דגן תירוש ויצהר

וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: (דברים יא יד).1

כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' לְךָ נְתַתִּים: (במדבר יח יב).2

וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה' עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד: (ירמיהו לא יא).3

וְכִפְרֹץ הַדָּבָר הִרְבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל רֵאשִׁית דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר וּדְבַשׁ וְכֹל תְּבוּאַת שָׂדֶה וּמַעְשַׂר הַכֹּל לָרֹב הֵבִיאוּ: (דברי הימים ב לא ה).4

וְכָל יְהוּדָה הֵבִיאוּ מַעְשַׂר הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר לָאוֹצָרוֹת: (נחמיה יג יב).5

 

רמב"ם הלכות תרומות פרק ב הלכה א

כל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה, ומצוה עשה להפריש ממנו ראשית לכהן, שנאמר: "ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו" – מה דגן תירוש ויצהר מאכל בני אדם וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים, שנאמר: "דגנך", אף כל כיוצא בהן חייב בתרומות וכן במעשרות.6

ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מב

"ואספת דגנך תירושך ויצהריך" – דגנך מלא תירושך מלא יצהרך מלא.7 אתה אומר דגנך מלא תירשך מלא יצהרך מלא, או ואספת דגנך תירושך ויצהרך מפני מיעוט הפירות?8 תלמוד לומר: "והשיג לכם דיש את בציר" (ויקרא כו ה) – מקיש דיש לבציר, מה בציר משאתה מתחיל בו אי אתה יכול להניחו, אף דיש משאתה מתחיל בו אי אתה יכול להניחו. דבר אחר: שיהא חורש בשעת קציר וקוצר בשעת חריש וכן איוב אומר: "וטל ילין בקצירי" (איוב כט יט).9

דבר אחר: "ואספת דגנך", למה נאמר? לפי שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (יהושע א ח), שומע אני כמשמעו? תלמוד לומר: "ואספת דגנך" – דרך ארץ דברה תורה, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר: אין לדבר סוף. קוצר בשעת קציר, חורש בשעת חריש, דש בשעת שרב, זורה בשעת הרוח, אימתי אדם למד תורה? … 10

דבר אחר: ואספת דגנך תירושך ויצהריך, שתהא ארץ ישראל מלאה דגן תירוש ויצהר וכל הארצות דובאות למלאות אותה כסף וזהב, כענין שנאמר: "וילקט יוסף את כל הכסף" (בראשית מז יד), ואומר: "וכימיך דבאיך" (דברים לג כה) – שיהיו כל הארצות דובאות כסף וזהב לארץ ישראל.11 דבר אחר: דגנך לך, תירושך לך, יצהרך לך, לא כענין שנאמר: "והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו" (שופטים ו ג) אלא כענין שנאמר: "נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ: כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ וְהִלְלוּ אֶת ה' וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי" (ישעיה סב ח-ט).12

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת עקב

"ואהבך" – בזכות אברהם שנאמר בו: "זרע אברהם אוהבי" (ישעיה מא ח). "וברכך" – בזכות יצחק דכתיב ביה: "ויברך אלהים את יצחק בנו" (בראשית כה). "והרבך" – זה זכות יעקב, שנאמר: "הנני מפרך והרביתיך" (שם מח) … "דגנך תירושך ויצהרך". אלו יסודי הבית שאמר עליהם דוד: "ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם לבב אנוש יסעד" (תהלים קד). מלמד שאלה הם עיקר הבית.13

מסכת ברכות דף לה עמוד ב

מאי שנא יין? אילימא משום דאשתני לעלויא, אשתני לברכה? והרי שמן, דאשתני לעלויא ולא אשתני לברכה! … אמר מר זוטרא: חמרא – זיין, משחא – לא זיין. … חמרא סעיד, ומשחא לא סעיד.14

וחמרא מי סעיד? והא רבא הוה שתי חמרא כל מעלי יומא דפסחא כי היכי דנגרריה ללביה וניכול מצה טפי! – טובא גריר, פורתא סעיד.15 – ומי סעיד כלל? והכתיב: "ויין ישמח לבב אנוש … ולחם לבב אנוש יסעד וגו' " (תהלים קד טו) נהמא הוא דסעיד, חמרא לא סעיד!16 – אלא: חמרא אית ביה תרתי – סעיד ומשמח, נהמא – מסעד סעיד, שמוחי לא משמח.17

אי הכי נבריך עליה שלש ברכות! לא קבעי אינשי סעודתייהו עלויה. אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: אי קבע עלויה סעודתיה מאי? אמר ליה: לכשיבוא אליהו ויאמר אי הויא קביעותא, השתא מיהא בטלה דעתו אצל כל אדם.18

רמב"ן פרשת עקב, דברים יא טו

ואכלת ושבעת – הרי זו ברכה אחרת, שתהא ברכה מצויה בפת שבתוך מעיך ואכלת ושבעת, לשון רש"י.19 ורבי אברהם אמר: ואכלת ושבעת – שב אל דגנך תירושך ויצהרך, לא אל הקרוב שהוא עשב בשדך.20 והנכון בעיני שהוא שב אל הכל, ואכלת ושבעת דגן ותירוש ויצהר וגם בני צאן ובקר. ובספרי (עקב טו) ואכלת ושבעת, כשבהמתך אוכלת ושובעת עובדת האדמה, וכן הוא אומר (משלי יד ד) ורב תבואות בכח שור וכו'.21 דבר אחר: מן הולדות, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: "ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה' על דגן ועל תירוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר וגו' ", (ירמיה לא יא). וזהו הנכון.22

רשב"ם שמות פרק כב פסוק כח

"מלאתך ודמעך לא תאחר" – זהו שכתוב: "ראשית דגנך תירושך ויצהרך". המלאה – תרומת התבואה, כדכתיב: "המלאה הזרע". ודמעך – הוא התירוש ושמן זית יצהר שהם צלולין כעין דמעה ומזוקקים.23

שכל טוב (בובר) שמות פרשת שמות א יא

ויבן ישראל ערי מסכנות לפרעה.24 דרך הפשט מדבירו על אופן אוצרות דגן תירוש ויצהר, ודומה לדבר: "ואת כל ערי המסכנות אשר היו לשלמה" (מלכים א ט יט).25

יואל פרק ב פסוקים יח-יט

וַיְקַנֵּא ה' לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל עַמּוֹ: וַיַּעַן ה' וַיֹּאמֶר לְעַמּוֹ הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וּשְׂבַעְתֶּם אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם:26

פירוש אלשיך: ויען ה' ויאמר לעמו וכו'. דעו כי לא בטבע תושעו כי אם בהשגחה … לא בשביל מנחה ונסך לה' כי אם על הנוגע לכם להנאתכם את הדגן וכו' … "ושבעתם אותו" … שאתם תשפיעו שביעה בדגן. שלא אחר אכול שיעור שביעה תהיו שבעים, כי אם כך היה הדגן היה משביע אתכם, כי אם שאתם תשביעו אותו. וזהו "ושבעתם אותו" והוא מה שמפרש אחרי כן, באומרו: "ואכלתם אכול ושבוע" שיהיו אוכלים ושבעים, כי לא אחר האכילה יבוא השבע, כי אם שמהלגימא הראשונה תהיו אוכלים ושבעים … כמאמרם ז"ל על רות שבמה שלקח בשלשה ראשי אצבעותיו אכלה ותשבע ותותר וכו'.27

הושע פרק ב פסוקים כג-כד

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם ה' אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ: וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת הַדָּגָן וְאֶת הַתִּירוֹשׁ וְאֶת הַיִּצְהָר וְהֵם יַעֲנוּ אֶת יִזְרְעֶאל:

פירוש מצודת דוד: והארץ תענה – כי בעבור יבשות הארץ כאלו הזרעים ועץ פרי שואלים להצמיח ולשאת פרי ותשיב הארץ על שאלתם להצמיח וכו': והם יענו את יזרעאל – את ישראל אשר זרעם האל והפיצם על פני כל הארץ השואלים על הצמחת הזרעים וכו'. הנה הדגן והתירוש והיצהר ישיבו על שאלתם ויצמחו וישאו פרי:28

שִׁמְעוּ דְבַר ה' גּוֹיִם וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק וְאִמְרוּ מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ: כִּי פָדָה ה' אֶת יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ: וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה' עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד: אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם: וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים דָּשֶׁן וְעַמִּי אֶת טוּבִי יִשְׂבָּעוּ נְאֻם ה':  כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל  בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ: כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם:  (ירמיהו לא ט-טו).29

 

שבת שלום

מחלקי המים

עדכון אחרון: 28/10/2018

הערות שוליים

  1. פסוק שאנו אומרים פעמיים באהבה בכל יום, בפרשה שנייה של קריאת שמע. ועוד קודם לכן בתחילת פרשתנו, דברים ז יג, מצויה השלישייה: דגן-תירוש-יצהר כחלק מההבטחה לברכה כוללת: "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ". ראה אבן עזרא על הפסוק: "ופרי אדמתך - הזכיר דגן תירוש ויצהר שהם עיקר". לצד שבעה המינים בהם התברכה ארץ ישראל, "דגן, תירוש ויצהר" הם שלושת "חיי אדם" העיקרים בארץ ובמרבית הארצות: הלחם, היין והשמן. וגם בימינו ישנה התחדשות ופריחה של שלושה מרכיבי יסוד אלה, הן ביבולם וגידולם והן בתוצרתם ועיבודם.
  2. האזכור הראשון שמצאנו בתורה לצירוף: דגן-תירוש-יצהר, בהקשר של מצוות תרומה לכהנים הוא בספר במדבר פרשת קרח. ופה היצהר ראשון. כך גם בספר דברים יח ד: "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ", וכך גם במצוות מעשר שני, דברים יב יז: "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וכו' ". ושם יד כג: "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים". עיקרה של מצוות תרומות ומעשרות הוא מהשלישייה דגן-תירוש-יצהר, כפי שנראה עוד להלן.
  3. גם בנביאים חוזרת השלישייה: דגן-תירוש-יצהר, לטובה ולברכה כמו כאן בירמיהו; בהושע ב כד: "וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת הַדָּגָן וְאֶת הַתִּירוֹשׁ וְאֶת הַיִּצְהָר וְהֵם יַעֲנוּ אֶת יִזְרְעֶאל"; וביואל ב יט: "וַיַּעַן ה' וַיֹּאמֶר לְעַמּוֹ הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וּשְׂבַעְתֶּם אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם". אבל גם לרעה כמו בהושע ב י: "וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וכו' ", ביואל א י: "שֻׁדַּד שָׂדֶה אָבְלָה אֲדָמָה כִּי שֻׁדַּד דָּגָן הוֹבִישׁ תִּירוֹשׁ אֻמְלַל יִצְהָר", ובחגי א יא: "וָאֶקְרָא חֹרֶב עַל הָאָרֶץ וְעַל הֶהָרִים וְעַל הַדָּגָן וְעַל הַתִּירוֹשׁ וְעַל הַיִּצְהָר וְעַל אֲשֶׁר תּוֹצִיא הָאֲדָמָה וְעַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל יְגִיעַ כַּפָּיִם". ועוד לפני כולם בתוכחה שבתורה, דברים כח נא: "וְאָכַל פְּרִי בְהֶמְתְּךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ ... אֲשֶׁר לֹא יַשְׁאִיר לְךָ דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר וכו' ".
  4. עוד לפני ההבטחות של ימות אחרית הימים והגאולה לעתיד מפי הנביאים, הנה עדות ספר דברי הימים על הגאות הכלכלית בימי חזקיהו המלך אשר לוותה בתיקון דתי של ניתוץ עבודה זרה מחד גיסא והבאת התרומה והמעשר לבית ה' מאידך גיסא. ראה שם "ברכת הערמות": "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה הַיּוֹשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה ... וַיִּתְּנוּ עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת: ... וַיָּבֹאוּ יְחִזְקִיָּהוּ וְהַשָּׂרִים וַיִּרְאוּ אֶת הָעֲרֵמוֹת וַיְבָרֲכוּ אֶת ה' וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל". עוד שם בפרק לב כז-כח: "וַיְהִי לִיחִזְקִיָּהוּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד הַרְבֵּה מְאֹד וְאֹצָרוֹת עָשָׂה לוֹ לְכֶסֶף וּלְזָהָב ... וּמִסְכְּנוֹת לִתְבוּאַת דָּגָן וְתִירוֹשׁ וְיִצְהָר וכו' ". וחז"ל קבעו שחזקיהו מיועד היה להיות המשיח (סנהדרין צד ע"א).
  5. אוצרות הדגן התירוש והיצהר חוזרים גם בימי שיבת ציון, אבל לא כשפע של ימי חזקיהו ולא כהבטחת הנביאים, אלא בצמצום ובדוחק וגם בעושק של דלת העם. ראה תביעת נחמיה מהחורים והסגנים, לנוכח צעקת העם, בפרק ה פסוק יא: "הָשִׁיבוּ נָא לָהֶם כְּהַיּוֹם שְׂדֹתֵיהֶם כַּרְמֵיהֶם זֵיתֵיהֶם וּבָתֵּיהֶם וּמְאַת הַכֶּסֶף וְהַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר אֲשֶׁר אַתֶּם נֹשִׁים בָּהֶם". גם נתינת התרומה והמעשר לכהנים וללוויים לא הייתה פשוטה כלל ועיקר, והם הובאו אל האוצרות כנזכר לעיל רק אחרי שנחמיה רב עם הסגנים, ככתוב בפסוקים לפני זה שהבאנו לעיל: "וָאֵדְעָה כִּי מְנָיוֹת הַלְוִיִּם לֹא נִתָּנָה וַיִּבְרְחוּ אִישׁ לְשָׂדֵהוּ הַלְוִיִּם וְהַמְשֹׁרְרִים עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה: וָאָרִיבָה אֶת הַסְּגָנִים וָאֹמְרָה מַדּוּעַ נֶעֱזַב בֵּית הָאֱלֹהִים וָאֶקְבְּצֵם וָאַעֲמִדֵם עַל עָמְדָם".
  6. נפתח בדבר הלכה. שיטת הרמב"ם היא שכל פירות האילן חייבים בתרומות ומעשרות מדין תורה ויש לו סיוע ממספר מקורות. ראה למשל ספרי זוטא במדבר יח יב: "כל חלב יצהר ריבה שאר כל פירות האילן וכל חלב תירוש ריבה שאר כל הפירות". כך משמע גם מסוגיית הגמרא בירושלמי מעשרות פרק א הלכה א. אבל ראשונים רבים סבורים שרק דגן, תירוש ויצהר שמפורשים בתורה ויש להם איסוף במרוכז ובכמות גדולה ונעשים: כְּרִי, גורן או יקב, חייבים בתרומות ומעשרות מהתורה, וכל השאר רק מדברי חכמים. ראה פירוש כסף משנה שם ברמב"ם (שמביא את הראב"ד שחולק על הרמב"ם), רש"י ברכות לו ע"א, תוספות בכורות נד ע"א, פירוש ר' שמשון משאנץ על המשנה מעשרות פרק א משנה א, חידושי הר"ן בבא מציעא פח ע"א ועוד. ראה  סיכום הדברים בתורה תמימה הערות במדבר פרק ה הערה לו, הערות דברים פרק יד הערה מא. ופשיטא שתרומה ומעשרות של ירקות הוא מדברי חכמים ולא מהתורה.
  7. פינקלשטיין מסביר ש"מלא" כאן הוא משום שכתוב "דגנך" – "לכל חד וחד מה שצריך לו ברווח", אבל מהמילה "יצהריך" אפשר לחשוב שהיה לחכמים נוסח דומה, בקריאה או שמא גם בכתיבה, של "דגניך", "תירושיך", היינו סוגים רבים של דגנים, גם מחוץ לחמשת המינים (אורז, דוחן, קיטניות); סוגים רבים של תירוש: יין תפוחים, יין שזיפים וכו'; סוגים רבים של שמנים: שמן שומשמין, שמן אגונים וכו' (ראה פרק במה מדליקין).
  8. שיהיה קל ונוח לאסוף את היבול ויסתפקו במועט. ראה פירוש רש"י על הפסוק הסמוך: "ואכלת ושבעת ... שתהא ברכה מצויה בפת שבתוך מעיך ואכלת ושבעת". ועוד בהמשך על הקשר של דגן-תירוש-יצהר ובין "ואכלת ושבעת".
  9. המדרש מגייס את הברכה שבספר ויקרא פרשת בחוקותי, להוכחה שמדובר על שפע כמותי ממשי של דגן, תירוש ויצהר ומתשובתו אפשר להבין את "מלא" לעיל במובן של מלאות וריבוי ולא כפי שהצענו. ראה דברינו ואכלתם ישן נושן וכן לחם לשובע בפרשת בחוקותי. את תוספת הפסוק מאיוב: "וטל ילין בקצירי", אפשר אולי להסביר שעונת הקציר תימשך עמוק אל תוך הקיץ והסתיו בהם מתגבר הטל. פשט הפסוק הוא שקצירי הם ענפי העץ שטל הלילה יישאר עליהם גם ביום. ראה דעת מקרא והפרשנים שם.
  10. מדרש זה מוכר אולי יותר מהציטוט שלו בגמרא ברכות לה, וכבר דשו וחרשו וזרעו וקצרו רבים וטובים במחלוקת ר' ישמעאל ור' שמעון בר יוחאי על היחס בין הקדשת זמן לתורה ולדרך ארץ (עבודה ומלאכה) ואף אנו שלחנו בו יד בדברינו ואספת דגנך בפרשה זו. ולא נחזור על הדברים כאן.
  11. השורש דב"א הוא יחידאי במקרא ונדיר בשימוש הלשון (מלבד כמה פייטנים) וניתן לפירוש הן לחיוב: שפע, רוויה והן לכאב וזקנה. ראה רש"י על הפסוק בפרשת וזאת הברכה, דברים לג כה: "וכימיך דבאך - וכימים שהם טובים לך, שהן ימי תחילתך ימי נעוריך כן יהיו ימי זקנתך, שהם דואבים זבים ומתמוטטים. דבר אחר: ... כל הימים אשר אתם עושים רצונו של מקום, יהיו דבאך שכל הארצות יהיו דובאות כסף וזהב לארץ ישראל, שתהא מבורכת בפירות. וכל הארצות מתפרנסות הימנה וממשיכות לה כספם וזהבם".
  12. חסר לנו כאן היצהר אבל הדרשה ברורה. השלישייה דגן-תירוש-יצהר היא מקור העושר של ארץ ישראל. השכנים לוטשים להם עין ומנסים לחמוס ולשדוד אותם, אבל ארצות אחרות יבואו לקנותם בכסף מלא ומה שעשה יוסף בארץ מצרים ולטובת עם אחר, ייעשה כאן ולטובת יושבי ארץ ישראל. ועוד נחזור למצרים להלן.
  13. מדרש/פירוש זה מביא אותנו לתחילת הפרשה, לפסוק: "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ". יש כאן חיבור נאה עם שלושת האבות להם הובטחה הארץ שתצמיח לבנים דגן תירוש ויצהר; ויש כאן גם אזכור של הפסוק בתהלים: "ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם לבב אנוש יסעד" שמציין את התכונה המיוחדת של כל אחד מהשלישייה, פסוק שעוד נזכיר להלן. ועיקר הדרשה היא שאלה השלושה הם "עיקר הבית". וכבר קדם לו פירוש אבן עזרא שהבאנו לעיל: "ופרי אדמתך - הזכיר דגן תירוש ויצהר שהם עיקר". ראה גם פירוש רד"ק שמואל א ח טו (נאום שמואל לעם): "ומה שאמר שדותיכם וכרמיכם וזיתיכם כי הם עיקר המחיה וכן אמר דגנך תירושך ויצהרך". ובפירושו ליואל א י: "וזכר דגן תירוש ויצהר כי אלה הג' הם רוב חיי האדם".
  14. הגמרא שואלת מה ייחודו של היין שיש עליו ברכה מיוחדת: "בורא פרי הגפן" (וכך גם ללחם: "המוציא לחם מן הארץ"), בעוד שלשמן אין (ומברכים עליו "שהכל" או לשיטה אחרת שלא התקבלה להלכה: "בורא פרי העץ"). ותשובתה היא תחילה שהיין מזין ואילו השמן לא, ובהמשך תשובה נוספת שהיין סועד, היינו נותן הרגשה של שובע, והשמן לא.
  15. ממשיכה הגמרא לשאול על יין אם הוא "סועד" או לא, שהרי רבא היה שותה בערב פסח על מנת שיאכל את המצה לתיאבון (ומה על ארבע הכוסות?). והתשובה היא שמעט יין סועד והרבה יין מביא לרצון לאכול (גריר). האם זה הניסיון שלנו עם יין?
  16. הגמרא לא מרפה ושואלת מהפסוק בתהלים שהיין משמח לבב בעוד שהלחם סועד את הלב. שים לב איך הגמרא מקצרת את הפסוק בתהלים ומשמיטה את הקטע "להצהיל פנים משמן". השמן רק מצהיל פנים ואינו לעניין סעידה.
  17. למסקנת הגמרא, אדרבא, ליין יש אפילו יתרון על פני הלחם, שכן היין גם סועד וגם משמח (ראה קהלת י יט: "לִשְׂחוֹק עֹשִׂים לֶחֶם וְיַיִן יְשַׂמַּח חַיִּים וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת הַכֹּל"). לפיכך נקבעה לו ברכה ראשונה מיוחדת: "בורא פרי הגפן". כך גם ללחם, אבל לא ליצהר-שמן משום שאינו סועד רק מצהיל פנים (הוא סועד כשטובלים את הלחם בו, ראה בגמרא שם).
  18. הגמרא ממשיכה לדון שאם היין הוא כה חשוב, למה שלא נברך עליו את ברכת המזון, לפחות את שלוש הברכות הראשונות שהם העיקר: ברכת הזן, ברכת הארץ ובונה ירושלים. ראה דברינו ברכת המזון בפרשת מסעי וכן ברכת הטוב והמטיב בפרשה זו (עקב). נושא זה אגב נדון בספרות ההלכה בימינו, בלי לחכות לאליהו, בהם אדם יכול לאכול סעודה שלימה מזינה וסועדת, בלי לחם (ועל פסטה נראה שהסכימו רבים לברך). סוף דבר, הבאנו גמרא זו על מנת להראות את השלישייה: דגן-תירוש-יצהר גם בעולם הברכות. השמן-יצהר יוצא כאן אמנם בדרגה נמוכה יותר, אין לא ברכה ראשונה מיוחדת, אבל ידוע כוחו הרב גם מעבר לאכילה: בסיכה (רחיצה) ובמאור. ראה דברינו שמן הזית בפרשת תצוה וכן ברכת אשר בפרשת ויחי.
  19. חזרנו אל הפסוק בראש הדף והפעם בקריאה רציפה עם הפסוק הצמוד אליו: "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ". יש כאן עירוב של אכילת האדם והבהמה. רש"י פותר עירוב זה בדרשה ש"אכלת ושבעת" הוא עניין לעצמו: שתהיה שביעה באכילה. שתהיה אכילה מבורכת ומשביעה.
  20. אבן עזרא מחבר את "ואכלת ושבעת" עם "ואספת דגנך תירושך ויצהרך". הפסיק הכתוב באכילת הבהמה שגם היא נהנית מהשפע החקלאי ותורמת לו, וחזר הכתוב לאכילת האדם.
  21. אכילת הבהמה והאדם קשורים ומשולבים זה בזה ולא בכדי מערבב הכתוב ביניהם. זו שיטת רמב"ן המתבססת על מדרש ספרי. ראה דברינו ואכלת ושבעת בפרשה זו בשנה האחרת. אין להפריד בין יבול הארץ המיועד לאדם: דגן, תירוש ויצהר ובין "עשב בשדך" המיועד לבעלי החיים, אומר רמב"ן, הכל שב אל הכל, הכל בונה ומקיים את ואכלת ושבעת "וזהו הנכון". ראה פסחים קיח ע"א שבשעת מחסור ומצוקה האדם אוכל את עשב השדה: "אני וחמורי נאכל באבוס אחד ...".
  22. והדברים מתקשרים לנבואת ירמיהו שמשלבת גם היא את השפע לאדם עם השפע לבהמה, ששניהם גם מביאים וולדות לעולם בזכות השפע החקלאי.
  23. ראה בדומה (וקצת שונה) פירוש אבן עזרא על הפסוק: "מלאתך כנוי לתירוש, ודמעך כנוי ליצהר. והגאון רב סעדיה אמר, כי מלת מלאתך כוללת המלאה מן הזרע והמלאה מן היקב. ואמר, כי דמעך רמז ליצהר, כי כאשר ידרך הזית הוא יורד טפות כמו הדמע. והנה פירש זה הכתוב במקום אחר: והוא ראשית דגנך תירושך ויצהרך (דברים יח ד)". ספר שמות קודם לספר דברים וגם לספר במדבר. אמנם, אין הוא נוקט לשון: דגן תירוש ויצהר שמצינו במקומות רבים בתנ"ך, אבל מזכיר "מלאה" ו"דמעה" (או "דמע") שמבין שניהם, כפירוש רשב"ם, מנחם, אבן עזרא או רס"ג, מצויה השלישייה שלנו.
  24. בפסוק אין את המילה "ישראל" ולא ברור איך השתרבבה הנה.
  25. ופסוק ברור עוד יותר הוא בדברי הימים לב כז-כח בתקופת חזקיהו, שכבר הזכרנו לעיל: "וַיְהִי לִיחִזְקִיָּהוּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד הַרְבֵּה מְאֹד וְאֹצָרוֹת עָשָׂה לוֹ לְכֶסֶף וּלְזָהָב ... וּמִסְכְּנוֹת לִתְבוּאַת דָּגָן וְתִירוֹשׁ וְיִצְהָר וכו' ". ראה פירוש רשב"ם דברים כח ח, על הפסוק בברכה: "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ", מפרש רשב"ם: "באסמיך - באוצרותיך, שיהו מלאים דגן תירוש ויצהר, כדכתיב: וְיִמָּלְאוּ אֲסָמֶיךָ שָׂבָע וְתִירוֹשׁ יְקָבֶיךָ יִפְרֹצוּ: (משלי ג י)". על משקל 'מדרשים קלאסיים' שמעמתים "לשעבר" עם "עכשיו" (לשעבר היה כך וכך, ועכשיו כך וכך, לטוב או לרע), אפשר לומר גם כאן, בצירוף שני מקורות אלה: לשעבר במצרים, הייתם ממלאים דגן תירוש ויצהר בערי המסכנות אשר לפרעה, עכשיו, שתכנסו לארץ משלכם, וביותר בתקופת השפע של שלמה וחזקיהו, תזכו לצבור דגן תירוש ויצהר באסמיכם שלכם. ראה תרגום אונקלוס: "ערי מסכנות – בית אוצרי" ורש"י מסכים. וראה שוב "המסכנות לתבואת דגן תירוש ויצהר" של חזקיהו.
  26. זה פרק הנחמה וההבטחה בעקבות מכת הארבה הגדולה בימי הנביא יואל. ראה שם שהיורה (מורה) ומלקוש ירדו שניהם בניסן.
  27. מה שמחזיר אותנו לקשר לעיל בין "ואכלת ושבעת" ובין "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ", ובפרט לשיטת רש"י שם שהשביעה לא תהיה מריבוי אכילה כמותי אלא "שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעיים", וכאכילתה של רות המואביה ששבעה והותירה והביאה לחמותה אשר בבית. דגן תירוש ויצהר של איכות. ובדור השפע שלנו (לחלק מהאנושות) נחוצה מאד ברכה זו.
  28. הארץ תחילה לגאולה. הארץ היבשה והשוממה נושאת בחובה את הזרעים ואת ייחורי עצי הפרי השואלים ומשוועים לצמוח ולחדש פני האדמה. הארץ פונה לשמים בתחינה לגשם ומרגע שהיא נענית ושבה להצמיח את הדגן התירוש והיצהר, שהם העיקר, הם "חיי האדם", היא עונה את יזרעאל – את זרע ישראל אשר היה נפוץ על פני הארץ ומבקש לשוב ולצמוח. הדגן, התירוש והיצהר שישובו לצמוח בארץ הם שישיבו על שאלתם של ישראל אימתי ואיך תהיה צמיחתם בארצם כמקדם. ראה סיום פירוש מצודות שם: "וזרעתיה לי בארץ - כלפי שהיתה זרועה בארץ אחרת הנה אזרעם בארצם".
  29. בשבועות אלה של נחמה מקופח באופן בולט חלקו של ירמיהו הנביא שהיה עם עם ישראל בשעותיו הקשות, הנביא שיצא לגאול את שדה ענתות כאשר ירושלים במצור וסופה קרוב, הנביא שסירב לרדת לבבל וליהנות ממנעמי השלטון שם, הנביא שעודד את העם להישאר בארץ ולהיצמד אליה גם לאחר רצח גדליהו. הנה גמלנו לו מעט, עוד לפני הפטרת היום השני של ראש השנה.