- ומה הן דרשות 'צריכות' אלה? האמירה הכפולה של אחשורוש לאסתר (אסתר ז ה), דברי איש האלהים לאחאב (מלכים א כ כח), דברי האיש לבוש הבדים אל המלאך (יחזקאל י ב) ועוד שם. אבל למה להפליג רחוק כאשר יש לנו אמירה כפולה בפרשתנו? ראו ויקרא רבה כו ח פרשת אמור: "מהו אמור ואמרת שתי פעמים? אלא באמירה ראשונה אמר לו: "לנפש לא יטמא בעמיו". באמירה שניה אמר לו: אם בא מת מצוה לידיך, היזקק לו". אמירה אחר אמירה, ממנה למדו חכמים את דין מת מצווה - ראו דברינו מת מצווה בפרשה זו. ראו בדף הנ"ל גם את הדין המיוחד של היטמאות הכהן במות אשתו שנלמד גם הוא מפסוק זה. האמירה הכפולה בפסוק זה משמשת בסיס לדרשות שלהלן ולריבוי הקולות בתורה ובבית המדרש. גם דרשה מתי מותר (חובה?) על הכהן להיטמא, היא דרשה טהורה ותתחבר למדרש הבא.
- וצמוד לו הפסוק: "אַתָּה ה' תִּשְׁמְרֵם תִּצְּרֶנּוּ מִן הַדּוֹר זוּ לְעוֹלָם" – שיוצר ניגודיות ברורה עליה מבוססת הדרשה שלהלן. לדרשן טוב מספיקה אסוציאציה קלה של "אמור" בפרשה אשר מזכירה לו את הפסוק "אמרות טהורות" בתהלים, ומשם מתגלגלת הדרשה ובאה ואין מקשים על המדרש. או שמא הדרשה המקורית היא בכלל על הפסוק בתהילים והאסוציאציה היא של מי שקישר אותה לפרשה ולפסוק שלנו. אבל נראה שיש כאן יותר מכך. ראשית, יש בפסוק שלנו אמירה כפולה: "אמור ... ואמרת". פעמיים אמירה - הרי לך "אמרות". ואמנם כך פותחת המקבילה במדרש תנחומא בפרשתנו סימן א אשר מדגיש את האמירה הכפולה: "ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן וגו'. זש"ה אמרות ה' אמרות טהורות וגו', כל מה שהקב"ה מזהיר את ישראל בשביל קדושתן וטהרתן, אמרות ה' אמרות טהורות, אמור אל הכהנים ואמרת אליהם, הרי אמירה שתי פעמים". שנית, הפסוק מדבר על "לא יטמא". לא להיטמא הוא להיות (להישאר) טהור. אז כבר יש לנו "אמרות טהורות" (מיעוט רבים – שניים).
- לא עמד בדיבורו. הבטחות של מנהיגים ופוליטיקאים שאינן מתקיימות, הוא כנראה דבר עתיק יומין ולא המצאה של דורנו ...
- ראו בגמרא ברכות יד ע"א-ע"ב שפסוק זה מירמיהו הוא המקור לכך שאנחנו מחברים את "אמת" של ברכת אמת ויציב עם סוף קריאת שמע "אני ה' אלהיכם", כשיטת רבי יהודה במשנה, ואומרים: "ה' אלהיכם אמת" (ואיננו חוששים שמא יחשבו שכך הוא הפסוק בתורה). ראו גם בירושלמי ברכות פרק א הלכה ה שמקשר את קריאת שמע לעשרת הדברות: "... לא תענה ברעך עד שקר - אני ה' אלהיכם. וכתיב: וה' אלהים אמת. מהו אמת? א"ר אבון: שהוא אלהים חיים ומלך עולם". החיבור של "אמת" ל"ה' אלהיכם" נחוץ על מנת ליצור את המקבילה לדיבר: "לא תענה ברעך עד שקר". (אמת הוא גם חותמו של הקב"ה, ירושלמי סנהדרין פרק א הלכה א). לעצם הדרשה, המדרש לא טורח להביא דוגמאות ולפרש היכן מתקיימות אמרותיו של הקב"ה ועובר מיד לנושא הבא שנראה בסמוך. ואנחנו נשתדל למלא את החסר. ולחיבור של
- עורך המדרש מביא כמקור לדרשה זו שלושה דרשנים, שכל אחד מקפיד לצטט את שם אומרו ועדיין לא באה גאולה לעולם ... אך באה גאולה לחוקרי המדרש הן בשמות הדרשנים שנזכרים והן במנהגם שהקפידו, עד כמה שיכלו, להביא דבר בשם אומרו. ועכ"פ, נראה שדרשה זו הייתה מאד פופולארית ויש לה מקורות רבים, חלקם נראה בגמרא פסחים להלן.
- פסוק זה והפסוק הבא לקוחים מפרשת נח, בחירת החיות לתיבה שכידוע היו שניים מכל סוג חוץ מהחיות הטהורות ("העתידות להיות טהורות לישראל", פירוש רש"י שם), מהן נלקחו שבע. עיקום שמונה אותיות בא מהחשבון של 13-5=. "הטמאה" = 5, "אשר איננה טהורה" = 13, ההפרש, תוספת האותיות = 8.
- לבעלי חיים אלה יש סימן טהרה אחד בלבד. התורה לא מתחילה בסימן הטמא, אלא דווקא בטהור, היינו שהם מעלי גרה. ובחזיר, כפי שהוא ממשיך, הסימן הוא הפוך, הוא מפריס פרסה אבל לא מעלה גרה והתורה מציינת זאת תחילה.
- אמרות טהורות, עפ"י מדרש זה הן להימנע מדיבור מגונה, גם אם זה בדיני והלכה. לומר "לא טהור", לא לומר "טמא". לציין תחילה את הצד \ הסימן הטהור ורק אח"כ את הסימן הפוסל או הטמא. כמו לומר לילד "המעשה שעשית לא היה טוב" ולא "היה רע". ראו הרחבת כל הנושא הזה בתחילת הגמרא פסחים הדנה מדוע המסכת מתחילה במילה "אור": "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ". מקצת מדברי הגמרא נביא להלן.
- וההמשך הוא כמו במדרש ויקרא רבה לעיל. על הוצאת דבר מגונה מהפה, שהיא חמורה בפרט אצל אדם מכובד, ראו מסכת דרך ארץ פרקי בן עזאי פרק א: "ר' אליעזר בן יעקב אומר: אדם נאה ומשובח ומוציא דבר מגונה מפיו, משל למה הדבר דומה? לטרקלין גדולה וביב של בורסקי קבוע בתוכה. כל עובר ושב אומר כמה נאה טרקלין זה, אילמלא ביב של בורסקי קבוע בתוכה, כך אדם נאה ומשובח ומוציא דבר מגונה מפיו". אבל בתחילת דבריה, מדברת הגמרא על יותר מכך, על "לישנא מעליא", היינו לשון מכובדת ומעולה, שהרי אי אפשר לומר שלילה הוא לשון מגונה! אלא שאור הוא לשון נאה יותר.
- וכי בתורה אין המילה טמא? האם היינו כותבים בכל מקום בתורה "לא טהור" במקום "טמא"? אגב, האזכור היחידי של "טמא" בספר בראשית הוא בפרשת דינה, בראשית פרק לד, בהקשר ברור של אונס. בספר שמות אין אזכור של "טמא" בכלל. ספר ויקרא הוא הספר הראשון והעיקרי המכניס מילה זו לשימוש רב. ואחריו, במדבר ודברים.
- כנגד הערך של דיבור נקי שאינו מגונה, עומד הערך לדבר בלשון קצרה ולא להאריך. לפיכך אי אפשר באמת לכתוב "לא טהור" במקום "טמא" בכל מקום (או לא טוב במקום רע וכו'). באה התורה ובמספר מקומות מצומצם כתבה "לא טהור" במקום "טמא", על מנת ללמדנו את הכלל של דיבור בלשון נקיה. (וחכמים בלשונם בגמרא אף למדונו לשון של כבוד - לישנא מעליא). אבל משלמדנו כלל זה, חוזרת התורה ונוקטת בלשון קצרה בכל מקום. ללמדך, שלשון קצרה היא העיקר. ואולי אם נקפיד על לשון קצרה, ממילא נמעט בדיבור וניכשל פחות בדיבור מגונה.
- התרגום לעברית וההוספות בסוגריים, עפ"י פירוש שטיינזלץ.
- אולי לא סתם נקט "גדי" והתכוון לגדי שמשה רץ אחריו שהיה עייף וצמא (שמות רבה ב ב). והתלמיד האחר שאמר "דבר אחר עייף" שהוא בלשון נקייה חזיר, לא ברור אם עורך הגמרא כתב "דבר אחר" והתלמיד אכן אמר "חזיר", או שהתלמיד אמר "דבר אחר" וגם זה דבר מגונה, שהרי תמיד אפשר לחשוב על דוגמא אחרת כפי שעשה התלמיד הראשון. כל אחד, מה בראש שלו ...
- בזה שאמר "אין מוסקין בטהרה", היינו, שאין צורך להקפיד בדיני טומאה וטהרה בשעת המסיק. שהוא או רבי יוחנן בן זכאי מייסד כרם ביבנה אחרי החורבן, או ר' יוחנן בן נפחא מגדולי אמוראי ארץ ישראל, ראש הישיבה בטבריה. עוד שם על שלושה כהנים שכל אחד קיבל חתיכה קטנה מלחם הפנים: "אחד אמר להו: הגיעני כְּפוּל, ואחד אמר: הגיעני כזית, ואחד אמר: הגיעני כזנב הלטאה. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול". ובדף ג ע"ב איך מבשרים בשורות לא טובות בלשון נקייה: "יוחנן חקוקאה נפק לקרייתא, כי אתא אמרו ליה: חיטין נעשו יפות? אמר להם: שעורים נעשו יפות. אמרו ליה: צא ובשר לסוסים ולחמורים! דכתיב: השעורים והתבן לסוסים ולרכש (מלכים א ה) - מאי הוי ליה למימר? - אשתקד נעשו חיטין יפות. אי נמי: עדשים נעשו יפות". וכן שם גם איך רב בן אחיו של רב חייא מבשר לו שהוריו, שהם אחיו של רב חייא אינם עוד בחיים: "רב בר אחוה דרבי חייא ובר אחתיה. כי סליק להתם אמר ליה: אייבו קיים? אמר ליה: אימא קיימת, אמר ליה: אימא קיימת? אמר ליה: אייבו קיים".
- מדרש זה שייך לקבוצת מדרשים נכבדה שמציינת את ראש השנה כיום כפרה (ולא רק יום המלכת הקב"ה) בהסתמך על אדם הראשון שביום זה נסלח לו (חלקית) ולשם כך גם מוקדמת תחילת הבריאה לכ"ה באלול (שהיה ביום ראשון כמובן) ובריאת האדם הייתה היום שישי הוא א' בתשרי (אלול כט ימים) – מה שלא ייתכן בלוח של ימינו. ראו ויקרא רבה כט א בפרשתנו ופסיקתא רבתי מו. אבל עדיין יש לכאורה סתירה בין דבר ה' שניצב ואינו משתנה (שלא כדבריו של מלך בשר ודם) ובין ההנהגה ברחמים. ועל כך ממשיכה הדרשה.
- הפסוק בירמיהו הוא: "וה' אֱלֹהִים אֱמֶת הוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם" והדרשן שציטט בעל פה או מעתיקי המדרש החליפו "אמת" ב"צבאות". בין כך ובין כך, חזרנו למדרש ויקרא רבה בו פתחנו. מדרש דברים רבה לוקח את כל הדרשה לעניין ראש השנה כיום סליחה וכפרה, מאדם הראשון ועד סוף כל הדורות. ונראה שהוא דורש: אמרות ה' מטהרות וכך הוא יכול לשלב בין מלך עולם, שאינו מלך בשר ודם, שמצד אחד דברו לעולם ניצב, איננו משנה דעתו ועומד בדיבורו ומצד שני הוא מלך רחמים שמהפך לזכות, מוחל וסולח. איך? כי "אמרות ה' טהורות". מה התשובה בכך? אפשרות אחת היא דרשת 'אל תקרי' – אל תקרא "טהורות" אלא: "מטהרות". הפוטנציאל של רחמים ותשובה תמיד קיים ואיננו סותר את דבר ה' אשר לעולם ניצב. מה לעולם ניצב? שהוא "אלהים חיים ומלך עולם". וכפי שראינו במדרש בו פתחנו (מדרש ויקרא רבה בהערה 1) את האמירה הכפולה והלכאורה סותרת של "אמור ואמרת". דוד נביא סיוע מהדרשות שהקב"ה מתנחם על הרעה אבל אינו מתנחם על הטובה, בדברינו לא איש אל ויתנחם בפרשת בלק.
- קצרנו מאד בדרשה זו אשר שייכת לפרשת חוקת ולעניין פרה אדומה. והבאנו רק את ראשה ואת סופה הדורש את "כסף צרוף" שבפסוק. ובאמת, דרשה זו עצמה היא כסף צרוף באופן שבו מדרש פסיקתא רבתי מזקק ומצרף, מרחיב ושוזר מחדש את מדרש ויקרא רבה הנ"ל, ומעביר את כל העניין מפרשת אמור ספר ויקרא לפרשת חוקת ספר במדבר. וזה עצמו צרוף בעליל ודוגמה נאה איך מדרש מאוחר בונה על מדרש קדום יותר ולא נותר אלא לפתוח את המדרש שם ולהתבשם ישירות ממנו. ועכ"פ, במהלך זקוק התורה מ"ט פנים (או פעמים) נמתח קו גבול דק מאד בין טהור לטמא כמדרש הבא.
- נראה להסביר קטע זה כך: אילו ניתנה התורה כפסק הלכה חתוך וסגור, לא היה קיום לעולם לימוד התורה והסקת ההלכה על פי דרשות חכמים ומציאות החיים המשתנה והכרעת הרוב. היינו חיים אז בעולם המעשה בלי הלימוד והחידוש, רק עם סיני ובלי עוקרי הרים, והרי: "גדול הלימוד שמביא לידי מעשה". וכבר נדרשנו לאמירה "חתוכה" זו של רבי ינאי בדברינו אחרי רבים להטות והרחבנו עוד בדף התורה לא ניתנה חתוכה .
- הדרשן מבין שההקדמה "וידבר ה' אל משה (לאמר)" שנלוות במצוות רבות, מלמדת שהיה איזה דיבור בין הקב"ה למשה ולא רק ציווי חתוך ופסוק שאין מה לדון אחריו – דיבור שיש לומר אותו ולדון עליו. ראו פירוש פני משה שם בירושלמי שמסביר: "מה טעם וידבר ה' אל משה – ואמר לו כל הדינים התלויים בכל פרשה ופרשה והדרשות הנוטות לכאן ולכאן". היינו שהדיבור כלל את כל השקלא וטריא בבית המדרש ואת כל ה"בעד" ו"נגד" ואפשר שיהיה אסור ואפשר שיהיה מותר וכו'. ראו הקדמת המשנה לרמב"ם מה נאמר למשה ומה נשאר "פתוח".
- המילה ודגלו היא בגימטריא 49. וברור שהוא רומז כאן לפסוק בשיר השירים ב ד: "ודגלו עלי אהבה". ונראה שהקשר הוא יותר מגימטריא סתם. ראו שיר השירים רבה פרשה ב על הפסוק: "רבי אבא בשם ר' יצחק אמר: אמרה כנסת ישראל: הביאני הקב"ה למרתף גדול של יין זה סיני ונתן לי משם התורה שנדרשת מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, מנין ודגלו, ומאהבה גדולה קבלתיה שנא' ודגלו עלי אהבה. רבי יונה אמר: שני חברים שעוסקין בדבר הלכה זה אומר בית אב של הלכה וזה אינו אומר בית אב של הלכה, אמר הקב"ה ודגלו עלי אהבה". הדגל מסמל את הוויכוח ההלכתי בבית המדרש. הדגל כסמל של מאבק והתנצחות? ראו דברינו ודגלו עלי אהבה בשיר השירים.
- האמרות הטהורות כאן הוא תהליך הזקוק והליבון של ההלכה שמסור בידי חכמי כל דור ודור ובמכוון לא נמסר כדבר סגור למשה בסיני. תהליך הטיהור והזיכוך, גם אם פסק ההלכה יהיה "טמא". והעיקר שיסתיים ב"מישרים אהבוך". השווה את האופן בו מדרש פסיקתא רבתי הקודם דורש את הכסף הצרוף והזקוק שבעתיים כמוצר מוגמר, מול הצריפה והזקוק כתהליך הליבון ההלכתי המודגש כאן בירושלמי. עכ"פ, נראה שמדרש ירושלמי זה, המצביע על פתיחות ההלכה ויכולתה להתחדש ולהוות תורת חיים בכל דור, איננו פחות בעוצמתו ממדרשים ידועים כגון "לא בשמים היא" (דברים ל יב, בבא מציעא נט ע"ב), "אלו ואלו דברי אלהים חיים" (עירובין יג ע"ב), "דברי חכמים כדרבנות" (חגיגה ג ע"ב) וכו'; אלא שהוא פחות ידוע ולא זכה, אולי משום שהוא בירושלמי. ונראה שניתן להוסיף לרשימה עוד מקור מהירושלמי פאה פרק ב הלכה ד: "ריב"ל אמר: עליהם ועליהם כל ככל דברים הדברים מקרא משנה תלמוד ואגדה אפי' מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני".
- זה הפסוק שבא בצמוד לפסוק: "אִמֲרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם" ויוצר מעין ניגוד לאמרות הטהורות. את מי יש לשמור ולנצור וממה? מאיזו כלייה כפי שהמדרש ממשיך. ראו גם הפסוק שאחריו החותם את פרק יב: "סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם".
- הדיון על דרישת התורה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, מחזירה אותנו היישר למדרש ויקרא רבה בו פתחנו. לסימן ב שם שאפשר שהיינו צריכים להביאו מיד אחרי סימן א לעיל. לשון הרע הוא ההפך מאמרות טהורות ומדגלו עלי אהבה. הוא גרוע מאמירות של "טומאה". כאשר חולקים חכמים זה על זה עד שלכאורה "נעשים אויבים זה את זה", אבל "אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים" (גמרא קידושין ל ע"ב) - תיפתר כל מחלוקת ותוכרע ההלכה לכאן או לכאן ויקבל הצד שלא נקבעה הלכה כמותו הכל באהבה ובלי מחלוקת, אבל כאשר יש לשון הרע ותלמידי חכמים מחלקים "תארים" ו"מחמאות" ביניהם – הכל מפסידים. יוצאים למלחמתה של תורה ונופלים. עוד על דרישת התורה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, ראו גמרא עירובין יג ע"ב ומסכת סופרים טז ה שמוטיב זה קשור בדמותו של ר' מאיר "שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו" (קשור גם לקשריו עם אלישע בן אבויה?). וראו עוד בגמרא סנהדרין יז ע"א: "אמר רב יהודה אמר רב: אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה. אמר רב: אני אדון ואטהרנו וכו' ". ונראה שזה נושא שראוי לדף בפני עצמו.
- אמרות טהורות וכסף צרוף, יחד עם הנחמדים מזהב, כדבר כולל ומכיל הכל. ראו גם ראש השנה כא ע"ב: "אמר רבי אבהו: אמר קרא: אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים ... חמישים שערי בינה נבראו בעולם, וכולן ניתנו למשה חסר אחד, שנאמר: ותחסרהו מעט מאלהים". ראו פירוש אבן עזרא למשלי פרק ל פסוק ה, דברי אגור בן יקה לאיתיאל: "כל אמרת אלוה צרופה - כענין אמרות ה' אמרות טהורות והם המצות הצרופות כזהב המזוקק ובהם חכמת יראת השם ואין ראוי להתעסק בזולתה, על כן אל תוסף על דבריו אתה איתיאל כענין לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו". ואיתיאל הוא שלמה שבטח בעצמו ואמר: אתי אל ולא אחטא וסופו שחטא. וביקש להבין סוד פרה אדומה ולא הצליח. בכך אנו חוזרים למדרש פסיקתא רבתי לעיל מפרשת חוקת, נכון יותר למדרש במדבר רבה יט ח בראש פרשת חוקת שעליו הרחבנו בדברינו חוקה חקקתי גזירה גזרתי בפרשת חוקת.
- הסיום של הפסוק שם: "כָּל־אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לַחֹסִים בּוֹ:". וכן הוא בדומה בשירת דוד: "הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת ה' צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ" (שמואל ב כב לא, תהלים יח לא).
- זה שאנחנו מספרים.
- כבר הארכנו לדון בפירוש רמב"ן זה, בפרשת קן ציפור, בדיון על טעמי המצוות ובוויכוח שלו עם הרמב"ם, בדברינו על מידות גזירות וטעמי המצוות בפרשת כי תצא. כאן חשוב הפסוק "אמרות ה' טהורות" שרמב"ן מביא בנוסח מדרש ילמדנו (בידינו אין נוסח זה) ונראה ששוב אנו חוזרים לרעיון של אמרות ה' מטהרות. מצרפות מזככות ומטהרות.