- פסוקים יד, יז בפרק כה בפרשתנו דנים באיסור הונאה, כחלק מהפרשה הדנה במכירת שדות בין יובל ליובל. פסוק יד פותח את הפרשה במילים: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו", ופסוק יז חותם את הפרשה במילים: "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך אני ה' ". החזרה והכפילות וגם לשון פסוק יז עצמו (שאינו מזכיר מקח וממכר) אומרים דרשני - חידוש יש בי.
- אל תאמר שיש כאן סתם חזרה וכפילות, שפסוק יד פותח את הפרשה ופסוק יז בו מתווסף "ויראת מאלוהיך אני ה' " חותם אותה ונאמרים הדברים לחיזוק ולהדגשה. לא כך, אלא יש לך ללמוד להלכה מכל פסוק ופסוק. מפסוק יד הפותח יש ללמוד הונאת ממון ואילו מפסוק יז החותם יש ללמוד הונאת דברים. ודווקא על אונאת דברים נאמר "ויראת מאלהיך אני ה' ".
- כפילות הדרשה וחזרתה, פעם על פסוק יד ופעם על פסוק יז, היא אופיינית למדרשי ההלכה ומדרש ספרא בפרט. אפשר שאלה שתי דרשות שנאמרו לחוד וחוברו בעריכת המדרש, ואפשר שהחזרה היא לצורך המשך הדרשה.
- ובמסכת גרים פרק ד הלכה א: "וגר לא תונה ולא תלחצנו, לא תוננו בדברים ולא תלחצנו בממון, אל תאמר לו, אמש היית עובד את הבל ואת הנבו, ועד עכשיו חזיר בין שיניך, ואתה עומד ומדבר עמי. אל תאמר לו כן, שהוא יכול לומר לך כי גרים הייתם בארץ מצרים. מכאן היה רבי נתן אומר מום שבך אל תאמר לחבירך". אך כדוגמא ראשונה להונאת דברים דרשה זו קצת תמוהה, שהרי על אונאת הגר (וממנה גם אונאת בעל תשובה שהוא מעין 'גר') יש לנו פסוק מיוחד בתורה והסבר מיוחד הקשור ליציאת מצרים, ככתוב בשמות כב כ, פרשת משפטים: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". ולהלן נראה את המשנה שאמנם מצטטת את מדרש ספרא אבל משנה את הסדר.
- לצד הביקורת הקשה על רעי איוב, יש כאן אזהרה חמורה לכל מי שבא לנחם אבלים שייזהר בדבריו שלא יעבור על לא תעשה של הונאת דברים! ראו באבות דרבי נתן נוסח א פרק יד, כיצד נכשלו גדולי ישראל, תלמידי רבן יוחנן בן זכאי כשבאו לנחמו. ראו בדברינו ניחומים ביום הזכרון.
- זו רמאות של ממש ועבירה על לפני עייור לא תיתן מכשול! למה שאדם יעשה דבר כזה?
- הדגש הוא על "אינו רוצה ליקח", היינו שהוא מתמקח על המחיר בלי שהוא מתכוון לקנות. אפשר אולי להוסיף שיש גם סוג של 'התמקחות סופית' בה הלקוח נותן למוכר הרגשה מטעה שאם רק יוזיל עוד קצת את המחיר הוא יקנה ממנו. המוכר מוכן למכור במחיר נמוך במיוחד מסיבה כלשהיא והקונה איננו מתכוון לקנות רק לרוץ לחנות המתחרה ולצטט את מחיר הרצפה שניתן לו בהנחה שהוא מתכוון לקנות. ומה הגבול? איך נדע? על כך באים דברי המדרש להלן שהדבר מסור ללב. ללבו של הקונה.
- שכך יידע המוכר כמה מוכנים לשלם עבור הסחורה שלו.
- הדואליות של הונאת ממון ודברים, מופיעה בירמיהו פרק כב פסוק ג: "כֹּה אָמַר ה' עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל תֹּנוּ אַל תַּחְמֹסוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה". ראו פירוש מצודת דוד על הפסוק (בעקבות רש"י שם): "אל תונו - זהו אונאת דברים של עגמת נפש: אל תחמוסו - אל תעשו להם חמס וזהו עושק הממון".
- המשנה אכן משנה את סדר הדוגמאות שבספרא ומעדיפה להתחיל באונאת דברים שקשורה למקח וממכר. ראו הערה 4 לעיל.
- הגמרא חוזרת לספרא. "תנו רבנן" זה שהגמרא מצטטת הוא הספרא שראינו לעיל, בהבדלים קלים ולפיכך קצרנו בו. מקבילה מצויה גם בתוספתא בבא מציעא פרק ג הלכה כה.
- בנוסח זה של ציטוט מדרש ספרא בגמרא, רבי יהודה מוסיף את המילים החשובות (שאין במקור בספרא): "בשעה שאין לו דמים". היינו, לא מדובר במי שבא ביושר לקנות ומבקש לברר את המחיר ואפילו להתמקח. ראו נוסח זה גם בגמרא פסחים קיב ע"ב ופירוש רשב"ם שם: "אל תעמוד על המקח. לסחור ... ואין לך דמים לקנות המקח ונמצא מפסידו חינם שלא יקחנו אחר מאחר שאתה מהפך בו". אתה מעכב קונים פוטנציאלים אחרים שמבקשים לקנות ויש להם כסף. במקרה כזה, אולי יש כאן כבר אונאת ממון ממש ולא רק אונאת דברים.
- ויש כרגיל לקרוא את הפסוק עד סופו: "כי אני ה' ". ראו פירוש רש"י בגמרא שם שמזכיר את הביטוי: "הלב יודע אם לְעֵקֶל אם לעקלקלות (ראו דברינו על ביטוי זה בתשעה באב), משמע שהמְאַנֶּה הוא יודע אם הוֹנָה או לא. אבל בפירושו לפסוקים בפרשתנו מפרש רש"י אחרת, כפי שנראה להלן.
- גם דיבור ניתן אולי לתקן ע"י מילות פיוס וחרטה ובקשת סליחה. ראו בתשובה שבין אדם לחבירו, מסכת יומא פז ע"א: "אמר רבי יצחק: כל המקניט את חבירו, אפילו בדברים - צריך לפייסו, שנאמר: בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך... עשה זאת אפוא בני והינצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך. אם ממון יש בידך - התר לו פיסת יד, ואם לאו - הרבה עליו ריעים". והובא להלכה ברמב"ם הלכות תשובה פרק ב הלכה ט: " ... אבל עבירות שבין אדם לחבירו ... אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו. אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו, אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו". אונאת ממון לכאורה חמורה יותר משום בה גם אונאת דברים ופגיעה רגשית. ראו גם מדרש אגדה (בובר) שמות כג ט, פרשת משפטים: "וגר לא תונה. אפילו אונאת דברים אסור כל שכן ממון". שם אמנם מדובר בהונאת גר "כי הגר שאורו רע ושמא יחזור לסורו", אבל גם ממקור זה נראה שאונאת ממון חמורה יותר מאונאת דברים. כנגד כל אלה עומדת הגמרא כאן שקובעת בפשטות שאונאת דברים חמורה יותר משום שלא ניתנת להישבון. תמיד נשאר חשבון פתוח. מילים שנאמרו עומדות ותלויות בחללו של עולם. ראו גם לשון פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויקרא פרשת בה: "גדול אונאת דברים מאונאת ממון שהממון יש בו בחזירה ואונאת דברים אינן בחזירה".
- אפשר שדרשה זו נצמדה אגב הדיון, שהרי הלבנת פנים היא בדיבור, ואין הכוונה שהמאנה בדברים הוא שופך דמים. אך אפשר גם שהצמדת דרשה זו היא כעין מבוא לסיפור תנורו של עכנאי שמצוי בהמשך הסוגיה שם, סיפור בו הגיעו הדברים והדיבורים עד כדי נידויו של ר' אליעזר ומותו של רבן גמליאל.
- בהמשך הסוגיה מגיע סיפור תנורו של עכנאי. מיקום סיפור זה על מחלוקת החכמים החריפה בדין תנורו של עכנאי בסוגיה במסכת בבא מציעא (סדר נזיקין) הדנה בהלכות אונאה, איננו מקרי. זהו סיפור על הונאת דברים בבית המדרש, בין חכמי התורה עצמם! שים לב למילים: "שהקיפו דברים כעכנאה זו". עכנאה הוא נחש. סמל לשון הרע ודיבורים מיותרים. ראו דברינו שועל, עקרב, שרף וגחלי אש במיוחדים.
- שיאו של הסיפור, בנידויו של ר' אליעזר.
- משפט זה, מפיה של אשתו של ר' אליעזר היא אחותו של רבן גמליאל, חותם את הסיפור במותו של רבן גמליאל עקב הקפדתו של ר' אליעזר על החכמים שנידוהו. קצת לפני כן אנו קוראים: "אמר רב חננא בריה דרב אידי: מאי דכתיב: ולא תונו איש את עמיתו" - עם שאתך בתורה ובמצוות". וכבר הרחבנו בנושא זה והקדשנו לו דף מיוחד תנורו של עכנאי בפרשת בהר בפרשה זו.
- הסוגיה ממשיכה שם בדין אונאת הגר שהוא כאמור לעיל נושא מיוחד לו והקדשנו דף מיוחד וגר לא תונה בפרשת משפטים. שימו לב שהגמרא לא כוללת את הפסוק: "אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" לעבור עליו בארבעה לאווים, משום שמדובר בגר שבתורה שהוא גר תושב ולא גר צדק כמשמעות גר אצל חז"ל (בספרא לעיל). גר תושב נקרא "עמיתך" אבל לא "אחיך". ראו הערות 1, 2 לעיל בהסבר על הפסוקים במקרא. כך או כך, ראו פירוש רש"י בגמרא שם שהכל מדובר על הונאת דברים (בגלל הפסוק "ולא תונו איש את עמיתו" שמדבר על הונאת דברים לפי הספרא לעיל). אבל הרמב"ם הלכות מכירה פרק יד אומר: "כל המאנה את הגר, בין בממון בין בדברים, עובר בשלשה לאוין ...", היינו ש"תנו רבנן" זה מתייחס לא רק לאונאת דברים אלא גם לאונאת ממון.
- דרשות רבות יש על פסוק זה מספר משלי, כולל שם בקטע שהשמטנו: "אמר ר' ינאי: היה ככר טָבוּל. אכלו עד שלא עישרו - מות ביד לשון, עישרו ואכלו - חיים ביד לשון. אמר ר' חייא בר אבא: היתה לפניו כלכלה של תאנים, אכלה עד שלא עִישׂרָהּ - מות ביד לשון, עִישׂרָהּ ואכלה - חיים ביד לשון". ראו גם מדרש תהלים לט ב על מלך פרס שנזקק לחלב לביאה ושלח לשלמה המלך, כיצד הלשון סיכנה והצילה את כל שאר האיברים. ראו דברינו המשלימים גיליון זה אונאת ממון ורכות הלשון בפרשה זו.
- בספרא לעיל ראינו שפסוק זה הוא דווקא באונאת ממון ולא באונאת דברים. או שדרשן האגדה לא דייק כאן, או שהוא חולק על הספרא (גישת האגדה מול גישת ההלכה), או שהוא סובר כשיטת הרמב"ם לעיל בהונאת גר (הערה 19 לעיל) אבל מרחיב אותה לכל אדם. כל מקום שיש אונאת ממון יש גם אונאת דברים. שהרי תהליך המכירה תמיד מלווה גם בדיבור.
- נעבור אל פרשני המקרא.
- כפי נוהגו במקומות רבים בפירושו לספר ויקרא, צועד רש"י בדרכו של מדרש ספרא שראינו לעיל, אבל מוסיף כאן את עניין ההקנטה. לשון שנראה שרש"י יצקו וכמותו מצאנו גם ברמב"ם הלכות תשובה (בהערה 14 לעיל): "אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים צריך לפייסו וכו' ". ולעיל ראינו את הגמרא שגולשת עד כדי הלבנת פנים ברבים שהיא כמו שפיכות דמים. ובפירושים אחרים מצאנו אזכור של רכילות ולשון הרע. להלכה, לא הכל ייחשב אולי כאונאת דברים, אבל זה כוחו לטוב ולרע של הדיבור במדרגותיו השונות.
- לעיל (הערה 13) ראינו את פירוש רש"י על הגמרא במסכת בבא מציעא מהו "כל דבר המסור ללב"? - "הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות". היינו, אתה יודע למה יכוונו מילותיך. אך כאן הולך רש"י בדרך אחרת. הקב"ה הוא שיודע את מה שבאמת היה בלבו של הָמְאַנֶּה בדברים. כפסוק בשמואל א טז ז: "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב". ובירמיהו יא כ: "וַה' צְבָאוֹת שֹׁפֵט צֶדֶק בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב וכו' ". ובלשונו של רש"י: "כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו". נראה שרש"י בחר במודע להציג בפירושו לתורה ובפירושו לתלמוד, שתי השקפות עולם דתיות שונות: למה יימנע האדם מלעשות מעשים בלתי מוסריים שרק הוא יודע את טיבם האמיתי. כאן, בפרשתנו, מציג רש"י את ההשקפה הדתית-אמונית שהקב"ה צופה ומשגיח על העולם ויודע מה בלבו של האדם. אך בגמרא בוחר רש"י בהשקפה הדתית-מוסרית-אנושית. האדם נותן דין וחשבון לעצמו מה באמת היא מחשבתו וכיצד הוא בוחר לפעול בעולם. לא מתוך פחד "רואים" מגבוה, גם לא "רואים" מלמטה ("שלא יראני אדם"), אלא ה"רואים" הפנימי שלך, המצפון והמצפן האישי. ואגב הביטוי "בעל המחשבות", ראו דברי הכיבושין של שמעון בן שטח לחברי הסנהדרין שפחדו מינאי המלך: "יבוא בעל מחשבות ויפרע מכם" (סנהדרין יט ע"ב); וכמו כן דברי ר' יהודה בן טבאי, בן זוגו של שמעון בן שטח (אבות א ח) למי שברור שרצח רק לא היו עדים: "מה אעשה, שהרי אמרה תורה: על פי שנים עדים יקום דבר, אבל היודע ובעל מחשבות הוא יפרע מאותו האיש" (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דכספא פרשה כ).
- להוציא רש"י לעיל ורבי בחיי בן אשר (שהולך בשיטת רש"י ושלא הבאנו), רוב פרשני המקרא לא מתעכבים בפירושם לפסוקים הנ"ל על נושא אונאת דברים מול אונאת ממון, אלא בהקשר הפסוקים לדיני היובל ובפרט למכירת שדות שחוזרות ביובל שיש להקפיד בהערכת העסקה על מספר השנים עד היובל כפי שמשתמע בבירור מפסוקי התורה. חלקם גם מתפלפלים בהקשר זה עם הדין ש"אין אונאה בקרקעות", היינו, אין מחיר ידוע לקרקע וכל מה שיסכימו ביניהם המוכר והקונה תקף. ראו פירושי בכור שור, רמב"ן, רשב"ם, חזקוני, כלי יקר ועוד שכולם בדרך זו. וספורנו הולך בדרכו של אבן עזרא שמדגיש את האחריות של "לא תונו" על שני הצדדים: "ולא תונו. אפילו בדברים וגניבת דעת ועצות רעות אפילו בלתי שום דררא דממונא: כי אני ה' אלהיכם. אלוהי הקונה ואלוהי המוכר ומקפיד אני על אונאת כל אחד מהם". כביכול הקב"ה עומד בין כל מוכר וקונה ונוכח בעסקאות מסחריות ובהוויות החיים הארציים.