טעם במאכלות אסורים

דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ: (ויקרא יא ב).1

אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם: (ויקרא יא מג).2

הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת ה' צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ: (שמואל א כב לא).3

מסכת יומא דף לט עמוד א

תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר: "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא יא מג), אל תקרי "וְנִטְמֵאתֶם" אלא "וְנִטַמְטֶם".4 תנו רבנן: "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם", אדם מטמא עצמו מעט – מטמאין אותו הרבה, מלמטה – מטמאין אותו מלמעלה, בעולם הזה – מטמאין אותו לעולם הבא. תנו רבנן: "והתקדשתם והייתם קדשים (ויקרא יא מד) – אדם מקדש עצמו מעט – מקדשין אותו הרבה, מלמטה – מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה – מקדשין אותו לעולם הבא.5

במדבר רבה פרשה י סימן א

"חכו ממתקים כולו מחמדים" (שיר השירים ה טז) …  רבי חייא בר אבא אמר: בנוהג שבעולם, פועל עושה עם בעל הבית, על ידי שהוא מנבל עצמו בטיט הוא נותן לו שכרו. אבל הקב"ה מזהיר את ישראל ואומר להם: בני, אל תנבלו עצמכם בדבר רע, ואני נותן לכם שכרכם, זהו שכתוב: "אל תשקצו את נפשותיכם … כי אני ה' אלהיכם" (ויקרא יא מג-מד) ["ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכתובת קעקע לא תתנו בכם, אני ה' "] – מהו אני ה'? נאמן אני לשלם מתן שכר על כך. אתמהה! הוי: "כולו מחמדים".6

משך חכמה דברים פרק ו

ובתים מלאים כל טוב. אפילו קדלי דחזירי הותר בשבע שכבשו וכו'. לכן מסיק (פסוק יב) "הישמר לך", כי טבע הדברים האסורים שמטמטם את הלב, וכמו שכתוב (ויקרא יא, מג) "ונטמתם בם", ואפילו אם אוכלן בהיתר. ולכן יחלל שבת לחולה ולא יאכילנו נבילה.7

בראשית רבה פרשה מד סימן א

"אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר: אל תירא אברם, אנכי מגן לך" (בראשית טו א) – "האל תמים דרכו אמרת ה' צרופה מגן הוא לכל החוסים בו" (שמואל ב כב לא). אם דרכו תמים, הוא על אחת כמה וכמה! רב אמר: לא נתנו המצוות אלא לצרוף בהם את הבריות. וכי מה איכפת לו להקב"ה מי ששוחט מן הצואר ומי ששוחט מן העורף? הוי: לא נתנו המצוות אלא לצרוף בהם את הבריות.8

מדרש תנחומא פרשת שמיני סימן ח

תפש הקב"ה כל מין ומין והראה לו למשה וא"ל: זה אכול וזה לא תאכל, שנאמר: "זאת החיה אשר תאכלו וזה אשר לא תאכלו" …9 שאמר לו: הזהר את ישראל שלא לאכול דברים טמאים. שלא יטעך יצרך לומר שכל דברים טובים אסר הקב"ה לישראל. אמר הקב"ה: כל מה שאסרתי לך התרתי לך כנגדו. כיצד? אסרתי לך דם נדה, התרתי לך דם בתולים. אסרתי לך את הדם, התרתי לך את הכבד שכולו דם. אסרתי לך את החזיר, התרתי לך את הדג ששמו שיבוטא שהוא דומה לחזיר. אסרתי לך אשת איש, התרתי לך גרושת איש. אסרתי לך נכרית, התרתי לך אשת יפת תואר. אסרתי לך אשת אח, התרתי לך יבמה לאחר מיתתו בלא בנים, שנאמר (דברים כה) יבמה יבוא עליה. אסרתי לך כלאים, התרתי לך סדין בציצית. אסרתי לך חלב בהמה, התרתי לך חלב חיה. א"ר ביסנא בשם רבי חייא: כל מה שאסר הקב"ה בבהמה התיר בחיה וכל מה שאסר בחיה התיר בעוף, ואת שאסר בעוף התיר בדג. כיצד? אסר חלב בבהמה התיר חלב חיה, אסר גיד הנשה בחיה והתיר אותה בעוף, אסר בעוף הדם התיר אותה בדג.10

וכל כך למה? כדי שיתן שכר טוב לישראל שמשמרין את המצות, לכך נאמר (תהלים יח) האל תמים דרכו, שכל דרכיו של הקב"ה תמימות הן. וכי מה איכפת לו להקב"ה בין ששוחט את הבהמה ואוכל או אם נוחר ואוכל? כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו? או מה איכפת לו בין אוכל טהורות לאוכל נבלות? אמר שלמה: "אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִשָּׂא" (משלי ט יב) – הא לא נתנו המצות אלא לצרוף בהן את הבריות וישראל, שנאמר: "כל אמרת ה' צרופה", למה? שיהא מגן עליך, שנאמר: "מגן הוא לכל החוסים בו". הוי אומר: "זאת החיה אשר תאכלו".

ויקרא רבה פרשה יג סימן ג

"כל אמרת אלוה צרופה מגן הוא לחוסים בו" (משלי ל ה) – רב אמר: לא נתנו המצות לישראל אלא לצרוף בהן את הבריות. וכל כך למה? "מגן הוא לכל החוסים בו". א"ר יודן ברבי שמעון: בהמות ולויתן הן קִינֵיגִין של צדיקים לעתיד לבוא.11 וכל מי שלא ראה קניגין של אומות העולם בעוה"ז, זוכה לראותה לעוה"ב. כיצד הם נשחטים? בהמות נותן ללויתן בקרניו וקורעו, ולויתן נותן לבהמות בסנפיריו ונוחרו. וחכמים אומרים: זו שחיטה כשירה היא? ולא כך שנינו: "הכל שוחטין ובכל שוחטין ולעולם שוחטין, חוץ ממגל קציר והמגירה והשיניים והציפורן מפני שהן חונקים"?! אמר רבי אבא בר כהנא: אמר הקב"ה: תורה מאתי תצא" (ישעיה נא ד) – חידוש תורה מאתי תצא.12 אמר רבי ברכיה בשם רבי יצחק: אריסטון עתיד הקב"ה לעשות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבוא וכל מי שלא אכל נבלות וטריפות בעולם הזה, זוכה לאכול בעולם הבא.13 זהו שכתוב: "חלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו" (ויקרא ז כד) – בשביל שתאכלו ממנו לעתיד לבוא. לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם: "זאת החיה אשר תאכלו".

אחרית דבר: נראה ששלוש דרשות אלה, בעיקר המוטיב "לא נתנו המצוות אלא לצרוף בהם את הבריות", מציגים תפיסה אלטרנטיבית לגישת "ונטמתם". אין באיסורי התורה שום דבר ש"בטבע", שום דבר מדעי: פיסי או ביולוגי (אולי פסיכולוגי). רק מצוות הקב"ה שברצותו מצווה כך, וברצותו מצווה כך, ויש אפילו מצוות שלכאורה סותרות, והיום כך ולעתיד לבוא אפשר שאחרת. ונשאיר לדולי המים להציע הצעותיהם בנושא זה ולהשלים העניין. נשמח לקבל תגובות והרחבות.

שבת שלום

מחלקי המים

עדכון אחרון: 22/01/2017

הערות שוליים

  1. כך נפתחת פרשת הבהמות והחיות המותרות והאסורות לאכילה (מה שמכונה בספרות ההלכה ובמסגרת רחבה יותר מאכלות אסורים). ומסתיימת בפסוק: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל". וחוזרת ונשנית הפרשה בספר דברים פרק יד, פרשת ראה.
  2. בסיום הפרשה בא פסוק זה שדרשות רבות נתלו על שני חלקיו: "בל תשקצו", "ונטמתם בם" ואחריו פסוקים החוזרים ומדגישים את חשיבות ההקפדה על מאכלות אסורים: "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי". כבר מפסוקים אלה אפשר להתרשם שיש במאכלות ובעלי החיים האסורים משהו מהותי-פנימי (אימננטי) שגורם לטומאת הנפש. משהו בסיסי רע.
  3. פסוק משירת דוד אשר חוזרת כידוע בתהלים יח. ובספר משלי ל ה מצאנו מקבילה: "כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לַחֹסִים בּוֹ". מה לו ולפרשתנו?
  4. כפשוטו (ראה רש"י, אבן עזרא ועוד), חסרה במילה "ונטמתם" אל"ף, כפי שמצאנו במקומות אחרים בתורה וצ"ל "ונטמאתם". והגמרא במסכת שבת (צ ע"ב) אף לומדת מפסוק זה את טומאת הגוויה, שבאה עקב אכילת דבר טמא. אבל הדרש מנצל חסר אל"ף זו לומר לנו שיש במאכל האסור עצמו שגורם לטמטום הגוף, הנפש או שניהם. גמרא זו היא מקור לדרשות ופרשנויות רבות שמפתחים את הרעיון שבאכילת מאכל אסור יש השפעה פיסית ממש על גוף האדם ו\או פסיכולוגית בנפשו. כגון זו שבפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בפרשתנו: "ונטמתם - מלמד שהטומאה מטמטמת את הדעת ומרבה (פושפשות) באדם. והטהרה והקדושה משרה בו באדם רוח הקודש". ובפירוש אבן עזרא על הפסוק: "אל תשקצו את נפשותיכם - להיותם מטונפות ומגואלות. ולא תטמאו בהם - כי ידוע כי הגוף הנאכל ישוב בשר בגוף האוכל". ואולי כתוצאה מכך, זכו דיני כשרות בהררי חומרות וגדרים ולתשומת לב יתר בהשוואה לדינים ומצוות אחרות. וכאמירה המיוחסת לחזון איש שיש מצוות שנולדו עם מזל ויש מצוות שנולדו בלי מזל – וזו, עם מזל. וכמאמר בעלי המוסר: אדם מקפיד מאד על מה שהוא מכניס לפה ולא כל כך על מה שהוא מוציא מהפה.
  5. הדרשה ממשיכה גם לפסוקים המציינים את ההפך מהטומאה והטמטום – את הקדושה והקשר למקור הקדושה – הקב"ה. לא רק על דרך השלילה, כי אם גם על דרך החיוב. מעין מקדמה לפרשת קדושים שבהמשך הספר. ראה שם עוד פיסקה אחת לפני שהבאנו: "אמר ריש לקיש: מאי דכתיב: אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן (משלי ג לד). בא לטמא - פותחין לו, בא לטהר - מסייעין אותו. תנא דבי רבי ישמעאל: משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון, בא למדוד נפט, אומר לו: מדוד אתה לעצמך. בא למדוד אפרסמון, אומר לו: המתן לי עד שאמדוד עמך, כדי שנתבסם אני ואתה". מי שבא לטמא, פותחים לו את הדלת ומאפשרים לו, שהרי יש בחירה חופשית. אבל מי שבא לטהר ולהיטהר, לא רק פותחים לו את הדלת, אלא מזמינים אותו פנימה ומסייעים לו. והקב"ה משתתף עימו.
  6. ובהמשך המדרש שם גם הקשר לכבוד השבת: "ואת שבתותי קַדֵשׁוּ (יחזקאל כ כ) - במה את מקדשו? במאכל ובמשקה ובכסות נקיה". גלשנו כאן לנושא קצת אחר של רצון התורה לראות את האדם נוהג בעצמו כבוד, ניקיון וטהרה, שהם ערך בפני עצמם ובנוסף, גם יקבל שכר מגבוה. האדם מצווה לשמור על צלם אלהים שבו, גם בחיצוניות ובמראה. מה שחשוב לנו כאן, היא ההשוואה של אכילת מאכלות אסורים למי שמנבל עצמו בטיט, נודף ריח נפט ודומה למי שפוצע עצמו פיסית ונותן בבשרו שרט או קעקוע.
  7. משך חכמה (ואחרים) מתלבט בשאלה איך הותר לבני ישראל לאכול כל דבר בשבע השנים שכבשו את ארץ ישראל בכניסתם לארץ בימי יהושע (גמרא חולין יז ע"א) אם המאכל האסור אכן מטמטם את גוף האדם ו\או נשמתו? תשובתו היא שלפיכך כתוב שם "הישמר לך", לומר לך שגם אם הותר הדבר, אין להגזים בכך ולהסתפק במינימום ההכרחי. וכסיפור על החפץ חיים שהתיר ליהודי שהתגייס לצבא הרוסי (הפולני?) לאכול מאכלות אסורים מטעם פיקוח נפש, אך הוסיף: "אבל את העצמות אל תלקק". ראה איך משך חכמה פוסק להלכה שאם יש לנו אפשרות להאכיל חולה בשבת מאכל אסור או להדליק אש ולחמם אוכל כשר, עדיפה האפשרות השנייה, הגם ששבת חמורה יותר, שהיא באיסור סקילה ומאכלות אסורים הם איסור מלקות. מעניין אם אכן כך להלכה, כולל איסורי אכילה מדרבנן. לעניינינו, רק רצינו להראות עוד דוגמא של "ונטמתם".
  8. למוטיב "אמרת אלוה צרופה" נזקקנו כבר מספר פעמים. ראה דברינו אמרות טהורות בפרשת אמור וכן אסרתי לך התרתי לך בפרשת ראה, ולהלן כמובן בדף זה. ועדיין, נראה שיש עוד מקום להקדיש דף מיוחד למוטיב חשוב זה שנזכר גם במדרש וגם בספרות מחשבת ישראל פעמים רבות. מקור המוטיב באבות, באברהם דווקא, קשור ל"מגן" שבפסוק המחבר את ה"מגן" של אברהם, אבל יש לו השלכות לעניין טעמי המצוות והשאלה אם יש או אין 'סיבות טבע' והיגיון במצוות. ראה דברינו קיימו האבות את התורה בפרשת תולדות.
  9. בקטע שהשמטנו כאן, עורך המדרש השוואה עם אדם הראשון, שכמו שבשעת הבריאה הקב"ה העביר לפניו את בעלי החיים והוא נתן להם שמות (ראה בראשית רבה יז ד, מובא בדברינו מקרא שמות במקרא בפרשת ויצא), כך מעביר הקב"ה כעת את החיות והבהמות לפני משה ואומר לו "זאת החיה אשר תאכלו וזה אשר לא תאכלו: "ומה אם אדם הראשון העביר הקב"ה את כל הבריות לפניו, משה שהקב"ה מבקש שיזהיר את ישראל על הטהרות ועל הטמאות אתה תמה שהראה לו הקב"ה כן?". מה יכול להיות משותף מעבר לפעולה הפיסית של העברת החיות?
  10. ראה מוטיב דומה במכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה ז, לגבי אמירות לכאורה סותרות של התורה: "זכור ושמור, שניהם נאמרו בדיבור אחד. מחלליה מות יומת (שמות לא יד), וביום השבת שני כבשים (במדבר כח ט), שניהם בדיבור אחד נאמרו. ערות אשת אחיך (ויקרא יח טז) ויבמה יבוא עליה (דברים כה ה), שניהם נאמרו בדיבור אחד. לא תלבש שעטנז, (דברים כב יא)  וגדילים תעשה לך (דברים כב יב), שניהם נאמרו בדיבור אחד. מה שאי איפשר לאדם לומר כן, שנאמר: אחת דבר אלהים שתים זו שמענו (תהלים סב יב), ואומר: הלא כה דברי כאש נאם ה' (ירמיה כג כט). וכבר זכינו כאמור להרחיב בנושא זה בדברינו אסרתי לך התרתי לך בפרשת ראה.
  11. קניגין הוא ציד והתגוששות של חיות בזירה, מהשעשועים האהובים על "המלכות".
  12. במהדורת וילנא וכן בילקוט שמעוני הנוסח כאן הוא: "אמר הקב"ה: תורה חדשה מאתי תצא - חידוש תורה מאתי תצא". וראה עוד אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עקיבא, רבי עמוד 414: "עתיד הקב"ה להיות יושב בגן עדן ודורש וכל הצדיקים יושבים לפניו וכל פמליא של מעלה עומדים על רגליהם, מימינו של הקב"ה חמה עם מזלות ולבנה וכל הכוכבים משמאלו, והקב"ה דורש להם טעמי תורה חדשה שעתיד הקב"ה ליתן להם ע"י משיח".
  13. אריסטון היא סעודה. נראה שמדרש זה הוא המקור לכל האמירות על הצדיקים שיושבים בגן העדן ומבקשים לאכול דג כי הם לא סומכים על השחיטה של הקב"ה ...