- וכן הוא בגמרא סוכה נב א שמדובר ביצר הרע: "שבעה שמות יש לו ליצר הרע. הקב"ה קראו רע ... משה קראו ערל ... דוד קראו טמא ... שלמה קראו שונא ... ישעיה קראו מכשול, שנאמר: סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי". זה אותו "שאור שבעיסה" שמעכב ומחבל בכל (ברכות יז ע"א, ירושלמי ברכות ד ב). בעקבות כל אלה הלך גם רש"י בפירושו כאן: "ואמר סולו סולו - כה אמר הנביא בשמי לעמי כבשו מסילה סלולה פנו יצר הרע מדרכיכם: הרימו מכשול - סלקו האבנים שאתם נכשלים רגליכם בהם הם הרהורי רשע". אבל אין פסוק יוצא מידי פשוטו כפי שמבאר רד"ק: "ואמר סולו סולו - החוסה בי יאמר במגפת האויב: סולו סולו פנו דרך, כי המכשול שהיה בדרכים הוּרָם, והוא האויב שלא היו יכולים ישראל לבוא ירושלים מפני האויב. אמר פנו להם הדרך עתה והרימו המכשול, אם יש בדרכים אבני מכשול הרימו אותם כי המכשול הגדול והוא האויב כבר הוסר". ובמקום אחר אומר ישעיהו: "עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים" (סב י), שם ודאי היא דרך הגאולים לשוב לארץ. ראה עוד פירוש דעת מקרא כאן, אשר מנסה לשלב את השיבה לארץ עם התשובה לה': "משום שהשיבה אל ארץ ישראל היא גם השיבה אל ה', שהרי הָדָרִים בחוץ לארץ – כאילו עובדים עבודה זרה". לאור כל זאת, בפשט ובדרש, נראה שלא בכדי בחר מסדר ההפטרה להתחיל בפסוק ששייך לפרשה קודמת, שבינו ובין הפסוק הבא, מפרידה פרשה סתומה (האות "ס"). הוא מבקש לפתוח את הפטרת יום הכיפורים בקריאה: "סולו סולו פנו דרך, הרימו מכשול מדרך עמי" ליחיד שיעשה תשובה ולעם שישוב לארצו. יש קשר ברור בין תשובה ושיבה, בין תשובה מעבירות ושיבה לארץ (ממנה גלו בגלל בעבירות). קשר זה מצוי בתורה בפרשת התשובה בפרק לא בדברים, פרשת וילך. ראה שם דברינו מתשובה לשיבה.
- מכאן משמע בפשטות שהיו מתחילים את ההפטרה בפסוק טו: "כי כה אמר רם ונשא וכו' ", הפסוק השני בהפטרה שלנו, אשר פותח כאמור פרשה (פיסקא) חדשה; ואולי רק מאוחר יותר הוסיפו את הפסוק: "ואמר סולו סולו פנו דרך וכו' " אשר שייך לפרשה (פיסקא) הקודמת וחותם אותה. ראה פירוש רש"י בגמרא מגילה שם: "כי כה אמר רם ונשא – ואמר: סולו סולו שמדבר במידת התשובה: הלוא זה צום אבחרהו". ראה גם סידור רש"י המסביר את סדר הקריאה ביום הכיפורים, סימן ריג: "ובשנייה (בספר התורה השני שמוציאים) קורא המפטיר בסדר פנחס ובעשור לחודש השביעי, ומפטיר ואמר סלו כי כה אמר רם ונשא, שמקבל וגוזר חיים לשבים". האם רש"י הוא מחדש המסורת שמתחילים בפסוק ואמר סולו סולו?
- אחריו, בסמוך.
- מדרשים ופרשנים רבים על הפסוק השני בהפטרה: "כי כה אמר רם ונישא וכו' ", ומפתחים את המוטיב של שילוב שגב הקב"ה ורוממותו עם מבטו על הדלים והנדכאים דווקא, מוטיב מרכזי בהפטרה זו וביום זה. ראה מדרש תנחומא (בובר) פרשת וירא סימן ג: "אמרו רבותינו בשם ר' אליעזר בן פדת: בשבעה מקומות אתה מוצא שהשווה הקב"ה עצמו עם לבבות הנמוכים, מנין? שנאמר: כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו' (דברים י יז), ראה כמה גבורה וכמה שבח! ומה כתיב אחריו? עושה משפט יתום ואלמנה (שם שם). וכתיב: כי רם ה' ושפל יראה וגו' (תהלים קלח ו), וכתיב: כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח (ישעיה נז טו), וכתיב: כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו' (ישעיהו סו א), וכתיב: ואת כל אלה ידי עשתה וגו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו' (שם, והשאר בספר תהלים)". כך גם במדרש תהלים (בובר) מזמור ד: " ... כסא הכבוד כנגד כולן, ועל כסא הכבוד הזה ולמעלה מכולן מלך רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו (ישעיה נז טו). ואעפ"י שהוא רם ונשא, שרוי את דכא ושפל רוח (ישעיהו שם). ואדם נכנס לבית הכנסת ועומד ומלחש שם תפילתו, והקב"ה מאזין. הדא הוא דכתיב: כה' אלהינו בכל קראנו אליו (דברים ד ז)". ראה דברינו אלהים קרובים בפרשת ואתחנן. ובלשונו הקצרה של רש"י על הפסוק שלנו: "מרום וקדוש - אני שוכן ומשם אני עם דכא ושפל רוח שאני מרכין שכינתי עליו". וכבר נדרשנו למוטיב דומה בדברינו זבחי אלהים רוח נשברה בפרשת צו.
- אנחנו בפסוק השלישי: "כי לא לעולם אריב וכו' ". הקשר של ימי הרחמים והסליחות עם אדם הראשון, נמצא גם במדרשים על ראש השנה (פסיקתא דרב כהנא בחודש השביעי, ויקרא רבה כט ועוד). לפי המסורת, היום השישי לבריאה (שהחלה בכ"ה באלול) בו נברא אדם הראשון, היה ראש השנה (מה שלא יכול לחול בלוח שלנו). בו ביום חטא ונדון ונסלח לו (ולפי שיטות אחרות, פסיקתא רבתי מו, מדרש תהלים צב, השבת שנכנסה דחתה את גירושו עד למוצאי שבת ואז נזקק לאור ולמד ליצר אותו). אנו באים לא רק מכוח תקדים הדין של אדם הראשון ("אתה סימן לבניך, כשם שנכנסתה לפניי בדין ביום הזה ויצאתה בדימוס, כך עתידין בניך להיות נכנסין לפניי בדין ביום הזה ויוצאין בדימוס ", שם); אלא גם מכוח ההבטחה שלא לעולם יהיה הריב ולא לנצח הקצף. (בדומה להבטחה לנח שלא יהיה עוד מבול, אותה אנו מזכירים בזכרונות בראש השנה). התוספת של ישעיהו היא החיבור עם ספר בראשית, ספר תולדות האדם. ודו"ק שמדובר באדם הראשון, אבי כל האנושות, לא אבות האומה הישראלית דווקא. ראה ירושלמי נדרים פרק ט הלכה ד "ואהבת לרעך כמוך [ויקרא יט יח]. רבי עקיבה אומר: זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: זה ספר תולדות אדם [בראשית ה א], זה כלל גדול מזה".
- את סיומת המדרש הבאנו עפ"י נוסח המקבילה במדרש ויקרא רבה טו א. התוספת ליום הכיפורים, דרך הקשר ליונה, היא הרוח המבקשת להרוס ונמצאת עוטפת, זו שמבקשת להחריב את העולם והקב"ה מְרַשְלָהּ, מחשלָהּ ומשַבְּרָהּ עד שהיא הופכת לרוח העוטפת את תפילתנו, ככתוב בתהלים עז ד: "אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה אָשִׂיחָה וְתִתְעַטֵּף רוּחִי סֶלָה". ובתהלים קמב ד: "בְּהִתְעַטֵּף עָלַי רוּחִי וְאַתָּה יָדַעְתָּ נְתִיבָתִי" ושם קמג ד: "וַתִּתְעַטֵּף עָלַי רוּחִי בְּתוֹכִי יִשְׁתּוֹמֵם לִבִּי". וכבר שהיו מי שהמשילו את הספינה של יונה לעולם בזעיר אנפין. מה גרם לה לרוח שתתעטף? האם רק שבועת הקב"ה: "כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף"? או שמא תפילותינו והכרתנו בקטנותנו: "תפילה לעני כי יעטוף"? ראה פירוש רש"י על הפסוק בהפטרה: "כי רוח מלפני יעטוף - כאשר רוח האדם שהוא מלפני, שניתן בו מאתי, יעטוף, יודה ויכנע על מעלו". ועד כאן דברינו על הפסוק השלישי בהפטרת היום.
- מדרש זה מבוסס, כך נראה על ירושלמי ברכות פרק ה הלכה ה, שם, על בסיס המשנה בברכות פרק ה משנה ה המספרת על רבי חנינא בן דוסא "שהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להן: אם שגורה תפילתי בפי, יודע אני שהוא מקובל; ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף". על בסיס משנה זו, מביאה הגמרא את המעשה ברבן גמליאל "שחלה בנו ושלח שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא בן דוסא בעירו. אמר לון: המתינו לי עד שאעלה לעלייה ועלה לעלייה וירד. אמר להן: בטוח אני שנינוח בנו של רבן גמליאל מחלייו. וסיימו - באותה שעה תבע מזון". אבל מדרשים אחרים מפתחים על בסיס פסוק זה את ההבדל בין בעלי תשובה (רחוק) וצדיקים גמורים (קרוב). ראה מדרש תהלים (בובר) מזמור קכ: "אמר ישעיהו: שלום שלום לרחוק ולקרוב וגו' (ישעיה נז יט), אמר הקב"ה: אני ידי פשוטות לבעל תשובה איני מחזיר בריה מי שנתן לי לבו בתשובה, לכך נאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב, וכל מי שיבא אצלי אני בא אצלו ומרפא אותו, שנאמר: ורפאתיו". הרחוק קודם לקרוב. ראה גם משנת רבי אליעזר פרשה יא עמוד 210: "מדת בשר ודם, אדם גונב וגוזל ימים רבים, וכשהוא מניח את מעשיו וחוזר בתשובה, אותה שעה מגלגלין עליו את הכל. אבל הקב"ה הוא אינו כן, אלא אדם חוטא לפניו ימים רבים, וכיון שהוא מניח את מעשיו, וחוזר למוטב, אותה שעה אין מזכירין לו שום חטא בעולם, שנאמר: כל חטאותיו אשר עשה לא תזכרנה לו. וזה הוא חסדו, שנאמר: בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק [ולקרוב]. רחוקים, אלו בעלי תשובה. קרובים, אלו צדיקים גמורים. מפני מה, שהללו הכירו ושבו, ואלו לא הכירו ושבו. וזו חסדו, שנאמר: חסדך ה' מלאה הארץ".
- שיוודעו לנו הדברים שניווכח כדבריך. לשון קצת משונה, אבל אפשר שזה המקור לביטוי השגור בפינו: "יהי רצון" במשמעות שהלוואי שכך יקרה. אולי אולי הכוונה כן שיהיו הדברים לרצון, שאנחנו מתחייבים לקבלם ברצון לעשותם ולממשם.
- נוכחה, מלשון תוכחה או וויכוח. ראה שבת פט ע"ב: "דרש רבא: מאי דכתיב: לכו נא ונוכחה יאמר ה' ... לעתיד לבא יאמר להם הקב"ה לישראל: לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם". ובמדרש ויקרא רבה כז ו: "בשלשה מקומות בא הקב"ה להתווכח עם ישראל ושמחו אומות העולם ואמרו כלום אילו יכולין להתווכח עם בוראן, עכשיו הוא מכלן מן העולם. בשעה שאמר להן לכו נא ונוכחה יאמר ה' (ישעיה א, יח). כיון שראה הקב"ה שאומות העולם שמיחין הפכה להם לטובה: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (שם). באותה שעה תמהו אומות העולם ואמרו זו תשובה וזו תוכחה". אומות העולם תמהות כיצד זה נעלמה התוכחה, אבל תוכחה נכונה מביאה לתשובה, כדברי הרמב"ם הלכות תשובה פרק ד הלכה ב: "שהתוכחה גורמת לתשובה שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו ומכלימין אותו חוזר בתשובה ... וכן ישעיהו הוכיח את ישראל ואמר הוי גוי חוטא ... וכן צוהו האל להוכיח לחטאים שנאמר: קרא בגרון אל תחשוך, וכן כל הנביאים הוכיחו לישראל עד שחזרו בתשובה. לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו ואהוב להם שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה". אבל לתוכה יש גם גבולות ומגבלות, ראה דברינו הוכח תוכיח את עמיתך בפרשת קדושים.
- בגמרא יומא פו ע"א: "אמר רבי לוי: גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר: שובה ישראל עד ה' אלהיך", ואילו כאן, יד אנושית, בדמות אדם, יוצאת מכסא הכבוד ומקבלת את השבים. שהרי התשובה וכסא הכבוד, (יחד עם עוד חמישה דברים), נבראו שניהם, עוד קודם לבריאת העולם (פסחים נד ע"א). ואפילו מנשה גדול החוטאים נעשתה חתירה תחת כסא הכבוד לקבלו בתשובה. (רות רבה ה ו בעקבות ירושלמי סנהדרין י). דמות השור שבמעשה המרכבה הראשון של יחזקאל (פרק א פסוק י), שממנה אולי חטאו בני ישראל במעשה העגל (שמות רבה מה ב ועוד), נשמטה במעשה המרכבה השני (פרק י פסוק יד) ובמקומה באה דמות הכרוב שגם הוא אדם (צעיר). חז"ל לא חששו מהאנשה זו של הקב"ה. דמות האדם בכסא הכבוד היא קריאה לתשובה!
- רב אידי היה רגיל ללכת שלושה חודשים לעסקיו (אורחא – בשיירה) ויום אחד בבית המדרש וקראו לו חובשי בית המדרש (רבנן, התלמידים?): תלמיד של יום אחד.
- חלשה דעתו של רב אידי וקרא על עצמו את הפסוק באיוב ובמשתמע מכך שהייתה זו קפידא גדולה על "רבנן", אותם שכינו אותו: תלמיד של יום אחד. ור' יוחנן חש בהקפדה זו וחושש שהתלמידים ייענשו. זהו ר' יוחנן שהקדשנו גיליון מיוחד על הקפדותיו הוא.
- אם נרצה לדרוש את הפסוק: "ואותי יום יום ידרושון" לחומרה, הרי לנו גם מדרש שמות רבה מב ז וכן דברים רבה (ליברמן) על הפסוק: "אחד עשר יום מחורב", שבני ישראל עבדו את הקב"ה באמת, רק שני ימים. אבל אנחנו מבקשים לדרוש ביום הדין לזכות ולא לחובה. המשותף לשתי הדרשות במסכת חגיגה הוא הרעיון שיום אחד בשנה יכול לשקף את השנה כולה. לעבירה – כמו בחטא המרגלים, או למצווה ותורה, כמו רב אידי, שעסק בסחורה לפרנסת בני ביתו וגידל את יעקב בנו לגדול בתורה, הוא רבי יעקב בר אידי שנזכר במקומות רבים בתלמודים הבבלי והירושלמי (ספרנו כ- 150), ובא פעם בשלושה חודשים ליום לימוד בבית המדרש. הרעיון של יום אחד שמקרין לשנה שלמה הוא גם ביסוד יום הכיפורים. ואגב, נגענו גם במוטיב של בין אדם לחברו, שהרי כל הסיפור כאן. האם הסתפק ר' יוחנן בדרשה זו או שגם גער בתלמידים ונף בהם? האם כפה עליהם לבקש סליחה מרב אידי?
- ליברמן מסביר שמתעלפין הוא מתחלפים. כפי שהתוספתא ממשיכה להסביר.
- ליברמן מסביר שלא יהיו צבים היינו נפוחים מרעב.
- מכאן משמע שלא מדובר דווקא ביום הכיפורים, אלא בכל תענית ציבור, בכל יום צום וצעקה. ראה גם בתלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ב הלכה א: "אמר רבי לעזר: הכזה יהיה צום אבחרהו אלא יום ענות אדם נפשו, אין זה צום שאני חפץ בו. ואי זהו צום שאני חפץ בו? הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע התר אגודות מוטה הלא פרוש לערב לחמך ועניים מרודים תביא בית. מה כתיב בתריה? אז תקרא ויי' יענה וגו'. אמר רבי שמעון בן לקיש כתיב: ואיד יעלה מן הארץ - עלה שבר מלמטן מיד הגשמים יורדין". היינו שמדובר בתענית על הגשם. האיד היינו הגשם יעלה מהצום והתענית שבארץ. אפשר שהיו קוראים בכל תענית ציבור לא רק את ישעיהו נה (דרשו) אלא גם את הפרקים שלנו (נז, נח) והחיבור ליום הכיפורים הוא מאוחר יותר, בעקבות הברייתא במגילה, בה פתחנו, שייחדה הפטרה זו לצום יום הכיפורים.
- ר' אליעזר ור' יהושע דורשים את הפסוק בתהלים קלט טז: "גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ יָמִים יֻצָּרוּ ולא וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם", ולא כתיב, ולו קרי. פסוק זה נדרש במקומות רבים על אדם הראשון, שרשרת הדורות והדין. ראה בראשית רבה כד שהבאנו לעיל. ראה פרק קלט כולו בספר תהלים, עליו זכינו לדרוש ולהרחיב בדברינו פליאה נשגבה ממני בראש השנה. ראה גם אחור וקדם צרתני ביצירת האדם בפרשת תזריע.
- ר' אליעזר דורש את הכתיב, ולא, היינו, שאין יום אחד משתנה או מתחלף בחברו. לכל יום הייעוד והמועד והתפקיד שלו.
- ר' יהושע דורש את הקרי, ולו, היינו, שיש לקב"ה יום מיוחד בשנה, לפי הדרשה הראשונה זה יום הכיפורים, והסיוע בא מההפטרה שלנו: "צום אבחרהו". ראה תוספות יום טוב מסכת יומא פרק ב משנה ב: "וכן מיוסד בסליחה דמוסף יום כפור. מתחלת איך אשא ראש וכו' ובטלו הפייסות בצום המובחר". ראה פיוט זה מאת שמעון בר יצחק במחזור יום הכיפורים של גולדשמידט עמוד 504. צום אבחרהו הפך לצום המובחר הוא יום הכיפורים. ובספר הרוקח הלכות יום הכיפורים סימן רטז מצא לכך סמך בגימטריא: "הל"א ז"ה צום אבחר"הו בגימטריא יום הכפורים". ובספר המנהיג הלכות צום כיפור עמוד שנ: "ואחרי התפילה מוציאין שתי תורות וקורין ששה באחרי מות פרשת קרבנות היום, ומפטיר קורא ובעשור לחודש ומפטירים בישעיה (עד) כי כה אמר יי' רם ונישא עד כי פי יי' דיבר. לפי שכתוב בו הלא זה צום אבחרהו ולהכריז ולהזהיר על התשובה". ויש גם ראשונים ואחרונים שמסתמכים בנושא זה על רש"י על הגמרא במגילה שהבאנו לעיל: "כי כה אמר רם ונשא – ואמר: סולו סולו שמדבר במידת התשובה: הלוא זה צום אבחרהו". הגם שכל יום וכל יום תענית וצום הוא טוב לתשובה, כדברי הרמב"ם הידועים בהלכות תשובה פרק ב הלכה ו: "אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר דרשו ה' בהמצאו, במה דברים אמורים ביחיד אבל צבור כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין שנאמר כה' אלהינו בכל קראנו אליו". על משקל זה אפשר אולי לומר שכל צום בו מקיימים: "פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ: הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם", הוא צום אבחרהו. ועדיין יש יום בשנה, כפי שאומר ר' יהושע שהוא "לו אחד", הוא צום המובחר.
- גבאי צדקה בודקים או לא בודקים את מי שבא לבקש צדקה אם הוא באמת עני וזקוק.
- רב הונא מביא ראיה כפולה לשיטתו שבודקים את מי שבא לבקש מזון אבל אין בודקים את מי שבא לבקש בגד: מסברא, שמי שאין לו בגד הוא מתבזה. ומהפסוק, שכתוב "פרוס לרעב לחמך" - סמ"ך היא כמו שִׂי"ן ושִׂי"ן היא כמו שִׁי"ן, היינו שצריך לפרש, היינו לבדוק את הָרַעֵב. ואין לבדוק את המבקש בגד כי כתוב: "כי תראה ערום" ומיד "וכיסיתו".
- רב יהודה מביא סברא נגדית, שהרעב מצטער יותר וגם את הפסוקים הוא דורש בדיוק הפוך: לפרוס לחם לרעב – מיד, אך להלביש כסות, רק אחרי ש"תראה", היינו שתבדוק. והסיכום שם כרב יהודה: "אמר כסוני - בודקין אחריו, פרנסוני - אין בודקין".
- עד כאן משנה במסכת פאה ותוספת ברייתא עליה שתמציתה הוא שעניים שמתפרנסים מקופת הצדקה שבעיר אינם רשאים גם לחזר על הפתחים ולעבור מבית לבית לבקש צדקה (וכנראה גם ההפך, או מקופת צדקה או מדלת לדלת אבל לא שניהם).
- עני שחיזר על הפתחים באר לרב פפא להתפרנס גם מקופת הצדקה ורב פפא (שהיה גבאי צדקה) סירב לו עפ"י ההלכה שראינו. רב סמא תמה על מעשה זה של רב פפא וכשזה עונה לו שכך היא ההלכה, הוא משיב לו: אם אתה לא תיתן לו, גם אחרים לא יתנו לו ואז ימות אותו עני? אפשר אגב שהמקרה היה הפוך, שהעני התפרנס מקופת הצדקה ואח"כ גם חיזר על הפתחים. ואולי סירב להתפרנס מקופת הצדקה והעדיף לחזר על הפתחים. ומעשה שהיה בישיבת פוניבז' בימי הרב שלמה יוסף כהנמן זצ"ל שאשתו הרבנית בקשה למנוע הטרדת התלמידים מלימודם ומינתה שוער בדלת הכניסה לבית המדרש שנתן לכל עני שבא סכום מסוים בעבור כל בני הישיבה ובלבד שלא ייכנס לבית המדרש ולא יפריע לבחורים מלימודם. עני אחד קיבל את הסכום הכולל ואח"כ נכנס לבית המדרש ועבר מבחור לבחור. וכששחה הרבנית את הדבר לפני בעלה, ענה לה שאין בידו למנוע את הדבר.
- מים המותרים לשתייה מלוא לוגמיו גם ביום הכיפורים.