- לפני שנפליג בדרשות חז"ל, הנה במקרא עצמו. בספר שמות, מיד לאחר מעמד הר סיני אומרת התורה: "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם" (שמות כ יט). כך גם בדברים ד לו: "מן השמים השמיעך את קולו וכו' ". בא משה ואומר: "לא בשמים היא".
- דרשות רבות הדנות בביטוי "לא בשמים היא" מתמקדות בכוח בית דין של מטה (כביכול אפילו מול בית דין של מעלה), באוטוריטה של חכמים, באופן הכרעת מחלוקות בישראל וכו'. לפני שנפנה אף אנו לדרך זו, חשוב לזכור את פשט הפסוק שמתחבר היטב הן עם הפסוק הקודם "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא" והן עם הפסוק שבא בהמשך "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" - המשמעות של לימוד התורה הפתוח לכל. הצורך, היכולת והרשות של כל אחד מישראל להפשיל שרוולים ולהיכנס לעולמה של תורה כפי שאומרת הגמרא בעירובין הנ"ל, אבל בשילוב עם דרך ארץ שקדמה לתורה. ראו גם מדרש דברים רבה פרשה ח סימן ג בפרשתנו: "אמר רבי ינאי: למה הדבר דומה? לכיכר שהיה תלוי באויר. טיפש אומר: מי יוכל להביאו? ופקח אומר: לא אחד תלה אותו? מביא סולם או קנה ומוריד אותו. כך כל מי שהוא טיפש אומר: אימתי אקרא כל התורה? ומי שהוא פיקח מהו עושה? שונה פרק אחד בכל יום ויום עד שמסיים כל התורה כולה. אמר הקב"ה "לא נפלאת היא" ואם נפלאת היא? "ממך" - שאין אתה עסוק בה, הוי: "כי המצוה הזאת". ראו המדרש שם במלואו. ראו גם אבן עזרא על הפסוק: "לא בשמים היא – פירוש נפלאת". ובכיוון זה הלכנו בדברינו לא נפלאת היא ממך בפרשה זו בשנה האחרת, ראו גם הדף מורשה קהילת יעקב. והפעם, כאמור, נלך בדרך ההלכתית: "לא בשמים היא" – סמכות קביעת ההלכה נמסרה לחכמים!
- בגרסה שלפנינו ר' יהושע התנא רק אומר: לא בשמים היא ואילו ר' ירמיה האמורא הוא שמוסיף וקובע ברורות: אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר נתנה תורה מהר סיני (במקומות רבים בתלמוד הבבלי מובאים המילים: "אין משגיחין בבת קול" בשמו של ר' יהושע, אך לא כך משמע בסיפור זה. בירושלמי לא מופיע ביטוי זה כלל. לא בסיפור תנורו של עכנאי, ירושלמי מועד קטן פרק ג הלכה א, ובכלל). בנוסח שלפנינו, ר' יהושע רק אומר: "לא בשמים היא". האם כוונתו באותו רגע הייתה לנטרל לגמרי את האפשרות של בת קול לדורות, או שמא התייחס בראש ובראשונה לשעתו, למקרה הספציפי של תנורו של עכנאי, בו ר' אליעזר מגייס לעזרתו לא רק את בת הקול אלא גם עושה מעשים אחרים שיכלו להיראות כמיני כישוף ומופתים: המים שחזרו לאחוריהם, עץ חרוב שנעקר ממקומו וכותלי בית המדרש שמטו לנפול (ראו בגמרא שם)? הרי זה אותו ר' אליעזר שמוגדר כשמותי (שבת קל ע"ב), שנחשד במינות (עבודה זרה טז ע"ב) ושאכן עשה מעשי כשפים בנטיעת קישואין (סנהדרין סח ע"א) גם אם רק להתלמד. סיוע מה לאפשרות זו נראה מהגמרא במסכת נדה ז ע"ב: "כל ימיו של רבי אליעזר היו עושין כרבי יהושע, לאחר פטירתו של רבי אליעזר החזיר רבי יהושע את הדבר ליושנו. כרבי אליעזר בחייו מאי טעמא לא? משום דרבי אליעזר שמותי הוא וסבר: אי עבדינן כוותיה בחדא - עבדינן כוותיה באחרנייתא, ומשום כבודו דר"א לא מצינן מחינן בהו. לאחר פטירתו של ר"א, דמצינו מחינן בהו, החזיר את הדבר ליושנו". סיוע לרעיון שר' יהושע לא התנגד לבת קול באופן מוחלט, אלא רק בהקשר עם המקרה המיוחד של תנורו של עכנאי, אפשר למצוא, למשל, בהשוואה שעשו מפרשים רבים עם הגמרא בעירובין יג ע"ב שם משמע שבת הקול סייעה להכריע כבית הלל. ראו תוספות ברכות נב ע"א ובבא מציעא נט ע"ב. ראו דברינו בת קול בסיני ובבית המדרש בחג השבועות, וכן תנורו של עכנאי כולל הפניות רבות בפרשת בהר, והאריכו בו רבים וטובים.
- נחלקו בשמים (במתיבתא דרקיעא) לגבי מקרה של ספק בדיני נגעים (אם הבהרת קדמה לשיער הלבן - הנגע טהור, אם השיער הלבן קדם לבהרת - הנגע טמא, במקרה של ספק מה הדין?). הקב"ה אומר שספק כזה הוא טהור וכל שאר החכמים, היושבים כעת במתיבתא דרקיעא, אבל יסודם בבית המדרש בארץ, אומרים שספק כזה הוא טמא. ומי לכאורה מכריע את ההלכה? רבה בר נחמני שהוא מומחה יחיד בדיני נגעים ושבא ממתיבתא דארעא. בעיון נוסף נראה שה"לא בשמים היא" של מקרה זה הוא שונה ומעניין, לא רק בגלל שכעת המחלוקת היא בשמים ממש, בבית מדרשו של הקב"ה! רבה בר נחמני שמכריז על עצמו "אני יחיד בנגעים, אני יחיד באהלות" מצטרף לפסיקת הקב"ה (יחיד) וכנגד החכמים (רבים) שיושבים בעולם האמת. אבל חכמים אלה הם יסודם בארץ, הם "תנא קמא" במשנה במסכת נגעים ד יא שהיא הבסיס לכל המחלוקת. וזה לשון המשנה שם: "... מפני שאמרו אם בהרת קדמה לשער לבן טמא ואם שער לבן קדם לבהרת טהור ואם ספק טמא ורבי יהושע קיהה". ונזכרת משנה זו גם בגמרא נדה דף יט ע"א: "ובפלוגתא דרבי יהושע ורבנן, דתנן: אם בהרת קודם לשער לבן - טמא, ואם שער לבן קודם לבהרת – טהור. ספק - טמא, ורבי יהושע אומר: כהה. ואמר רבה: כהה וטהור". ממקורות אלה מתגלה לנו לא רק מי הם החכמים שיושבים כעת במתיבתא דרקיעא ובעבר בבית המדרש למטה ואמרו: טמא, אלא שעוד מישהו מעורב במחלוקת זו. ומי הוא? ר' יהושע! אותו ר' יהושע של תנורו של עכנאי, כאן הוא מקהה או מכהה את דעתו, דעת יחיד, כנגד שאר החכמים (הקהה את שיניהם? ראו רמב"ן בראשית מט פסוק י: "ר' יהושע קיהה וטהר, שהקשה בו דברים רבים ושבר כל דברים המטמאים עד שטיהר בהכרח"). ר' יהושע מהסס ונוטה לטהר, הקב"ה ורבה בר נחמני פוסקים "טהור" בוודאות, ובכל זאת, הלכה כחכמים במתיבתא דארעא ובמתיבתא דרקיע. ראו פירוש שטיינזלץ לגמרא בבא מציעא ממנה התחלנו, שמביא את הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת פרק ב הלכה ט: "ספק שיער לבן קדם ספק הבהרת קדמה הרי זו טמא, ויראה לי שטומאתו בספק". למה? כי לא בשמים היא. הרמב"ם פוסק לא כקב"ה ולא כרבה בר נחמני שהוא יחיד בנגעים ואהלות וגם לא כר' יהושע שמהסס ולבו אומר לו שהדבר טמא מספק. למקורות נוספים בנושא, ראו גמרא נזיר סה ע"ב, מהרש"א בגמרא בבא מציעא פו ע"א וכן עיונים ואורח הלכה בגמרות שטיינזלץ הנ"ל.
- כאשר נפטר רבה בר נחמני, הוא חוזר ומאושש את שיטתו: טהור. ראו דברי הכסף משנה בפירושו לרמב"ם בהלכות טומאת צרעת פרק ב הלכה ט שהבאנו בהערה הקודמת, כשהוא מסכם ואומר: "ואע"ג דבפרק הפועלים (בבא מציעא דף פ"ו) אמרינן דקב"ה אמר טהור, לא בשמים היא. ואע"ג דאמרינן מאן נוכח רבה בר נחמני ואיהו אמר טהור ויצתה נשמתו בטהרה, יש לומר דכיון דבשעת יציאת נשמה הוא דאמר הכי, הוי בכלל לא בשמים היא ואינו כדאי להוציא מכלל שבידינו דהלכה כתנא קמא (במשנה). ועוד שבתחילת פרק ה' דנגעים סתם לן תנא הכי". ראו שם כל הסיפור הטרגי של בריחתו של רבה בר נחמני מפני המלכות, עד שנותר בודד בראש הדקל באגם של ביצות ויש אולי בדמותו משהו שמזכיר את ר' אליעזר בן הורקנוס שמילתו האחרונה הייתה גם היא "טהור" (סנהדרין סח ע"א, בדברינו ר' אליעזר בן הורקנוס – חמישה פרקים ואפילוג)..
- באופן דומה מבאר הר"ן (רבי נסים בן ר' ראובן גִירוֹנְדִי, ספרד מאה 14) גם את הסוגיה לעיל של ספק בהרת שהקב"ה אמר טהור ומתיבתא דרקיעא אמרו טמא ובא רבה בר נחמני להכריע כקב"ה נגד כל שאר החכמים (אמנם בישיבה של מעלה בשונה מתנורו של עכנאי). גם בהסבר אגדה זו, הוא אומר: "כי עם היותם יודעים שספק טהור על דרך האמת (כי כך פסק הקב"ה שהוא אמת), היו אומרים: טמא. שמאחר שהכרעת התורה נמסרה להם בחייהם, ושכלם היה מחייב לטמא, היה מן הראוי שיהיה טמא אף על פי שהוא בהפך האמת, שכן חייב השכל האנושי". קצרנו מאד בדברי הר"ן והקורא הנאמן יעיין במקור. אך נראה שניתן לסכם ולומר את דבריו שבתהליך קביעת ההלכה יכולה להיות התנגשות בין "האמת" האלהית והשכל האנושי. וגם אם לפוסק ההלכה ברורה האמת (האלוהית), כגון אם יצא הדבר "מפי הגבורה" בדרך זו או אחרת, הוא מחויב לשכל האנושי. אנשי המתיבתא דרקיעא שפסקו טמא כנגד הקב"ה ידעו ש"האמת" היא כמו שהקב"ה אמר, היינו ספק טהור. אבל הם פסקו לפי השכל שהדין הוא טמא. וגם רבה בר נחמני שלכאורה הכריע לטובת הקב"ה לא שינה את ההלכה שהיא כמתיבתא דרקיעא. כדעת אותם חכמים שאמנם הם כעת בישיבה של מעלה, אבל שכלם וכוחם בא להם כשהיו בישיבה של מטה. ראו הקדמת קצות החושן שאימץ דרשה זו ושם אותה כיסוד לספרו. וראו מתוך הקדמת אבן עזרא לפירושו לתורה שהקדים וסיכם בלשונו הקצרה והקולעת: "כי שיקול הדעת הוא היסוד, כי לא נתנה התורה לאשר אין דעת לו, והמלאך בין אדם ובין אלהיו הוא שכלו".
- רבינו גרשום מפרש: ברוח הקודש, ושטיינזלץ מפרש: "מן השמים – שיורוך אותן הלכות שנשתכחו". ואפשר שהכוונה היא לשאלה באורים ובתומים, היינו שילך יהושע לאלעזר או לפנחס שישאלו בעבורו.
- ל"לא בשמים" זה, משפט הבכורה. הוא הראשון – מיד לאחר פטירת משה! ראו חידושי אגדות מהרש"א שמסביר גמרא זו כך: "והשיב (יהושע) לא בשמים היא, שמשמת משה לא נתנה תורה לשאול ספיקותיה מן השמים, דלכך נקראת תורת משה. אבל נתנה להכריע בספקות ע"פ הרוב כדין תורת משה". תורת משה משמים? לא. תורת משה בארץ? אך איך נדע את ההלכה? "לא בשמים היא" ו"אין נביא רשאי לחדש" – זה מה לא לעשות, אבל מה כן? איך נחדש את ההלכות שנשתכחו? ראו בהמשך הגמרא שם: "אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו". ובהמשך הגמרא שם נמנים גם פנחס ואלעזר, כמו יהושע ושמואל שסרבו לשאול ואמרו "לא בשמים היא" ו"אין נביא רשאי לחדש". הרי לנו נביא (שמואל), מלך (יהושע, רש"י דברים לג יז, רמב"ם הלכות מלכים א ג) וכהן גדול (אלעזר ופנחס) - כולם מכפיפים עצמם לעתניאל בן קנז, הוא יעבץ, הוא החכם הראשון לאחר מות משה. ואגב, ראו שם עוד בגמרא מה גרם לו ליהושע לשכוח את ההלכות: "בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך! אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי: ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל? מיד תשש כוחו של יהושע, ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להרגו". הכל סובב סביב לימוד התורה. מה שנשכח הוא משום שלא נלמד היטב וחסר את השינון של פעם המאה ואחת. ומה שנשתכח אפשר תמיד להחזיר בפילפולה של תורה ולחזור לשורש של תורת משה (כדברי מהרש"א). ראו יומא פ ע"א: "שיעורים של עונשין הלכה למשה מסיני ... אחרים אומרים: בית דינו של יעבץ תיקנום, והכתיב: אלה המצות - שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה! - אלא: שכחום וחזרו ויסדום". ראו ספרו של שלום רוזנברג שהזכרנו במים הראשונים שמכליל מקורות אלה בקטגוריה של "דגם השכחה".
- וכשנעדר ר' יהושע מבית המדרש לרגל זקנותו, הוא שואל את תלמידיו שבאו לבקרו אחרי בית המדרש: "מה חידוש היה בבית המדרש היום?", וכשהם מצטנעים ועונים לו: "תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותין", הוא חוזר ואומר: "אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש" (חגיגה ג ע"א).
- דברי משה, בפרשת פסח שני, לאנשים שהיו טמאים ולא יכלו לעשות את הפסח: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה־יְצַוֶּה ה' לָכֶם". ובעוד שלושה מקומות נוספים במקרא לא ידע משה את ההלכה. מצאו אותם.
- ראו ספרי זוטא פרק ט פסוק ח שמדגיש את הצטנעותו של משה והכבוד שהוא חולק לבני ישראל: "ויאמר אליהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם - כדיים (כדאיים) אתם שידבר עמכם. דבר אחר: כדיים אתם שידבר עמי על ידכם". אבל עם כל הצטנעותו, משה הוא הדגם הראשון והאחרון למי שיש לו "ערוץ פתוח" אל הקב"ה. רק ירצה לפתוח את הדלת לשמים, להיכנס ולדבר – מובטח לו שכך יהיה. אחריו, אין יותר תורה מן השמים, רק בבית המדרש. ראו שוב הערה 8 לעיל היכן נאמר "לא בשמים היא" הראשון. זה משה שבמקום אחד נקרא איש האלהים וכאן "ילוד אישה". ומי עוד נקרא בשם דומה? לא "ילוד אישה" אלא "אשרי יולדתו"? – ר' יהושע! ראו דברינו אשרי ילוד אשה – אשרי יולדתו בפרשת בהעלותך.
- כך גם בדין מקושש העצים, כמובא בספרי במדבר פרשת שלח פיסקא קיד: "אמר ר' חידקא: שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי ר' עקיבא ואמר יודע היה משה שמקושש במיתה אבל לא היה יודע באיזו מיתה יומת". וכך גם בפרשת בנות צלפחד, ספרי במדבר פרשת פינחס פיסקא קלג: "ויקרב משה את משפטן לפני ה', אמר ר' חדקא: שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי ר' עקיבא ואמר יודע היה משה שהבנות נוחלות על מה נחלקו אם יירשו בראוי כבמוחזק ואם לאו". באותו בית מדרש של רבי עקיבא, בו משה נכנס "ולא ידע מה הם אומרים ותשש כוחו" (מנחות כט ע"ב), בית המדרש בו הכל נלמד מדרשות על פסוקי המקרא, באותו בית מדרש דורשים בזכותו של משה שלא תאמר שלא ידע את עיקר הדין, אלא רק פרט מסוים נעלם ממנו. כבר אצל משה, ירדה תורה משמים ואין נזקקים לשאול בשמים אלא לפרטי ההלכה. מה שאחרי משה נפסק לגמרי, כי "לא בשמים היא". ומי הוא שטבע את מטבע הלשון "לא בשמים היא"? משה, בפרשתנו.
- הוויכוח כאן הוא כבר לא פנימי: איך להכריע במחלוקת, איך לקיים את התורה בשינויי הזמן, איך לחדש ולייסד הלכות שנשתכחו במרוצת הדורות ובצוק העיתים. הוויכוח כאן הוא חיצוני, עם כתות ודתות שקמו לקעקע את האמונה בתורת משה. דומה שלא יכול להיות ביטוי ברור וחריף יותר מזה כדגל למאבק המר של עם ישראל עם מינים ומחדשי דתות למיניהם, אך יש גם לשים לב לטון הפייסני והרך של דברי ר' חנינא המסיימים את המדרש. שימו לב שכבר המדרש הקודם והכלל "אין נביא רשאי לחדש דבר" מנטרל למעשה את פרשת הנביא שדנו בה בפרשת שופטים: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים יח טו). גם שמואל שהרבה לשאול בה' לצורך הנהגת העם מסרב לשאול לצורך ההלכה. עתניאל בן קנז הוא יעבץ (דברי הימים א ד) ראשון חז"ל, הוא הממשיך הישיר של משה. ראו דברינו איך נכיר נביא אמת בפרשת שופטים. על ענוותנותו של משה ניתן להוסיף את דבריו בדברים יח טו: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן". משה בענוותנותו אומר: "נביא כמוני יקים לך ה' אלוהיך". אבל חכמי התורה קבעו שאין נביא רשאי לחדש והסמכות לפרש את תורת משה ולקיים אותה כתורת חיים, מסורה לחכמי כל דור ודור (ובה בעת העצימו את דמותו של משה כנביא חד-פעמי והחזיקו אחריהם גדולי מחשבת ישראל עד שנכנש הדבר לי"ג עיקרי האמונה).
- מאות בשנים לאחר שנקבע במסמרות: "לא בשמים היא" ו"אין משגיחין בבת קול", הרי לנו חכם וגדול בישראל, ר' אברהם בן דוד, שפוסק הלכה על סמך רוח הקודש. שימו לב גם לשימוש שהוא עושה במילה שמים, כשגרת לשון או במכוון כשהוא מסיים: "ומקום הניחו לי מהשמים". וכבר העירו עליו רמב"ן, מגיד משנה, ברכי יוסף (החיד"א) ואחרים. רמב"ן, למשל, "לא נבהל" מדבריו של הראב"ד על רוח הקודש, אפילו מאמין לו שכך היה, ועם זאת מתווכח איתו לעצם העניין. ראו דברי המגיד משנה על אתר וכן שו"ת מהר"י בן לב חלק ג סימן קטז: "ואין ספק שהרמב"ן האמין לדבריו שהופיע רוח הקודש בבית מדרשו ... ועם כל זה חלק על דבריו". לעומתו, נראה שהחיד"א (בספרו ברכי יוסף, אורח חיים סימן תרמו) מבין שהראשונים שחלקו על הראב"ד עשו זאת גם בגלל הכלל "לא בשמים היא". ראו בהערות שם: "אבל לדינא שוים מהריב"ל ומהר"ם בן חביב דאין להשגיח ברוח הקודש כי לא בשמים היא". היכולת של הראב"ד, לפי דבריו, לערב בעניין את רוח הקודש היא משום שמקרה ספציפי זה הוא "דבר השנוי במחלוקת הגאונים". וכל העניין של שימוש ברוח הקודש ובבת קול בתקופות מאוחרות הוא נושא רחב ומורכב שמעט מים יצקנו בו בדברינו בת קול בסיני ובבית המדרש בחג השבועות, והוא צריך לימוד יסודי ומעמיק (ראו למשל שו"ת יביע אומר חלק א אורח חיים סימן מא). ועכ"פ נראה שהכלל "לא בשמים היא" ו"אין משגיחין בבת קול" לא תמיד הובנו באופן כה נחרץ כמו שאנו נוטים להבינם היום. והמאיר עינינו והמחכימנו עוד בנושא זה, יבורך.