יונה ועורב

וַיְשַׁלַּח אֶת־הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד־יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ: וַיְשַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וְלֹא־מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף־רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל־הַתֵּבָה כִּי־מַיִם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל־הַתֵּבָה: וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה מִן־הַתֵּבָה: וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה־זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי־קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ: וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב־אֵלָיו עוֹד: (בראשית ח ז-יב).1

מסכת סנהדרין דף קח עמוד ב

"וישלח את העורב", אמר ריש לקיש: תשובה ניצחת השיבו עורב לנח, אמר לו: רַבְּךָ2 שונאני ואתה שנאתני. רבך שונאני – מן הטהורין שבעה, מן הטמאים שנים.3 ואתה שנאתני – שאתה מניח ממין שבעה ושולח ממין שנים, אם פוגע בי שר חמה או שר צינה לא נמצא עולם חסר בריה אחת?4

או שמא לאשתי אתה צריך? אמר לו: רשע: במותר לי נאסר לי – בנאסר לי לא כל שכן.5

ומנלן דנאסרו? – דכתיב: "ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך", וכתיב: "צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך".6 ואמר רבי יוחנן: מיכן אמרו שנאסרו בתשמיש המטה. תנו רבנן: שלשה שמשו בתיבה, וכולם לקו: כלב, ועורב, וחם. כלב – נקשר, עורב – רָק,7 חם – לקה בעורו.8

"וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים", אמר רבי ירמיה: מכאן שדירתן של עופות טהורים עם הצדיקים. "והנה עלה זית טרף בפיה", אמר רבי אלעזר: אמרה יונה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! יהיו מזונותי מְרוֹרִים כזית ומסורים בידך, ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים ביד בשר ודם. מאי משמע דהאי טרף לישנא דמזוני הוא? – דכתיב: "הטריפני לחם חוקי" (משלי ל ח).9

פרקי דרבי אליעזר (היגר) – "חורב" פרק כג

וישלח את העורב לידע מה בעולם והלך ומצא נבלת אדם מושלכת בראשי ההרים וישב לו על מאכלו ולא השיב בשליחותו לשולחיו, שנאמר: "וישלח את העורב ויצא יָצֹא ושוֹב וכו' ".10

וישלח את היונה לראות מה בעולם והשיב(ה) שליחותיה לשולחה, שנאמר: "ותבוא אליו היונה לעת ערב", ולמה "עלה זית טרף בפיה"? אלא שאמרה היונה לפני הקב"ה: ריבון כל העולמים, יהיו מזונותי מרים כזית ובידו של הקב"ה, ואל יהיו מתוקים כדבש ונתונים ביד בשר ודם. מכאן אמרו: השולח דברים ביד טמא, כאילו שולח דברים ביד כסיל. והשולח דברים ביד טהור – כציר נאמן לשולחיו.11

מדרש תנחומא (הרגיל) פרשת תצוה סימן ה

אמר רבי יצחק: אמר להם הקב"ה: דוגמא שלך דומה ליונה. מי שמבקש ליקח חטים מחברו הוא אומר לו: הראני דוגמתן, אף אתה דוגמא שלך דומה ליונה. כיצד? כשהיה נח בתיבה כתיב שם: "וישלח את העורב ויצא יָצֹא ושוֹב" ואח"כ שלח את היונה: "ותבוא אליו היונה לעת ערב" (בראשית ח).12 אמר הקב"ה: מה היונה הביאה אורה לעולם אף אתם שנמשלתם כיונה הביאו שמן זית והדליקו לפני את הנר שנאמר ואתה תצוה ויקחו אליך שמן.13

בראשית רבה פרשת נח, פרשה לג סימן ה

"וישלח את העורב" – שהו שכתוב: "שלח חשך ויחשיך" (תהלים קה כח).14

"ויצא יָצֹא ושוֹב" (בראשית ח ז) – ר' יודן בשם ר' יודה בן סימון: התחיל משיבו תשובות,15 אמר לו: מכל בהמה חיה ועוף שיש כאן אין אתה משלח אלא לי?16 אמר לו: מה צורך לעולם בך? לא לאכילה לא לקרבן!17 רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא אמר: אמר לו הקב"ה: קבלוֹ שעתיד העולם להצטרך לו. אמר לו: אימתי? אמר לו: "עד יבושת המים מעל הארץ" – עתיד צדיק אחד לעמוד ולייבש את העולם ואני מצריכו לו.18 זהו שכתוב: "והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב" (מלכים א יז ו). ר' יודה אומר: עיר היא בתחום בית שאן ושמה עַרְבּוּ (ארבו).19 ר' נחמיה אמר: עורבים ממש היו, ומהיכן היו מביאים לו משולחנו של יהושפט.20

פרקי דרבי אליעזר (היגר) – "חורב" פרק כא

הכלב שהיה משמר צאנו של הבל, היה משמר נבלתו מכל חיית השדה מכל עוף השמים. והיה אדם ועזרו יושבים ובוכים ומתאבלים עליו ולא היו יכולים מה לעשות, שלא היו נהוגין קבורה. עורב אחד שמת רעהו אמר: אלמוד לאדם זה מה לעשות. מה עשה? נטל רעהו וחפר בארץ וטמנו לעיניהם וקברו. אמר אדם: כעורב הזה אני עושה, ונטל את נבלתו של הבל וחפר בארץ וטמנה. ושלם הקב"ה לעורבים שכר טוב בעולם הזה.21

ויקרא רבה פרשה יט א

"רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב" (שיר השירים ה יא) – "קווצותיו" – קוֹצֵי ר' אליעזר וקוֹצֵי ר' יהושע.22 "תלתלים" תלי תלים הם. במי הן מתקיימות? ב"שחורות כעורב" – במי שהוא משחיר ומעריב בהם. אמר ר' שמואל בן נחמן: דברי תורה צריכים השחרה. פרנסה מנין? "מִי יָכִין לָעֹרֵב צֵידוֹ" (איוב לח, מא) – למד מאליהו, על ידי שהשחיר והעריב בתורה, לא כבר זימנתי לו עורבים? "וְהָעֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר" (מלכים א יז, ו). מהיכן היו מביאים לו? משולחנו של יהושפט. אמר ר' שמואל בן אמי: דברי תורה צריכין השחרה. פרנסה מנין? "מי יכין לעורב צידו" כך, אם אין אדם נעשה אכזרי על גופו ועל בניו ועל ביתו כעורב הזה, אינו זוכה ללמוד תורה.23

זוהר חדש כרך א (תורה) פרשת נח דף לח עמוד ב

רבי איבו אמר: נח חכם היה והיה מבין לחישת וצפצוף כל הנבראים ורמיזתם, וכשהיה בתיבה אמר: יודע אני שאין פקח בעופות כמו העורב למידע מניה סימנא בעלמא, מיד: "וישלח את העורב". א"ר חייא: והאיך עביד הכי? והאמר רבי בו: אסור לאסתכלא באלין מנחשי בעופי דשמיא והרי הוא בכלל לא תנחשו ולא תעוננו, אפילו כל ניחוש בעלמא! אלא א"ר חייא: למה שלח את העורב? דא"ר חייא: מצטער הוה נח טפי על אובדא דעלמא, אמר: רבש"ע, ידעתי כי אתה רחום ואתה לא ריחמת על עולמך ונהפך רחמנותך לאכזרות? אתה לא ריחמת על בניך, יֵצֵא זה שאינו מרחם על בניו ונהפך להם לאכזרי. ולפיכך שלח את העורב, רמז הוא דקא רמז.24

 

שבת שלום

וגשמים בעיתם וכתיקונם

מחלקי המים

עדכון אחרון: 11/10/2017

הערות שוליים

  1. לצד ההבדל בין התנהגות היונה והתנהגות העורב, נראה שפסוקים אלה משקפים את חרדתו של נח לצאת מהתיבה, להתעמת עם עולם חרב והרוס, ולהתחיל הכל מחדש; ולא כהתחלה המפוארת המתוארת בשני הפרקים הראשונים של פרשת בראשית. כל כך חרד נח, עד שבפסוק הסמוך הקב"ה מצווה עליו: "צֵא מִן־הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי־בָנֶיךָ אִתָּךְ" וכבר הצביעו חז"ל על פסוק זה כמביע את סירובו של נח לצאת מהתיבה: "צא מן התיבה ולא קיבל עליו לצאת. אמר: אצא ואהיה פרה ורבה למאירה? עד שנשבע לו המקום שאינו מביא מבול לעולם" (בראשית רבה לד ו). וכבר נגענו מקצת בנושא זה בדברינו השבועה לנח – קץ העונש הטוטאלי? בפרשה זו בשנה האחרת, והפעם נתמקד ביונה ובעורב.
  2. היינו הקב"ה.
  3. כפשוטו וכרוב המדרשים, מהחיות הטהורות נלקחו שבעה זוגות (ארבעה עשר פריטים) ומהשאר זוג אחד (שני פריטים). הלשון "שבעה" ו"שניים" שבגמרא אינו מחוור, או שבעה ואחד (זוגות), או ארבעה-עשר ושניים (פריטים). ראה לשון הפסוק בבראשית ז ב: "מכל הבהמה הטהורה שבעה שבעה .. ומן בהמה אשר לא טהורה היא – שנים וכו' " האם הגמרא מציגה כאן שיטה שונה?
  4. הקב"ה, אומר העורב, שונא בני מין כמוני, מהחיות הטמאות, ומצווה להחיות רק שניים מכל מין, ואילו מהטהורות ציווה להביא שבעה זוגות מכל מין (וחז"ל התחבטו לגבי העופות, ראה פרק ז פסוק ג ורש"י שם, והכריעו, כנגד פשט הפסוק, שגם בעופות, רק מהטהורים נלקחו שבעה). ניחא רבך, אומר העורב. אבל אתה נח, בוחר כעת לשלוח לעולם החרב והשומם שאחרי המבול, דווקא אותי? שאם יארע לי משהו יכלה מין העורבים בעולם ותישאר בת זוגי ללא יכולת התחדשות המין?
  5. מוטיב זה, שהעורב חשד את נח שהוא מבקש לקחת לו את בת זוגו חוזר אח"כ במדרשים רבים וקשור להמשך המדרש שכל החיות ומשפחת נח נהגו בצניעות של דרך ארץ בתיבה להוציא את העורב, הכלב וחם בן נח. ראה למשל מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת נח פרק ח שנושא זה עולה מיד בכניסה לתיבה: "אמר העורב לנח: עינך נתת על זוגתי. אמר לו נח: במותרת לי אני אסור לשמש, באסורה לי לא כל שכן! וביקש נח שלא יכניסנו אל התיבה לפי שהיה רשע". העורב כמייצג הרע והרשע שבבעלי החיים חושד בנח כמייצג המין האנושי שיש לו כוונות מיניות זדוניות במעשה התיבה וכינוס כל החיות שם. וחם בן נח אכן עשה כמעשה העורב כפי שנראה להלן. ראה עוד המדרשים על השחתת הארץ ערב המבול, כגון זה בגמרא סנהדרין שם עמוד א: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, אמר רבי יוחנן: מלמד שהרביעו בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם, ואדם על הכל". מה שמתרץ את הכליה שנגזרה במבול גם על החיות והבהמות. ראה דברינו אם אדם חטא בהמה במה חטאה בפרשה זו.
  6. בכניסה לתיבה יש הפרדה בין המינים. תחילה הגברים: "אתה ובניך" ואח"כ הנשים: "ואשתך ונשי בניך אתך". אבל היציאה היא לפי המבנה המשפחתי: "צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך". שהרי יש לחדש פריה ורביה בעולם. והירושלמי שנראה בהמשך (הערה 8) מדגיש את הפסוק: "לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן־הַתֵּבָה". אך ראה בפסוק יח (הכל בפרק ח) כתוב: "וַיֵּצֵא־נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי־בָנָיו אִתּוֹ". נח עדיין מאד מהסס לחדש העולם כאילו לא היה מבול. ובנושא זה דנו כאמור בדברינו השבועה לנח – קץ העונש הטוטאלי?
  7. היינו משמש בפיו. ראה פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת בראשית - נח פרק ו: "עורב - שאין משמש כשאר העופות אלא רוקק הזרע בנקבה". ונראה שהמדע היום לא יסכים לכך.
  8. ששלושה אלה מקיימים את יחסי הזוגיות שלהם באופן קשה ומשונה. זה אחד מהתיאורים שמציגים את העורב באור שלילי ונראה עוד כאלה להלן. בתיבה נאסרה פריה ורביה (מכאן ומיוסף נפסק להלכה בשנות בצורת ורעב, תענית יא א והירושלמי שלהלן), כמשקל נגד לבריאת העולם בו המצווה הראשונה שנצטווו "כל חי" היא "פרו ורבו ומלאו את הארץ". עכשיו שהארץ נחרבת, אין מקום לפריה ורביה. בוודאי לא בתיבה ולא לפני שיעבור זעם. אבל העורב, כמו הכלב וחם, לא החשיבו דבר זה ועשו כבתוך שלהם. ראה מקבילה בירושלמי תענית פרק א הלכה ו: "ר' יודה בר פזי ר' חנין בשם ר' שמואל בר רב יצחק: נח בכניסתו לתיבה נאסרה לו תשמיש המיטה ... וביציאתו הותרה לו תשמיש המיטה ... א"ר חייה בר בא: למשפחותיהם יצאו מן התיבה. ע"י ששימרו יחסיהן זכו להינצל מן התיבה. תדע לך שהוא כן, דתנינן: חם כלב ועורב קילקלו מעשיהן, חם יצא מפוחם, כלב יצא מפורצם בתשמישו, עורב יצא משונה מן הבריות".
  9. להלן נראה את חיבור היונה לזית של האור והאורה. אך כאן, הזית הוא דבר מריר, שמטבעו הוא קשה ואין בו תועלת כמות שהוא, וצריך לעבד אותו אם למאכל ואם לסיכה ולמאור. העורב מסמל את החמדנות, החשדנות והאגוצנטריות, ואילו היונה מסמלת את הצניעות, הטוהר וההסתפקות במה שיש. ראה הפסוק המלא שם במשלי: "שָׁוְא וּדְבַר־כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל־תִּתֶּן־לִי הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי". נראה שמדרש זה נותן לתמונה הידועה של היונה עם עלה הזית בפיה, משמעות שונה ממה שהורגלנו. לא זית של שלום ולא של עושר כלכלי (בשל השמן, כך שמעתי מפי חיים בן דוד), אלא זית מר כפי שהוא בטבע! היונה המביאה עלה טרף בפיה מסמלת את מי שלמד לקח מהמבול והעורב את מי שלא למד שום לקח.
  10. העורב כאוכל נבלות הוא מוטיב שחוזר במספר מקומות. ראה מסכת טהרות פרק ד משנה ד: "כזית מן המת בפי העורב ספק האהיל על האדם ועל הכלים וכו' ". ובגמרא בבא בתרא כז ע"ב: "מפני אהל הטומאה ... דלמא מייתי עורב טומאה ושדי התם". העורב גם טורף ביצים של עופות אחרים (אגדת בראשית (בובר) פרק נו). והמפרשים (רד"ק, ריב"א, ברטנורא ועוד) מסבירים שבדיוק לשם כך שלח נח את העורב: "לפי שהעורב מצוי לאכול נבלות ואם ימצא ממיתי המבול יביא מבשרם בפיו אל התיבה ואז ידע נח כי קלו המים". והעורב לא שב (או ששב והסתיר את טרפו). נוח היה לו בנבלות שמצא ודי לו בכך.
  11. העורב אינו רק עוף טמא, פרוץ ועט על פגרים, אלא גם אכזרי לילדיו הוא ולבני מינו. ראה מדרש תנחומא פרשת עקב סימן ב (על בסיס הירושלמי בקידושין פרק א ופאה פרק א): "זהו שכתוב: עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקֲּהַת־אֵם יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי־נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי־נָשֶׁר (משלי ל יז), אמר הקב"ה: יבוא עורב שהוא אכזרי על בניו וינקר אותה ואל יהנה ממנה. ויבוא נשר שהוא רחמני על בניו ויהנה ממנה. ומנין שעורב אכזרי על בניו? שנאמר (איוב לח) מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל אל ישועו יתעו לבלי אוכל, וכן הוא אומר (תהלים קמז) לבני עורב אשר יקראו". וכשהוא מנסה להשתנות ולהידמות ליונה (שאת שבחיה ראינו ונראה עוד להלן), הוא יוצא מגוחך ונלעג: "אמר לו: מפני מה העורב הולך ברקידה? אמר לו: פעם אחת ראה עורב ליונה הולך בטוב הליכה יפה יותר מכל העופות. ישר בעיניו הליכת יונה, אמר בלבו: אלך גם אני כמותה. והיה משבר עצמו בהליכה, והיו העופות משחקין בו. נתבייש העורב ואמר אחזור להליכתי הראשונה. בא לחזור ולא היה יכול כי שכח הליכתו הראשונה. והיה כמרקד ולא עלתה בידו לא הליכה ראשונה ולא אחרונה. ועליו נמשל המשל: המבקש בידו יותר נמצא בידו מעט. כך הוא, לא נשאר בידו כלום" (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) אלפא ביתא דבן סירא עמוד 48).
  12. ולפי מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת נח פרק ח, בסופו של דבר נח שראה שהעורב מתחכם לא שלח אותו כלל: "וכיון שראה נח שלא רצה העורב לילך מיד השיבו אל התיבה, ושלח את היונה".
  13. כנגד מגרעותיו של העורב, עומדת היונה וכאן היא גם מביאה את השמן והאור והזית כבר איננו כה מר (ראה דברינו שמן הזית בפרשת תצוה). הזית הוא רמז לחידוש מלא של החיים אחרי המבול, כולל חידוש "לעבדה ולשומרה" של מעשי האדם. ראה שם עוד את כל שבחי היונה ושבחי עם ישראל שנמשלו ליונה על בסיס הפסוק בשיר השירים "עיניך יונים - מה העיניים הללו כל הגוף מהלך אחר העיניים, אף ישראל כולם מהלכין אחר סנהדרין על כל מה שאומר להם: על הטמא טמא ועל הטהור טהור, הוי: עיניך יונים. דבר אחר: מה היונה הזו כל אחת ואחת מכרת חלונה ושובכה, כך ישראל כל אחד ואחד מן התלמידים מכיר את מקומו ... מה היונה הזו משהיא מכרת את בן זוגה אינה זזה ממנה, כך ישראל משהכירו להקב"ה שוב אינם זזים ממנו ואין מניחין אותו .. מה יונה זו כל העופות כשהן נשחטין הן מפרכסין אבל היונה הזו פושטת צוארה, כך אין אומה בעולם נהרגת על קדושת שמו ומוסרת עצמה להריגה אלא ישראל, שנאמר: כי עליך הורגנו כל היום". כך עומדת דמות היונה הרכה מול העורב האכזר והפושט על נבלות. היונה שמכירה את בן זוגה ושומרת לו אמונים, מול העורב שלא פסק מיחסי מין בתיבה וחושד שנח מעוניין בבת זוגו! ראה גמרא עירובין ק ע"ב: "אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה. דרך ארץ מתרנגול". ובגמרא גיטין מה ע"א העורב הוא שקרן והיונה דוברת אמת.
  14. שולחים את העוף השחור – החשוך והוא לא שב ולא משיב דבר, אינו נותן תקווה ואור, רק חושך. ולא חזרנו לדון בגנותו של העורב בפרשתנו, אלא על מנת לחדש בה דבר.
  15. העורב לא נפרד מהתיבה, יוצא וחוזר, מפחד להתרחק ממנה. אולי נבהל מהמראה הנורא של החורבן האדיר של כל היקום. אבל הדרשן מבין ש"יצוא ושוב" זה דו-שיח. יש לעורב מה לומר לנח ששולח אותו.
  16. הדרשן חוזר כאן למה שכבר ראינו בגמרא סנהדרין לעיל שלעורב הייתה "תשובה ניצחת" לנח: למה אתה שולח אותי שממני יש רק שניים בעולם ולא מהעופות הטהורים, כפי שאכן היה בסוף כששלח את היונה, שמהם יש יותר.
  17. האם זו תשובה ניצחת והולמת לשאלתו של העורב? הלא הרבה חיות ובהמות אסורות באכילה ולמזבח ועדיין יש לעולם צורך בהם. ומי בכלל יאמר מה צורך ומה לא צורך לדברים בעולם, אחרי שהושמו בעולם ע"י הבורא? ראה הסיפור על דוד והעכביש והצרעה והשטות באוצר המדרשים (אייזנשטיין) אלפא ביתא דבן סירא עמוד 47: "דוד מלך ישראל ע"ה יושב בגנו וראה צירעה אוכלת עכביש ובא שוטה ובידו עץ והיה מגרשם. אמר דוד לפני הקב"ה: רבש"ע מה הנאה באלו שבראת בעולמך? צירעה אוכלת דבש ומשחתת ואין בה הנאה, עכביש יארוג כל השנה ולא ילבשנו, שוטה חסר דעה מזיק את הבריות ואינו יודע יחודך וגבורתך ואין בו הנאה לעולם. אמר לו הקב"ה: דוד! מלעיג אתה על הבריות? תבוא שעה ותצטרך להם ותדע למה נבראו". ראה סיפור זה גם בספר האגדה לביאליק, עמ' פח. נראה שיש לנו עסק עם עורב שאולי איננו כ"כ שלילי כפי שראינו עד כאן ועכ"פ, במדרש, יש לו תשובות ערבות ...
  18. זה אליהו שגזר בצורת על הארץ בכעסו וסופו שהוא עצמו נאלץ לחפש מקום לשהות בו אם מפני אחאב ואם מפני הבצורת.
  19. היינו שאנשי העיר ערבו מאיזור בית שאן, הם שהביאו אוכל לאליהו.
  20. היינו שעורבים הם עופות ממש שכלכלו את אליהו ויש צורך להם בעולם. ראה אגב איך מדרש זה מתפתח מהגמרא בחולין (דף ה ע"א) שלה אין שום בעיה עם אחאב: "מבי טבחי דאחאב!" ועד למדרש במדבר רבה ותנחומא פרשת מסעי סימן ח שחו"ח שאכל אותו צדיק משולחנו של אחאב הרשע: "ומהיכן היו מביאין? משולחנו של יהושפט ולפי שלא היו רוצין אותם העורבים ליכנס לביתו של אחאב להוציא משלחנו כלום לאותו צדיק". כך או כך, מדרש בראשית רבה פותח בגנות העורב בדומה למדרשים שהבאנו לפניו, אבל משנה כיוון ומציג לנו בסופו עורב שאינו כולו טמא, שחור, מפחיד ואכזרי, אלא יש בו גם תועלת לעולם. הוא עצמו אוכל נבלות, אבל יודע גם מאיזה מטבח בדיוק להביא אוכל לאליהו!
  21. העורב אוכל נבלות של בעלי חיים אחרים (כך גם הנשר שבשבחו דנים בהשוואה לעורב), אבל נוהג בחברות גדולה עם בני מינו ומטפל בקבורתם. והוא שלימד את המין האנושי את הרעיון של הקבורה באדמה. התורה אומרת: "... עַד שׁוּבְךָ אֶל־הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי־עָפָר אַתָּה וְאֶל־עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג יט). אבל בפועל, העורב הוא שלימד את אדם וחווה מה לעשות עם גוויתו של הבל. ראה גם אוצר המדרשים (אייזנשטיין) אלפא ביתא דבן סירא עמוד 38 על איש שבנו מת וראה עורב שמניח עשב פלאי על גוויה של עורב חברו והתעורר לתחייה. וממנו למד האיש ולקח מהעשב הזה והחיה את בנו: "והביא עשב בפיו ושמו על בנו והחייהו והלכו שניהם ביחד. ואותו האיש היה רואה כל מה שעשה העורב והלך ונטל אותו העשב ויצפנו והלך לדרכו". העורב כיודע להחיות והעורב כיודע לקבור את המתים. ומה השכר שהוא מקבל? שהעורב קורא לגשם והקב"ה שומע לו: "ולא עוד אלא קוראין ליתן מטר על הארץ והב"ה שומע לקולן ושולח מטר על פני הארץ, שנאמר: נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו".
  22. שהיו דורשים את קוצי האותיות שבתורה ומהם למד ר' עקיבא תלמידם "שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות" (מסכת מנחות כט ע"ב).
  23. מלבד פשט הפסוק בשיר השירים המתאר את יפי הדוד בצבע השחור, הרי לנו דרשות חז"ל בשבח מי שמשכים בשחר ללימוד תורה, מי שחי בדלות שהיא שחורה כעורב, מי שמעריב ללימוד תורה ונעשה לו נס ומזונותיו מצויים לו כעורב, או ע"י עורב כאליהו, ואף מי שנעשה אכזרי על בני ביתו כעורב בחשקו ללמוד תורה. בשורה התחתונה, המדרשים מציירים את העורב בצבעים מעורבים. לא הכל שחור ושחור זה גם חיובי. העורב הוא סמל של עוף קשה וטמא, בעקבות העורב של תיבת נח, ולא בכדי נאמר: "לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו" (בבא קמא צב ע"ב, בראשית רבה סה ג ועוד). ובגמרא קידושין ע ע"ב מצאנו הבחנה בין משפחה מיוחסת שקראת "דבי יונה" ומשפחה פסולה שנקראת "דבי עורבתי" (והשתיקו חכמים את העניין). ושוב, בשיר השירים, מיד לאחר הפסוק שלנו "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב", מופיע כאילו על דרך ההנגדה, הפסוק: "עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם" (ראה דעת מקרא שם). אבל המדרש שלנו רואה בעורב ובשחור גם צדדים חיוביים. הוא רואה את העורב שדואג לילדיו, את ימי הבחרות והשחרות (ראה רש"י על הפסוק) ואת ההשכמה לבית המדרש והערבה (והעריבה) בו. וגם בנושא הטומאה, מציינת הגמרא בבכורות י ע"ב, בלימוד דיני השחיטה: "שאני עורב - הואיל ויש בו סימני טהרה". עורב תמיד מזכיר גם לשון עָרֵב וערבות.
  24. שילוח העורב קשור בנושא התחשבנות נח עם הקב"ה על הצדק, נכון יותר אי הצדק שבמעשה המבול. שילוח העורב הוא כביכול סמל לטענות האדם מול האלוהים. ועל כך הרחבנו לדרוש כאמור בדברינו שבועת נח - קץ העונש הטוטאלי? בפרשה זו. ראה גם דברינו אם אדם חטא בהמה במה חטאה? שם. ראה גם דברינו הטיחו דברים כלפי מעלה בפרשת שלח לך.