- כבר הרחבנו לדון בסולם יעקב ובמלאכים העולים ויורדים בו בדברינו סולם יעקב – סמל יעקב בפרשה זו בשנה האחרת וכבר שם רמזנו לעליות וירידות בחיי יעקב ואישים אחרים בספר בראשית. הפעם נבקש להמשיך לעלות ולרדת בביטוי הכללי של הצמד עלייה-ירידה, עולים ויורדים, וניתן דרור לדמיוננו ונפליג בדרשותינו אל אשר יישאונו כנפי המדרש וההגדה.
- והמדרש ממשיך שם בביקורת על יעקב שלא האמין ולא עלה: "אמר לו הקב"ה: יעקב, אילו האמנתה ועליתה שוב לא היית יורד. עכשיו שלא האמנתה ולא עלית, הרי בניך נאחזים באומות ומסתבכים במלכויות: ממלכות למלכות, מבבל למדי וממדי ליוון ומיוון לאדום וכו' ". מדרשים אחרים מתארים החמצות אחרות כגון זו של משה שהסתיר פניו בסנה: "לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו שאילולי לא הסתיר פניו גלה לו הקב"ה למשה מה למעלה ומה למטה ומה שהיה ומה שעתיד להיות" (שמות רבה ג א), ושל עם ישראל ברגע ההתעלות של מתן תורה: "בשעה שאמר הקב"ה לישראל: מי יתן והיה לבבם זה להם, היה להם לומר: תן אתה" (עבודה זרה דף ה ע"א). סולם יעקב הוא סמל לעליות וירידות, התעלויות ומורדות, תפיסות והחמצות. ראה דברינו השעה שהוחמצה? בפרשת כי תבוא.
- חייו של יעקב רצופים עליות ומורדות ולא נמנה את כולן, רק את זו המסכמת את מסכת חייו, הירידה למצרים לפגוש את יוסף וההבטחה של הקב"ה שיעלהו חזרה. כבר הרחבנו בנושא זה בדברינו אל תירא מרדה מצרימה בפרשת ויגש, שם הראנו שהסיפור האישי של אב שהולך לראות את בנו האהוב (בן אשתו האהובה) והסיפור הלאומי הרחב יותר של בית אב היורד לגלות, משמשים בערבוביה – במקרא עצמו, במדרשים ובפרשנים. ירידה אישית של יעקב והבטחה שייקבר בארץ, לצד ירידה של כל בית יעקב לגלות והבטחה לחזרה ביום מן הימים לארץ. ואגב ירידה ועליה של יעקב למצרים, ראה בראשית רבה פט ט: "שתי שנים עשה הרעב. שכיון שירד יעקב אבינו לשם, עלה הרעב". יש שמגיהים שם "כלה הרעב", אבל יש יופי בביטוי "ירד יעקב, עלה הרעב".
- היורד והעולה הבא הוא יהודה בכל התנהגותו לרע ולטוב בפרשת מכירת יוסף, כמודגש בפסוקי המקרא עצמו. ובמדרש, בירידתו של יהודה: "ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו ... כָּפָרְתָּ יהודה, שִׁקָרְתָּ יהודה, ותועבה נעשתה בישראל, יהודה נעשה חולין" (בראשית רבה פה א) ובשמות רבה מב ג שאחיו כעסו עליו בעקבות המכירה (שלא עמד כנגדם): "ועמדו ונדוהו ... וירד יהודה מאת אחיו ... שהיה לו ירידה מצד אחיו". מנגד, יש גם עליות ליהודה: "מטרף בני עלית, מטרפו של יוסף עלית ונתעלית. מטרפה של תמר עלית ונתעלית" (בראשית רבה צט). גם יוסף והאחים שותפים בירידות: "ויוסף הורד מצרימה .. וירדו אחי יוסף .. הורידו את אחיכם .. ירוד ירדנו .. לא ירד בני עמכם" ועוד. נראה שבפרשת יוסף ואחיו היו יותר ירידות מעליות וכבר האריכו רבים וטובים בפרשה כאובה זו ואף אנו שלחנו ידינו בה במספר דפים בפרשות וישב, מקץ, ויגש ולא נאריך שוב כאן.
- מכל המדרשים העוסקים בעליות ובירידות שיש במעמד הר סיני, בחרנו במדרש זה הקשור עם פרשתנו. אהרון נזכר כאן אגב "מלאכים" בלשון רבים וגם במקרא כתוב: "וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ" (שמות יט כד). אבל אין עלייתו של אהרון כעלייתו של משה, כפי שאומר מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי על הפסוק: "ועלית אתה ואהרן עמך ... יכול אהרן היה עמו במחיצה? תלמוד לומר: ונגש משה לבדו אל ה'. אמור מעתה: משה מחיצה לעצמו ואהרן מחיצה לעצמו". וסופו של אהרון שירד ועשה את העגל כאשר משה עלה.
- עליות וירידות רבות יש כאמור סביב מעמד הר סיני, במקרא, במדרשים ובמפרשים. די לנו בקריאת פסוקים יח – כה בפרק יט: "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' ... וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ה' לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה ... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי ... וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ ... וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם". על פסוק אחרון זה ראה מדרש שמות רבה כח סימן ג שהקב"ה כביכול מתעתע במשה על מנת ליצור דיבור ישיר בינו ובין העם ועל מנת שלא יטעו לחשוב שמשה הוא המדבר עמם מראש ההר: "עד שמשה יורד, נגלה הקב"ה". למדרשים נוספים על ה"עולים ויורדים" של מעמד הר סיני המקשר אותנו עם האבות, ראה שמות רבה כח ב: "ומשה עלה אל האלהים - עלה בענן וירד בענן וזכות אבות עולה ויורדת עמו". ובמכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה ב: "ליתן שכר למשה על כל עליה ועליה ועל כל ירידה וירידה". ובמדרש במדבר רבה יב יא: "מי עלה שמים וירד (משלי ל ד) - זה משה דכתיב ביה (שמות יט) ומשה עלה אל האלהים. וירד - וירד משה מן ההר אל העם". וסופו בירידה הגדולה של חטא העגל: "אמר לו הקב"ה: רד, ירידה היא לך. אמר לו: למה? - ששחת עמך" (שמות רבה מא ז). אבל עפ"י המדרש לפחות, גם לאחר העלייה הגדולה במתן תורה והירידה הגדולה בחטא העגל, הייתה למשה רשות לעלות כאשר שכח או נזקק לדבר הלכה. ראה במדבר רבה טו י במעשה המנורה שמשה שכח וחזר ועלה לדעת פשרה: "נתקשה משה וירד ושכח מעשיה. עלה ואמר: ריבוני, כיצד נעשה אותה?".
- במדרש הקודם ראינו עליות וירידות במשה בעת מתן תורה. כך גם עליות וירידות בהנהגת העם. ראה דברינו חילופי דורות ומשמרות בפרשת פנחס, בהם הראינו את ירידתו ההדרגתית של משה והעברת שרביט ההנהגה אל הדור הצעיר. וכאן במותו, שעפ"י הבטחת הקב"ה אין זו ירידה אלא עליה. עלייה לעולם שכולו טוב, או עלייה כאן בעולם הזה, בכך שתורתו של משה חיה וקיימת. ראה דברינו זכרו תורת משה בשבת הגדול. מדרש זה מקורו בספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שלח: "עלה אל הר העברים הזה, עליה היא לך ואינה ירידה".
- מיטתו, ארונו וגם קברו של משה תלויים בין שמים וארץ, כמו שהיו חייו, ומסמלים את מי שכל חייו נע בין שמים וארץ וידע הרבה ירידות ועליות, מורדות והתעלויות. ראה דברים רבה פרשת האזינו י ב: "ברא הקב"ה את העליונים לעליונים ואת התחתונים לתחתונים, שכך כתיב: (תהלים קטו) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. בא משה ועשה את התחתונים לעליונים ואת העליונים לתחתונים שכך כתיב (שמות יט) ומשה עלה אל האלהים וגו' וירד ה' על הר סיני". ובפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) נספחים א - וזאת הברכה: "איש האלהים - איש, בשעה שעלה למרום. אלהים, בשעה שירד למטה".
- וכן הוא בבראשית רבה סח יב בפרשתנו. הרי לנו עולים ויורדים בעבודת בית המקדש וגם כאן סולם יעקב משמש כסמל. שמעתי שקאסוטו מפרש את סולם יעקב שהיה כמו כבש המזבח (מעלון, מדרון) ולא כמו סולם של ימינו, ואין הספר תחת ידי. ראו עוד בפסיקתא רבתי פיסקא ז, המדרש המסתמך על המשנה במסכת זבחים פרק ו משנה ג: "כך שנו רבותינו כל העולים למזבח עולים דרך הימין ומקיפים ויורדים דרך השמאל". ראה גמרא סוטה טו ב: "כל פינות שאתה פונה, לא יהו אלא דרך ימין". אבל יש דברים בעבודת המקדש שרק עולים ולא יורדים כגון קרבן שאירע פסול במהלך עבודתו במקדש (לא פסול מהותי כמו בעל מום). ראה זבחים פרק ט משנה א, גמרא סנהדרין לד א:" רבן גמליאל אומר: כל הראוי למזבח - אם עלה לא ירד, שנאמר: היא העולה על מוקדה על המזבח. מה עולה שהיא ראויה לגבי מזבח - אם עלתה לא תרד, אף כל שהוא ראוי למזבח - אם עלה לא ירד". המזבח מרצה ומכפר ואין צורך להוריד ממנו.
- מהמקדש באנו לכלל הידוע: "מעלים בקודש ואין מורידים". כאן, במצוות נר חנוכה (החג ההולך ומתקרב) בברייתא ממגילת תענית על מצוות נר חנוכה שקצרנו בה מאד (ראה עוד דפים במועד חנוכה באתר). יש לכלל זה מופעים רבים במקורות רבים מהם בהלכות בבית המקדש (מסכת שקלים פרק ו משנה ד, מנחות יא משנה ז, יומא יב ע"ב), אך גם הלכות מזוזה ותפילין (מסכת סופרים פרק יד הלכה יז), מינויים בבית המדרש (ברכות כ ע"א, ירושלמי ביכורים ג ג) ועוד. ראוי הנושא לדף בפני עצמו שנזכה בע"ה.
- 'עולים ויורדים' אולי הידוע ביותר הוא העולים או העלייה לארץ ישראל והיורדים או הירידה ממנה. כאן הלשון היא אמנם 'יוצא' מארץ ישראל לא יורד ממנה, אבל כבר במקרא אנחנו קוראים על אברהם שיורד למצרים ועולה ממנה: "וירד אברם מצרימה" (בראשית יב ג), "ויעל אברם ממצרים" (בראשית יג א). ובגמרא ברכות לח ב: "ורבותינו היורדין מארץ ישראל". ובגמרא קידושין סט א: "עשרה יוחסים עלו מבבל. מאי איריא דתני עלו מבבל? ניתני הלכו לארץ ישראל! מילתא אגב אורחיה קמ"ל; כדתניא: וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך - מלמד, שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוה מכל הארצות". והוא עפ"י מדרש ספרי דברים פרשת שופטים פיסקא קנב: "וקמת ועלית, מגיד שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות ובית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל". ראה בפרט ביחס למצרים אליה ירד אברהם וממנה עלה, כפי שאומר מדרש שכל טוב (בובר) בראשית פרק לז: "בכל מקום נאמר ירידה למצרים, ועליה ממצרים, שהיא ארץ שפלה, ועליה לארץ ישראל, וירידה מארץ ישראל, שהיא ארץ הרים ובקעות". אבל למה לנו להפליג רחוק, הנה הדברים שוב בפרשתנו, בראשית רבה סח יב: "עולים ויורדים בו - עולים אותם שליוו אותו בארץ ישראל, יורדים אלו שליוו אותו בחוצה לארץ". מלאכי ארץ ישראל עולים ומלאכי חו"ל יורדים.
- עברנו להלכות דרך ארץ. עלייה היא לעתים קרובות ירידה וירידה היא בעצם עלייה. העולם הוא סולם שעולים ויורדים בו לא רק מלאכים. על הפסוק בתפילת חנה: "ה' מוריש ומעשיר" (שמואל א ב ז) אומר מדרש במדבר רבה ג ו: "מעלה סולמות ומוריד סולמות". העולם הוא גם גלגל חוזר שאפשר לעלות בו וגם לרדת, ראה שבת קנא ע"ב: "תנא דבי רבי ישמעאל: גלגל הוא שחוזר בעולם". וכבר הארכנו לדון במדרש ויקרא רבה זה בדברינו דעה קנית מה חסרת – דעה חסרת מה קנית בפרשת ויקרא. ראה גם דברינו גלגל הוא שחוזר בעולם בפרשת ראה.
- ובגמרא גיטין נו ע"ב מובא הסיפור של אונקלוס בר קלוניקוס בן אחותו של טיטוס שביקש להתגייר והתייעץ עם דודו וזה אמר לו שאין סיכוי שיצליח לקיים את כל מצוות התורה, אבל ילך בדרך הפוכה ויציק ויתגרה בעם ישראל ובכך יעלה לגדולה, שכן: "כל המיצר לישראל נעשה ראש". התוספות במסכת חגיגה דף יג עמוד ב מקשרים אמרה זו עם הגמרא שם האומרת שהסיבה לכך היא כמו זו שהקב"ה העלה את נבוכדנצר הרשע לגדולה, כדי "שלא יאמרו אומות העולם: ביד אומה שפלה מסר הקב"ה את בניו". אבל פירוש כלי יקר לשמות טו ט אומר: "מה שאמרו חז"ל כל המיצר לישראל נעשה ראש, והוא כדי להגדיל אחר כך מפלתו". עליה לצורך הורדה. ראה נבואות על מלכים גאים שעלו ונפלו כמו נבואת ישעיהו בפרק יד על מלך בבל: "איך נפלת משמים הילל בן שחר", נבואת יחזקאל בפרק כח על מלך צור: "גָּבַהּ לִבְּךָ בְּיָפְיֶךָ שִׁחַתָּ חָכְמָתְךָ עַל יִפְעָתֶךָ עַל אֶרֶץ הִשְׁלַכְתִּיךָ לִפְנֵי מְלָכִים נְתַתִּיךָ לְרַאֲוָה בָךְ", ובפרק כט על מלך מצרים: "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי ... וְהִדְבַּקְתִּי דְגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִתּוֹךְ יְאֹרֶיךָ" והמשכה בפרק לא שם ויש עוד דוגמאות. האם (גם) מכך פחד יעקב כשסירב לעלות בסולם?
- הוא אלישע בו אבויה שנקרא "אחר" לאחר שפרק עול ולהלן הוא נזכר בשמו. וגם במקומות רבים במשנה ובתלמוד הוא נזכר בשמו. ראה עליו במקורות הבאים: גמרא בבלי חגיגה טו ע"א, ירושלמי חגיגה פרק ב הלכה א, שיר השירים רבה א א, קהלת רבה פרשה ו, רות רבה פרשה ו. וכבר זכינו לדון בדמות מורכבת זו בדברינו אלישע בן אבויה הוא אחר בדפים המיוחדים.
- בנוסח המובא בתלמודים מסכת חגיגה בבלי דף טו ע"א וירושלמי פרק ב הלכה א, מובא הלשון "נכנס בשלום ויצא בשלום", אבל אנחנו אוחזים בלשון התוספתא שאומר על ר' עקיבא שעלה בשלום וירד בשלום. אם כך, יש לנו אולי עוד מקור להשוואה בין ר' עקיבא ומשה, נושא שנדרש תדיר בעיקר בעקבות המעשה הידוע בגמרא מנחות כט על משה שנכנס בבית המדרש ולא ידע מה הם אומרים. אצל משה היו עליות וירידות (בשלום) מספר רב של פעמים כפי שהראנו לעיל. בנושאי הלכה. ואילו אצל ר' עקיבא נראה שהייתה זו פעם יחידה ומיוחדת והעלייה והירידה בשלום היו בהתעסקות בתורת הסוד. ראה גם ילקוט שמעוני שיר השירים רמז תתקפב שהוא משמר את נוסח התוספתא: "הביאני המלך חדריו, ארבעה נכנסו לפרדס כו' רבי עקיבא עלה בשלום וירד בשלום". מעליות מסוימות צריך גם לדעת לרדת חזרה לקרקע בשלום ואולי שוב זה מה שיעקב אבינו פחד, שיעלה בשלום, אבל לא ידע איך לרדת בשלום.
- ראה הפסוקים שם בקהלת פסוקים יט-כא שנדרשים כאן: "כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל: הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר: מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ".
- באשה שמסרה עצמה ליחסי מין עם בהמה הורגים את שניהם. ודווקא על זה שואלים חז"ל בספרא קדושים פרשה י: "והרגת את האשה ואת הבהמה - אם אדם חטא מה חטאה בהמה?". היינו שיש סברה אפילו לעדיפות הבהמה על האדם. ראה דברינו אם אדם חטא בהמה במה חטאה בפרשת נח.
- נראה שכאן "בורח" הדרשן מפשט דברי קהלת. קהלת מעמיד את הכל בסימן שאלה: מי אומר שרוח האדם עדיפה על רוח הבהמה? ואינו משאיר מקום לספק מה היא תשובתו כפי שעולה מהפסוקים כולם שם. הדרשן לעומתו, מפרש בדרכו ואומר: כן, יש יתרון רוח האדם על הבהמה, זו עולה וזו יורדת. וכך הוא גם ממשיך ומפרש שם: "ומותר האדם מן הבהמה אין, שהוא מדבר והיא אינה מדברת. דבר אחר: שיש באדם דעת ואין דעת בבהמה. דבר אחר: שהאדם נוטל שכר על מעשיו והבהמה אינה נוטלת ... שהאדם מת ומטפלין בו ובבהמה אינו כן". אבל הוא ממשיך שם ושוב משווה את האדם עם הבהמה: "דבר אחר: באדם כתיב וביום השמיני ימול, ובבהמה כתיב והיה שבעת ימים תחת אמו" (ראה פסיקתא רבתי שור או כשב על ההשוואה בין האדם והבהמה לעניין שבעת ימי החיים הראשונים שבשניהם רחמיו של הקב"ה על האדם ועל הבהמה). ועכ"פ, ראה מדרש תנחומא (בובר) פרשת וזאת הברכה סימן ה שמוכן ללכת עוד צעד ולומר שרוח האדם העולה היא "נשמתן של צדיקים, שהן מונחות וגנוזות תחת כסא הכבוד". ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ אלו נשמותיהן של רשעים". עולים ויורדים ייתכן ברוח האדם עצמו ולא צריך להיטפל לבהמה.
- התניא הוא כנראה מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה ד: "רבי יוסי אומר: הרי הוא אומר: השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם - לא עלה משה ואליהו למעלה ולא ירד הכבוד למטה. אלא מלמד, שאמר המקום למשה הריני קורא לך מראש ההר ואתה עולה, שנאמר ויקרא ה' למשה". עולה עד גבול מסוים והשכינה יורדת עד גבול מסוים, עד עשרה טפחים, ראה בגמרא סוכה שם. וכן משמע מדברי ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי (בנו של ר' יוסי שבמסכת סוכה?) בספרי זוטא פרק ז: "ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: שומעני כאילו לא ירדה שכינה לארץ מעולם, שנאמר: מן השמים השמיעך את קולו ליסרך (דברים ד לו) אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (שמות כ יט)". רק המלאכים של יעקב, אולי מלאכים בכלל, יכולים לעלות לשמים ולרדת לארץ. השכינה לא יורדת והאדם לא עולה. יש גבול ל"עולים ויורדים". אך מה לעשות וגם על שיטה זו חולקים. ראה שוב דברים רבה פרשת האזינו י ב שהבאנו בהערה 8 לעיל: "ברא הקב"ה את העליונים לעליונים ואת התחתונים לתחתונים, שכך כתיב: (תהלים קטו) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. בא משה ועשה את התחתונים לעליונים ואת העליונים לתחתונים שכך כתיב (שמות יט) ומשה עלה אל האלהים וגו' וירד ה' על הר סיני". וכך גם דוד ואליהו שם.
- כנגד שיטתו המיוחדת של רבי יוסי, וכנגד מרבית המדרשים לעיל שלמעלה זה משובח ולמטה זו ירידה, בא מדרש זה שהשכינה מתאווה לרדת ולשכון בארץ ובקרב בני האדם. חטאי האדם הוא שגורמים לשכינה להסתלק כלפי מעלה (הדרשן במכוון לא משתמש בפועל על"ה) וכוחם המתקן של הצדיקים הוא להורידה כלפי מטה. שים לה להדרגתיות שלב אחרי שלה, הן בתנועה כלפי מעלה והן בתנועה כלפי מטה. כל זה מחזיר אותנו לחלום הסולם בו המלאכים תילה עולם (מסתלקים) ואח"כ (אחרים) יורדים. סולם בנוי משלבים. ראה השימוש בו גם במדרשים על לא בשמים היא (דברים רבה פרשה ח סימן ג, בדברינו לא בשמים היא). ראה גם ירידת השכינה לארץ לטוב ולרע מנקודת מבט אחרת, אבות דרבי נתן נוסח א פרק לד (ובדומה גם פרקי דרבי אליעזר מפרק יד ואילך): "עשר ירידות ירדה שכינה על העולם: אחת בגן עדן ... ואחת בדור המגדל ... ואחת בסדום ... ואחת במצרים ... ואחת על הים ... ואחת בעמוד הענן ... ואחת במקדש". וזה נראה נושא קצת אחר.