גדול כבוד הבריות

מכילתא דרבי ישמעאל משפטים – מס' דנזיקין פרשה יב

אמר רבי מאיר: בוא וראה כמה חביבה מלאכה לפני מי שאמר והיה העולם. שור שיש לו מלאכה משלם חמשה, שה שאין לו מלאכה משלם ארבעה. רבי יוחנן בן זכאי אומר: הקב"ה חס על כבודן של בריות. שור לפי שהוא הולך ברגליו משלם חמשה, שה לפי שהוא טוענו על כתפו משלם ארבעה.1

מסכת ברכות דף יט עמוד ב

אמר רב יהודה אמר רב: המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק, מאי טעמא? "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" (משלי כא ל) – כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב.2

תא שמע: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. ואמאי? לימא: אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'! – תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו ד"לא תסור" (דברים יז ). אחיכו עליה: לאו דלא תסור דאורייתא היא! אמר רב כהנא: גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה, כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור, ומשום כבודו שרו רבנן.3

היה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת, יכול יחזור ויטמא? אמרת: לא יטמא … אבל מטמא הוא למת מצוה.4

"והתעלמת מהם" … הא כיצד? אם היה כהן והיא בבית הקברות, או היה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכתו מרובה משל חברו …5

שבת דף צד עמוד ב

ההוא שכבא דהוה בדרוקרא, שרא רב נחמן בר יצחק לאפוקיה לכרמלית (מת אחד שהיה בדרוקרא (שם מקום), התיר רב נחמן להוציאו לכרמלית בשבת … גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה.6

תלמוד ירושלמי מסכת נזיר פרק ז דף נו עמוד א

מהו שיטמא אדם לכבוד הרבים? תני: היו שני דרכים מתאימות אחת רחוקה וטהורה ואחת קרובה וטמאה, אם היו הרבים הולכין ברחוקה הולך עמהן ואם לאו הולך בקרובה מפני כבוד הרבים. עד כדון בטומאה שהוא מדבריהן ואפילו בטומאה שהוא מדבר תורה? מן מה דאמר רבי זעירא: גדול כבוד הבריות שדוחה למצוה בלא תעשה שעה אחת, הדא אמרה ואפילו בטומאה שהיה מדבר תורה.7

ספרי דברים פיסקא קצב ד"ה מי האיש

"מי האיש הירא ורך הלבב", "ויספו השוטרים" – למה נאמרו כל הדברים האלו? שלא יהו ערי ישראל נשמות כדברי רבן יוחנן בן זכיי. בוא וראה כמה חס המקום על כבוד הבריות מפני הירא ורך הלבב, כשהוא חוזר יאמרו שמא בנה בית שמא נטע כרם שמא ארס אישה. וכולם היו צריכים להביא עדותם חוץ מן הירא ורך הלבב שעדיו עמו.8

מחזור ויטרי סימן יט

"וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות" (שמואל א א יג). מכאן למתפלל שתהא תפלתו בלחש. וממי למדה לעשות כן? מן הקב"ה: "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" (ויקרא ו יח). מפני כבוד הבריות. שהעולה באה בנדבה. והחטאת באה על חטא. ואם היה מקום מיוחד לשחוט את החטאת ידעו הכל שבחטאת היא זו וילבינו פניו שלזה. אבל כשנשחט החטאת במקום העולה, כסבורין שהיא עולה ולא ידעו בחטאו של זה. אמרה חנה: כיון שהקב"ה חס על כבוד הבריות אף אני צריכה לחוש ולהתפלל שמונה עשרה בלחש שבהן אדם מתודה על חטאיו ולא ישמע חברו. אבל שאר תפילות שאינן של ווידוי כגון ברכות שלפני קרית שמע ושל אחריה אין צריך לומר בלחש.9

במדבר רבה, פרשת בלק, כ יד

"ההסכן הסכנתי לעשות לך כה" –  חס הקב"ה על כבודו של אותו רשע שלא יאמרו זו היא שסילקה את בלעם … להודיעך שחס הקב"ה על כבודן של בריות ויודע צרכן וסתם פי הבהמה. שאילו היתה מדברת לא היו יכולין לשעבדה ולעמוד בה, שזו הָטִפֶּשֶׂת שבבהמות וזה חכם שבחכמים, כיון שדברה לא היה יכול לעמוד בה.10

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: ראה מסכת קידושין לב ע"ב: "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק שהיו מסובין בבית המשתה בנו של רבן גמליאל, והיה רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם … אמר להם רבי צדוק: עד מתי אתם מניחים כבודו של מקום ואתם עוסקים בכבוד הבריות? …" ראה שם. האם סיפור זה קשור לענייננו או לא?

 

עדכון אחרון: 19/12/2016

הערות שוליים

  1.  היגיון כלכלי\חינוכי היה אולי מחייב גישה הפוכה של עונש פרוגרסיבי. שור שעולה ממון רב יותר, ישלם עליו פי ארבעה ואילו שה שמחירו זול יותר ישלם עליו פי חמישה. ולא הוא, משמע שיש כאן איזה מסר שהתורה רוצה ללמדנו. לפי ר' מאיר המסר הוא חשיבות העבודה והמלאכה. העונש על השה – פי ארבע – הוא העונש הראוי; ולגבי השור, הטרקטור של ימיהם, החמירה התורה שכן גניבתו משביתה את כל מלאכת השדה והבית. לפי ר' יוחנן, העונש על השור – פי חמישה – הוא העונש הראוי; ולגבי השה הקלה התורה לפי שהגנב כבר קיבל עונש מסוים כאשר סחב את השה על גבו והתבזה.
  2.  הפסוק: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" הלקוח מספר משלי והכלל הנובע ממנו: "במקום שיש חלול הי אין חולקים כבוד לרב" (שכאשר מעומת מול כלל אליטיסטי אחר שאסור להורות הלכה בפני רבו - גובר עליו, ראה פרשת פנחס) פירושם, שאדם צריך למחול על כבודו, גם בפרהסיה, על מנת להקפיד על מצוות התורה. דווקא הרמב"ם החמיר מאד בעניין (הלכות כלאים י כט), אפילו לקרוע ולהוריד בכוח מחברו, אבל הרא"ש ואחרים מגבילים ומקילים בדרישה זו, כפי שמובא בשו"ת יביע אומר: "דוקא המוצא כלאים בבגדו ... צריך לפשטו אפילו בשוק, אבל אם אדם רואה כלאים דאורייתא בבגדי חברו, והלובש כלאים אינו יודע, אין לומר לו בשוק עד שיגיע לביתו דמשום כבוד הבריות ישתוק ולא יפרישנו משוגג". וכמובן הכל מדובר בבגד עליון.
  3.  כאן מעמתת הגמרא את הכלל "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' " עם הכלל הנגדי "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה". לאחר כל השקלא וטריא, מסקנת הגמרא היא שיש להבחין בין איסור תורה, שם גובר הכלל "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' " ובין איסורי חכמים (דרבנן) בהם גובר הכלל "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה". ה"לא תעשה" שנדחה מפני כבוד הבריות הוא הציווי "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" (דברים יז א) שהוא אמנם כתוב בתורה אבל תוקפו ההלכתי הוא תקנות חכמים שתוקנו על בסיסו (נר חנוכה למשל, שבת כג ע"א) ולא דין תורה ממש. ובעניין "לא תסור" כבסיס לתקנות דרבנן נחלקו גדולי עולם (הרמב"ם ספר המצוות שורש א והשגות הרמב"ן שם) והסתמכו גם על הסוגיה שלנו בפרט על משמעות הפיסקה "כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור". וזה נושא נכבד שיש לדון עליו בפעם אחרת (פרשת שופטים). בינתיים, ראה דברינו ככל אשר יורוך וכן על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שם.
  4.  העימות כאן הוא בין קיום מצוות הפסח (או מילה) ובין הטיפול במת מצווה (מת שאין מי שיתעסק בקבורתו) שזה נחשב "כבוד הבריות" (כבוד הנפטר). ראה רש"י שם: "אבל מטמא הוא למת מצווה – והוא כבוד הבריות ודוחה דבר תורה". מסקנת הגמרא שם היא שמת מצווה הוא מקרה מיוחד (ראה דברינו מת מצוה בפרשת אמור) ובשאר המקרים נשאר הכלל שנקבע לעיל שכבוד הבריות דוחה דברי חכמים אך לא דברי תורה. אבל מהמשך דברי הגמרא משמע שיש עוד דברים מהתורה שנעקרים מפני כבוד הבריות ומסיבות אחרות בתנאים מסוימים. כדברי רש"י שם: "דברים רבים התירו לעקור דבר תורה מפני סייג ומפני כבוד הבריות, היכא דאינו עוקר דבר במעשה ידים אלא יושב במקומו ודבר תורה נעקר מאליו, כגון תקיעת שופר ולולב בשבת, וסדין בציצית". ראה גם תוספות ושטיינזלץ שם.
  5.  מצד אחד התורה מצווה עלינו לסייע למי שאיבד דבר מה או נמצא במצוקה בדרך ("לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך" – דברים כב א ובפרשתנו: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו" - שמות כג ה) ומצד שני התורה לא מטריחה אנשים שמצבם או כבודם אינו מרשה להם, להתעסק בדברים ארציים כאלה. לפי מסקנת הגמרא, שוב מדובר במקרה מיוחד שהתורה עצמה מכירה בו ("והתעלמת", "וחדלת") שאינו משנה את הכלל שקבענו. בנוסף, פה יש גם עניין של הפסד כספי בלבד ואין לכאורה סיבה שאדם יבזה עצמו רק בשביל מניעת הפסד כספי לחברו ובודאי שאינו צריך להוציא ממון לשם כך (לשכור פועלים שיחפשו את אבדת חברו למשל). אבל להלכה פסק הרמב"ם: "ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין, אפילו היה הנשיא הגדול וראה בהמת חבירו רובצת תחת משאה של תבן או קנים וכיוצא בהן, פורק וטוען עמו" (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יג הלכה ג-ד). וכבר הארכנו בנושא והתעלמת – פעמים שאתה מתעלם בפרשת כי תצא.
  6.  ראה שם פרטי המקרה והדגש ששוב מדובר באיסור חכמים (הוצאה בשבת לרשות כרמלית). בסה"כ מוזכר העיקרון של "גדול כבוד הבריות" בתלמוד במפורש שש פעמים: גמרא זו בשבת, הגמרא בברכות הנ"ל, מסכת מגילה ג ע"ב, עירובין מא ע"ב, מנחות לז ע"ב ושבת פא ע"ב. במקור האחרון משמע שיש מקרים שבהם גם איסור דרבנן לא נדחה מפני כבוד הבריות וכן משמע במקומות נוספים (תוספות שבת צד ע"א).
  7.  מהירושלמי עולה בברור שבמקרים מסוימים כבוד הבריות דוחה גם איסור מהתורה והוא בניגוד לגמרא בברכות בבלי דף יט ע"ב (בקטע שלא צטטנו, ראה שם) שמגבילה רק לאיסורי דרבנן. ראה רש"י שהבאנו בסוף הערה 4 לעיל. אגב הביטוי "כבוד הרבים" הוא ייחודי לירושלמי (הוא מופיע בבבלי רק פעם אחת ובהקשר אחר לגמרי של ניחום אבלים, ראה מועד קטן כא ע"ב)  – האם לשינוי לשון זה יש משמעות? האם יש לו קשר להבדל ההלכתי אם כבוד הרבים דוחה רק דברי חכמים או גם דאורייתא?
  8.  אדם שמפחד מהמלחמה "עדיו עמו" ואינו צריך לחפש תירוצים והצטדקויות מהצטדקויות שונות, אלא פשוט יקום וילך "ולא ימס את לבב אחיו". ועם זאת, גם על כבודו של איש כזה יש לחוס ולתת לו את ההזדמנות ללכת יחד עם אחרים שסיבתם גלויה ומכובדת יותר: מי שארס אישה, מי שבנה בית ומי שנטע כרם, ולא להבליט את פחדנותו (משתי סיבות!). ולכל אלה שעוזבים את המלחמה וחוזרים הביתה עדיין יש תפקיד: לשמור על העורף  - "שלא יהיו ערי ישראל נשמות".
  9.  המקור לרעיון ששחיטת החטאת (קרבן הבא בעקבות חטא) הוא במקום בו גם נשחטת העולה (קרבן נדבה) הוא בירושלמי יבמות פרק ח "שלא לפרסם את החטאים". אבל החיבור לתפילת חנה ולהלכה שמתפללים בשקט הוא, כך נראה, של מחזור ויטרי (ר' שמחה מויטרי, מתלמידי רש"י, צרפת מאה 11-12). אפשר לומר שמי שמגביה קולו בתפילה עובר על "כבוד הבריות" פעמיים: פעם של עצמו ("חונן הדעת", "סלח לנו כי חטאנו" וכו') ופעם של חברו שמפריע לו בתפילתו.
  10.  ראה במדרש שם, בפרשת בלק בסיפור אתונו של בלעם שהחלה לדבר, שמדובר לא רק ברשעים, אלא גם בצדיקים, היינו בכולנו. "כבוד הבריות" של המין האנושי כולו הוא בכך שהבהמות והחיות שסביבנו אינם יודעים לדבר ואינם אומרים מה הם חושבים עלינו בני האדם ... ראה דברינו ויפתח ה' את פי האתון בפרשת בלק.