פרשות השבוע

נבקש להתמקד בביטוי "עם נבל ולא חכם", אבל בהכרח נגלוש גם לחצי השני של הפסוק שמביע תמיהה ופליאה: איך זה תֵּיעֲשּׂו עם נבל ולא חכם אחרי שהקב"ה הוא "אביך קנך", עשה וקנה אתכם לעם וכונן אתכם. תמיהה שמצויה כבר בפתיחת הפסוק: "ה-לה' תגמלו זאת", שעפ"י המסורה נכתב עם ה"א השאלה מוגדלת ונפרדת מ-"לה' ". ראה פירוש רבי בחיי בן אשר על הפסוק שמתעכב על המיוחדות של ניקוד מילה זו "ה לה' ". ויש הרבה "הלא" במשמעות של "הרי" במקרא, כגון: בראשית מב כב: "הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד", בראשית פרק מד ה: "הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ", שמות יד יב: "הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר", במדבר כב ל: "הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה", ועוד רבים במקרא.

בדרך זו של המדרש נוקט רש"י שמפרש את הפסוק כך: "עם נבל - ששכחו את העשוי להם: ולא חכם - להבין את הנולדות שיש בידו להטיב ולהרע". כך גם בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים: "עם נבל - ולא הבין כמה גבורות כמה נוראות נעשו לו. ולא חכם - על העתידות ליעשות להם בהיכנסם לארץ". וכך גם פתרון על הפסוק כשהוא נעזר בפסוק מירמיהו: "עם נבל ולא חכם, וכנגדו אמר על פי ירמיהו (ד כב): כִּי אֱוִיל עַמִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה וכו' - לא ידע לשעבר ולא התבונן לעתיד". בכל אלה, "נבל" הוא במשמעות הפשוטה של רוע וכפיות טובה – אינם זוכרים את הטובות שנעשו עמהם "אחורה", וממילא מאבדים את היכולת והחכמה לנווט ולצפות "קדימה". וכפסוק שגם הוא בשירת הפרשה: "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור". הצורך ללמוד מהעבר על מנת להפיק לקחים לעתיד. אלא שמי שלא עושה זאת, לא מכונה כאן טיפש או כסיל, כי אם נבל.

ובגלגול דרשה זו בילקוט שמעוני ישעיהו רמז שפז: "שלא היו בונים בדברי תורה", כנראה בעקבות "עמי לא התבונן".

המשך הדרשה תוך ציטוט פסוק מספרות החכמה: ספר איוב, מציג גישה שונה. "יתרם" בפסוק היא חכמתם או דעתם (יתרונם) והיא נסעה ונסחה מהם וסופם שיבלו וימותו טפשים. אין "יתרם" היינו מוֹתָֹרָֹם מן הבהמה (סיכום פירושי רש"י, אבן עזרא ורלב"ג על הפסוק). על בסיס הפסוק באיוב הופך הדרשן את הסדר בפסוק. ה"לא חכם" גורם ל"עם נבל". היעדר החכמה הוא שגרם לכם להתנבל. ואולי אפשר לחבר את שני הפירושים לשרשרת אחת תוך שימוש במשמעות הכפולה של "נבל": עם נבל שאינו מכיר תודה על העבר ולא לומד ממנו, מאבד את החכמה לצפות ולתכנו את חייו קדימה וסופו ליבול. אפשר איפוא שהמקרא והמדרש עליו הם המקור הראשון לאמירה: "עם שאין לו עבר – גם עתיד אין לו" שמיוחסת לנפוליאון ובימינו ליגאל אלון.

כפי שכבר הקדמנו לומר בהערה 1, קשה לדרוש את חציו הראשון של הפסוק "עם נבל ולא חכם", בלי להידרש לרציונל שבהמשך הפסוק: "הלוא הוא אביך קנך" (וגם בלי להתייחס לתחילת הפסוק: "ה לה' תגמלו זאת"). ר' שמעון בן חלפתא דורש רציונל זה לחומרה: תזכרו היטב מי הוא למעלה ומי הוא למטה. דרשה אחרת מצויה בבראשית רבה יב א על הפסוק "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" (שמה אגב יש ה"א מוקטנת במילה "בהבראם", ראו סיבתה בבראשית רבה שם סימן ב). על רקע מורכבות הבריאה נקרא האדם לא להתחכם: "שמא יבוא אדם ויאמר אילו היו לי שלוש עיניים, אילו היו לי שלוש רגלים היה יפה לי ... אלא: את אשר כבר עשוהו (קהלת ב יב) - כביכול מלך מלכי המלכים הקב"ה ובית דינו נמנין על כל אבר ואבר משלך ומעמידך על מכונך, שנאמר: הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך". תפעל ותתנהג בפשטות ובתמימות על הארץ כפי שנבראה מגבוה ותימנע ממצב של "עם נבל ולא חכם".

הגישה כאן היא יותר רכה ונעימה. אתם קנין של הקב"ה, אז בבקשה אל תיגררו למצב של "עם נבל ולא חכם", אל תגמלו כך לה'. ראה המשך המדרש שם שישראל הם אחד משלושה דברים "שנראו קנין למקום", לצד התורה ובית המקדש. ברוח מפייסת זו אולי גם מדרש שמות רבה כד א שנראה בסמוך, אבל לא לפני שהוא נותן תוכחה ותזכורת היסטורית קשות.

ראה דברינו וימרו על ים סוף בפרשת בשלח, שם הרחבנו במדרשים ששופטים לחומרה את התנהגות בני ישראל בעת קריעת ים סוף. ולמרות שבקטע זה לא מזכיר הדרשן את הפסוק "עם נבל ולא חכם", נראה שהכל עניין אחד וכפי שהוא ממשיך.

בדומה לקטע המקביל במדרש ספרי הנ"ל, אבל בחתימה ברורה: "הוי: עם נבל ולא חכם".

מדרש שמות רבה הוא פיתוח ברור של מדרש ספרי הנ"ל. הוא מוסיף את קריעת ים סוף ואת דורו של ירמיהו (בו חרב הבית, מוטיב שנראה עוד להלן)) לרשימת "עם נבל ולא חכם". וגם את דרשת ר' שמעון בן חלפתא הוא חותם כאמור בפסוק זה. בה בעת הוא דורש את חציו השני של הפסוק "הלא הוא אביך קנך וכו' " לא כתמיהה ופליאה או רציונל, אלא כהבטחה שמזכירה את נוסח התפילה: "אם כבנים, אם כעבדים – נושא לו הקדשנו דף מיוחד בראש השנה. ראו מוטיב זה גם במדרש פסיקתא רבתי פיסקא כז על הפסוק "צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך" שגם הוא בשירת הפרשה. וזה לשון המדרש: " ... כן משה אומר: צור ילדך תשי (דברים לב יח) ... שמע לאביך שבשמים זה ילדך ונוהג בך כבן יחיד. ואם לאו, נוהג בך כעבדים. הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך - כשאתה עושה רצונו אביך ואתה בנו, ואם לאו על כרחך שלא בטובתך קונך ואתה עבדו וכו' ". נעבור אל פרשני המקרא ונחזור ונתמקד ב"עם נבל ולא חכם".

אונקלוס מתרגם "עם נבל" " עמא דקבילו אוריתא", היינו העם שקיבל את התורה. המשך: "ולא חכימו", היינו שלא החכימו (להבין את התורה) הוא ברור ומתאים למדרש ספרי וחבריו לעיל. אבל כיצד ייתכן לומר ש"נבל" הוא מי שקיבל את התורה? להלן נראה מספר ניסיונות להתמודד עם תרגום מוקשה זה. כהצעה כללית וראשונית, אפשר שאונקלוס רומז כאן שבקבלת התורה היה איזשהו פגם. קבלה מהירה שלא לוותה בהקשבה מלאה ובחכמה. מעין הביטוי 'עמא פזיזא' בקבלת התורה שבגמרא שבת פח.

דברי יתרו למשה: "נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ".

"נבל" אחר יש בפרשת השירה: "הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם", ושם מתרגם אונקלוס "עמא טפשא", היינו שבני ישראל ייענשו לא ע"י איזו אומה נאורה וכמה, כי אם ע"י אומה 'טפשה'. מכאן לוקח רמב"ן שגם "נבל" שבפסוק שלנו הוא עם טיפש "שנלאו להיות חכמים או בעלי דת". אך דא עקא, שאונקלוס שתרגם "גוי נבל" ל"עמא טפשא" בפסוק כא בשירה, לא תרגם כך בפסוק "עם נבל" והעדיף את "דקבילו אורייתא"! מה הוא רוצה לומר בזה?

רבי אברהם הוא כמובן אבן עזרא שמפרש על הפסוק: "נבל - במעשיו. ולא חכם - בלב. והנה כולו חסר במחשבה ובמעשה". בני ישראל אמרו "נעשה ונשמע" ואילו כאן מוכיח אותם משה שהם נבלים (או נובלים כפי שנראה) במעשיהם ולא חכמים במחשבה.

סוף דבר, רמב"ן מצטט את רש"י ואבן עזרא שפירשו את "עם נבל ולא חכם" כפשוטו ובדומה למדרשים לעיל, הוסיפו כל אחד נופך משלו ולא התמודדו עם תרגום אונקלוס (הדבר בולט בפרט לגבי רש"י שמרבה לצטט את תרגום אונקלוס). רמב"ן מצטרף אליהם כשהוא מביא את פירושו הוא "ולפי דעתי" אשר מדגיש את ה"נבל" לעומת ה"נדיב". אבל בתווך מנסה רמב"ן להתמודד עם התרגום של אונקלוס ומציע ש"נבל" הוא לא רוע, אלא נבילה וכמישה, כמו פרח נובל והוא מסתייע בדברי יתרו למשה: "נָבֹל תִּבֹּל". בני ישראל נלאו ונתלאו (מלשון תלאה, עייפות) בקבלת התורה ולא התאמצו להשכיל ולהחכים בה. ואנו נוסיף על דבריו ולנסות להשיב על השאלה שבהערה הקודמת, שאונקלוס שבחר לתרגם בפסוק שלנו: "דקבילו תורה" ולא "עמא טפשא", עשה זאת על מנת ללמדנו שהיה פגם במעמד קבלת התורה. נראה גם שאונקלוס קורא את "עם נבל ולא חכם" ברצף וכעניין אחד ולא כשני דברים כפי שראינו במדרשים ובפרשנים הקלאסיים. אז לתרגם: עם טיפש שלא החכים, זה אותו רעיון בכפל מילים. אבל לתרגם שקבלו את התורה ולא החכימו, מחזק יותר את העניין האחד: קבלה פגומה - לקבלת התורה לא התלוותה החכמה.

בהמשך פירושו שם מזכיר רבי בחיי בן אשר את פירוש רמב"ן ולפיכך גם קטע זה נראה שנלקח מרמב"ן. אלא שרבי בחיי הולך עוד צעד מאד משמעותי קדימה והופך את הלאות והתלאה בתורה לדבר ראוי ומשובח כיגיעה ועמל בתורה. אך עדיין גם הוא יסכים שמיגיעה זו לא החכימו בני ישראל – יגעו אך לא ירדו לעומקה של תורה. גם ההסתמכות על "נבול תבול" של יתרו למשה לא ברורה כאן. האם הוא מרמז לכך שיתרו טעה ולא הבין את שיטתו של משה להנחלת התורה? ראה דברינו פרשת מינוי הדיינים בפרשת יתרו, בפרט דברי ר' יהושע ור' אליעזר המודעי במכילתא שם על "נבול תבול".

פירוש בכור שור (תלמיד רבנו תם, מחצית שנייה של מאה 12) קדם לרמב"ן וכבר הוא מביא את הפירוש ש"נבל" הוא מלשון יגיעה ע"ס תרגום אונקלוס בפרשת יתרו, אבל לא יגיעה בתורה ובעשייתה, אלא יגיעה (של הנביאים?) להחזיר את העם למוטב. כרש"י ואחרים שהזכרנו, אין הוא מתמודד עם הבעייתיות של הקטע "דקבילו אורייתא" בפירוש אונקלוס, אבל מתייחס לחלקו השני: "לא חכימו"! האם זו התעלמות מכוונת? האם היה הדבר פשוט בעיניו שקבילו באורייתא הוא תוכחה ומוסר? כך או כך, בא רמב"ן ומקשר ומרחיב ונעזר בפירוש זה להסביר את הקושי הגדול שבאונקלוס. האם ראה רמב"ן את פירוש בכור שור? על פי המחקרים האחרונים (עודד ישראלי, רמב"ן ביוגרפיה אינטלקטואלית) התשובה היא כן, ואם כך, יש להבין מדוע אין הוא מצטט אותו.

מדרשים לא מעטים מזכירים את אי נאמנותם של בני ישראל בשעת מעמד הר סיני. אמירתם "נעשה ונשמע" הייתה לא כנה וכבר שם חשבו לעשות את העגל! ראו דברינו מי פיתה את מי בסיני בפרשת יתרו וכן האם הוחמצה השעה? בפרשת כי תבוא. האם לכך התכוון אונקלוס כאשר תרגם "דקבילו אורייתא ולא חכימו", וכהצעתנו לעיל שיש לקרוא את המשפט כאמירה אחת אחידה ולא בשני פנים כמדרש ספרי רש"י? קבלת התורה הייתה פגומה משום שלא התלוו לה העיון והחכמה. ראו שוב גם הערה 13 לעיל לגבי פירוש אבן עזרא: "נבל - במעשיו. ולא חכם - בלב. והנה כולו חסר במחשבה ובמעשה".

במשפט האחרון מתייחס הנצי"ב (העמק דבר) לפירוש שמצוי במספר כתבים בשם הגר"א שמבוסס על מדרש בראשית רבה יז ה: "ג' נובלות הן: נובלת מיתה - שינה, נובלת נבואה - חלום, נובלת העולם הבא - שבת, רבי אבין מוסיף עוד שלושה: נובלת אורה של מעלה - גלגל חמה, נובלת חכמה של מעלה – תורה". "נבל" הוא מלשון "נובלת" והוא דבר ראוי וטוב (second best), בדומה למה שראינו לעיל בפירוש רבי בחיי בן אשר. אבל הנצי"ב שהכיר היטב פירוש זה הולך בדרך אחרת לגמרי. ראו דבריו שם פסוק קודם על "דור עקש ופתלתול: "הנה ידוע דחורבן ראשון היה בשביל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים שהיה להכעיס להקב"ה, וחורבן בית שני חרב מפני שנאת חנם. וביארנו בספר במדבר לה לד שהיו עוסקים בתורה ועבודת ה', אך היה רוב שפיכות דמים לשם שמים, שהיו דנים את העובר על איזה דבר שהוא צדוקי ומסור ומורידין וכדומה. ובזה נעשה הנהגתם מקולקלת מאד. והכל לשם שמים! ... ועל דור חרבן בית שני אמר דור: עקש ופתלתול. שהוא הולך בעקשות ותועה מדרך השכל, ומפותל הרבה מעורב ומסובך מעשים טובים עם מעשים רעים, וקשה להפריד הטוב מן הרע באשר הרע נעשו לשם שמים". וכל המוסיף על דברים אלה – גורע.