נגעים לפני ואחרי מתן תורה

מים ראשונים: בשנים שאינן מעוברות תחול פרשת תזריע (בחיבור עם פרשת מצורע) בין חג הפסח – יציאת מצרים ובין חג השבועות – מתן תורה. ננסה להראות בדף זה שאולי יש משמעות למיקום-חיבור זה בלוח השנה.1

מסכת נגעים פרק ז משנה א

אלו בהרות טהורות: שהיו בו קודם למתן תורה, בעובד כוכבים ונתגייר, בקטן ונולד, בקמט ונגלה, בראש ובזקן בשחין ובמכוה וכו' – טהורים.2

פירוש העמק דבר במדבר פרק ה פסוק ב

… ונראה דפרשה זו של שלוח טמאים אף על גב שנאמרה מיד ולדורות, מכל מקום משונה היה המעשה של אותה שעה מהדינים שלדורות. היינו, במצורע לא הוזהרו לדורות אלא אותו מצורע שהוא טמא … הא צרוע טהור אין מושבו חוץ למחנה, והמצורעים של אותו דור היה אפילו שנצטרעו לפני מתן תורה, ואם כן היו טהורים כדתנן במסכת נגעים ריש פרק ז' אלו נגעים טהורות שהיו קודם מתן תורה.3

רמב"ם הלכות טומאת צרעת פרק ו הלכה ד

אלו בהרות טהורות: עכו"ם שהיתה בו בהרת ונתגייר, היתה בעובר ונולד, בקמט ונגלה, בראש ובזקן כשהיה בהן שיער ונקרחו ונשר כל השיער ונתגלתה הבהרת, היתה בשחין ובמכוה כשהן מורדין והעלו צרבת הרי אלו טהורות וכו'.4

פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא יב – בחדש השלישי

ר' יצחק פתח: "סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי" (שיר השירים ב ה). …5 א"ר לוי: לבן מלך שעמד מחוליו, אמר פידגוגו: ילך לו לאסכולי.6 אמר המלך: עדיין לא בא זיוו של בני מחוליו והוא הולך לו לאיסכולי? אלא יתעדן בני שנים שלושה חדשים במאכל ובמשתה ואחר כך הוא הולך לאסכולי. כך, כיון שיצאו ישראל ממצרים היו ראויין לקבל את התורה. והיו בהם בעלי מומין משעבוד טיט ולבנים, אמר הקב"ה: עדיין לא בא זיוון של בניי משיעבוד טיט ולבנים והן מקבלין את התורה? אלא יתעדנו בניי שנים שלושה חדשים בבאר ובמן ובשליו, ואחר כך מקבלין את התורה. אימתי? "בחדש השלישי" (שמות יט א).7

שמות רבה מג ז

"למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים", מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים? אלא אמר משה: ריבון העולם, מהיכן הוצאת אותם? לא מארץ מצרים, ממקום עובדי טלאים? א"ר הונא בשם ר' יוחנן: משל לחכם, שפתח לבנו חנות של בשמים בשוק של זונות. המבוי עשה שלו והאוּמָנות עשתה שלה והנער כבחור עשה שלו – יצא לתרבות רעה. בא אביו ותפסו עם הזונות. התחיל האב צועק ואומר: הורגך אני! היה שם אוהבו, אמר לו: אתה איבדת את הנער ואתה צועק כנגדו? הִנַחְתָּ כל האומניות ולא לִמַּדְתּוֹ אלא בַּשָׂם, והנחת כל המְבואות ולא פתחת לו חנות אלא בשוק של זונות! כך אמר משה: ריבון העולם, הנחת כל העולם ולא שעבדת בניך אלא במצרים שהם כולם עובדי טלאים, ולמדו מהם בניך ואף הם עשו העגל. לפיכך אמר: "אשר הוצאת מארץ מצרים" – דע מהיכן הוצאת אותם.8

ויקרא רבה יח ד, פרשת מצורע

תני ר' שמעון בן יוחאי: בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד ז),  אותה שעה לא היה בהם לא זבים ולא מצורעים, לא חיגרים ולא סומים, ולא אילמים ולא חרשים ולא שוטים ולא שוממים ולא טיפשים. על אותה שעה הוא אומר: "כולך יפה רעיתי ומום אין בך" (שיר השירים ד ז).  וכיון שחטאו, לא שהו ימים קלים, עד שנמצאו בהם: זבים ומצורעים, חגרים וסומים, אלמים וחרשים, שוטים ושוממים וטפשים. על אותה שעה הוא אומר? "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב" (במדבר ה ב).9

משנה מסכת נגעים פרק יב משנה א

כל הבתים מיטמאין בנגעים חוץ משל עובדי כוכבים

פירוש ר' עובדיה מברטנורא: כל הבתים – ודוקא בארץ ישראל, דבבית ארץ אחוזתכם כתיב (ויקרא יד): חוץ משל נכרים – אם קנו בית בארץ ישראל. דהכי משמע: אחוזתכם מיטמאה בנגעים ואין אחוזת הנכרים מיטמאה בנגעים. וכשם שאין אחוזתם מיטמאה בנגעים, כך בגדיהם וגופם אין מיטמאים בנגעים.10

ויקרא פרק יח פסוקים ג-ה, פתיחה לפרשת עריות

כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ: אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה':11

 

ויקרא רבה פרשה כג סימן ז

אמר ר' ברכיה: אמר הקב"ה למשה: לך אמור להם לישראל: בני, כשהייתם במצרים הייתם דומים כשושנה בין החוחים. עכשיו אתם באים לארץ כנען היו דומים לשושנה בין החוחים. היזהרו שלא תעשו לא כמעשי אלו ולא כמעשי אלו. לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו".12

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) פנחס בן יאיר עמוד 481

"כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" (ויקרא יד לד) – מה היא "לאחוזה"? אמר להם: מתחילה, מפני שהיתה הגזירה זו עליכם שתשעבדו בארץ מצרים, מה כתיב שם: "וישב ישראל בארץ מצרים ויאחזו בה" (בראשית מז כז) – הארץ היתה אוחזת בהם ותופסת אותם, ואילו היה מבקשים לצאת מתוכה קודם לכן לא היו יכולים עד שבא הקץ שהם חייבין. לפיכך כתיב: "ויאחזו בה" – כאדם שאוחז בו בעל כורחו. אבל כיון שבאו לארץ כנען, אמר להם הקב"ה: לא תהיו סבורים שאתם נאחזים בה ויש עליכם עוד שעבוד אחר, חייכם ברשותכם היא. אתם אוחזים ותופסים אותה, היזהרו בכם פן תחרב הארץ ממעשיכם הרעים. ונתתי נגע צרעת …13

שבת שלום

מחלקי המים

עדכון אחרון: 05/04/2019

הערות שוליים

  1. ושבתות פרשות אחרי מות – קדושים בסמיכות לימי הזכרון לשואה ולגבורה ולחללי מערכות ישראל, אבל זה נושא אחר.
  2. וכך גם במדרש ספרא תזריע - פרשת נגעים פרשה א פרק א: "אדם כי יהיה בעור בשרו, מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרו בהרות בהרות טהורות, אין צריך לומר בהרות שאין בהם מראות נגעים ושלא באו לכלל, אלא בהרות שבהם מראות נגעים שהיו בגוי ונתגייר, בקטן ונולד". ופירוש ר' עובדיה מברטנורא על המשנה: "מי שהיתה בו צרעת קודם מתן תורה, לא היה טמא מחמת אותו נגע לאחר מתן תורה. דכתיב (ויקרא י"ג) אדם כי יהיה בעור בשרו, פרט לזה שכבר היה ... דבעינן (שצריך) שיוולד הנגע בשעה שראוי ליטמא בו ולא קודם, כמו גר עד שלא נתגייר וקטן עד שלא נולד". שתי השוואות מעניינות כאן. קטן עד שלא נולד – כנראה ידעו כבר באותם הימים לזהות מומים של תינוקות שהיו כבר ברחם אמם, היינו מום מולד, ולהבדיל בינם ובין מום שנוצר בילד אחרי שנולד. נגע כזה, מום גנטי, אינו נחשב לנגע עפ"י ההלכה. גם ההשוואה לגר שהתגייר מעניינת. מחד גיסא, תאמר בפשטות שנגעים של אדם שאינו מישראל, אינם נגעים מההיבט ההלכתי. כמו צרעת הבית והבגד של גוי שאינן צרעת בהלכה. התורה לא קובעת הלכות לגויים. אך מאידך גיסא, אפשר לראות בהלכה זו מקבילה לדין שאין מזכירים לגר את עברו (ראה דברינו על הונאת דברים בפרשת בהר). כל הנגעים ומומים שהיו לגר לפני כניסתו ליהדות ונמשכים גם אחרי גרותו, אינם נחשבים לנגע או מום. רק אלה שיתווספו לו אחרי שהתגייר.
  3. בספר במדבר חוזר הציווי, אשר נזכר בעקיפין בפרשת מצורע, של שילוח המצורעים אל מחוץ למחנה, ככתוב: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ" (במדבר ה ב). על מצווה זו דן שם פירוש העמק דבר, אשר חוזר למשנה ולספרא שבפרשתנו וטובע את מטבע הלשון: צרוע טהור! לא מצורע טהור במובן של מצורע שנטהר, אלא צרוע טהור! יש דבר כזה, מי שנטמא לפני מתן תורה ונמשך נגעו לאחר מתן תורה, אין עליו דין של מצורע ואין הוא משולח אל מחוץ למחנה.
  4. אין לנו תלמוד, לא בבלי ולא ירושלמי, על מסכת נגעים ולפיכך לא נדע מה דרשו האמוראים על המשנה והספרא לעיל. אבל הרמב"ם כולל את הלכות צרעת ונגעים בספרו היד החזקה ומעניין שהוא לא מביא את המקרה של מי שנתנגע קודם מתן תורה. מן הסתם משום שאין זה להלכה לדורות. אבל במקום שבעלי הלכה קצרו והתמקדו במה שנוגע לחיים המעשיים, יבואו בעלי האגדה והמדרש וירחיבו במה שנוגע לחיים הרוחניים, למוסר וללקח שיש אולי ללמוד מנושא זה.
  5. בקטע שהשמטנו מובאות דרשות על הקשר בין התפוח והתורה, כגון: "סמכוני באשישות - אילו הלכות המאוששות. רפדוני בתפוחים - אילו דברי תורה שריחן טוב כתפוחים". ראה דברינו עץ התפוח ומתן תורה בחג השבועות. קצרנו ודלגנו היישר לדרשה שהיא מעניינינו.
  6. לאסכולה, לבית הספר – school.
  7. הסיום: "בחודש השלישי" הוא חתימת הדרשה בפסוק הפותח: "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני", הפסוק הפותח את פרק יט המתאר את התחלת מעמד הר סיני. כל הפיסקא נקראת "בחודש השלישי". ויש כאן גם משקל נגד לדברי משה לפרעה: "נלכה דרך שלושת ימים וכו' " – לא שלושה ימים כדרך עבדים שקבלו 'חמשישבת' וממהרים לחזור לאדונם, אלא כדרך בני חורין שעיתותם בידם. ולמה שניים-שלושה חודשים? למה באמת לא למהר לקבל תורה? כנאמר למשה עוד בסנה: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה"? משום שאת התורה יש לקבל בזיו פנים, בבריות גופא ובנהורא מעליא. ובאמצע תקופה זו מצוי: חודש זיו במלואו. ומי שלא הספיק להתרפא מנגעיו במשך חמישים יום אלה, שהרי זו באמת תקופה קצרה להתרפא בה משעבוד של 210 שנים, אין מומו או נגעו נחשבים. ואגב, הרי לנו עוד משמעות של ימי הספירה כימי מרפא.
  8. כבר הרחבנו לדון במדרש סניגוריה זה של משה בפרשת חטא העגל בדברינו סניגוריות על חטא העגל בפרשת כי תשא. והפעם נגלה בו אולי טעם חדש. הרעיון של מדרש פסיקתא הקודם של ימי הריפוי, העידון וחידוש זיוום של יוצאי מצרים הוא נאה ויפה. חייב להיות פֶּסֶק בין יציאת מצרים ומעמד הר סיני. בפסק זמן זה קבלו יוצאי מצרים במרה את הברכה (המותנת): "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (שמות טו כו). אבל לחשוב שבאמת כולם התרפאו בחמישים יום!! לחשוב שנגעי גוף ונפש של מאתיים ועשר שנים נמחו ופסו מן העולם בחמישים יום!! לא, צועק משה. גם לא אחרי החיזיון הנשגב של מעמד הר סיני (שהעם נרתע ממנו). הנגע של זנות ועבודה זרה מקורו בשעבוד מצרים ולא נולד כאן ועכשיו משום שאיחרתי בכמה שעות לרדת מההר. העם אמנם נגוע, אבל הוא טהור.
  9. ראה מדרש זה באריכות בבמדבר רבה ז א פרשת נשא: " ... בשעה שיצאו ישראל ממצרים היו כל רובם בעלי מומין. למה? מפני שהיו יגעים בטיט ובלבנים ועולים לראש הבנין. ומי שהוא בונה, על ידי שהיו עולין לראשי הדמוסין או האבן נופלת וקוטעת ידו או הקורה או הטיט נכנס בעיניו והוא נסמא והיו בעלי מומין. כיון שבאו למדבר סיני אמר האלהים: כך הוא כבודה של תורה שאתן אותה לדור בעלי מומין? ואם אמתין עד שיעמדו אחרים הרי אני משהא במתן תורה. מה עשה האלהים? אמר למלאכים שירדו אצל ישראל וירפאו אותם. ותדע לך שכן ... שנאמר: ויתיצבו בתחתית ההר, ואין נצב אלא על רגליו. ומנין שלא היה בהן גידמין? שנאמר: כל אשר דבר ה' נעשה. ומנין שלא היה בהן חרשין? שנאמר: ונשמע ... נמצאת אומר שנתרפאו כולם. ואם אין אתה למד מכאן יש לך ללמוד ממקום אחר, שנאמר: כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך וגו' - הרי לך שנתרפאו כולם. אבל כיון שעשו אותו מעשה של עגל חזרו למומן ונעשו זבין ומצורעין וכו ' ". הביטוי "חזרו למומם" נזכר אצל פרשנים ובעלי תריסין כעדות לכך שחטא העגל הוא מום חדש. מהמומים שלפני מתן תורה התרפאו בני ישראל לחלוטין (מה שלא מוחלט במדרש פסיקתא דרב כהנא לעיל), וחטא העגל הוא "פנים חדשות" כפי שמציע למשל חתם סופר בפירושו לגמרא נדרים ז ע"ב ובדיון על דברי הר"ן שם (בגמרא הדנה על הפסוק: "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" המיוחס לדתן ואבירם). ראה גם פירוש תוספות בגמרא עבודה זרה ה ע"א, ד"ה: "אלא שירדו מנכסיהם". אם אכן כך, אזי מדרשי ויקרא רבה ובמדבר רבה אלו חולקים על שמות רבה לעיל וסבורים שלאחר מתן תורה שוב אין מצב של נגע קודם או מום שעלה משעבוד מצרים. הכל נתרפא במעמד הר סיני. ומה שכעת הוא מום חדש. אך עדיין אפשר לראות במשנה נגעים בה פתחנו שיש אפשרות שלא הכל התרפא וגם את הביטוי "חזרו למקומם" אפשר לקרוא באופן חיובי ואוהד. מה חזר למקומו? הנגע של שעבוד מצרים. היה אמנם ריפוי במעמד הר סיני, אבל עקבות השעבוד וחריציו לא נעלמו. הם חזרו. אי אפשר למחוק מאתיים ועשר שנים של שעבוד פיסי ורוחני בחמישים יום, ומשה במדרש שמות רבה צודק. אפשר ומותר לסנגר על בני ישראל שזה עתה יצאו מעבדות כה קשה.
  10. עד שנכריע במחלוקת (שאנו יצרנו) בין מדרש שמות רבה ובין ויקרא רבה ובמדבר רבה, נידרש לעניין זה של צרעת הבית (והבגד) עליה הרחבנו בפרשת מצורע. לא רק האדם יכול להתנגע, גם כליו וביתו. אבל כל זה, רק בארץ ישראל. וגם בארץ ישראל, רק בבית שבנה אדם מישראל. בתי הנכרים אינם מטמאים בנגעים גם אם עברו לרשות יהודי. מתן תורה הוא קו פרשת מים בנגעי הגוף ואילו ארץ ישראל ובניינה הוא קו פרשת מים בנגעי חפצים ובניינים. בהקשר זה אפשר גם לראות את המדרש שהקב"ה ייתן נגע בבתי הכנענים על מנת שבני ישראל יזכו בכסף ובזהב שהם הסתירו בקירות הבתים (ויקרא רבה יז ו). אבל כך רק פעם אחת, הבית שתבנו אתם כעת, אינו מחוסן מפני נגעים. בית שאתם בניתם בארץ אחוזתכם, שמרו עליו היטב. אין עוד חסינות של לפני מתן תורה, של תקופת המדבר, של גוי ולא של יהודי (אין "גוי של נגעים").
  11. והפסוקים החותמים פרשה זו שם: "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם: וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ: ... וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". ראה דברינו כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען בפרשת אחרי מות.
  12. משה עומד ומסנגר בכל כוחו בחטא העגל וגם מסרב להצעתו של הקב"ה: "הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול". בה בעת ולאחר שסינגר, ולאחר נקרת הצור, הקמת המשכן ועוד, מזהיר משה את בני ישראל לא רק משיירי השעבוד במצרים וצלקותיו, אלא מהנגעים, המומים והפיתיונות הצפויים להם בארץ כנען. ויש לזכור שאנחנו בספר ויקרא עוד לפני חטא המרגלים וגזירת ארבעים השנים במדבר. בין החוחים והקוצים של ארץ מצרים מצד אחד וארץ כנען מצד שני, צריכה השושנה לשמור על ניקיונה וטהרתה. לא לחזור למומים של מצרים ולהישמר ממומים של "פנים חדשות" בארץ כנען. אולי זו המשמעות של מיצוב ספר ויקרא בכלל, בין ספר שמות וספרים במדבר ודברים מאידך גיסא.
  13. מקור מדרש זה הוא בראשית רבה (תיאודור-אלבק) כ"י וותיקן פרשת ויגש פרשה צה: "וישם אותה יוסף וגו' וישב ישראל בארץ מצרים וגו' - הכה אתמר ויאחזו בה ולהלן אתמר אשר אני נותן לכם לאחזה (ויקרא יד לד)! אלא, כן ארעה צרתון למגבי שטרה מינהון לפיכך הוא אומר: ויאחזו בה. ברם להלן: אשר אני נותן לכם לאחוזה, אם זכיתם לאחזה ואם לאו אתם גולים ממנה". הדרשן מעמת את "ויאחזו בה" של בני יעקב בארץ מצרים (לאחר שאמרו לפרעה: "לגור בארץ באו עבדיך"), בסוף פרשת ויגש, עם "לאחוזה" ו"ארץ אחוזתכם" בפרשת מצורע בדין צרעת הבית. בכל גלות, הארץ אוחזת בעם, עד שיגיע הקץ, עד שייגבה השטר. בארץ ישראל, העם צריך לאחוז בארץ, לתפוס אותה. היא ברשותו ולא הוא ברשותה. אך דא עקא, שרשות זו היא על תנאי. אם לא יהיה העם נאמן למצוות הארץ, אם לא ייאחז בה כראוי, אם ינהג כמעשה הכנענים אשר גרו בה לפניו, יבוא נגע הצרעת.