מעשה הפרוכת

וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים … וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים: (שמות כו לא, לג).1

וַיַּעַשׂ אֶת הַפָּרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְכַרְמִיל וּבוּץ וַיַּעַל עָלָיו כְּרוּבִים: (דברי הימים ב פרק ג פסוק יד).2

פירוש רש"י, שמות כו לא

פרוכת – לשון מחיצה הוא ובלשון חכמים פרגוד, דבר המבדיל בין המלך ובין העם.3

שמות רבה פרשה נ סימן ד, פרשת ויקהל

מה כתיב למעלה? "ויעש את הפרוכת תכלת וארגמן וכו' ".4 שנו רבותינו: פרוכת היה עוביה טפח ועל ע"ב נירים נארגת, ולא היה בה קשר, ושתים עושים בכל שנה ושנה,5 ושלוש מאות כהנים מטבילין אותה, והכהנים יורדין ומטבילין אותה בחוץ ועולין ושוטחין אותה ע"ג החֵיל.6

ואתה מוצא: כל המשכן על הסדר נעשה. בתחילה עשה את הקרשים וחברם, ואחר כך היריעות ופרסן עליו, שנאמר: "ויעש יריעות עזים לאהל על המשכן", ואח"כ עשה את הפרוכת, שתהא נמתחת בפני הארון, ואח"כ עשה את הארון ואת הכפורת שתהא ניתנת על הארון.7 א"ר אלעזר ב"ר יוסי: אני ראיתי את הפרוכת ברומי והיו עליה כמה טיפי דמים ושאלתי ואמרו לי מדם יום הכפורים שהיה כהן עושה.8

במדבר רבה פרשת נשא פרשה יב סימן ד

"ויעשו את הפרוכת תכלת וארגמן כרמיל ובוץ ויעל עליו כרובים" (דברי הימים ב ג יד) – לפי שארגמן חשוב שבכולן שהוא לבוש מלכות, כמה שאתה אומר: "ארגוונא ילבש" (דניאל ה ז), לכן חושבו לשלו.9

משנה מסכת יומא פרק ה משנה א

נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו. היה מהלך בהיכל, עד שמגיע לבין שתי הפרוכות המבדילות בין הקדש ובין קדש הקדשים, וביניהן אמה. ר' יוסי אומר: לא היתה שם אלא פרוכת אחת בלבד, שנאמר: "והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים" (שמות כו לג). החיצונה היתה פרופה מן הדרום והפנימית מן הצפון. מהלך ביניהן עד שמגיע לצפון. הגיע לצפון הופך פניו לדרום, מהלך לשמאלו עם הפרוכת עד שהוא מגיע לארון. הגיע לארון, נותן את המחתה בין שני הבדים. צבר את הקטורת על גבי גחלים ונתמלא כל הבית כולו עשן …10

מסכת יומא דף נב עמוד ב

במאי עסקינן? אילימא במקדש ראשון – מי הוו פרוכת? אלא במקדש שני – מי הוה ארון? והתניא: משנגנז ארון נגנזה עמו צנצנת המן, וצלוחית שמן המשחה, ומקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה … ומי גנזו – יאשיהו גנזו …11 – לעולם במקדש שני, ומאי הגיע לארון – מקום ארון.12

מסכת יומא דף נד עמוד א

אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה. …13 במאי עסקינן? אי נימא במקדש ראשון – מי הואי פרוכת? אלא במקדש שני – מי הוו כרובים?14 – לעולם במקדש ראשון, ומאי פרוכת – פרוכת דבבי.15 דאמר רבי זירא אמר רב: שלשה עשר פרוכות היו במקדש, שבעה כנגד שבעה שערים, שתים אחת לפתחו של היכל ואחת לפתחו של אולם, שתים בדביר, ושתים כנגדן בעליה.16

רב אחא בר יעקב אמר: לעולם במקדש שני, וכרובים דצורתא הוו קיימי.17

מסכת גיטין דף נו עמוד ב

"ואמר אי אלהימו צור חסיו בו" (דברים לב) – זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה. מה עשה? תפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו, שנאמר: "שאגו צורריך בקרב מועדיך שמו אותותם אותות" (תהלים עד). אבא חנן אומר: "מי כמוך חסין יה" (תהלים פט) – מי כמוך חסין וקשה, שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק.18 דבי רבי ישמעאל תנא: "מי כמוכה באלים ה' " (שמות טו) – מי כמוכה באלמים. מה עשה? נטל את הפרוכת ועשאו כמין גרגותני, והביא כל כלים שבמקדש והניחן בהן, והושיבן בספינה לילך להשתבח בעירו.19

אגדת בראשית (בובר) פרק פ

"כחוט השני שפתותיך" (שיר השירים ד ג), הייתם אומרים נעשה ונשמע, כחוט של פרוכת, שהיה מבדיל בין קודש לחול, כך הבדלתי אתכם מכל האומות. למה נמשלו ישראל בפרוכת? א"ר ברכיה: שלא היה בכל כלי בית המקדש משובח מן הפרוכת, (וכך שנינו בפרק אחרון משקלים) ארבעים אמה היה ארכה, ועשרים רחבה, ארוגה על שבעים ושניים נימים, והחוט כפול לעשרים וארבעה, והכל מתאוין לראותה, והרואה אותה לא היה שבע הימנה, שלא היה צורה בעולם משובחת כמותה, ולא היתה צורה בעולם שלא היה עליה, שנאמר: מעשה חושב (שמות כו א), עשה אותם כרובים סדרין סדרין של צורות, כך הייתם לפני, כחוט השני שפתותיך.20

שבת שלום

ומשנכנס אדר מרבים, בשמחה.21

מחלקי המים

מים אחרונים: ראה הסיפור האגדי על אדרתו של נפוליאון שהתגלגלה מערבות רוסיה המושלגת ונעשתה הפרוכת של בית כנסת החורבה בעיר העתיקה של ירושלים. הסיפור מופיע גם בספר חבלים של חיים באר, עמ' 26.

עדכון אחרון: 21/12/2016

הערות שוליים

  1. בפרשת תרומה מתוארת מלאכת המשכן מהפנים החוצה, מהארון, השולחן והמנורה אל מבנה המשכן קרשיו ויריעותיו (בניגוד לסדר שבפרשת ויקהל, ראה דברינו ארון קודם או משכן קודם בפרשת ויקהל). אך דא עקא, שמשעה שלכאורה נשלמה המלאכה (נכון יותר הציווי על המלאכה), ככתוב בפסוק ל: "והקמות את המשכן כמשפטו אשר הוראית בהר", חוזרת התורה אל הקודש פנימה ומתארת את מעשה הפרוכת אשר הפרידה בין הקודש ובין קודש הקדשים. בין הארון (והכפורת והכרובים אשר עליו) ובין שאר הכלים: המנורה, השולחן ומזבח הזהב (מזבח הקטורת המתואר בפרשת תצוה, ראה דברינו בנושא זה שם). מהי פרוכת זו? האם יש קשר בינה ובין הפרוכת שבבתי הכנסת שלנו?
  2. כל האזכורים של הפרוכת במקרא, שכפי שאומר אבן עזרא היא מילה יחידאית, הם במעשי המשכן בפרשיות שבספר שמות, במעשי הקרבנות וציווי הכהנים שבספר ויקרא, בפרט סדר יום הכיפורים בפרשת אחרי מות, ובספר במדבר בתיאור המסעות ובציווי החוזר לכהנים בפרשת קרח לא להיכנס את הקודש (במדבר יח ז). משם ועד סוף המקרא לא מצאנו אזכור של הפרוכת, גם לא במקדש שלמה, שם בכלל מסופר ששלמה עשה דלתות בין הקודש וקודש הקדשים (הדביר) ככתוב: בספר מלכים א פרק ו פסוק לב: "וּשְׁתֵּי דַּלְתוֹת עֲצֵי שֶׁמֶן וְקָלַע עֲלֵיהֶם מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים וְתִמֹרוֹת וּפְטוּרֵי צִצִּים וְצִפָּה זָהָב וַיָּרֶד עַל הַכְּרוּבִים וְעַל הַתִּמֹרוֹת אֶת הַזָּהָב". ועוד נידרש לפסוק זה בספר מלכים במהלך דברינו להלן.
  3. ורשב"ם מבאר פשוט "פרוכת - הבדלה בין בית לבית". וראה גם פירוש אבן עזרא שעומד על ייחודה של מילה זו "שאין לה ריע חוץ מהקודש". ובאשר למילה פרגוד שרש"י מזכיר, ראה מצד אחד המשמעות הסימבולית-רוחנית, בסיפור על אלישע בן אבויה: "כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: שובו בנים שובבים - חוץ מאחר" (מסכת חגיגה טו א) וכן במסכת בבא מציעא נט א: "שלשה אין הפרגוד ננעל בפניהם: אונאה, וגזל, ועבודה זרה". מאידך, אם נחזור לעסקי בדים ולבוש, ראה פרגוד ככינוי למעיל או בגד עליון במשנה שקלים פרק ג: "אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין וכו' ... שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר". וראה גם בראשית רבה פד טז שכתונת הפסים של יוסף נקראת פרגוד: "ויפשיטו את יוסף זה הפינס, את כתנתו זה חלוק, את כתנת הפסים זה הפרגוד, אשר עליו זה פמלניא".
  4. ראה הפסוק המלא, שמות לו ה: "וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים".
  5. את עניין שתי הפרוכות, שהיו בבית שני, נראה להלן. להלן גם נראה שהיו מטהרים את הפרוכת אם נטמאה ואולי גם מתקנים אם התקלקלה, אבל כאן משמע שהיו עושים שתי פרוכות כל שנה בכל מקרה. ראה תוספתא מסכת שקלים פרק ג הלכה טו: "ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: שתי פרכות היו שם: אחת פרוסה ואחת מקופלת. נטמאת פרוסה פורסין את המקופלת. מערב יום הכפורים מכניסין את החדשה ומוציאין את הישנה". וראה רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ז הלכה טז: "ושתי פרוכות היו עושין בכל שנה להבדיל בין הקדש לקדש הקדשים". הייתה עשייה רבה של מלאכת פרוכת במקדש, לא חד פעמית. ראה שם ברמב"ם וכן במשנה מסכת שקלים פרק ה משנה א רשימת כל הממונים שהיו במקדש: ... בן ארזה על הצלצל, הוגרס בן לוי על השיר, בית גרמו על מעשה לחם הפנים, בית אבטינס על מעשה הקטורת. אלעזר על הפרוכת ופנחס על המלבוש".
  6. מסכת שקלים פרק ח משנה ה: "רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון בן הסגן: פרוכת עביה טפח ועל שבעים ושנים נימין נארגת ועל כל נימא ונימא עשרים וארבעה חוטין. אורכה ארבעים אמה ורחבה עשרים אמה ומשמונים ושתי רבוא נעשית. ושתים עושין בכל שנה ושלש מאות כהנים מטבילין אותה". וכבר העירה על כך הגמרא בחולין צ ע"ב שזה אחד מלשונות הוואי (גוזמא) שנקטו חכמים: "בשלשה מקומות דברו חכמים לשון הואי, אלו הן: תפוח גפן ופרוכת".
  7. כאן, בפרשת ויקהל, סדר המשכן מהחוץ פנימה נראה יותר לדרשן, ובפרט מקומה של הפרוכת, לאחר הקרשים והיריעות, ולפני הארון והכפורת ולאחריו הכלים שבקודש: השולחן, המנורה ומזבח הזהב.
  8. על הזאת הדם כנגד הפרוכת או על הפרוכת ממש רבו המקורות ולא נביא כמובן את כולם. ראה מסדר העבודה ביום הכיפורים, תוספתא מסכת יומא פרק ב הלכה טז: "נטל את הדם ממי שממריס בו. נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד והזה ממנו על הפרוכת כנגד שני בדי ארון, אחת למעלה ושבע למטה. ולא היה מתכוין להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף. וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש ... היה מהלך לשמאלו עם הפרוכת. ולא היה מגיע לפרכת, אם הגיע הגיע. אמר ר' לעזר בי ר' יוסה: אני ראיתיה ברומי היו עליה טיפי דמים ואמרו לי: אילו מדמים של יום הכפורים". ולהלן נראה שהדמים שעל הפרוכת שהגיעה לרומי בעקבות חורבן הבית היו אולי דם אדם ולא של בהמה ...
  9. לסמל מלכות הולם אל מול פני קודש הקדשים. עוד על יופיה ואריגתה של הפרוכת, ראה מסכת שקלים פרק ח משנה ד: "פרוכת שנטמאת בולד הטומאה מטבילין אותה בפנים ומכניסין אותה מיד. ואת שנטמאת באב הטומאה מטבילין אותה בחוץ ושוטחין אותה בחיל. ואם היתה חדשה שוטחין אותה על גג האיצטבא כדי שיראו העם את מלאכתן שהיא נאה". ובירושלמי שקלים פרק ח הלכה ב יש תיאור של הכרובים שהיו מצוירים עליה: "כתוב אחד אומר [שמות כו לו] מעשה רוקם וכתוב אחד אומר [שם לא] מעשה חושב - מעשה רוקם פרצוף אחד, מעשה חושב שני פרצופות. רבי יהודה ורבי נחמיה. חד אמר: מעשה רוקם ארי מכאן וארי מכאן, מעשה חושב ארי מכאן וחלק מכאן. וחרנה אמר: מעשה רוקם ארי מכאן וחלק מכאן, מעשה חושב ארי מכאן ונשר מכאן".
  10. אגב תיאור מעשה הקטורת ביום הכיפורים ואופן כניסת הכהן הגדול אל קודש הקודשים (הדביר), למדנו שהיו במקדש שתי פרוכות משוכות מדרום לצפון (בית המקדש עצמו היה בנוי לאורכו ממזרח למערב, הכניסה ממזרח וקודש הקדשים במערב) והכהן הגדול היה נכנס בפתח הפרוכת הקדמית מצד דרום, הולך למלוא רוחב הבית מדרום לצפון, בין שתי הפרוכות, ונכנס בפתח הפרוכת הפנימית מצד צפון והופך פניו דרומה אל מקום הארון (אבן השתיה). שהכניסה מצפון נחשבת דרך כבוד וחשיבות, ראה יחזקאל מד ד: "וַיְבִיאֵנִי דֶּרֶךְ שַׁעַר הַצָּפוֹן אֶל פְּנֵי הַבַּיִת וָאֵרֶא וְהִנֵּה מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה' וָאֶפֹּל אֶל פָּנָי". וראה עוד תוספתא יומא פרק ב הלכה יג שהכהן שהיו שתי ידיו תפוסות במחתה בימין ובכף הקטורת בשמאל, היה דוחף את הפרוכת במתניו על מנת להיכנס. והירושלמי (יומא פרק ה הלכה ב) מדגיש "דוחק היה באצילי ידיו כדי שלא ישרפו הפרכות". להבנה נוספת של משנה זו ראה פירוש קהתי ואחרים שם.
  11. על גניזת הארון כבר הרחבנו לדון בדברינו דברים שנגנזו בפרשה זו וכן בדברינו תחנתו האחרונה של הארון בפרשת בהעלותך.
  12. המשנה שזה עתה ראינו, כפשוטה, מדברת על בית שני, לגביו היו גם לחלק מהחכמים (ר' טרפון למשל שהיה כהן) עדויות ראייה. אבל הגמרא בכ"ז מעוררת את השאלה, אם מדובר בבית ראשון שם לא הייתה פרוכת, או שמדובר בבית שני אך שם לא היה ארון. מסקנת הגמרא שאכן מדובר בבית שני, שם הייתה פרוכת (כפולה כפי שראינו) ובמילה "ארון" הכוונה למקום הארון, כפי שמיד ממשיכה שם המשנה הסמוכה ואומרת: "משניטל הארון – אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתיה הייתה נקראת, גבוהה מן הארץ שלוש אצבעות ועליה היה נותן" (יומא פרק ה משנה ב).
  13. בקטע שהשמטנו שואלת הגמרא כיצד זה ייתכן שהראו לעולי הרגל את ארון הקודש והכרובים והרי על הלווים כתוב: "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו", כל שכן כלל העם! ומתרצת הגמרא שם שמה שהיה אסור במשכן במדבר, הותר בבית עולמים: "משל לכלה, כל זמן שהיא בבית אביה - צנועה מבעלה, כיון שבאתה לבית חמיה - אינה צנועה מבעלה". מפרש שטיינזלץ: "במדבר, כיון שלא הייתה השראת שכינה בישראל במקום קבוע – אסור היה לראות את הקודש. אולם במקדש במקום הקבע הורשו הכל לראותו". וכבר הרחבנו בנושא זה בדברינו מעשה הכרובים בפרשה זו בשנה האחרת. וכאן חשוב לנו העניין שהייתה הפרוכת נגללת ומראה את קודש הקדשים לכל העם בכל רגל!
  14. גם כאן שואלת הגמרא, על אמירתו של רב קטינא שהיו גוללים את הפרות ברגלים וחושפים את קודש הדשים לעולי הרגל, אם מדובר בבית ראשון או בבית שני. וכאן מציינת הגמרא את החסר של הכרובים בבית שני. ראה יומא כא ב: "אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים".
  15. היינו פרוכות שהיו קישוט לשערים ודלתות ולא במקומן. ואין זו הפרוכת של המשכן (ובבית שני) שהיו במקום דלת. וכמות זה היו הרבה פרוכות המקדש, שלושה עשר במספר כפי שהוא ממשיך ומונה, כולל לפני קודש הקדשים, הדביר! כך נראה לנו לפרש את הגמרא ע"ס עיון ברש"י, שטיינזלץ ואחרים ועדיין הסבר זה נראה קצת דחוק והמאיר עינינו יבורך. ועכ"פ, הרעיון שבבית ראשון היו דלתות, כמתואר בספר מלכים ולפניהן הוסיפו פרוכת (לא כמות זו שמתוארת בתורה, רק כמין וילון נאה אבל עדיין היא נקראת פרוכת), רעיון זה יש לו סמך ברור מהפסוק בדברי הימים שהבאנו לעיל שאומר שהייתה פרוכת במקדש שלמה, וכפי שרש"י מבאר שם: "ויעש את הפרכת תכלת וארגמן - ותלה על הדלת שהיה באמה טרקסין שבו נכנסין לפני ולפנים אף על פי שהיה בו דלתות תלה עליו".  את דברי הגמרא לעיל אפשר לפרש כפשרה בין הפסוקים בספר מלכים שמדברים על דלתות ובין הפסוק בספר דברי הימים, אך הגמרא לא מביאה את הפסוק בדברי הימים ומסתפקת בהגדרה "פרוכת דבבי". וצריך עיון.
  16. לעניין זה, ראה שטיינזלץ ורש"י בגמרא יומא שם. כך או כך, מאפס פרוכות במקדש ראשון הגענו לשלושה עשר ואת רובן אם לא כולן צריך היה לגלול או לפתוח על מנת שיראו את הכרובים ומן הסתם הייתה זו ראייה מרוחקת ומטושטשת. אך המתרץ יאמר שלא היו במתכונת פרוכת הקודש המיוחדת שמוזכרת בפרשתנו ובמדרשים שראינו לעיל, רק וילון כאמור. ובין כך ובין כך, אולי מכאן התגלגלה הפרוכת שאנו עושים בבתי הכנסת שלנו. השווה עם ריבוי השולחנות והמנורות שהוסיף שלמה על אלה של משה, כמתואר בדברי הימים ב פרק ד פסוקים ו-ח וב ראה מסכת מנחות צט ע"א (ועליהם דנו בדברינו ועשית שולחן בפרשה זו).
  17. ראה פירוש רש"י שם: "כרובים דצורתא - מצויירין בכותל במיני סממנים, או חקוקין בקירות העץ מלפנים מכותלי האבנים". ופירוש שטיינזלץ מביא סיוע מפסוק במלאכת מקדש שלמה: "וְאֵת כָּל קִירוֹת הַבַּיִת מֵסַב קָלַע פִּתּוּחֵי מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים וְתִמֹרֹת וּפְטוּרֵי צִצִּים מִלִּפְנִים וְלַחִיצוֹן" (מלכים א ו כט). ותוספות בגמרא יומא שם מעורר את השאלה לגבי ציורי חיות ועופות במחזורים (לפני המצאת הדפוס!) ומסיק שאין בכך איסור רק "לא יפה הם עושים" שמסיחים את דעת המתפללים "שמסתכלים בצורות הללו ואין מכוונים ליבם לאביהם שבשמים". ונראה שנסחפנו בנושא הכרובים עליו כבר דנו בפרשה זו בשנה האחרת. נחזור לפרוכת.
  18. עוד על שתיקתו של הקב"ה שהיא גבורתו וחוסנו, ראה יומא סט ב: "אמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה? - שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר: האל הגדול הגיבור והנורא (דברים י יז). אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא. אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבנין, איה גבורותיו? לא אמר גיבור. אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים". וזו גבורתם וחוסנם של אנשי בית שני.
  19. ראה מקבילה באבות דרבי נתן נוסח ב פרק ז ושם התיאורים קשים עוד יותר, כגון זה: " ... ולא עוד אלא שמשך את הזונה והכניסה לבית קדש הקדשים והתחיל מחרף ומגדף ומנאץ ומרקק כלפי מעלה ואומר: זה הוא שאמרתם שהרג את סיסרא ואת סנחריב? הרי אני בביתו וברשותו. אם יש בו כח יצא ויעמוד כנגדי". וההמשך בשני המקורות בסיפור היתוש שניקר בראשו של טיטוס עד שהשתגע ומת.
  20. הפרוכת של המקדש התמלאה בדם בהמה ואדם ונלקחה לרומי. אבחל חוט הפרוכת הדק שהבדיל בין קודש לחול ובין ישראל לעמים, שריר וקיים. ובזכותו תורמים ישראל מהונם ואונם לרקום פרוכות מעשה חושב ומעשה רוקם ועליהם פסוקים נאים מהמקרא. ואולי הפסוק המתאים מכולם, שטרם זכינו לראות רקום על פרוכות בתי הכנסת הוא הפסוק משיר השירים: שיר השירים ד ג: "כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ", המרמז על חוט הקרש מנעשה ונשמע של מעמד הר סיני ועד ימינו.
  21. הוספת הפסיק היא כמאמר החסידים שכל מה שמרבים באדר יהיה בשמחה.