא שמך ואחר כך מתיר אסורים ואחר כך רופא חולים ואחר כך מודים אנחנו לך". אבל פירוש מצודות דוד נותן את הקרדיט לחנה שאמנם לא קדמה למשה, אבל קדמה לדוד, לשלמה ולנביאים הראשונים ועכ"פ היא בחברה טובה.
- מדרש פסיקתא רבתי מקדיש פרשה שלימה (פסיקתא מג) לפקידת חנה, מיד לאחר פקידת שרה (פסיקתא מב). ומדרשים רבים לקחנו משם. הגמרא בברכות הנ"ל ומדרש פסיקתא רבתי פיסקא הם שני המקורות העיקריים לדברינו.
- ראו דברינו בכל המקום אשר אזכיר את שמי בפרשת יתרו.
- שזה אחד המקורות למנהג של שינוי השם ומקור הביטוי: "משנה שם, משנה מזל".
- על אף שהמדרש מסיים: "ואף חנה וכו' ", יש הבדל גדול בין אברהם ושרה ובין חנה. אברהם ושרה נפקדו בבן בזכות שינוי השם. הקב"ה מוציא את אברהם מהסתכלות במזלות ואומר לו: "צא מאצטגנינות שלך" (רש"י בראשית טו ה, בעקבות המדרש ושם המקור לביטוי: "אין מזל לישראל"). אבל חנה זוכה בזכות תפילתה. היא חנה לפני תפילתה והיא חנה אחרי תפילתה. לא שונה שמה ולא סר רק גבר חינה. החן ומציאת החן, ואולי גם התחנונים (ובהמשך נראה גם פלילים), טבועים בשמה ובמעשיה והיא זוכה בזכות תפילתה ועמידתה הכנועה והגאה לפני המקום. אין סיבה לשנות את שמה. רק להתפלל ולממש את השם. והמדרש ממשיך שם ואומר: " ... רצון יראיו יעשה - מי היה? זו חנה שנתפללה לפני הקב"ה ולא הוציאה הקב"ה ריקם מתפילתה, אלא שמע הקב"ה את תפילתה ונתן לה כל מה שביקשה הימנו". ולשון "נתפלל" תביא אותנו למדרש הבא.
- מפרשי המקרא (אבן עזרא תהלים יח מב, רד"ק ישעיהו סו כ) אמנם מבארים שעל ואל מתחלפים: "על ה' – כמו אל ה' " (וכן מפרש מצודות דוד על הפסוק: "וחנה מדבר על לבה – בלחש, כאילו אל לבה", ראו גם רש"י בראשית לז לה), אך הפסוק אומר: "וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' ". זאת ועוד, כבר עמדנו מספר פעמים על השורש פל"ל שהוא גם תפילה וגם פלילים ועל כך שתפילה יכולה לבוא גם מעמדה של כוח וטרוניה. ראו הפסוק בשמואל של עלי לבניו: "אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱ-לֹהִים וְאִם לַה' יֶחֱטָא אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל לוֹ" (שמואל א ב כה). אך מה היא אותה הטחת דברים של חנה? מה אמרה חנה על או אל ה'?
- ראו איך הביטוי "צבאות" הולך ומתגלגל בתנ"ך מחנה בתחילת ספר שמואל למלחמת עמלק (שמואל א טו ד), לדוד במלחמת גלית (שם יז מה), להעלאת ארון הברית (שמואל ב ו ב), לתפילת דוד בעת שביקש לבנות את בית המקדש (שם פרק ז), לאליהו (מלכים א יח, יט) והלאה לאלישע, ישעיהו (למעלה מ- 60 פעמים) ועוד, ולא נמנה את כולם. ואם נחזור לחנה, ראו הקשר בין "צבאות" שאשה טבעה ובין הנשים "הצובאות", גם בשמואל א ב כב ועוד לפני כן בתורה, במעשה המשכן, שמות לח ח.
- אולי זו הטחת הדברים של חנה. הכינוי "צבאות" לה', שמקורו בפרק א בשמואל א ושעל פי המדרש חנה היא שחדשה אותו, ושבמקומות רבים נדרש לגדולת ה' ולשבחו, מושמע בפי חנה כקובלנה וטרוניה קשה: אם אמנם א-להי צבאות אתה, איפה הצבא שלי, איפה החייל האחד שלי? גם המשל על מלך בשר ודם שבכל סעודתו לא מצא פרוסה קטנה אחת לאדם עני, מחריף מאד את דברי חנה כאן (הכל עפ"י המדרש כמובן). האם זו הטחת הדברים?
- אני אראה לך. אתה תראה מה אעשה. ובפסיקתא רבתי (המובאת בהערה 21 להלן) הביטוי מנוסח באופן קשה עוד יותר: "מוטב שתראה בטובה קודם שתראה שלא בטובה". אתה תראה, בטובתך או שלא בטובתך!
- ואולי זו הטחת הדברים של חנה ש"איימה" על הקב"ה שתלך ותיסתר מפני אלקנה. וזה כשיטת רבי ישמעאל (איזה סמליות בשם): "דתניא: ונקתה ונזרעה זרע - מלמד, שאם היתה עקרה נפקדת, דברי רבי ישמעאל; אמר ליה רבי עקיבא: אם כן, ילכו כל העקרות כולן ויסתתרו, וזו שלא קלקלה נפקדת!". ור' ישמעאל יענה לו: היא הנותנת, לא כל אחת מוכנה לכך. אשה חשוכת ילדים שמוכנה לעבור את כל התהליך הקשה של סוטה (ראו מסכת סוטה פרק א), אכן תינקה ותזכה לפרי בטן! בין כך ובין כך, חנה המטיחה דברים היא בחברה טובה הכוללת את משה, אליהו וכו'. ראו דברינו הטיחו דברים כלפי מעלה בפרשת שלח לך.
- ושמא זו הטחת הדברים, אשר חוזרת ל"צבאות" שלעיל. הדברים כאן נאמרים במתינות, אבל חריפותם אינה פחותה: שמא בראת דברים בעולם לבטלה ולחינם? ראו מקבילה לגמרא זו בפסיקתא רבתי פיסקא מג: "אמר רבי יהודה בר' סימון: אמרה חנה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם יש צבא למעלה יש צבא למטה, הצבא של מעלה אינם לא אוכלים ולא שותים ולא פרים ורבים ולא מתים אלא חיים לעולם. והצבא שלמטה אוכלים ושותים ופרים ורבים ומתים. ואיני יודעת מאיזו צבא אני, אם משל מעלה או משל מטה! אם מצבא של מעלה אני, לא אהיה לא אוכלת ולא שותית ולא מולידה ולא מתה, אלא חיה לעולם כשם שהם חיים לעולם. ואם מצבא של מטה אני, אהא אוכלת ושותית ומולידה ומתה, כשם שהם אוכלים ושותים ופרים ורבים. זהו ה' צבאות. דבר אחר: ה' צבאות - א"ר יהודה ברבי סימון: בפעמי רגלים עלתה חנה לבית המקדש וראתה את כל ישראל שם. אמרה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כל הצבאות האלו יש לך ואין לי אחד בהם?! אם ראֹה תראה - אם ראֹה מוטב ואם לאו תראה שלא בטובתך. אמרה לפניו: מוטב שתראה בטובה קודם שתראה שלא בטובה. אמרה: אם אין אתה פוקדני, אני הולכת ועושה עצמי מסתתרת עם איש אחד, ובעלי רואה אותי וחושדני ומוליכני אצל כהן ומשקה אותי מי המרים. נמצאת אני טהורה ועליך לפקוד אותי וליתן לי בן, שהכתבת בתורה: ואם לא נטמאה [וגו'] ונקתה ונזרעה זרע (במדבר ה כח) ... וזכרתני ולא תשכח אמתך - א"ר שמואל בר נחמן: שלשה פעמים כתוב בפסוק זה אמתך אמתך אמתך. כנגד שלש מצות ששנו רבותינו שהנשים זקוקים להם בנדה בחלה ובהדלקת הנר, אמרה חנה: ריבונו של עולם לא הייתה אמתך זהירה בשלושתם?" נראה לנו שמדרשים "בוטים" אלה הם מקור טוב לסיפורי החסידים על הרבי שעומד לפני יום הכיפורים ועושה חשבון עם ריבונו של עולם: מה אנו חייבים לך ומה אתה חייב לנו, בוא נמחל זה לזה. ראו סיפורו של החייט שעשה חשבון עם הקב"ה בערב יום הכיפורים, בדברינו הטיחו דברים כלפי מעלה. עמידה של הטחת דברים שיש בה "חוצפא כלפי שמיא" יחד עם אמונה שלימה ותפילה זכה.
- הרי לנו דעה אחרת שאולי חנה הרבתה מדי בתפילתה, ובדבריה שמן הסתם נאמרו מתוך שמחה והודיה: "וישב שם עד עולם" קצבה את שנותיו של שמואל. מעין זה מצאנו גם בגמרא ברכות לב ע"ב: "אמר רבי חנין אמר רבי חנינא: כל המאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם. מנא לן - ממשה רבינו שנאמר: ואתפלל אל ה', וכתיב בתריה: וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא. איני? והא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המאריך בתפילתו ומעיין בה - סוף בא לידי כאב לב, שנאמר: תוחלת ממשכה מחלה לב (משלי יג)". שים לב שהפסוק "וישב שם עד עולם" איננו לא בתפילת חנה הראשונה ולא בשנייה, אלא בדבריה לאלקנה בעלה מדוע היא לא עולה איתו לרגל לאחר הולדת שמואל. אין כאן שום תפילה, אמירה פשוטה! אך עובדה זו איננה מפריעה לדרשן שחשוב לו להציג את הדעה שחנה הרבתה בתפילתה יתר על המידה. ראו דברינו תפילה קצרה בפרשת בהעלותך.
- בתפילת חנה יש גם מרכיב של נבואה. מנין אנו יודעים זאת? מכך שדברה על "קרן" ונבאה את משיחת דוד ושלמה (בנה שמואל, אגב, משח לא רק את דוד שנמשח בקרן ונמשכה מלכותו, אלא גם את שאול שנמשח בפך ולא נמשכה מלכותו). וכן הוא באיכה רבה (בובר) פרשה ב: "עשר קרנות הם ... של נבואה מניין? - עלץ לבי בה' רמה קרני בה' ". אבל מסדר עולם רבה (ליינר) פרק כא אפשר להבין שנבואתה של חנה באה מעצם האמירה: "עלץ לבי בה'", שבעליצה עצמה יש רוח נבואה. ואלה דבריו: " ... ובמרים נאמר ותקח מרים הנביאה ... בדבורה נאמר ודבורה אשה נביאה ... ובחנה נאמר ותתפלל חנה ותאמר עלץ לבי בה' ". וכן משתמע מפירוש רד"ק בפירושו לשמואל א, פרק ב פסוק א: "ותתפלל חנה ותאמר - התפללה לפני ה' ונתנה לו שבח והודאה על הבן שנתן לה והתפללה לה' שיחיה ויהיה לה'. ותרגם יונתן: וצליאת חנה ברוח נבואה ואמרת כבר שמואל ברי עתיד למיהוי נביאה על ישראל". וכך גם בפירוש רלב"ג שם: "והנה התפללה חנה לש"י על דבר בנה, שבח והודאה לש"י כעל כל אשר גמלה רב טוב. וידמה שזאת התפילה היתה על דרך הנבואה ואם נתערב בה קצת ממה שהורגש לה בחוש, וזה ענין התפילה לפי מה שאחשוב". זה החוש הנשי של חנה. ראו גם בראשית רבה מד ו וילקוט שמעוני ישעיהו רמז תעו שנבואה ועליצה שתיהן לשונות של שמחה. וכידוע: "אין הנבואה (השכינה) שורה אלא מתוך שמחה" (מסכת שבת ל ע"ב, שמונה פרקים לרמב"ם פרק ז).
- וכן הוא בבראשית רבה צח ב: "ורבנן אמרי: כך היתה עדתו של קרח שוקעת ויורדת שוקעת ויורדת, עד שעמדה חנה ונתפללה עליהן: ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל". וכן הוא במדרש במדבר רבה יח יג ושם גם הכינוי "כאבידה המתבקשת" לעדת קרח: "א"ר שמואל בר נחמני: אפילו מחט שהיתה שאולה ביד ישראל מידם אף היא היתה נבלעת שנאמר: וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה ... אעפ"כ לעתיד לבא הם עתידין לעלות. ר' יהודה בן בתירה שונה שיש להם חלק לעוה"ב, שנאמר: ויאבדו מתוך הקהל. בדוד הוא אומר: (תהלים קיט) תעיתי כשה אובד בקש עבדך כי מצותיך לא שכחתי. מה אבידה שנאמר בדוד היא עתידה להתבקש אף כאן אבידה העתידה להתבקש. וכן חנה מתפללת עליהם: ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל". לחנה יש כאן "אינטרס אישי" שהרי היא קשורה לקרח בקשרי משפחה שכן אלקנה בעלה וממילא שמואל בנה הם מצאצאי קרח. בני קרח יצאו מהשאול בזכות עצמם, בזכות שחברו מזמורי תהלים בהיותם בשאול (השוו עם פסוקי תפילת חנה לעיל שקשורים לפרק קיג בתהלים הוא הפרק הראשון בתפילת הלל). ראו דברינו בני קרח לא מתו בפרשת קרח. ושם אגב יש אשה גיבורה אחרת: אשתו של קרח, אמם של בני קרח! כמאמר מדרש במדבר רבה יח טו: "אמרו רבותינו: אשתו של קרח כשירדה לגיהנם כיבת אותה". אך חנה מעלה את עדת קרח כולם – את "בלועי קרח", את אותם אנשים שמהמחתות שעשו שלא כדין עשו ריקועים למזבח.
- תפילת הרבים מחזקת ומעוררת את זכירת היחיד. הפקידה לישועת היחיד (פקדני בישועתך) עולה מתוך המעמד הנשגב ותפילת הכלל (זכרני ברצון עמך). הפסוק הוא אמנם מתהילים, אבל ייחוס הרעיון הוא לחנה שעלתה לרגלים עם כל ישראל מימים ימימה (מידי שנה בשנה). מן הסתם הרבתה חנה להתפלל גם בביתה, אבל במעמד הרבים של העלייה לרגל וצבאות כנסת ישראל בשילה, התקבלה תפילתה. השוו "הצבאות" בגישה מפויסת זו, מול הטחת הדברים של "צבאות" לעיל.
- אכן, טעמים וניחוחות רבים טעמה והטעימה אותנו חנה בתפילתה. שנזכה שניחוחות וטעמים אלה יעלו לרצון בתפילותינו בימים נוראים אלה, ברגלים ובמועדים, ובכל יום ויום של השנה החדשה והשנים הבאות עלינו לטובה.