וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים … וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים: (שמות כו לא, לג).1
וַיַּעַשׂ אֶת הַפָּרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְכַרְמִיל וּבוּץ וַיַּעַל עָלָיו כְּרוּבִים: (דברי הימים ב פרק ג פסוק יד).2
פירוש רש"י, שמות כו לא
פרוכת – לשון מחיצה הוא ובלשון חכמים פרגוד, דבר המבדיל בין המלך ובין העם.3
שמות רבה פרשה נ סימן ד, פרשת ויקהל
מה כתיב למעלה? "ויעש את הפרוכת תכלת וארגמן וכו' ".4 שנו רבותינו: פרוכת היה עוביה טפח ועל ע"ב נירים נארגת, ולא היה בה קשר, ושתים עושים בכל שנה ושנה,5 ושלוש מאות כהנים מטבילין אותה, והכהנים יורדין ומטבילין אותה בחוץ ועולין ושוטחין אותה ע"ג הָחֵיל.6
ואתה מוצא: כל המשכן על הסדר נעשה. בתחילה עשה את הקרשים וחברם, ואחר כך היריעות ופרסן עליו, שנאמר: "ויעש יריעות עזים לאהל על המשכן", ואח"כ עשה את הפרוכת, שתהא נמתחת בפני הארון, ואח"כ עשה את הארון ואת הכפורת שתהא ניתנת על הארון.7 א"ר אלעזר ב"ר יוסי: אני ראיתי את הפרוכת ברומי והיו עליה כמה טיפי דמים ושאלתי ואמרו לי מדם יום הכפורים שהיה כהן עושה.8
במדבר רבה יב ד, פרשת נשא
"מרכבו ארגמן"9 – "וַיַּעַשׂ אֶת הַפָּרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְכַרְמִיל וּבוּץ וַיַּעַל עָלָיו כְּרוּבִים" (דברי הימים ב ג יד) – לפי שארגמן חשוב שבכולן שהוא לבוש מלכות, כמה שאתה אומר: "ארגוונא ילבש" (דניאל ה ז), לכן חושבו לְשֶׁלוֹ.10
משנה מסכת יומא פרק ה משנה א
נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו. היה מהלך בהיכל, עד שמגיע לבין שתי הפרוכות המבדילות בין הקדש ובין קדש הקדשים, וביניהן אמה. ר' יוסי אומר: לא היתה שם אלא פרוכת אחת בלבד, שנאמר: "והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים" (שמות כו לג). החיצונה היתה פרופה מן הדרום והפנימית מן הצפון. מהלך ביניהן עד שמגיע לצפון. הגיע לצפון הופך פניו לדרום, מהלך לשמאלו עם הפרוכת עד שהוא מגיע לארון. הגיע לארון, נותן את המחתה בין שני הבדים. צבר את הקטורת על גבי גחלים ונתמלא כל הבית כולו עשן …11
מסכת יומא דף נב עמוד ב
במאי עסקינן? אילימא במקדש ראשון – מי הוו פרוכת?12 אלא במקדש שני – מי הוה ארון? והתניא: משנגנז ארון נגנזה עמו צנצנת המן, וצלוחית שמן המשחה, ומקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה … ומי גנזו – יאשיהו גנזו …13 – לעולם במקדש שני, ומאי הגיע לארון – מקום ארון.14
מסכת יומא דף נד עמוד א
אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה. …15 במאי עסקינן? אי נימא במקדש ראשון – מי הואי פרוכת? אלא במקדש שני – מי הוו כרובים?16 – לעולם במקדש ראשון, ומאי פרוכת – פרוכת דבבי.17 דאמר רבי זירא אמר רב: שלשה עשר פרוכות היו במקדש, שבעה כנגד שבעה שערים, שתים אחת לפתחו של היכל ואחת לפתחו של אולם, שתים בדביר, ושתים כנגדן בעליה.18
רב אחא בר יעקב אמר: לעולם במקדש שני, וכרובים דצורתא הוו קיימי.19
מסכת גיטין דף נו עמוד ב
"ואמר אי אלהימו צור חסיו בו" (דברים לב) – זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה. מה עשה? תפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו, שנאמר: "שאגו צורריך בקרב מועדיך שמו אותותם אותות" (תהלים עד). אבא חנן אומר: "מי כמוך חסין יה" (תהלים פט) – מי כמוך חסין וקשה, שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק.20 דבי רבי ישמעאל תנא: "מי כמוכה באלים ה' " (שמות טו) – מי כמוכה בַּאִלְמִים. מה עשה? נטל את הפרוכת ועשאו כמין גרגותני,21 והביא כל כלים שבמקדש והניחן בהן, והושיבן בספינה לילך להשתבח בעירו.22
אגדת בראשית (בובר) פרק פ
"כחוט השני שפתותיך" (שיר השירים ד ג), הייתם אומרים נעשה ונשמע, כחוט של פרוכת, שהיה מבדיל בין קודש לחול, כך הבדלתי אתכם מכל האומות.23 למה נמשלו ישראל בפרוכת? א"ר ברכיה: שלא היה בכל כלי בית המקדש משובח מן הפרוכת, (וכך שנינו בפרק אחרון משקלים) ארבעים אמה היה אורכה, ועשרים רוחבה, ארוגה על שבעים ושניים נימים, והחוט כפול לעשרים וארבעה, והכל מתאוין לראותה, והרואה אותה לא היה שבע הימנה, שלא היה צורה בעולם משובחת כמותה, ולא היתה צורה בעולם שלא היה עליה, שנאמר: מעשה חושב (שמות כו א), עשה אותם כרובים סדרין סדרין של צורות, כך הייתם לפני, כחוט השני שפתותיך.24
שבת שלום
ומשנכנס אדר מרבים, בשמחה.25
מחלקי המים
מים אחרונים: ראה הסיפור האגדי על אדרתו של נפוליאון שהתגלגלה מערבות רוסיה המושלגת ונעשתה הפרוכת של בית כנסת החורבה בעיר העתיקה של ירושלים. הסיפור מופיע גם בספר חבלים של חיים באר, עמ' 26.