מסכת פסחים פרק ו משנה א – מה בקרבן פסח דוחה את השבת
אלו דברים בפסח דוחין את השבת: שחיטתו וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו. אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין את השבת. הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אין דוחין את השבת. רבי אליעזר אומר: דוחין.1
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סו עמוד א – הלל עולה לגדולה2
תנו רבנן: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא.3 פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו.4 שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת.5 אמרו לו: מנין לך? אמר להם: נאמר "מועדו" בפסח6 ונאמר "מועדו" בתמיד.7 מה מועדו האמור בתמיד – דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח – דוחה את השבת. ועוד, קל וחומר הוא: ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת – אינו דין שדוחה את השבת.8 מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם.9 והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח. התחיל מקנטרן בדברים, אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם – עצלות שהיתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי.10 אלא, הנח להן לישראל אם אין נביאים הן – בני נביאים הן. למחר, מי שפסחו טלה – תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי – תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון.11
ספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא סה – דרשת "במועדו"
"ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" – למה נאמר? לפי שהוא אומר: "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל" (שמות יב ו) – שומע אני בין בחול בין בשבת. ומה אני מקיים "מחלליה מות יומת" בשאר כל המלאכות, חוץ משחיטת הפסח. או אף בשחיטת הפסח? … תלמוד לומר: "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו", דברי רבי יאשיה. נם לו ר' יונתן: ממשמע הזה עדיין לא שמענו. נם לו רבי יאשיה: לפי שהוא אומר: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי … תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח ב) … ומה תלמוד לומר "במועדו"? אלא מופנה להקיש לדון ממנו גזירה שוה: נאמר כאן "במועדו" ונאמר להלן "במועדו" – מה "מועדו" האמור להלן דוחה את השבת, אף "מועדו" האמור כאן דוחה את השבת.12
מסכת עדויות פרק א משנה ג – הגרדיים כמשמרי המסורת
הלל אומר מלוא הין מים שאובין פוסלין המקוה … ושמאי אומר תשעה קבין. וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון שלושת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם.13
מסכת פסחים דף ע עמוד ב14
תניא, יהודה בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום. אמר: אם יבוא אליהו ויאמר להם לישראל: מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת, מה הן אומרים לו? תמהני על שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שהן חכמים גדולים ודרשנין גדולים, ולא אמרו להן לישראל: חגיגה דוחה את השבת.15
ראש השנה דף כט עמוד ב
תנו רבנן: פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת, [והיו כל הערים מתכנסין]. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה: נתקע. – אמרו לו: נדון. – אמר להם: נתקע ואחר כך נדון. לאחר שתקעו אמרו לו: נדון! – אמר להם: כבר נשמעה קרן ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה.16
בבא מציעא דף פד עמוד ב
חלש דעתיה דרבי, אתא אמר ליה לאבוה. אמר ליה: בני, אל ירע שהוא ארי בן ארי, ואתה ארי בן שועל. והיינו דאמר רבי: שלשה ענוותנין הן, ואלו הן: אבא, ובני בתירה, ויונתן בן שאול.17 … יונתן בן שאול – דקאמר ליה לדוד: "ואתה תמלוך על ישראל ואני אהיה לך למשנה" (שמואל א כג).
ממאי? דלמא יונתן בן שאול – דחזא דגריר עלמא בתר דוד, בני בתירה נמי, דחזו להלל דעדיף מינייהו. אלא רבן שמעון בן גמליאל – ודאי ענוותן הוה.18
ירושלמי פסחים פרק ו דף לג עמוד א
שלושה הניחו כתרן בעולם הזה וירשו חיי העולם הבא ואילו הן: יונתן בן שאול ואלעזר בן עזריה וזקני בתירה. יונתן בן שאול, אמר רבי: לא אפילו נשים מאחורי הקוריין יודעות היו שדוד עתיד למלוך. אלעזר בן עזריה, תניין הוה לית לך. כהדא דזקני בתירה דשרון גרמון מן נשייותא ומנוניה נשיא.19
בראשית רבה לג ג
רבינו הוה ענותן מאד20 והיה אומר: כל מה שיאמר לי אדם אני עושה, חוץ ממה שעשו בני בתירא לזקני שירדו מגדולתן והעלו אותו.21
רא"ש מסכת סנהדרין פרק ג סימן מא
ובזמן הזה מסתבר שהחשוב שבדור נקרא בית דין הגדול. וכן היה אומר רבינו תם שתמיד היו ממנים הגדול שבדור לנשיא, כמו שבני בתירא ירדו מנשיאותם ומינו את הלל נשיא לפי שהיה גדול מהם. לכך נקרא בית דין הגדול.22
שבת שלום וחג שמח23
מחלקי המים
מים אחרונים: תחנה נוספת ואולי אחרונה של בני בתירא מצויה בסיפור על הגוי שהתפאר לפני ר' יהודה בין בתירא שהוא עולה לרגל לירושלים ואוכל מקרבן פסח למרות הציווי בתורה: "ובן נכר לא יאכל בו". ראה סיפור זה בגמרא פסחים ג ע"ב, מובא בדברינו כל בן נכר לא יאכל בו בפרשת בא. ר' יהודה בן בתירא (השני?) מצאצאי משפחת בני בתירא הרחיק שבת עד נציבין שבדרום תורכיה של היום ונחשבה כבר כחלק מיהדות בבל. חכמי ירושלים אמנם מחמיאים לו כשאומרים: אתה בנציבין ומצודתך פרושה בירושלים, אבל נראה שזו רק אמירה לשם כבוד. הוא עצמו כבר גר רחוק מאד מירושלים ואינו עולה לרגל לחוג את הפסח במקדש. תם סיפור בני בתירא והפסח.