חזון ישעיהו

מים ראשונים: כבר נדרשנו באופן כללי להפטרת שבת חזון בדברינו הפורענות השלישית – חזון ישעיהו, למקומה של הפטרה זו בלוח השנה ובסדר הפרשות, למנהגים השונים סביבה ולמקצת מפסוקיה. והפעם נבקש להתמקד בשתי המילים הפותחות את ההפטרה ואת ספר ישעיהו כולו: חזון ישעיהו.

חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן־אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל־יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה: (ישעיהו פרק א פסוק א).1

בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ: (משלי כט יח).2

טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה גַּם־נְבִיאֶיהָ לֹא־מָצְאוּ חָזוֹן מֵה': (איכה ב ט).3

 

מסכת פסחים דף פז עמוד ב

אמר רבי יוחנן: אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה, שאין לך כל נביא ונביא שלא קיפח ארבעה מלכים בימיו. שנאמר חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים בימי עוזיהו, יותם, אחז, חזקיהו מלכי יהודה".4

מסכת מגילה דף י עמוד ב

אמר ר' לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: אמוץ ואמציה אחים הוו … כי הא דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה, זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים. מנלן? – מתמר. דכתיב: "ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה" … משום שכסתה פניה … זכתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים. מלכים – מדוד, נביאים – דאמר רבי לוי: מסורת בידינו מאבותינו: אמוץ ואמציה אחים היו. וכתיב חזון ישעיהו בן אמוץ.5

מלכים ב פרק יט פסוקים טו-כ (ובמקבילה בישעיהו לז)

וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים אַתָּה־הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ: הַטֵּה ה' אָזְנְךָ וּשֲׁמָע פְּקַח ה' עֵינֶיךָ וּרְאֵה וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי סַנְחֵרִיב אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ לְחָרֵף אֱלֹהִים חָי: … וְעַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ הוֹשִׁיעֵנוּ נָא מִיָּדוֹ וְיֵדְעוּ כָּל־מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהִים לְבַדֶּךָ: ס וַיִּשְׁלַח יְשַׁעְיָהוּ בֶן־אָמוֹץ אֶל־חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתָּ אֵלַי אֶל־סַנְחֵרִב מֶלֶךְ־אַשּׁוּר שָׁמָעְתִּי:6

ילקוט שמעוני ישעיהו רמז שפה7

"חזון ישעיהו" – בעשרה לשונות דיברה הנבואה: אמירה, הגדה, חידה, משל, מליצה, נבואה, משא, הטפה, וחזון. ואין את מוצא קשה מכולן אלא חזון, שכן אמר ישעיה: "חזות קשה הוגד לי" (ישעיהו כא ב).8 וכשנגלה הקב"ה על אברהם, בחזון נגלה עליו. היה (אברהם) מתירא שנגלה עליו בדבר קשה, שנאמר: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר־ה' אֶל־אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל־תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" (בראשית טו א).9

אמר לו הקב"ה: מתיירא אתה שנראיתי לך בחזון? חייך שאיני מראה לבניך אלא בחזון היאך אני פורע משונאיהם, שכך ראה דניאל, שנאמר: "חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא וַאֲרוּ עִם־עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָה וְעַד־עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי" (דניאל ז יג) – אל תתיירא שנגליתי לך בחזון, "אל תירא אברם".10

איכה רבה (בובר) פרשה ב סימן ט

"גם נביאיה לא מצאו חזון מה' ". "נביאיה" – אלו נביאי השקר. "גם נביאיה" – אלו נביאי אמת. אלו ואלו לא מצאו חזון מה'.11

ילקוט שמעוני ישעיהו רמז שפה

חזון ישעיהו בן אמוץ. זה שאמר הכתוב ודברתי על הנביאים ואנכי חזון הרביתי וגו', אמר הקב"ה ודאי ודברתי על הנביאים, אלא – אנכי חזון הרביתי, שכולם אין נבואתו של זה דומה לזה, והיאך עמוס – רואה אותי "עומד", שנאמר ראיתי את ה' נצב על המזבח וגו'. מיכה – ראה אותי "יושב", שנאמר ראיתי את ה' יושב על כסאו וגו'. משה – ראה אותי "כגיבור", שנאמר ה' איש מלחמה. דניאל – ראה אותי "כזקן", שנאמר ושער ראשיה כעמר נקי, לכך נאמר: "וביד הנביאים אדמה".12

ואף ישעיה – כשנתנבא אמר תחילה התוכחות. למה היה דומה? לבעל הבית שהיה לו בן והכעיסו הבן. עבר אביו וראה את הלבלר יושב, קרא אותו ואמר לו: לך כתוב שאני כופר בבני. והלך וכתב ולא היה שם עדים ולא חתם. אחר זמן הלך הבן ונפל לרגלי אביו וביקש הימנו וקבלו. ואח"כ עבר אביו אצל אותו הלבלר, ואמר לו הלבלר: מה לך הנחת אגרת שכתבת לכפור בבנך? ואמרת לי הבא עדים וכתוב שאני כופר בבני?13 אמר לו: שמא אמרתי לך בכעסי אכפור בן, חס לי, וכי יש לי אחר בעולם אלא הוא? אין אני כופר בבני. שמא מדמה אתה אותי.14 – כך, הכעיסו ישראל להקב"ה, וקרא לישעיה ואמר לו: כתוב שאני כופר בבני. התחיל כותב: "שמעו שמים והאזיני ארץ וגו' ", למה כופר אני בהן? שהן הכעיסו אותי: "בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי וגו' ידע שור קונהו וגו' ". אחר זמן בקשו ישראל מן הקב"ה וקבלן.15 אותו הפה שאמר: "והם פשעו בי", חזר ואמר: "מחיתי כעב פשעיך" (ישעיהו מד כב), וקבלן, שנאמר: "שובה אלי כי גאלתיך" (החצי השני של הפסוק שם). אמר לו ישעיה: ריבון כל העולמים, אין אתה חותם על מה שכתבת לכפור בבניך? אמר לו הקב"ה: איני כופר בבני. שמא דמית אותי, שנאמר: "וביד הנביאים אדמה".16

מדרש תהלים (בובר) מזמור קלה

"הללויה הללו את שם ה' וגו', מעלה נשיאים מקצה הארץ". ריש לקיש ור' יוחנן. רבי יוחנן אומר: אין עננים אלא למעלה, שנאמר: "וארו עם ענני שמיא" (דניאל ז יג). ריש לקיש אמר: אין עננים אלא מלמטן, שנאמר: "מעלה נשיאים מקצה הארץ". על דעתיה דרבי יוחנן: לאחד שכבד את חבירו בחבית של יין וקנקנה עמה. ודעתיה דריש לקיש: לאחד שאמר לחברו הלויני סאה של חטין, וא"ל: הביא קופתך. כך אמר הקב"ה לארץ: אייתי עננך וקבלי מטר.17

חמישה שמות יש לו: עב ענן איד נשיא חזיז.18 עב – שהוא מעבב את פני הרקיע. איד – שהוא שובר בעלי שערים. ענן – שהוא עושה את הבריות ענוים אלו על אלו. נשיאים – שהוא עושה הבריות נשיאים אלו על אלו. חזיז – שהוא עושה חזיונות ברקיע ומשרה רוח הקדש על הבריות, כמו שאתה אומר: "חזון ישעיהו".19

ילקוט שמעוני ישעיהו רמז שפה

דבר אחר: "חזון ישעיהו". שני נביאים נתנבאו בלשון זה: ישעיה ועובדיה. ישעיה גדול שבנביאים, ועובדיה קטן שבנביאים20 … כל נביא שאינו מזכיר אבותיו, מזכיר מקומו … עמוס הזכיר מקומו: "דברי עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע" … עדו בן זכריה – נביא בן נביא, צפניה – נביא בן נביא. עובדיה לא הזכיר לא אביו ולא מקומו אלא סתם "חזון עובדיהו", שהיה גר שהיה ירוד שבנביאים.21 אבל, ישעיה "חזון ישעיהו בן אמוץ", "חזון עובדיהו" – שניהם שוין כאחד.22 והיאך? עובדיה לא נתנבא אלא בפני זקנים גדולים, שנאמר: "חזון עובדיהו כה אמר ה' " – הרי מפי הקב"ה. מפי סנהדרין מנין? שנאמר: "שמועה שמענו". אף ישעיה נתנבא מפי סנהדרין, שנאמר: "ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח" – מפי הקב"ה, "ומי ילך לנו" – מפי סנהדרין. שאע"פ שהיו מתנבאים מפי הקב"ה, אילו היתה סנהדרין זזה הימנו, לא היה לו רשות להתנבאות … ולכך נתנבאו שניהם בחזון, ש"חזון" – בגימטריא שבעים ואחד, שנתנבאו שניהם בשבעים ואחד סנהדרין.23

מלבי"ם משלי פרק כט יח

"באין חזון יפרע עם ושומר תורה אשרהו". כשסיים חותם הנביאים את נבואתו, אמר: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וכו' זכרו תורת משה עבדי", כי כל עוד שהיתה הנבואה בישראל היו הנביאים באים במלאכות ה' להישיר את העם. אולם בעת שנסתם חזון, צריכים הם לזכור את התורה, וזהו שכתוב: "באין חזון יפרע עם", ואז: "ושומר תורה אשרהו", ישיג האושר ע"י שמירת התורה, שתעמוד במקום החזון והנבואה.24

שכל טוב (בובר) שמות פרשת יתרו פרק יח סימן כא

ואתה תחזה מכל העם. מדהוה ליה למימר תראה ואמר תחזה, שמע מינה לשון נבואה, ודומה לו חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה (ישעיהו א א), חזות קשה הוגד לי (שם כא ב), וכל כדומה.25

שבת שלום

ונזכה לראות בנחמת ציון ובנין ירושלים

מחלקי המים

עדכון אחרון: 09/09/2019

הערות שוליים

  1. "חזון" כפתיחה לספר נבואה, איננה מטבע לשון ייחודית לישעיהו. כך הוא גם בעובדיה: "חזון עובדיה" (ראה דברינו הפטרת השבת – חזון עובדיה בפרשת וישלח) וכך גם בפתיחת ספר נחום: "מַשָּׂא נִינְוֵה סֵפֶר חֲזוֹן נַחוּם הָאֶלְקֹשִׁי". "חזון" שלא כפתיחת ספר, יש לנו הרבה: בירמיהו, יחזקאל, חבקוק, מיכה וכמובן בדניאל (12 פעמים!). ואם נשוב לפסוק לעיל בפתיחת ספר ישעיהו, שים לב לכפילות השורש חז"ה שבפסוק: "חזון" "אשר חזה". הנביא חוזה, היינו צופה למרחוק. ולפיכך גם נקרא הנביא בשם "חוזה" כמו בעמוס ז יב: "חוזה לך ברח". ובאמת נקרא הנביא גם צופה כנאמר ליחזקאל (ג יז, לג ז): "צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל". והמראה אשר הנביא רואה הוא "מחזה" כפי שמצאנו אצל אברהם בברית בין הבתרים: "הָיָה דְבַר־ה' אֶל־אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר" (בראשית טו א) ואצל בלעם (במדבר כד ד, כד טז): "אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה". ונקרא גם חיזיון כנזכר בשמואל ב ז יז: "כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וּכְכֹל הַחִזָּיוֹן הַזֶּה כֵּן דִּבֶּר נָתָן אֶל־דָּוִד". ונקרא גם "חָזוּת" כלשון ישעיהו עצמו בפרק כא פסוק כ בנבואה על בבל: "חָזוּת קָשָׁה הֻגַּד־לִי וכו' ". הרבה הטיות ושורשים לשורש חז"ה במקרא ובוודאי שלא מנינו את כולם.
  2. חזון מצוי גם בכתובים, בספרות החכמה. ראה גם תהלים פט כ: "אָז דִּבַּרְתָּ־בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ" ואולי גם בתהלים סג ג: "כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ" ואפשר גם באיוב לג טו: "בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל־אֲנָשִׁים וכו' ". אך נראה שבספרות החכמה שינתה המילה "חזון" או "חיזיון" וגם השורש חז"ה את משמעותם למשמעות יותר כללית ופחות נבואית והפסוק במשלי הוא כנראה המקור לשימוש בלשון "חזון" בימינו, במובן תרבותי-רוחני כללי (ראה גם הביטוי "חזות הכל" שקנה שביתה בלשוננו, שמקורו בישעיהו כט יא). אבל הדברים חוזרים לחזון ישעיהו והנביאים. באין חזון לעם, בא חזון ישעיהו ומוכיחם על היעדר, החזון, הצדק, המשפט, אחוות אדם לחברו, ועד פסוקים קשים כמו: "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא־ יָבוֹא אֲלֵיהֶם". חזון הנביאים וחזון ספרות החכמה והמוסר קשורים זה בזה.
  3. ובהמשך הפרק שם: "נְבִיאַיִךְ חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל וְלֹא־גִלּוּ עַל־עֲוֹנֵךְ לְהָשִׁיב שביתך שְׁבוּתֵךְ וַיֶּחֱזוּ לָךְ מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים". זו התמוטטות החזון כחלק מהחורבן ואיבוד הריבונות שמתקשר לחזון של ספר משלי וכמובן לחזון ישעיהו המנבא על כך. מקובל לבסס את הקשר בין פרשת השבוע והפטרת השבת על המילה "איכה": "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" אומר משה בפרשה, כנגד "איכה הייתה לזונה קריה נאמנה" אומר ישעיהו בהפטרה, כאשר שניהם מתקשרים כמובן ל"איכה" של ירמיהו: "איכה ישבה בדד". וכבר הערנו שקישור זה הוא לא על דרך ההקבלה, אלא על דרך ההנגדה. "איכה אשא לבדי" אולי נשמע קצת כטרוניה של משה, אך באמת הוא פסוק של שבח על ריבוי וגידול עם ישראל, בעוד ש"איכה" של ישעיהו בהפטרה הוא וודאי לגנות. ראה מדרש "אילו זכיתם" בפתיחתא יא לאיכה רבה: "אילו זכיתם הייתם קוראים בתורה: איכה אשא לבדי (דברים א יב), ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים: איכה ישבה בדד". (ראה דברינו פתיחתא דאיכה רבה – 2 בתשעה באב). הקישור שנראה לנו להוסיף, הוא הקישור של "חזון". בראש ספר דברים נושא משה את חזונו לעם ישראל, חזון שלא התממש כדברי ספר משלי, הפך בעוונותינו לחזון ישעיהו ואבד ונעלם בחורבן כמתואר במגילת איכה. ועוד נשוב לפסוק זה באיכה: "גם נביאיה לא מצאו חזון מה' " – על אילו נביאים מדובר? נביאי שקר או נביאי אמת?
  4. הכוונה ברבנות שמקברת את בעליה ומקצרת ימיהם, לארבעה המלכים שבזמנם ניבא ישעיהו. הוא האריך בשנים והם נתמעטו שנותיהם וממילא גם תקופת מלכותם. ראה מדרש זה בלשון אחרת בילקוט שמעוני ישעיהו רמז שפה: "זה שאמר הכתוב: יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה (משלי י כז). יראת ה' תוסיף ימים - זה ישעיה שחיה שנים הרבה, טליתו של ישעיה כמה מלכים קיפל. אמרו רבותינו: מאה ועשרים שנה חיה ישעיה כנגד ק"כ שנה של ארבע מלכים הללו: עוזיהו, יותם, אחז, יחזקיהו. למה? יראת ה' תוסיף ימים". אך הלשון: "קיפח ארבעה מלכים בחייו", וגם הלשון המליצית: "טליתו של ישעיה כמה מלכים קיפל" מרמזת שישעיהו לא רווה נחת מכך שמלך בא ומלך הולך, ימיהם מתקצרים וימיו מתארכים, ואף אחד לא שומע לנבואתו ותוכחותיו.
  5. בית שבט יהודה ששורשיו במפגש יהודה ותמר (בראשית פרק לח) זכה למלוכה – דוד וצאצאיו; וזכה לנבואה – ישעיהו שבסדר ספרי הנביאים (לאחר המלכים) הוא הראשון. אך שים לב לקרבת המשפחה שדרשת ר' לוי יוצרת כאן. אמוץ, אביו של ישעיהו, שעפ"י מסורת חז"ל היה גם הוא נביא (ישעיהו הוא נביא בן נביא, ויקרא רבה ו ו, מגילה טו ע"א), היה אחיו של אמציה שהיה אביו של עוזיה, המלך הראשון עליו נתנבא ישעיהו. ישעיהו בא מבית מלכי דוד. הוא אחיינו של המלך אמציה ובן דודו של עוזיה המלך הראשון עליו הוא מתנבא. והוא מלווה ארבעה מלכים ממשפחתו שימיהם מתקצרים זה אחר זה. האם זו זכות גדולה? האם רווה ישעיהו נחת מכך, כפי שכבר שאלנו?
  6. המלך האחרון בתקופתו ניבא ישעיהו היה חזקיהו הצדיק. למלך זה נעשתה תשועה גדולה מממלכת אשור, עד שאמרו עליו חז"ל: "ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח" (סנהדרין צד ע"א, ראה העניין שם שחזקיהו לא אמר שירה, אך הארץ ושרו של עולם ביקשו לומר שירה במקומו ושייעשה המשיח). פרק אחרי זה, בישעיהו לח ובמלכים ב פרק כ, מתואר המפגש בין חזקיהו וישעיהו בעת חוליו של חזקיהו (עליו הוא כן אומר שירה: "חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי הַיּוֹם אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל־אֲמִתֶּךָ: ה' לְהוֹשִׁיעֵנִי וּנְגִנוֹתַי נְנַגֵּן כָּל־יְמֵי חַיֵּינוּ עַל־בֵּית ה' "). ראה מפגש זה שהגמרא מכתירה בכותרת "פשרה בין שני צדיקים", במסכת ברכות דף י עמוד א. סיפור זה ראוי לדף בפני עצמו. כאן רק נציין שכל אלה הם מאורעות בכהונת המלך האחרון שבתקופת נבואתו של ישעיהו. האם לא שינו כל אלה את חזון ישעיהו הקשה? נראה שצדקתו של חזקיהו וגם תוספת 15 השנים שזכה להם, לא עמדו כנגד רשעותם של המלכים האחרים. לא נראה שככה ביקש ישעיהו לסיים את מאה ועשרים שנות חייו.
  7. מקור מדרש מרכזי על "חזון ישעיהו" הוא ילקוט שמעוני בתחילת הספר. מקבילה ואולי מקור למדרש זה, היא אגדת בראשית (בובר) פרק יד. נביא מספר קטעים ממדרש זו ונשתדל לשלב נוסח מוגה משני מקורות אלה (הגם שהם העתקה די ברורה).
  8. אמנם בנבואה על נפילת בבל ולא על ישראל. ראה שם.
  9. הרי שאברהם התיירא והיה צריך להרגיעו ולהבטיחו על שכרו. ראה פרשני המקרא ובראשית רבה שם בכיוון אחר לגמרי שקשור לניצחונו של אברהם במלחמת ארבעת המלכים.
  10. חזון ומחזה הם סוג של נבואה קשה, אבל חזון הוא גם ציפייה לעתיד – מבט של תקווה ותכלית קדימה. ובדיעבד גם המחזה הקשה שנגלה לאברהם בברית בין הבתרים וממנו התיירא. מדרש זה "בורח" מתקופתו הישירה של ישעיהו, שאולי בסופה, בימי חזקיהו, לא הייתה כה קשה והייתה תקווה גדולה למלכות יהודה שתינצל ולא יהיה גורלה כגורל מלכות ישראל שכבר חרבה. כמדרשים אחרים העוסקים בגאולה לעתיד לבוא, "בורח" המדרש לשני קצוות ההיסטוריה. מחד גיסא, אל תחילת ההיסטוריה של עם ישראל, אל האבות, אל אבי האומה אברהם (שם עדיין שמו אברם), שכבר הוא ראה את "החזות הקשה" (ראה המדרשים על אברהם שבירר לו המלכויות והגלויות (בראשית רבה פרשה מד); ומאידך גיסא אל הקץ העלום והחתום של דניאל, בסוף החזון בפרק ח: "וּמַרְאֵה הָעֶרֶב וְהַבֹּקֶר אֲשֶׁר נֶאֱמַר אֱמֶת הוּא וְאַתָּה סְתֹם הֶחָזוֹן כִּי לְיָמִים רַבִּים". חזור ישעיהו ושאר נביאי החורבן התקיים. חזון דניאל והמחזה המלא של אברהם, סתומים וחתומים.
  11. אלא שעד שיגיע קץ החזון של דניאל, עליו נשברו קולמוסין רבים ופעם אחר פעם נכזבו חישוביו, אנו חיים בתקופה של אובדן חזון. גם של נביאי האמת! ראה בחריפות רבה עוד יותר זעקתו של מדרש תהלים (בובר) על מזמור עד שפסוקיו עצמם הם זעקה קשה: "אותותינו לא ראינו אין עוד נביא. אותו האות שאמרת: הנני מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי ארץ בם עור ופסח הרה ויולדת יחדו וגו' (ירמיה לא ז), ואותו האות שכתוב בו: מה נאוו על ההרים רגלי מבשר וגו' אומר לציון מלך אלהיך (ישעיה נב ז). לא ראינו אין עוד נביא, שנאמר: ואבד כל חזון (יחזקאל יב כב). ולא אתנו יודע עד מה - וכן הוא אומר: כי רחק ממני מנחם (איכה א טז). אין לנו נביא שיודע כלום שישיב נפשנו, אלא הכל סתום לפנינו, שנאמר: סתום הדברים וחתום הספר (דניאל יב ד). ואם אין אתה עושה בשבילנו, עשה למען שמך הגדול שמתחרף ומנאץ בעולם, שנאמר עד מתי אלהים יחרף צר ינאץ אויב שמך לנצח". אז מה יהיה? מהיכן יבוא החזון החדש? להיכן הולכים מבירא עמיקתא זו?
  12. נושא דימוי הקב"ה ע"י הנביאים, 'כח המדמה' בלשון ספרות המחשבה (מורה נבוכים בחלק א על האנשת האל ובחלקים ב, ג על כח הנבואה), הוא נושא נכבד שלא כאן לנו לדון בו. ראה השבח שנותנים חז"ל לכח זה במאמרם: "גדול כוחם של נביאים שמדמים את הצורה ליוצרָהּ ואת הנטיעה לנוטעָהּ (בראשית רבה כז א, קהלת רבה ב ב, אבל גם ביקורת בדברים רבה א ג). ולא הבאנו כאן קטע זה של המדרש, אלא על מנת לחברו עם הקטע הבא.
  13. המלך כנראה אמר ללבלר בתחילה כשכעס שילך להביא עדים ולחתום, אבל הסתלק משם ואגרת הכפירה בבן נשארה ללא עדים וללא חתימה. מה זה אומר בנמשל, על תוכחות הנביאים? שהם היו כאגרת לא חתומה?
  14. אולי אתה מחליף אותי במישהו אחר.
  15. ויש לומר שבקשו ישירות ולא דרך הנביאים שהרי אבד חזון גם מנביאי האמת. ראה הפסוקים בתורה: "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשֶׁךָ" (דברים ד כט). וכן כל פסוקי התשובה בפרשת נצבים, דברים פרק ל. אין שם נביאים.
  16. הצעה ראשונה היא להבחין בין דברי הנביאים כשהם כועסים על ישראל ובין דבריהם כשהם מנחמים. ומי לנו מנחם גדול יותר מישעיהו! אולי לא בכדי נקבע ישעיהו כפורענות הסמוכה לתשעה באב. הפה שהוכיח הוא גם זה שמיד בשבת הקרובה יבוא וינחם – שבע דנחמתא. נבואות התוכחה, ובכללן "חזון ישעיהו" אותו הוא דורש, הם כאגרת לא חתומה וללא עדים. נבואות הנחמה, יש להשלים את המדרש, הם כאגרת חתומה ונאמנה. וכמו שישעיהו עצמו אומר בפרק נ פסוק א: "כֹּה אָמַר ה' אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר־מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם". ועדיין מדרש זה צריך עיון גדול. ניחא שהוא רוצה להבחין בין נבואות הזעם שאינן חתומות ובין נבואות הנחמה החתומות (איפה חתימתן?), אבל למה לפגוע בכבודם של הנביאים? למה לומר שנבואות החורבן הוא "דימוי"? הלוא בשליחות הקב"ה עשו זאת וספגו עלבונות ועלבונות מעם ישראל! ואיפה נבואות הנחמה החתומות כפי שזעקו המדרשים שהבאנו לעיל? נחמה פורתא ניתן למצוא בכך שבסופו של דבר הכל מפי הנביאים והדרשן לא יכול לעקוף אותם. כשהוא אומר במדרש: "אותו הפה שאמר: והם פשעו בי, חזר ואמר: מחיתי כעב פשעיך" – הפה הזה הוא של ישעיהו!
  17. ראה בראשית רבה יג ט: " כיצד הייתה הארץ שותה? ר' יהודה אומר: כנילוס הזה שמשקה וחוזר ומשקה ... וכך היתה הארץ שותה מתחילה, שכתוב: ואיד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. וחזר בו הקב"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלה". היינו, ע"י גשם שבא מלמעלה ולא מלמטה. ראה דברינו למטר השמים תשתה מים בפרשת עקב. ועדיין חלוקים אמוראי ארץ ישראל: ר' יוחנן וריש לקיש: מה מקור העננים שמורידים גשם מלמעלה, מה מקור התהוותם הראשונית, האם היא מלמעלה – מהשמים, או מלמטה – מהארץ. ר' יוחנן שאומר: מלמעלה, מדמה את ספיגת העננים את הלחות ואת ירידת הגשם, לאדם שמכבד את חברו בקנקן של יין, שמביא איתו לא רק את החבית (מכלול הלחות שבאוויר ופוטנציאל הגשמים), אלא גם את הקנקן בו שואבים מהחבית ושותים ממנו. ריש לקיש שאומר: מלמטה, מדמה את התהוות העננים, לאדם שבא לבקש חיטים מחבירו וזה אומר לו: בסדר, רק הבא איתך את קופתך. מה כל זה שייך לנושא שלנו. התשובה: במדרש הסמוך.
  18. השם חזיז לענן הוא עפ"י הפסוק באיוב כח כו: "בַּעֲשֹׂתוֹ לַמָּטָר חֹק וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת".
  19. פיסקה זו של המדרש רואה בעננים, שנלווה להם הברק ומכאן השם "חזיז", דימוי להשריית רוח הקודש על הנביאים. זאת, עפ"י הדימוי הלשוני: חזיז, חיזיון, חזון. וראש לכולם הוא: "חזון ישעיהו" בראש ספרי הנביאים (לאחר מלכים). אנחנו מבקשים לחבר את שתי פיסקאות המדרש ולהציע שמחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש, אינה רק לגבי היווצרות ענני הגשם – מחלוקת בדרכי הטבע, כי אם שתי גישות לתהליך החזון הנבואי: האם החזון בא מלמעלה, בעל החבית הוא שנותן גם את הקנקן, או שמא הוא בא מלמטה, בעל החזון צריך לבוא וקופתו בידו. ודווקא משיטת ריש לקיש אנחנו מבקשים למצוא מזור נוסף ל"חזון ישעיהו".
  20. אולי בגלל שספר עובדיה מכיל רק פרק אחד מול שישים ושישה פרקים של ישעיהו. אבל יש עוד סיבה כפי שהוא מסביר.
  21. משום שעובדיה לא נזכר מקומו, היינו מוצאו, ולא שם אביו, היינו ייחוסו ומשפחתו. פגימה זו בעובדיה, שעפ"י מסורת חז"ל היה אותו עובדיה שבימי אליהו שסיכן עצמו והחביא חמישים חמישים איש במערה, איננה ברורה. אולי היא לצורך המשך המדרש. ועכ"פ, ראה דברינו הפטרת השבת – חזון עובדיה בפרשת וישלח. אולי נבואתו של עובדיה על עשו ואדום קשורה בהיותו גר.
  22. כשזה מגיע לחזון, שני החזונות שווים, בין רב ובין מעט, בין מי שייחוסו למלכי בית דוד ומי שהוא גר חסר ייחוס.
  23. כאן יש לנו הפתעה. חזון הנביאים הוא מפי הקב"ה כמובן, אבל נדרשת לו גם הסכמת ורשות הסנהדרין! העימות בין חכמה ונבואה, ירידתה ההדרגתית של הנבואה לטובת החכמה, הוא נושא מוכר שדנו בו פעמים מספר. ראה כמקור מרכזי לכך, דברי הגמרא במסכת בבא בתרא דף יב עמוד א: "מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. אטו חכם לאו נביא הוא? הכי קאמר: אף על פי שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה. אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא, שנאמר: ונביא לבב חכמה, מי נתלה במי? הוי אומר: קטן נתלה בגדול". אבל שהנביא, כל עוד הייתה נבואה בישראל, יכול להינבא רק "מפי סנהדרין" (בנוסף על "מפי הקב"ה")! זה חידוש! אך מפתיע ככל שיישמע, עדיין נראה שמדרש זה הוא חלק מהתהליך של המעבר ההדרגתי מהנבואה לחכמה ולתורה ומזכיר מעבר הדרגתי דומה מהכהונה לחכמה ולחכמים.
  24. כן יאמר פירוש מלבי"ם, זה הכיוון ובמקום שבו פסקו החזון והנבואה, שמירת התורה והחכמה הן שעומדות בפרץ למנוע "ייפרע עם". ראה דברינו זכרו תורת משה בשבת הגדול.
  25. כן, יאמר גם מדרש שכל טוב. אבל הוא לוקח אותנו חזרה להיווצרותה הראשונה של הסנהדרין ומערכת השיפוט בישראל, לעצת יתרו למשה: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, יראי אלהים, אנשי אמת וכו' ". "תחזה" הוא מלשון חזון, שהוא נבואה. הנביא יפעל עפ"י הסנהדרין, אבל מינוי אדם לסנהדרין הוא לא רק עפ"י יכולותיו ואישיותו, כנדרש מחבר בבית דין נכבד זה, אלא גם בשאר רוח שיש בו. בכך שיש לו התכונות המאפשרות לו להיות נביא. החזון לא נעלם ולא אבד, הוא נמצא, רצוי שיימצא, ב"תחזה" של מינוי דיינים ראויים והגונים. שנזכה לתחזה ולתחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים.