הפטרת יום הכיפורים

וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי: ס כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים: כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי: … בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה' וּרְפָאתִיו: … קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם: וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן: … הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה': הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ: הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם: אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ: (ישעיהו נז יד, נח יד)

במדבר רבה טו טז

אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אתה יודע כוחו של יצר הרע שהוא קשה. אמר להם הקב"ה: סיקלו אותו קמעה בעולם הזה, ואני מעבירו מכם לעתיד, שנאמר: "סולו סולו המסילה סקלו מאבן" (ישעיהו סב י). וכן הוא אומר: "ואמר סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי" (שם נז יד). ולעולם הבא אני עוקרו מכם: "והסירותי לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" (יחזקאל לו כו). כך דרש ר' תנחומא.1

מסכת מגילה דף לא עמוד א

ביום הכפורים קורין אחרי מות (ויקרא טז) ומפטירין כי כה אמר רם ונשא (ישעיהו נז טו), ובמנחה קורין בעריות ומפטירין ביונה.2 אמר רבי יוחנן: כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו; דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כתוב בתורה: "כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדנים" (דברים י), וכתיב בַּתְרֵיה3: "עושה משפט יתום ואלמנה". שנוי בנביאים: "כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו" (ישעיהו נז טו), וכתיב בתריה: "ואת דכא ושפל רוח". משולש בכתובים דכתיב: "סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמו" (תהלים סח ה), וכתיב בתריה: "אבי יתומים ודין אלמנות".4

בראשית רבה כד ד

דבר אחר: "זה ספר תולדות אדם". כתיב: "כי לא לעולם אריב" (ישעיה נז טז) – עם אדם הראשון, "ולא לנצח אקצוף" (שם) – עם תולדותיו.5 "כי רוח מלפני יעטוף" (שם) אמר רבי הונא: הרוח הזה בשעה שהוא יוצא לעולם הוא מבקש להחריב את העולם, והקב"ה מְרַשְּלוֹ בהרים וּמְשַׁבְּרוֹ בגבעות, ואומר לו: היזהר שלא תזיק בריותי, מאי טעמיה? "כי רוח מלפני יעטוף". מה הוא יעטוף? מתישו, כמו שאתה אומר: "בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת ה' זָכָרְתִּי וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ" (יונה ב ח). אמר ר' הונא: בשלשה מקומות יצתה רוח שלא במשקל וכבר היה לה להחריב את העולם … בימי איוב … בימי יונה … בימי אליהו … בימי יונה שנאמר: "וה' הטיל רוח גדולה אל הים" (יונה א ד).6

ויקרא רבה טז ט

"בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה' וּרְפָאתִיו" (ישעיהו נז יט). "בורא ניב שפתים" – ר' יהושע בן לוי אמר: אם הניבו שפתיו של אדם בתפילה, יהא מובטח שנשמעת תפלתו. מאי טעמא? "תכין לבם, תשמע אזנך" (תהלים י יז), ואומר: "בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב". אם לקרוב, כבר שלומו ממנו ובו. אם לרחוק – זה … שהיה רחוק ונעשה קרוב.7

אליהו זוטא (איש שלום) פרשה כב – קרא בגרון אל תחשוך

אמר להם ר' אליעזר לתלמידיו: בניי, יכולין אתם לעמוד בתוכחות? אמרו לו: יהי רצון לדברים שתודיענו.8 מיד פתח ואמר: "קרא בגרון אל תחשוך" (ישעיה נח א), זהו שנאמר ברוח הקודש על ידי ישעיה הנביא: "לכו נא ונוכחה יאמר ה' " (ישעיהו א יח).9 כנגד מי אמר ישעיה מקרא זה? לא אמרו אלא כנגד בעלי תשובה, שהקב"ה ידיו פרושות לקבל שבים, ואומר מתי יעשו תשובה ואקבל אותם בתשובה שלמה לפני, שנאמר: "וידי אדם מתחת כנפיהם" (יחזקאל א ח), מלמד שהקב"ה יושב על כסא כבודו וידיו פרושות מתחת כנפי החיות לעושי תשובה ואומר: מתי יעשו ישראל תשובה שלימה לפני.10

מסכת חגיגה דף ה עמוד ב – ואותי יום יום ידרשון

רב אידי אבוה דרבי יעקב בר אידי הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא וחד יומא בבי רב. והוו קרו ליה רבנן: בר בי רב דחד יומא.11 חלש דעתיה. קרי אנפשיה: "שְׂחֹק לְרֵעֵהוּ אֶהְיֶה" (איוב יב ד).12 אמר ליה רבי יוחנן: במטותא מינך לא תעניש להו רבנן. נפק רבי יוחנן לבי מדרשא ודרש: "ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון", וכי ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו? אלא לומר לך: כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה – מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה. וכן במידת פורענות, דכתיב: "במספר הימים אשר תרתם את הארץ יום לשנה יום לשנה וכו' (במדבר יד לד). וכי ארבעים שנה חטאו? והלא ארבעים יום חטאו! אלא לומר לך: כל העובר עבירה אפילו יום אחד בשנה – מעלה עליו הכתוב כאילו עבר כל השנה כולה.13

תוספתא מסכת תענית (ליברמן) פרק א – למה צמנו ולא ראית

סדר תעניות כיצד? מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ונותנין עליה אפר מקלה ולא היו מתעלפין עליה. אחד יושב ומשמרה כל היום. זקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבושין: בניי, יתבייש אדם מחבירו ואל יתבייש אדם ממעשיו. מוטב יתבייש אדם מחבירו ואל יהא הוא ובניו מציבין ברעב. וכן הוא אומר: "למה צמנו ולא ראית". תדע מהו משיבן: "הן ביום צומכם וגו' הן לריב ומצה תצומו וגו' הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם וגו' ". אלא אי זהו צום שאני רוצה בו? "פתח חרצובות רשע". אם היה שרץ בידו של אחד, אפילו טובל בשילוח ובכל מימי בראשית אינו טוהיר לעולם. השליך שרץ מידו, עלתה לו טבילה בארבעים סאה. וכן הוא אומר: "ומודה ועוזב ירוחם", ואומר: "נשא לבבינו אל כפים וגו' ".14

מדרש תנחומא (בובר) פרשת בראשית סימן כח – הלוא זה צום אבחרהו

ר' אליעזר ור' יהושע, ר' אליעזר אומר:  "ימים יוצרו ולא אחד בהם".15 אמר הקב"ה: היום הזה אני גואל את בני ממצרים, וביום הזה אני קורע את הים ומפיל שונאיהם, ביום הזה אני נותן את התורה, ולא נשתנה יום אחד ולא נתחלף, הוי (אומר): ולא אחד בהם.16 ר' יהושע אומר: ולו אחד בהם – מימים שברא הקב"ה בחר לו אחד מהם, ואיזה הוא? זה יום הכיפורים, שנאמר: "הלא זה צום אבחרהו" (ישעיה נח ו). דבר אחר: ולו אחד בהם, זה יום השבת, שנאמר: "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" (שמות כ י).17

 

ותטיב לנו החתימה

מחלקי המים18

עדכון אחרון: 24/09/2017

הערות שוליים

  1. וכן הוא בגמרא סוכה נב א שמדובר ביצר הרע: "שבעה שמות יש לו ליצר הרע. הקב"ה קראו רע ... משה קראו ערל ... דוד קראו טמא ... שלמה קראו שונא ... ישעיה קראו מכשול, שנאמר: סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי". זה אותו "שאור שבעיסה" שמעכב ומחבל בכל (ברכות יז ע"א, ירושלמי ברכות ד ב). בעקבות כל אלה הלך גם רש"י בפירושו כאן: "ואמר סולו סולו - כה אמר הנביא בשמי לעמי כבשו מסילה סלולה פנו יצר הרע מדרכיכם: הרימו מכשול - סלקו האבנים שאתם נכשלים רגליכם בהם הם הרהורי רשע". אבל אין פסוק יוצא מידי פשוטו כפי שמבאר רד"ק: "ואמר סולו סולו - החוסה בי יאמר במגפת האויב: סולו סולו פנו דרך, כי המכשול שהיה בדרכים הוּרָם, והוא האויב שלא היו יכולים ישראל לבוא ירושלים מפני האויב. אמר פנו להם הדרך עתה והרימו המכשול, אם יש בדרכים אבני מכשול הרימו אותם כי המכשול הגדול והוא האויב כבר הוסר". ובמקום אחר אומר ישעיהו: "עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים" (סב י), שם ודאי היא דרך הגאולים לשוב לארץ. ראה עוד פירוש דעת מקרא כאן, אשר מנסה לשלב את השיבה לארץ עם התשובה לה': "משום שהשיבה אל ארץ ישראל היא גם השיבה אל ה', שהרי הָדָרִים בחוץ לארץ – כאילו עובדים עבודה זרה". לאור כל זאת, בפשט ובדרש, נראה שלא בכדי בחר סדר ההפטרה להתחיל בפסוק ששייך לפרשה קודמת, שבינו ובין הפסוק הבא, מפרידה פרשה סתומה (האות "ס"). הוא מבקש לפתוח את הפטרת יום הכיפורים בקריאה: "סולו סולו פנו דרך, הרימו מכשול מדרך עמי" ליחיד שיעשה תשובה ולעם שישוב לארצו. יש קשר ברור בין תשובה ושיבה, בין תשובה מעבירות ושיבה לארץ (ממנה גלו בגלל בעבירות). קשר זה מצוי בתורה בפרשת התשובה בפרק לא בדברים, פרשת וילך.
  2. מכאן משמע בפשטות שהיו מתחילים את ההפטרה בפסוק טו: "כי אמר רם ונשא וכו' ", הפסוק השני בהפטרה שלנו, אשר פותח כאמור פרשה (פיסקא) חדשה; ואולי רק מאוחר יותר הוסיפו את הפסוק: "ואמר סולו סולו פנו דרך וכו' " אשר שייך לפרשה (פיסקא) הקודמת וחותם אותה. ראה פירוש רש"י בגמרא מגילה שם: "כי כה אמר רם ונשא – ואמר: סולו סולו שמדבר במידת התשובה: הלוא זה צום אבחרהו". ראה גם סידור רש"י המסביר את סדר הקריאה ביום הכיפורים, סימן ריג: "ובשנייה (בספר התורה השני שמוציאים) קורא המפטיר בסדר פנחס ובעשור לחודש השביעי, ומפטיר ואמר סלו כי כה אמר רם ונשא, שמקבל וגוזר חיים לשבים". האם רש"י הוא מחדש המסורת שמתחילים בפסוק ואמר סולו סולו?
  3. אחריו, בסמוך.
  4. מדרשים ופרשנים רבים על הפסוק השני בהפטרה: "כי כה אמר רם ונישא וכו' ", ומפתחים את המוטיב של שילוב שגב הקב"ה ורוממותו עם מבטו על הדלים והנדכאים דווקא, מוטיב מרכזי בהפטרה זו וביום זה. ראה מדרש תנחומא (בובר) פרשת וירא סימן ג : "אמרו רבותינו בשם ר' אליעזר בן פדת: בשבעה מקומות אתה מוצא שהשווה הקב"ה עצמו עם לבבות הנמוכים, מנין? שנאמר: כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו' (דברים י יז), ראה כמה גבורה וכמה שבח, ומה כתיב אחריו, עושה משפט יתום ואלמנה (שם שם). וכתיב: כי רם ה' ושפל יראה וגו' (תהלים קלח ו), וכתיב: כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח (ישעיה נז טו), וכתיב: כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו' (ישעיהו סו א), וכתיב: ואת כל אלה ידי עשתה וגו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו' (שם, והשאר בספר תהלים)". וכן במדרש תהלים (בובר) מזמור ד: " ... כסא הכבוד כנגד כולן, ועל כסא הכבוד הזה ולמעלה מכולן מלך רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו (ישעיה נז טו). ואעפ"י שהוא רם ונשא, שרוי את דכא ושפל רוח (ישעיהו שם). ואדם נכנס לבית הכנסת ועומד ומלחש שם תפילתו, והקב"ה מאזין. הדא הוא דכתיב: כה' אלהינו בכל קראנו אליו (דברים ד ז)". ובלשונו הקצרה של רש"י על הפסוק שלנו: "מרום וקדוש - אני שוכן ומשם אני עם דכא ושפל רוח שאני מרכין שכינתי עליו". וכבר נדרשנו למוטיב דומה בדברינו זבחי אלהים רוח נשברה בפרשת צו.
  5. אנחנו בפסוק השלישי: "כי לא לעולם אריב וכו' ". הקשר של ימי הרחמים והסליחות עם אדם הראשון, נמצא גם במדרשים על ראש השנה (פסיקתא דרב כהנא בחודש השביעי, ויקרא רבה כט ועוד). לפי המסורת, אדם הראשון חטא בראש השנה (שחל אז בשבת) ונדון ונסלח לו בו ביום. כאן אנו באים לא רק מכוח תקדים הדין של אדם הראשון ("אתה סימן לבניך, כשם שנכנסתה לפניי בדין ביום הזה ויצאתה בדימוס, כך עתידין בניך להיות נכנסין לפניי בדין ביום הזה ויוצאין בדימוס ", שם); אלא גם מכוח ההבטחה שלא לעולם יהיה הריב ולא לנצח הקצף. (בדומה להבטחה לנח שלא יהיה עוד מבול, אותה אנו מזכירים בזכרונות בראש השנה). התוספת של ישעיהו היא החיבור עם ספר בראשית, ספר תולדות האדם. ודו"ק שמדובר באדם הראשון, אבי כל האנושות, לא אבות האומה הישראלית דווקא. "ואהבת לרעך כמוך [ויקרא יט יח]. רבי עקיבה אומר: זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: זה ספר תולדות אדם [בראשית ה א], זה כלל גדול מזה" (ירושלמי נדרים פרק ט הלכה ד).
  6. את סיומת המדרש הבאנו עפ"י נוסח המקבילה במדרש ויקרא רבה טו א. התוספת ליום הכיפורים, דרך הקשר ליונה, היא הרוח המבקשת להרוס ונמצאת עוטפת, זו שמבקשת להחריב את העולם והקב"ה מְרַשְלָהּ, מחשלָהּ ומשַבְּרָהּ עד שהיא הופכת לרוח העוטפת את תפילתנו, ככתוב בתהלים עז ד: "אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה אָשִׂיחָה וְתִתְעַטֵּף רוּחִי סֶלָה". ובתהלים קמב ד: "בְּהִתְעַטֵּף עָלַי רוּחִי וְאַתָּה יָדַעְתָּ נְתִיבָתִי" ושם קמג ד: "וַתִּתְעַטֵּף עָלַי רוּחִי בְּתוֹכִי יִשְׁתּוֹמֵם לִבִּי". וכבר שהיו מי שהמשילו את הספינה של יונה לעולם בזעיר אנפין. מה גרם לה לרוח שתתעטף? האם רק שבועת הקב"ה: "כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף"? או שמא תפילותינו והכרתנו בקטנותנו: "תפילה לעני כי יעטוף"? ראה פירוש רש"י על הפסוק בהפטרה: "כי רוח מלפני יעטוף - כאשר רוח האדם שהוא מלפני, שניתן בו מאתי, יעטוף, יודה ויכנע על מעלו". ועד כאן דברינו על הפסוק השלישי בהפטרת היום.
  7. מדרש זה מבוסס, כך נראה על ירושלמי ברכות פרק ה הלכה ה, שם, על בסיס המשנה בברכות פרק ה משנה ה המספרת על  רבי חנינא בן דוסא "שהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להן: אם שגורה תפילתי בפי, יודע אני שהוא מקובל; ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף"; על בסיס משנה זו, מביאה הגמרא את המעשה ברבן גמליאל "שחלה בנו ושלח שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא בן דוסא בעירו אמר לון המתינו לי עד שאעלה לעלייה ועלה לעלייה וירד. אמר להן בטוח אני שנינוח בנו של רבן גמליאל מחלייו. וסיימו - באותה שעה תבע מזון". אבל מדרשים אחרים מפתחים על בסיס פסוק זה את ההבדל בין בעלי תשובה (רחוק) וצדיקים גמורים (קרוב). ראה מדרש תהלים (בובר) מזמור קכ: "אמר ישעיהו: שלום שלום לרחוק ולקרוב וגו' (ישעיה נז יט), אמר הקב"ה: אני ידי פשוטות לבעל תשובה איני מחזיר בריה מי שנתן לי לבו בתשובה, לכך נאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב, וכל מי שיבא אצלי אני בא אצלו ומרפא אותו, שנאמר ורפאתיו". הרחוק קודם לקרוב. וראה גם  משנת רבי אליעזר פרשה יא עמוד 210: "מדת בשר ודם, אדם גונב וגוזל ימים רבים, וכשהוא מניח את מעשיו וחוזר בתשובה, אותה שעה מגלגלין עליו את הכל. אבל הקב"ה הוא אינו כן, אלא אדם חוטא לפניו ימים רבים, וכיון שהוא מניח את מעשיו, וחוזר למוטב, אותה שעה אין מזכירין לו שום חטא בעולם, שנאמר כל חטאותיו אשר עשה לא תזכרנה לו. וזה הוא חסדו, שנאמר בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק [ולקרוב]. רחוקים, אלו בעלי תשובה. קרובים, אלו צדיקים גמורים. מפני מה, שהללו הכירו ושבו, ואלו לא הכירו ושבו. וזו חסדו, שנאמר: חסדך ה' מלאה הארץ".
  8. שימוש קצת שונה, ואולי זהו המקורי, לביטוי השגור בפינו: "יהי רצון" במשמעות שהלוואי שכך יקרה. וכן, שיהיו הדברים לרצון, שאנחנו מתחייבים לקבלם ברצון לעשותם ולממשם.
  9. נוכחה, מלשון תוכחה או וויכוח. ראה שבת פט ע"ב: "דרש רבא: מאי דכתיב: לכו נא ונוכחה יאמר ה' ... לעתיד לבא יאמר להם הקב"ה לישראל: לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם". ובמדרש ויקרא רבה כז ו: "בשלשה מקומות בא הקב"ה להתווכח עם ישראל ושמחו אומות העולם ואמרו כלום אילו יכולין להתווכח עם בוראן, עכשיו הוא מכלן מן העולם. בשעה שאמר להן לכו נא ונוכחה יאמר ה' (ישעיה א, יח). כיון שראה הקב"ה שאומות העולם שמיחין הפכה להם לטובה, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (שם). באותה שעה תמהו אומות העולם ואמרו זו תשובה וזו תוכחה". אומות העולם תמהות, אבל תוכחה נכונה מביאה לתשובה: "שהתוכחה גורמת לתשובה שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו ומכלימין אותו חוזר בתשובה ... וכן ישעיהו הוכיח את ישראל ואמר הוי גוי חוטא ... וכן צוהו האל להוכיח לחטאים שנאמר קרא בגרון אל תחשוך, וכן כל הנביאים הוכיחו לישראל עד שחזרו בתשובה, לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו ואהוב להם שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה". (רמב"ם הלכות תשובה פרק ד).
  10. בגמרא יומא פו ע"א: "אמר רבי לוי: גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר: שובה ישראל עד ה' אלהיך", ואילו כאן, יד אנושית, בדמות אדם, יוצאת מכסא הכבוד ומקבלת את השבים. שהרי התשובה וכסא הכבוד, (יחד עם עוד חמישה דברים), נבראו שניהם, עוד קודם לבריאת העולם (פסחים נד ע"א). ואפילו מנשה גדול החוטאים נעשתה חתירה תחת כסא הכבוד לקבלו בתשובה. (רות רבה ה ו בעקבות הירושלמי סנהדרין י).
  11. רב אידי היה רגיל ללכת שלושה חודשים לעסקיו (אורחא – בשיירה) ויום אחד בבית המדרש וקראו לו חובשי בית המדרש (רבנן, התלמידים?): תלמיד של יום אחד.
  12. חלשה דעתו של רב אידי וקרא על עצמו את הפסוק באיוב ובמשתמע מכך שהייתה זו קפידא גדולה על "רבנן", אותם שכינו אותו: תלמיד של יום אחד. ור' יוחנן חש בהקפדה זו וחושש שהתלמידים ייענשו. זהו ר' יוחנן שהקדשנו גיליון מיוחד על הקפדותיו הוא.
  13. אם נרצה לדרוש את הפסוק: "ואותי יום יום ידרושון" לחומרה, הרי לנו גם מדרש שמות רבה מב ז וכן דברים רבה (ליברמן) על הפסוק: "אחד עשר יום מחורב", שבני ישראל עבדו את הקב"ה באמת, רק שני ימים. אבל אנחנו מבקשים לדרוש ביום הדין לזכות ולא לחובה. המשותף לשתי הדרשות במסכת חגיגה הוא הרעיון שיום אחד בשנה יכול לשקף את השנה כולה. לעבירה – כמו בחטא המרגלים, או למצווה ותורה, כמו רב אידי, שעסק בסחורה לפרנסת בני ביתו וגידל את יעקב בנו לגדול בתורה, הוא רבי יעקב בר אידי שנזכר במקומות רבים בתלמודים הבבלי והירושלמי (ספרנו כ- 150), ובא פעם בשלושה חודשים ליום לימוד בבית המדרש. הרעיון של יום אחד שמקרין לשנה שלמה הוא גם ביסוד יום הכיפורים. ואגב, נגענו גם במוטיב של בין אדם לחברו, שהרי כל הסיפור כאן. האם הסתפק ר' יוחנן בדרשה זו או שגם גער בתלמידים ונף בהם? האם כפה עליהם לבקש סליחה מרב אידי?
  14. מכאן משמע שלא מדובר דווקא ביום הכיפורים, אלא בכל תענית ציבור, בכל יום צום וצעקה. ראה גם בתלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ב הלכה א: "אמר רבי לעזר: הכזה יהיה צום אבחרהו אלא יום ענות אדם נפשו, אין זה צום שאני חפץ בו. ואי זהו צום שאני חפץ בו? הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע התר אגודות מוטה הלא פרוש לערב לחמך ועניים מרודים תביא בית. מה כתיב בתריה? אז תקרא ויי' יענה וגו'. אמר רבי שמעון בן לקיש כתיב: ואיד יעלה מן הארץ - עלה שבר מלמטן מיד הגשמים יורדין". היינו שמדובר בתענית על הגשם. אפשר שהיו קוראים בכל תענית ציבור לא רק את ישעיהו נה (דרשו) אלא גם את הפרקים שלנו (נז, נח) והחיבור ליום הכיפורים הוא מאוחר יותר, בעקבות הברייתא במגילה, בה פתחנו, שייחדה הפטרה זו לצום יום הכיפורים.
  15. ר' אליעזר ור' יהושע דורשים את הפסוק בתהלים קלט טז: "גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ יָמִים יֻצָּרוּ ולא וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם", ולא כתיב, ולו קרי. פסוק זה נדרש במקומות רבים על אדם הראשון, שרשרת הדורות והדין. ראה בראשית רבה כד שהבאנו לעיל. ראה פרק קלט כולו בספר תהלים. ה' יזכנו לדרוש בפרק נפלא זה, אולי בפרשת בראשית הבאה עלינו לטובה.
  16. ר' אליעזר דורש את הכתיב, ולא, היינו, שאין יום אחד משתנה או מתחלף בחברו. לכל יום הייעוד והמועד והתפקיד שלו.
  17. ר' יהושע דורש את הקרי, ולו, היינו, שיש לקב"ה יום מיוחד בשנה, לפי הדרשה הראשונה זה יום הכיפורים, והסיוע בא מההפטרה שלנו: "צום אבחרהו". ראה תוספות יום טוב מסכת יומא פרק ב משנה ב: "וכן מיוסד בסליחה דמוסף יום כפור. מתחלת איך אשא ראש וכו' ובטלו הפייסות בצום המובחר". ראה פיוט זה מאת שמעון בר יצחק במחזור יום הכיפורים של גולדשמידט עמוד 504. צום אבחרהו הפך לצום המובחר הוא יום הכיפורים. ובספר הרוקח הלכות יום הכיפורים סימן רטז מצא לכך סמך בגימטריא: "הל"א ז"ה צום אבחר"הו בגימטריא יום הכפורים". וספר המנהיג הלכות צום כיפור עמוד שנ: "ואחרי התפילה מוציאין שתי תורות וקורין ששה באחרי מות פרשת קרבנות היום, ומפטיר קורא ובעשור לחודש ומפטירים בישעיה (עד) כי כה אמר יי' רם ונישא עד כי פי יי' דיבר. לפי שכתוב בו הלא זה צום אבחרהו ולהכריז ולהזהיר על התשובה". וראיתי גם ראשונים ואחרונים שמסתמכים בנושא זה על רש"י על הגמרא במגילה שהבאנו לעיל: "כי כה אמר רם ונשא – ואמר: סולו סולו שמדבר במידת התשובה: הלוא זה צום אבחרהו". הגם שכל יום וכל יום תענית וצום הוא טוב לתשובה, כדברי הרמב"ם הידועים בהלכות תשובה פרק ב הלכה ו: "אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר דרשו ה' בהמצאו, במה דברים אמורים ביחיד אבל צבור כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין שנאמר כה' אלהינו בכל קראנו אליו". על משקל זה אפשר אולי לומר שכל צום בו מקיימים: "פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ: הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם", הוא צום אבחרהו. ועדיין יש יום בשנה, כפי שאומר ר' יהושע שהוא "לו אחד", הוא צום המובחר.
  18. מים המותרים לשתייה מלוא לוגמיו גם ביום הכיפורים.