פרשות השבוע

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: (דברים כב ו ז).¹

 

מסכת ברכות דף לג עמוד ב – גזירות הקב"ה

האומר על קן צפור יגיעו רחמיך …. משתקין אותו. מאי טעמא? … חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר: מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזרות.²

תוספות מגילה דף כה עמוד א – פיוט הקליר על אותו ואת בנו

מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים והן אינם אלא גזירות – קשה להר"ר אלחנן על מה שיסד הקליר בקדושתא שאנו אומרים ביום ב' של פסח צדקו אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, דמשמע שרוצה לומר שהקב"ה חס על אותו ואת בנו והוא אינו אלא גזירה.³

מורה נבוכים חלק שלישי פרק מח – צער בעלי חיים

כי אין הבדל בין צער האדם בכך וצער שאר בעלי החיים, כי אהבת האם וחנינתה על הבן אינו תוצאה של ההגיון אלא פעולת הכוח המדמה המצוי ברוב בעלי החיים כמציאותו באדם … ואל תקשה עלי באומרם ז"ל: האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו. כי זו אחת משתי סברות … ואנו מחזיקים בסברה השנייה.⁴

רמב"ן דברים כב פסוק ו – המשך של איסור שחיטת אב ובן

"כי יקרא קן צפור לפניך" – גם זו מצוה מבוארת מן "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד".⁵ כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה ולעקור המין … ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף, כאילו יכרית המין.⁶

וכן מה שאמרו לפי שעושה גזרותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות, לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעות בבעלי נפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכינו, שאם כן היה אוסר השחיטה! אבל טעם המניעה, ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזריים מאד. ומפני זה אמרו: טוב שבטבחים שותפו של עמלק (קידושין פב ע"א). והנה המצוות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמים עליהן, אבל גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המידות הטובות.⁷

רמב"ן ויקרא יט יט – על מצוות כלאים

"את חקותי תשמרו" – ואלו הן: "בהמתך לא תרביע כלאים" וגו', חוקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר, לשון רש"י. ולא הזכירו רבותינו שיהיה הטעם נעלם ושיהיו יצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם, אלא בלבישת שעטנז, לא בכלאי הבהמה: ואין הכונה בהם שתהיה גזרת מלך מלכי המלכים בשום מקום בלא טעם, כי כל אמרת אלוה צרופה (משלי ל ה).⁸ רק החוקים הם גזירת המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם לעם, ואין העם נהנים בהם אבל מהרהרין אחריהם בלבם ומקבלים אותם ליראת המלכות, וכן חוקי הקב"ה הם הסודות אשר לו בתורה שאין העם במחשבתם נהנים בהם כמשפטים, אבל כולם בטעם נכון ותועלת שלימה.⁹

ספר החינוך מצוות שילוח הקן תקלז – מה שנשיג ומה שלא נשיג

ומן השורש הזה אמרו זכרונם לברכה שהאומר בתפילתו: רחמנו שאתה המרחם כי על קן צפור יגיעו רחמיך שמשתקין אותו … ואמרו בטעם זה בגמרא שם מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות. ואין העניין לומר שאין הקב"ה מרחם חלילה, שהרי הוא נקרא רחום. ואמרו זכרונם לברכה: מה הקב"ה רחום אף אתה היה מרחם (שבת קלג ע"ב). אבל כוונתם לומר שאין מדת הרחמנות בו חלילה כמו בני אדם שהרחמנות בהם מוכרח בטבעם ששם בהם הבורא ברוך הוא. אבל הרחמנות אליו מחפצו הפשוט שחייבה חכמתו לרחם מפני שהיא מידה טובה …

והנה הארכתי לך בני על זה להעיד על כל שרשי ספרי, עדים נאמנים¹⁰ שני עמודי עולם חכמים גדולים ונבונים … כי יש במצוות התורה טעם לבני האדם …ואם אמנם יש מצוות שלא השגנו בטעמם … לא נמנע ממנו מהגיד בהן כל אשר נשיג למצוא … וזה דרכי בכל שיחתי בספרי זה…¹¹

דברים רבה ו א בפרשתנו – רחמי הקב"ה על כל החי

ולמה התינוק נימול לשמונה ימים? שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין לו, עד שיהא בו כוחו. וכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה. מנין? שנאמר: "והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן" (ויקרא כב כז). ולא עוד, אלא שאמר הקב"ה: "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (שם כח'). וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה, כך נתמלא רחמים על העופות.¹² מנין? שנאמר: "כי יקרא קן צפור לפניך… לא תקח האם על הבנים".¹³

תנחומא (בובר) פרשת נח סימן ז – ורחמיו על כל מעשיו

אדם עולה לספינה ועמו בהמה. ואם עמד סער בים מה הם עושין? משליכין את הבהמה לים ומקיימין את האדם. לפי שאינן מרחמין על הבהמה כשם שמרחמין על האדם. אבל הקב"ה אינו כן, שכשם שהוא רחמן על האדם, כך מרחם על הבהמה. תדע לך שהוא כן, שבשעה שבקש הקב"ה לאבד עולמו בדור המבול בשעה שחטאו, שקל את האדם כנגד הבהמה, שנאמר: "ויאמר ה' אמחה … מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים" (בראשית ו ז). וכשבא להתרצות כשם שנתרצה לבני אדם וריחם עליהם, כך ריחם לבהמה. ממה שקראנו בענין: "ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה".¹⁴

ויקרא רבה כז יא – יודע צדיק נפש בהמתו

"ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". אמר ר' ברכיה בשם ר' לוי: כתיב: "יודע צדיק נפש בהמתו"  (משלי יב י). "יודע צדיק" – זה הקב"ה, שכתוב בתורתו: "לא תקח האם על הבנים" (דברים כב ו). "ורחמי רשעים אכזרי" – זה סנחריב שכתוב בו: "אם על בנים רוטשה" (הושע י יד). דבר אחר: "יודע צדיק נפש בהמתו" – זה הקב"ה שכתוב בתורתו: "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו". "ורחמי רשעים אכזרי" – זה המן הרשע דכתיב: "להשמיד להרוג ולאבד" (אסתר ג יג).¹⁵

במדבר רבה יט כו פרשת חקת – מצוות ב"כי יקרא"

ולא פקדה התורה לרדוף אחר המצות, אלא: "כי יקרא קן צפור לפניך", "כי תפגע שור אויבך" (שמות כג ד), "כי תראה חמור שונאך" (שם ה), "כי תחבוט זיתך" (דברים כד כ), "כי תבצור כרמך" (שם כא), "כי תבוא בכרם רעך" (שם כג כה) – אם באו לידך, אתה מצווה עליהם, ולא לרדוף אחריהם; אבל השלום: "בקש שלום" – במקומך "ורדפהו" – במקום אחר.¹⁶

בבא מציעא דף קטו עמוד א – דורשים או לא דורשים "טעמא דקרא"¹⁷

משנה. אלמנה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה – אין ממשכנין אותה, שנאמר: "ולא תחבל בגד אלמנה" (דברים כד יז).¹⁸ גמרא: תנו רבנן: אלמנה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה – אין ממשכנין אותה, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: עשירה – ממשכנין אותה, ענייה – אין ממשכנין אותה, שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה.¹⁹

למימרא דרבי יהודה לא דריש טעמא דקרא, ורבי שמעון דריש טעמא דקרא? והא איפכא שמעינן להו, דתניא: ולא ירבה לו נשים, רבי יהודה אומר: מרבה הוא, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. רבי שמעון אומר: אפילו אחת והיא מסירה את לבו הרי זה לא ישאנה, אם כן מה תלמוד לומר ולא ירבה לו נשים – אפילו כאביגיל!²⁰

– לעולם רבי יהודה לא דריש טעמא דקרא, ושאני הכא דמפרש קרא, ולא ירבה לו נשים ולא יסור, מאי טעמא לא ירבה לו נשים – משום דלא יסור. – ורבי שמעון: מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא – לכתוב רחמנא לא ירבה ולא בעינן לא יסור, ואנא ידענא: מאי טעמא לא ירבה – משום דלא יסור, לא יסור דכתב רחמנא למה לי? אפילו אחת ומסירה את לבו – הרי זה לא ישאנה.²¹

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים 1: לנושא טעמי המצוות מקדיש הרמב"ם חלק ניכר ממורה הנבוכים חלק ג. ראו הפתיחה בפרק לא על אנשים "שקשה להם מתן טעם למצווה מהמצוות" ומעדיפים "שלא תושכל לציווי ולאיסור כל משמעות" (התרגום עפ"י מיכאל שוורץ"). ראו בפרט פרקים לה – מט, בהם טעמי המצוות מסודרים עפ"י ספר היד החזקה וחלוקתו לארבעה עשר ספרים.

מים אחרונים 2: דף זה היה בין הראשונים לכתיבתנו. בינתיים, נדרשנו לנושא טעמי המצוות, בעקיפין או במישרין, גם בדפים נוספים שהזכרנו בהערות השוליים: כי יקרא קן ציפור לפניך בפרשה זו, אותו ואת בנו בפרשת אמור, חוקה חקקתי גזירה גזרתי בפרשת חוקת, וטעם במאכלות אסורים בפרשת שמיני.