מועדי ישראל

מים ראשונים: חורבן הבית העביר את כובד המשקל מהכהונה לחכמים, מבית המקדש לבית המדרש. כנגד חורבן הקריה הנאמנה שהפכה לזונה¹ עומדת בקשתו של רבי יוחנן בן זכאי מאספסייאנוס "תן לי יבנה וחכמיה".² אלא שבית המדרש לא חושך את שבטו גם מעצמו. לא רק הכהונה וההנהגה החומרית הסתאבו. גם לחכמים עצמם יש חלק באי מניעת החורבן. אולי זו יכולת התקומה המופלאה של "יבנה וחכמיה" שידעו לבקר גם את עצמם!

מסכת גיטין דף נה עמוד ב – סיפור המעשה³

אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים … על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים⁴ – אותו אדם שאוהבו היה קמצא ושונאו בר קמצא עשה סעודה (משתה). אמר לו לשמשו: לך והבא לי את קמצא. הלך והביא לו את בר קמצא. בא (בעל הסעודה) ומצאו (את בר קמצא) שהיה יושב. אמר לו: הרי אדם זה שונא את אותו האיש,⁵ מה אתה מבקש כאן? קום צא! אמר לו: הואיל ובאתי הנח לי ואתן לך דמי מה שאוכל ואשתה. אמר לו: לא. אמר לו: אתן לך דמי מחצית סעודתך! אמר לו: לא. אמר לו: אתן לך דמי כל סעודתך!⁶ אמר לו: לא. תפסו בידו והעמידו והוציאו. אמר (בר קמצא): הואיל וישבו שם רבנן ולא מחו בו, שמע מיניה (למד מכך) שנוח להם …⁷

מסכת שבת דף נד ע"ב – על שלא מיחו

"ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו" (ישעיהו ג יד) – אם שרים חטאו, זקנים מה חטאו? אלא, אימא: על זקנים שלא מיחו בשרים.⁸

מסכת יבמות דף סה עמוד ב – מגבלות התוכחה

ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר: חובה, שנאמר: "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך".⁹

איכה רבה פרשה ד ג – היה בידו למחות ולא מחה

מעשה שהיה באדם אחד בירושלים שעשה סעודה אמר לבן ביתו: לך והבא לי קמצא רחמי (אוהבי), אזל ואייתי ליה בר קמצא שנאיה (הלך והביא לו את בר קמצא שונאו) …¹⁰ והיה שם ר' זכריה בן אבקולס והיתה סִפֵּק בידו למחות ולא מיחה …¹¹ אמר ר' יוסי: ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולוס שרפה את ההיכל.¹²

ויקרא רבה כה א – החובה למחות ולהחזיק

ר' אחא בשם ר' תנחום ברבי חייא: למד אדם ולימד ושמר ועשה והייתה ספיקה בידו למחות – ולא מיחה, להחזיק – ולא החזיק, הרי זה בכלל ארור … לא למד אדם ולא עשה ולא שמר ולא לימד לאחרים, ולא הייתה ספיקה בידו להחזיק – והחזיק ולא למחות – ומיחה, הרי זה בכלל ברוך.¹³

איכה רבה פתיחתא כב – התדרדרות עבודה זרה בגין אי מחאה¹⁴

מי גרם למקום לֵחָרֵב? על שלא הניחו מקום שלא עבדו בו עבודת כוכבים. בתחילה היו עובדין אותו במטמוניות … וכיון שלא מיחו בידם חזרו להיות עושין אחר הדלת … וכיון שלא מיחו בידן חזרו להיות עושין על הגגות … וכיון שלא מיחו בידן חזרו להיות עושין בגנות … וכיון שלא מיחו בידן חזרו להיות עושין בראשי ההרים … וכיון שלא מיחו בידן חזרו להיות עושין בשדות … וכיון שלא מיחו בידן חזרו להיות עושין בראשי הדרכים … וכיון שלא מיחו בידן התחילו (חזרו) להיות עושין ברחובות … וכיון שלא מיחו בידן חזרו להיות עושין בעיירות … וכיון שלא מיחו בידן חזרו להיות עושין בחוצות … עד אימתי? עד שהכניסוה לבית קדשי הקדשים …¹⁵

ויקרא רבה כח ב – סיפור מתקן לקמצא ובר קמצא?¹⁶

שמעון בירבי עשה סעודה למשתה בנו. הלך וקרא לכל רבותינו ושכח לקרוא לבר קפרא. הלך (בר קפרא) וכתב על דלתו: אחר שמחתך מות ומה יתרון לשמחתך?¹⁷ אמר: מי עשה לי זה? יש מי שלא קראנו לו? אמרו לו: בר קפרא, ששכחת לקרוא לו. אמר: לקרוא עכשיו לבדו, שנוא הוא.¹⁸ הלך ועשה סעודה אחרת וקרא לכל רבותינו וקרא לו.¹⁹ כל תבשיל ותבשיל שהיו מביאים לפניהם, היה (בר קפרא) אומר עליו שלש מאות משלי שועלים.²⁰ ולא היו טועמים את התבשיל משום שהיה צונן. והיו מוציאים כל תבשיל ותבשיל כמו שהיה.²¹ אמר ר' שמעון בירבי לשמשו: על מה התבשילים שלמים? אמר לו: זקן אחד יושב שם והוא אומר על כל תבשיל ותבשיל משלים, עד שהם נעשים צוננים ואינם אוכלים.²² עלה אצלו, אמר לו: מה עשיתי לך שקלקלת סעודתי? אמר לו: וכי לסעודתך אני צריך?²³ לא כך אמר שלמה: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש". מה כתוב אחריו: "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת" (קהלת א ד). משנתפייסו זה עם זה ועשו שלום, אמר לו: ומה העולם הזה שאינו שלך השפיע לך הקב"ה שלוה, העולם הבא שכולו שלך על אחת כמה וכמה.²⁴

חתם סופר מסכת גיטין דף נה עמוד ב – חכמי ישראל "דנו דין תורה"

מאי דכתיב: "אשרי אדם מפחד תמיד וכו' "? שמעתי מפי הרב הגדול מו"ה יעקב ווירמיז זצ"ל שהיה רב"ד ורב בביהמ"ד הגדול שבק"ק פרנקפורט דמיין, אהא דאמר ר' יוחנן בשבת: לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה,²⁵ ובפרק קמא דיומא אמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שנאת חנם! אע"ג דיש לומר הא בבית ראשון והא בבית שני,²⁶ מכל מקום, נראה לי עפ"י דברי ר' יוחנן דהכא דהכל אמת.²⁷ דהא באמת צריך להבין מאי טעמא שתקו חכמי ישראל ולא מיחו שלא לבייש את בר קמצא? ויש לומר, בפסחים קי"ג ע"ב אמרינן: הרואה דבר ערוה בחברו אסור להעיד עליו יחידי, אבל מצוה לשנאתו. והעלו שם תוספות: מכל מקום לא יראה לפניו שנאה בפרהסיא משום כמים הפנים אל פנים, עיין שם. ונראה להרב הנ"ל דזהו בכלל לפנים משורת הדין.²⁸ והנה, בשעת כישלונם של ישראל נכשלו ההדיוטים בשנאת חינם, וחכמי ישראל נכשלו בהעמדת דיניהם על דין תורה. ועל כן, זה היה לו שנאת חנם על בר קמצא, אך חכמי ישראל דנו לזכות, מסתמא ראה בו דבר ערוה שמצוה לשנאותו ואסור לו לגלות לנו, על כן שתקו ולא מיחו. אמנם, אי לאו דהעמידו דיניהם על דין תורה היו מוחין, מטעם לפנים משורת הדין, שלא להראות שנאה בפרהסיא. אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה ואתי שפיר ושפתים יושק.²⁹

צום קל ושנזכה לנחמת ציון ובניין ירושלים

מחלקי המים

מים אחרונים: לסיפור של קמצא ובר קמצא יש גם היבט הלכתי. ראו שו"ע או"ח הלכות שבת סימן שז סעיף יב בדבר האיסור בשבת לקרוא בשם האורחים מן הכתב שמא ישנה את רשימת האורחים (או התפריט) משום שאין לו מספיק ולא ירצה לבוא לידי תקלה כמו במקרה של קמצא ובר קמצא. לָשָׁמָש מותר ולבעל הבית אסור. ראו משנה ברורה שם וכן שו"ת יעקב חלק ג סימן כא.