- מהו אותו מעוות שאין לו (עוד) תקנה? מהו אותו חסרון שאי אפשר להשלימו ולמנותו (למלאותו כלשון הגמרא בחגיגה ט ע"א)? זו שאלה במקומה ובזמנה, בפרט בימי חודש תשרי, ימים של תשובה, סליחה והתחלה חדשה ("ולקחתם לכם ביום הראשון - מה שהלך הלך, מכאן נתחיל החשבון" ויקרא רבה ל ז). ימים בהם אנו עוסקים בניסיון לתקן המעוות ולמנות ולהשלים החסר. האם בא קהלת להפר לנו בהבל פיו (גם) תקווה זו, או שמא הוא מדבר על עיוותים וחסרונות ספציפיים? ואנחנו הרי יודעים שגם יום הכיפורים לא מכפר על הכל ולא כל עיוות נמחק ונשכח (יומא פו ע"א, הלכות תשובה לרמב"ם פרק א הלכה ד).
- פירוש דעת מקרא מחבר את הפסוק שלנו עם הפסוק הקודם ומבקש שנקרא אותם ברצף וכחטיבה אחת: "רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ: מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת". היינו, כל מעשיהם ומחשבותיהם של בני האדם הם מעוות שאינו יכול לתקון וחסרון שאינו יכול להימנות. אפשר שפירוש זה קולע יותר אל הפשט ולרוחו הכללית של ספר קהלת, אך איזו פסימיות היא! לעומתו, ראה פירוש רש"י על הפסוק: "מעוות - בחייו לא יוכל לתקון משמת. מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. ורבותינו פירשו על הבא על הערוה והוליד ממזר או על תלמיד חכם הפורש מן התורה שהיה ישר מתחילתו ונתעוות". בדרך זו של רש"י, היא דרכם של חז"ל והמדרש, נלך גם אנו. את רוב הדוגמאות שרש"י מביא, ואחרות, נראה בהמשך. דרך זו, של צמצום משמעות פסוק זה מפסימיזם טוטלי של העולם האנושי לעיוותים ספציפיים וממוקדים, היא גם אחת מדרכי הפירוש של חז"ל שאפשרו לקבל את ספר קהלת לכ"ד ספרי הקודש, לאחר שבשלב מסוים בקשו לגנוז אותו. ראה מסכת שבת דף ל ע"ב, ויקרא רבה כח א ועוד. וכבר זכינו לדון בנושא זה בדברינו "בקשו חכמים לגנוז את ספר קהלת".
- נפתח בדיני סוכה שהיא מענייני דיומא ודורשים הלכות החג בחג. לגופה של המשנה, שתי השיטות המובאות בה טעונות הסבר, הן שיטת ר' אליעזר שיש תקנה לסעודת ליל ראשון של סוכות שהוחמצה והן שיטת חכמים שאין לה תקנה והיא בבחינת "מעוות לא יוכל לתקון". שיטת ר' אליעזר טעונה הסבר, משום שבליל שמיני עצרת אסור לישב בסוכה (ראה דברינו הפרידה מהסוכה בשמיני עצרת). אך דא עקא, למה שלא ישלים את הסעודה שהחסיר, ע"י אחת מתוך שאר שלוש עשרה הסעודות שהן חובה לשיטתו של ר' אליעזר? ואמנם, לפי הסבר הגמרא (מסכת סוכה כז ע"א), חזר בו ר' אליעזר משיטתו (וגם חזרה זו טעונה הסבר ונדונה בראשונים שם). אך גם שיטת חכמים אינה פשוטה. אמנם עיקר מצוות ישיבה בסוכה היא בלילה הראשון, בדומה למצוות אכילת מצה בלילה הראשון, אך למה שלא יהיה לה תשלומים בשאר ימי החג בו נאמר בפירוש בתורה: "בסוכות תשבו שבעת ימים", בפרט אם הסיבה לאי קיום סעודת החג הוא כוח עליון (אונס) כגון שירדו גשמים? למה שלא יהא דין סוכה כדין תשלומי הקרבנות שהם כל שבעה, וכמו תשלומי תפילות שנראה להלן?
- מקבילה לצמד משניות אלה נמצא בתוספתא מסכת חגיגה פרק א הלכות ז-ח שקטעים ממנה נביא להלן. למעוניינים, הבאנו את נוסח התוספתא המלא בסוף הדף. ואנו נשים את המשנה עיקר ונצביע רק על מקצת ההבדלים בין המשנה לתוספתא.
- "שלא חג", היינו שלא הביא קרבן ראיה ושלמי חגיגה. חג כפועל כמו רץ, בא, דש וכו' ולא כשם עצם. ופעמים רבות פשוט אי אפשר היה לקיים זאת בזמנו מפני ריבוי העולים לרגל וריבוי קרבנות המוספים בחג הסוכות.
- יכולת השלמה זו של קרבנות החג נקראת במקומות אחרים "תשלומין". לא רק בפסח שהוא שבעה ימים, אלא גם בחג השבועות שהוא יום אחד, מה שמכונה בהלכה יום טבוח. ובחג הסוכות יש למעשה שמונה ימים כי ניתן להשלים את קרבנות החג גם בשמיני עצרת, למרות שהוא חג נפרד. ראה ראש השנה דף ד עמוד ב: "אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה - תלמוד לומר בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות, מקיש חג השבועות לחג המצות, מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה - אף חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה. - וליקש לחג הסוכות: מה להלן שמונה - אף כאן שמונה! - שמיני - רגל בפני עצמו הוא ... לענין פז"ר קש"ב, אבל לעניין תשלומין - דברי הכל תשלומין דראשון הוא".
- פה, בניגוד לסעודת החג שראינו במשנה לעיל, המעוות והחיסרון ברורים יותר. שהרי הייתה לאדם הזדמנות שבעה ימים. עבר החג והוחמצה השעה, בדומה לכלל "עבר יומו בטל קרבנו" שנראה להלן. ובתוספתא מובא כאן פסוק נוסף, מספר תהלים לז כא: "לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן". ברוח כל הפסוקים והמדרשים שהאדם לווה מהקב"ה (מסכת ביצה טו ע"ב).
- ובתוספתא יש הרחבה גם לאיסורי עריות אחרים, כגון אשת איש: "בא על אשת איש ופסלה מתחת ידי בעלה נטרד והלך לו מן העולם". וכן במדרש במדבר רבה בפרשת סוטה שנזכיר בסוף דברינו (ראה מים אחרונים).
- וגם זה לא תמיד ניתן להחזיר ולתקן ולפיכך תקנו את תקנת השבים ותקנת מריש.
- הדוגמא של תלמיד חכם שפרש מלימודו, מורחבת מאד בתוספתא, וזה לשונה: "ר' שמעון בן יוחיי אומר: אין אומרים בקרו גמל זה שמא יש בו מום, בקרו חזיר זה שמא יש בו מום. אין מבקרין אלא תמימים. ואי זה? זה תלמיד חכם שפרש מן התורה. ועל זה נאמר: מעות לא יוכל לתקון. ואומר: לוה רשע ולא ישלם. ר' יהודה אומר: עליו הוא אומר: כציפור נודדת מקינה ואומר: מה מצאו אבותיכם בי עול". הכעס על תלמיד חכם שפרש הוא מובן, אלא שמנגד יש לנו מדרשים רבים המציינים שתמיד ניתן לחזור ללימוד תורה. ראה למשל ספרי דברים פיסקא שמה: "משל למה הדבר דומה? לבן מלכים שנשבה כשהוא קטן למדינת הים. אם מבקש לחזור אפילו לאחר מאה שנה, אינו בוש לחזור, מפני שהוא אומר: לירושתי אני חוזר. כך, תלמיד חכם שפירש מדברי תורה והלך לו לדברים אחרים, אם מבקש לחזור, אפילו לאחר מאה שנה, אינו בוש לחזור, מפני שהוא אומר: לירושתי אני חוזר. לכך נאמר: מורשה קהלת יעקב" (ראה דברינו מורשה קהילת יעקב בפרשת וזאת הברכה). טריקת דלת זו של המשנה והתוספתא במסכת חגיגה, לתלמיד חכם שפרש, שנמשכת ואולי נגררת מהדיון בקרבנות החג, צריכה עיון. המקרה היחידי של תלמיד חכם שפרש שנאמרו עליו דברים קשים בנוסח מעוות לא יוכל לתקון הוא אלישע בן אבויה "שידע כוחי ומרד בי". ראה מסכת חגיגה טו ע"א, קהלת רבה ז א ועוד, בדברינו אלישע בן אבויה הוא אחר בדפים המיוחדים. ור' מאיר לא יסכים גם לזאת. והמאיר עינינו בנושא תלמיד חכם שפרש מהתורה יבורך בכל מילי דמיטב.
- זה הביטוי המקורי והנכון: "עבר יומו בטל קורבנו" ולא "עבר זמנו" כפי שגרת הלשון בימינו. ראה רש"י על התורה שמביא כלל זה בפירושו לספר מדבר פרק כח פסוקים י ו-יד: "עולת שבת בשבתו" ו"עולת חודש בחודשו". ופירוש שטיינזלץ מביא בשם המהרש"ל את הפסוק בויקרא כג לז: "להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים, דבר יום ביומו".
- שיטת רב הונא בר יהודה, בשם ר' יוחנן, היא, שאפשר להשלים תפילה שלא נאמרה בזמנה, ע"י אמירה כפולה של התפילה שבאה אחריה: פעמיים שחרית במקום ערבית (למרות שלשיטות מסוימות תפילת ערבית היא רשות), פעמיים מנחה במקום שחרית, ופעמיים ערבית במקום מנחה, למרות שזה כבר יום חדש (ומי לנו גדול מהקב"ה שהשלים את מלאכת יום שני ביום שלישי). הגמרא מקשה על שיטה זו מברייתא שאומרת שתפילה שדולגה או קריאת שמע שבוטלה הן בבחינת "מעוות לא יוכל לתקון" ואי אפשר להשלימן.
- משפט זה ניתן להבין כעניין אחר, כגון שנמנו חבריו לאסוף כסף לצדקה, לבקר את החולה, לנחם אבלים, להשתתף בהכנסת כלה וכו', ואז אין זו קושיה על רב הונא בר יהודה שמדבר על השלמת תפילה. אבל נראה שהבנת המקשה היא שגם בנושא התפילה, נמנו חבריו להתפלל במנין והוא לא היה איתם. ואם כך, אזי אין המעוות יכול באמת לתקון ולא החיסרון להימלא, משום שתפילת ההשלמה שלו היא ביחיד ולא במנין. וכבר נאמרו דברים רבים על תפילה בציבור מול תפילת היחיד.
- תשובת הגמרא היא שיש להבחין בין ביטול התפילה במכוון (במזיד) ובין דילוג עליה בטעות או כתוצאה משכחה (בשוגג). זו אותה הבחנה שביקשנו לראות לעיל בסעודת החג ולא מצאנו. ראו הערה 3 לעיל. עכ"פ, המסקנה היא שגדול כוח התפילה שבאה במקום עבודת הקרבנות – "ונשלמה פרים שפתינו" - מכוח הקורבנות. (ראה דברינו ונשלמה פרים שפתינו בפרשת ויקרא). שהרי בבית המקדש אין תשלום לקרבן שלא הוקרב מיום אחד לחברו (מתמיד של שחרית לתמיד של בין הערביים כן, אבל מבין הערביים לשחרית של מחרת – לא, "עבר זמנו בטל קרבנו"), ובתפילה יש תמיד אפשרות להשלים. והדבר בולט כאמור בפרט בהשלמה של מנחה בתפילת ערבית של היום הבא ומה גם שלשיטות מסוימות ערבית היא תפילת רשות. הטעם שהגמרא מסבירה שם הוא שהתפילה היא בקשת רחמים ("צלותא רחמי היא"). ואולי יש כאן פשוט גם "עונש חינוכי". אם תתפלל שחרית פעמיים במקום ערבית ששכחת אמש, אז אולי לא תשכח להתפלל ערבית בפעם הבאה ... ואפשר עוד לפלפל ששכחה של הקרבנות היא קרוב למזיד משום שכהנים זריזים הם ואין זה עניין של יחיד ששכח או נאנס.
- ראה הפסוק המלא בקהלת ד א: "וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם". הפסוק המלא חשוב ונדרש להלן.
- העיוות הגדול ביותר שאין לו תקנה והזועק לשמים הוא ממזר, אשר "לא יבוא בקהל ה' " (דברים כג ג). אדם שלא עשה שום דבר רע, רק הוריו חטאו. הוא יוכל אולי לזכות בכבוד גדול: "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" (סוף מסכת הוריות משנה וגמרא, ואז אגב כולם ידעו שהוא ממזר - ראה במדרש ויקרא רבה שם את אמונת חכמים שממזר אינו מאריך חיים אלא אם התפרסם). אבל אין הוא יכול להקים משפחה בישראל והוא נדון לחיי בדידות. אין לחז"ל תשובה ישירה לבעיה חריפה זו, כמו שמצאו חלקית לפחות לגבי עמוני ומואבי – עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית - שאיסורו בתורה הוא בלשון זהה בדיוק לזה של ממזר, ראה דברים כג פסוקים ג-ד. ראה דברינו לא יבוא עמוני ומואבי בפרשת כי תצא. אז מה באמת נאמר לממזר? אפשר רק לומר זאת: ראשית, חז"ל הם שניסחו מדרש זה אשר מכיר בבעיה ולא מהסס לדבר על דמעת העשוקים ואפילו לומר בפה מלא מי הם עושקיהם. נחמא פורתא. שנית, ראה הגמרא בקידושין עא ע"א: "אמר ר' יהושע בן לוי: כסף מטהר ממזרים". ראה רש"י שם: "המטומעים בישראל מחמת ממונם והוא גורם להם שיטהרו. שלעתיד לבוא אין הקב"ה מבדילם מאחר שנדבקו בהם משפחות ישראל הרבה ... צדקתו של הקב"ה היא שאינו מבדילם אלא הואיל שנטמעו נטמעו ... אלא מטהרם ומכשירם כולם". וזה אולי מסביר את העושק של הסנהדרין שחוקרת יותר מדי ולא נותנת להם להיטמע בשקט. ראה גם ויקרא רבה שם סימן אחד קודם, וכן בקידושין עב ע"ב, מחלוקת ר' מאיר ור' יוסי לגבי טיהור ממזרים לעתיד לבוא: "ר' מאיר אומר: אין ממזרים טהורים לעתיד לבוא ... ר' יוסי אומר: טהורין הן לעתיד לבוא ... אמר רב הונא: אם אין הלכה כר' יוסי - עלובין הן הדורות". טענה הלכתית מאד אמוציונלית. ויש כמובן להוסיף את המשנה החותמת את מסכת עדויות: "אמר רבי יהושע: מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני, שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב אלא לרחק המקורבין בזרוע ולקרב המרוחקין בזרוע ... רבי יהודה אומר לקרב אבל לא לרחק. רבי שמעון אומר: להשוות המחלוקת. וחכמים אומרים: לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם וכו' ". ויש עוד להוסיף ולדון בתקנות השונות שמצאו כמי הדורות לבעיה הקשה של ממזרות – נושא שחקרו בו רבים וטובים.
- וכן הוא בקהלת רבה א א בהבדלים קלים. והעדפנו את נוסח רות רבה משום שגרסתו קצת יותר נקיה ופשוטה.
- אם במדרש הקודם "לעתיד לבוא" הוא ימות המשיח – תקופה בה החיים בעולם הזה יהיו מתוקנים יותר; כאן הכוונה לעולם הבא – למעבר לאחר המיתה, לעולם אחר שאין בו יותר תורה ומצוות ואין בו יכולת לתקן יותר. וגם לא לקלקל.
- הרשע הוא שגרם לחברו לעשות תשובה. אבל הוא כבר לא יכול לעשות תשובה משום שהוא בעולם האמת, לא בעולם המעשים והתיקון. מעבר חד זה בין עולם המעשה לעולם שאין בו עשייה ויכולת תיקון ותשובה הוא המקרה הכי קיצוני של "מעוות לא יוכל לתקון". אין דרך חזרה.
- מדרש זה מעמיד את "מעוות לא יוכל לתקון" במקרים מאד קיצוניים של מינים ומשומדים, חנפים (משת"פניקים) ומחללי שם שמים, שאיתם יש לציבור בכללותו ולעם ישראל לדורותיו, חשבון מר ונוקב. מן הסתם לא מתווכח מדרש זה עם כל מדרשי ההלכה שהבאנו לעיל, לגבי השימוש בפסוק לקרבנות החג, עריות, תפילה וכו', אבל הוא כן מציג תפיסה נגדית להרחבות של הפסוק בכיוון של תלמיד חכם שפרש ובודאי לא יסכים עם גישת דעת מקרא בה פתחנו. ואפילו על מחללי שם שמים אפשר להעיר מהגמרא ביומא פו ומהלכות תשובה שיש להם כפרה ותיקון במותם: "אם יכופר לכם העוון הזה עד תמותון" – המיתה מכפרת., ולא יהיו כאותו רשע מהמדרש הקודם. נראה שהגענו לנושא מאד מורכב ורגיש אם ביהדות יש מצבים בהם אדם חצה כל גבול אפשרי ואין שום דרך זרה – שמאל דוחה, או שמא בכל מצב יש סיכוי לתשובה ותיקון – ימין מקרבת.
- הברייתא שכבר הובאה לעיל במסכת ברכות דף כו כקושיה "מיתיבי" מובאת כאן בלשון רכה וחיובית: "תניא נמי הכי". יש השלמה ויש יכולת תיקון ויש מזור מסוים גם לתלמיד חכם שפרש שהתחבטנו בו לעיל. לא מדובר בפרישה טוטלית שדווקא עליה יש תקנה, אלא בהחמצה של רגע. יש אירועים וזמנים שמי שלא נמנה עמהם הפסיד ואי אפשר לקחת את מחוגי השעון אחורה. ראה דברינו על השעה שהוחמצה בפרשת כי תבוא. גם הסיפור על בר קפרא שרבי שמעון בן רבי יהודה הנשיא עשה סעודה ושכח להזמין אותו, כמובא במדרש ויקרא רבה כח ב שהוא סיפור "נגדי" לקמצא ובר קמצא והבאנו אותו בדברינו קמצא ובר קמצא – חלקם של חכמים בתשעה באב. אי אפשר למלא את החסרון שאירע, אבל זה לא "סוף העולם". כנגד השעה שהוחמצה – תבואנה שעות רבות והזדמנויות רבות אחרות. כנגד החמצת אסיפת הברים שאירעה, יינתנו לאדם מליאות אחרות בהן יוכל להימנות לדבר מצווה עם חבריו.
- היחס בין שנת החמה לשנת הלבנה אינו ניתן להבעה בשבר פשוט (שידוע לנו) ולכן לא ניתן להשלמה במדויק. יתר על כן, כלל עיבור השנה שלנו: גו"ח א"ד ז"ט, שבע שנות עיבור במחזור של 19 שנים, איננו מדויק וצובר יום פיגור על פני 216 שנה. שנת תשס"ה שהייתה מעוברת וגרמה לכך שירד עלינו גשם בסוכה, אפשר שלא הייתה צריכה להיות מעוברת (תודה לידידי פרופ' צבי מאז"ה על המידע). הלוח העברי גם לא תיקן את עצמו מול התיקון הלוח הגרגוריאני של אורך שנת חמה. ראו גם דיון על הסטייה בלוח העברי והצעות לתיקון בספרם של עלי מרצבך וערן רביב, הלוח העברי הקבוע. אז בכל זאת המילה האחרונה לקהלת. מעוות לא יוכל לתקון זה העולם שלנו שאיננו מושלם מעצם ברייתו. לא בהתאמה בין שנת חמה ללבנה (היום הרביעי לבריאה), לא בהבדלה בין מים עליונים לתחתונים (היום השני), לא בדגי הים שטורפים זה את זה (היום החמישי), אז מה יש לצפות מהאדם (היום השישי)? ראה גם הפסוק בקהלת ז יג: "רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ".