אוחילה לאל

מים ראשונים: זכו הדורות האחרונים לעדנה רבה של תפילות ופיוטי הימים האחרונים. מנגינות נפלאות חדשות, התווספו למנגינות המסורתיות, והן חוברות 'אישה אל אחותה' למילים המופלאות החצובות בסלע קדמונים. בין היושבים 'ראשונה במלכות' הוא הפיוט אוחילה לאל אחלה פניו וכו'. ואנחנו נבקש לתהות מעט על שורשיו של פיוט זה ושל הייחולים והאיחולים שבמקרא ובמדרש שעליהם ללא ספק הוא מיוסד.

אוֹחִילָה לָאֵל אֲחַלֶּה פָנָיו / אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ מַעֲנֵה לָשׁוֹן /

אֲשֶׁר בִּקְהַל עָם אָשִׁיר עֻזּוֹ / אַבִּיעָה רְנָנוֹת בְּעַד מִפְעָלָיו /

לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב / וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן /

ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח / וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ / 1  (רשות לשליח ציבור במוסף ראש השנה ויום הכיפורים).2

מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה־לִּי לִבִּי לֹא אַחֲרִישׁ כִּי קוֹל שׁוֹפָר שמעתי שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי תְּרוּעַת מִלְחָמָה: (ירמיהו ד יט).3

וַאֲנִי בַּה' אֲצַפֶּה אוֹחִילָה לֵאלֹהֵי יִשְׁעִי יִשְׁמָעֵנִי אֱלֹהָי: (מיכה ז ז).4

ספר אבודרהם סדר תפלת ראש השנה

אוחילה לאל – על שם: "על כן אוחיל לו" (איכה ג כא).5 אחלה פניו – על שם: "חִלִּיתִי פניך בכל לב" (תהלים קיט נח). אשאלה ממנו מענה לשון – על שם: "ומה' מענה לשון" (משלי טז א), ולקח לשון אשאלה ממנו, על שם: "אחת שאלתי מאת ה' ". (תהלים כז ד).6 אשר בקהל עם – על שם: "בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק בְּקָהָל רָב" (שם מ, י). אשיר עוזו – על שם: "ואני אשיר עוזך" (שם כט יז)  אביעה רננות – על שם: "תבענה שפתי תהילה" (שם קיט קעא), ואמר רננות על שם: "ושפתי רננות יהלל פי" (שם סג ו). בעד מפעליו – על שם: "כל פועל ה' למענהו" (משלי טז יד). ונראה מתוך אוחילה שאין ליחיד לאומרו לפי שהוא רשות לשליח ציבור, שהרי אומר בו: "אשר בקהל עם אשיר עוזו".7

מסכת ברכות דף י עמוד ב

אמר רבי חנן: אפילו בעל החלומות אומר לו לאדם למחר הוא מת – אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר: "כי ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה כי את האלהים יֵרָא" (קהלת ה ו). מיד: "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה' " (מלכים ב כ ב, ישעיהו לח ב). מאי קיר? אמר רבי שמעון בן לקיש: מקירות לבו, שנאמר: "מעי מעי אוחילה קירות לבי וגו' ".8

וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת־פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: (שמות לב יא).9

מסכת ברכות דף לב עמוד א

ויחל משה את פני ה' – אמר רבי אלעזר: מלמד שעמד משה בתפילה לפני הקב"ה עד שהחלהו; ורבא אמר: עד שהפר לו נדרו, כתיב הכא: "ויחל" וכתיב התם: "לא יחל דברו … אמר רבא אמר רב יצחק: מלמד שהחלה עליהם מדת רחמים. ורבנן אמרי: מלמד שאמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, חולין הוא לך מעשות כדבר הזה. ויחל משה את פני ה' – תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מלמד שעמד משה בתפילה לפני הקב"ה עד שאחזתו אחילו. מאי אחילו? אמר רבי אלעזר: אש של עצמות. מאי אש של עצמות? אמר אביי: אשתא דגרמי.10

יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל־ה' כִּי־עִם־ה' הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת: (תהלים פרק קל פסוק ז).11

מדרש תהלים (בובר) מזמור מ פסוק א

"לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר: קַוֹּה קִוִּיתִי ה' וַיֵּט אֵלַי וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי". זהו שאמר הכתוב: "ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו" (ישעיה כה ט). אין ביד ישראל אלא שיקוו שיגאלם הקב"ה, בשכר "קוה קויתי ה' ", דכתיב: "טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו" (איכה ג כה), ואומר: "שובו לבצרון אסירי התקוה" (זכריה ט יב), שמא תאמר: "עבר קציר כָּלָה קיץ ואנחנו לא נושענו" (ירמיה ח כ)! – "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' " (תהלים כז יד) – קוה אל ה', וקוה אל ה', תקוה אחר תקוה, חזק ויאמץ לבך, אם קויתם ולא נושעתם, קיווי ושובו וקיווי. ואם תאמר: עד מתי נקוה? כבר כתיב: "יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם" (תהלים קלא ג), ואומר: "חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה' " (תהלים לא כה). אם עושין כן, הרי אתם נושעים, שנאמר: "אשר לא יבושו קווי" (ישעיה מט כג), וכתיב: :וקוי ה' יחליפו כח" (שם מ לא), וכתיב: "וקוי ה' המה יירשו ארץ" (תהלים לז ט), לכך נאמר: "קַוֹּה קִוִּיתִי ה' וַיֵּט אֵלַי וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי", דוד שקיווה לי עניתיו.12

זֹאת אָשִׁיב אֶל־לִבִּי עַל־כֵּן אוֹחִיל: … חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי עַל־כֵּן אוֹחִיל לוֹ. (איכה ג כא, כד).

פסיקתא דרב כהנא פיסקא יט – אנכי אנכי

כשיגיע הקץ, הקב"ה אומר לישראל: תמיה אני היאך הימתנתם לי כל השנים הללו! וישראל אומרים לפני הקב"ה: ריבון העולמים, אילולי ספר תורה שכתבתה לנו, כבר היו אומות העולם מאבדין אותנו ממך. הדא הוא דכתיב: "זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל" (איכה ג כא). וכן דוד אומר: "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי" (תהלים קיט צב).13

דברים רבה פרשת ואתחנן, פרשה ב סימן לד

רבי יצחק פתח: "חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו" (איכה ג כד). אמר ר' יצחק: למה הדבר דומה? למלך שנכנס למדינה ונכנס עמו דוכסים ואיפרכים ואיסטרטליטים. יש מבני המדינה שבררו דוכוס שיהיה מתקיים עליהם; ויש מהן שבררו להן איפרכוס; ויש מהן שבררו להן אסטרטליטין. אמר אחד שהיה פיקח: איני בורר אלא המלך. למה? שכולן מתחלפים והמלך אין מתחלף. כך, כשירד הקב"ה לסיני, ירדו עמו חבורות חבורות של מלאכים: מיכאל וחבורתו, גבריאל וחבורתו. יש מאומות העולם שבררו להן מיכאל, ויש מהן שבררו להן גבריאל. אבל ישראל בררו להן הקב"ה. אמרו: "חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו". הרי: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד".14

פסיקתא דרב כהנא פרשה כב "שוש אשיש"

(משל) למטרונה שהלך בעלה ובנה וחתנה למדינת הים. אמרו לה: באו בנייך, אמרה להם: ישמחו כלותי. – הרי חתניך – אמרה להם: ישמחו בנותיי. כיון שאמרו לה: הרי בעליך, אמרה להם: הא חדו חדו שלמה.15 כך הנביאים אומרים לירושלים: "בנייך מרחוק יבואו" (ישעיה ס ד), והיא אומרת להם: "ישמח הר ציון" (תהלים מח יב). – "בנותיך על צד תאמנה" (ישעיה ס ד), והיא אומרת להם: "תגלנה בנות יהודה" (תהלים שם מח). וכיון שהם אומרים לה: "הנה מלכך יבוא לך" (זכריה ט ט), היא אומרת להם: הא חדו חדו שלמה, "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי" (ישעיה סא י).16

 

לשנה טובה תכתבו ותחתמו

לשנת חיים וקיימים17

מחלקי המים

עדכון אחרון: 07/09/2017

הערות שוליים

  1. הפיוט 'אוחילה לאל' הוא פיוט מסוג רשות עתיק מאוד, המצוי בכתבי יד ומחזורים בהקשרים שונים ומגוונים (לפני סדרי עבודה, לפני פיוטים למלכויות, זיכרונות ושופרות ['תקיעתות'], אבל גם למשל בתוך קרובות לטל ולגשם ועוד). תפוצתו העצומה והעדר חרוז מוכיחים את קדמותו, אבל מחברו נותר עלום. מן התקופה שבה עדיין לא חרזו פיוטים, ידוע לנו בשמו רק פייטן אחד, יוסי בן יוסי, שכמה פיוטים מיוחסים לו על פי מסורות קדומות, אבל אין לנו עדות ברורה שהוא שכתב פיוט זה. תודה רבה לפרופ' שולמית אליצור על דברי הסבר קצרים וממצים אלה. יפי מילותיו של הפיוט, קדמותו ותפוצתו כאמור, גם זיכו אותו בלחנים רבים, מסורתיים וגם מודרניים.
  2. חתימת הפיוט בפסוק מהמקרא הוא סיום מקובל בפיוטי רשות קדומים. כאן יש לנו שתי חתימות פסוקים, הראשונה מספר משלי טז א: "לְאָדָם מַעַרְכֵי־לֵב וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן" והשני מתהלים נא יז: "אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ", שמקובל כפתיחה (פסוק 'רשות') לפני כל תפילת עמידה, יחיד ושליח ציבור. ואכן, הספרדים אומרים את אוחילה לאל כפתיחה לחזרת שליח ציבור בתפילת מוסף. אך מנהג אשכנז הוא לומר את הפיוט בתוך חזרת הש"ץ, לאחר קדושה, באמצע 'עלינו לשבח' וכפתיחה למלכויות, זכרונות ושופרות (ואפשר שהפסוק "אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ" נגרר עם הפיוט, ראה מחזור גולדשמידט). המקור הראשון שאנחנו מצאנו לשילוב פיוט זה בתפילת הימים הנוראים הוא מחזור ויטרי מיסודו של רש"י (מאה 11). שם מופיע הפיוט כשיטה האשכנזית כאשר כבר שם קודמת לו 'פתיחה' נוספת: "היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל העומדים לפניך היום לבקש רחמים ותחנונים  ... הורם מה שיאמרו, הבינם מה שידברו, הודיעם מה ישאלו וכו' ". תפילה נפלאה שגם עליה נרצה פעם לדרוש.
  3. אוחילה כאן הוא כאב או מחלה, כפי שמפרש דעת מקרא, היינו משורש חו"ל או פשוט חל"ה. ואפשר גם שהוא מלשון רעדה ופחד כמו שמופיע בקונקורדנציה של אבן שושן שמקטלג פסוק זה תחת השורש חי"ל. אם הפייטן מכוון למשמעות זו, אזי אוחילה לאל הוא כמו אוחילה בעמדי לפני האל, נחליתי מפחד בעמדי לפני האל, וגם ההמשך "אחלה פניו" אולי בא ממקום של פחד, כאב או אפילו מחלה. אבל להלן נראה שסביר לומר שאחלה פניו הוא במשמעות יותר חיובית ומעודדת.
  4. נראה שכאן כולם מסכימים שמשמעות אוחילה הוא לקוות או לצפות (לטוב) והוא משורש יח"ל. ולכך ניתן לצרף פסוקים רבים במקרא כגון: "חִזְקוּ וְיַאֲמֵץ לְבַבְכֶם כָּל־הַמְיַחֲלִים לַה' " (תהלים לא כה), "רוֹצֶה ה' אֶת־יְרֵאָיו אֶת־הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ" (תהלים קמז יא), "וַאֲנִי תָּמִיד אֲיַחֵל וְהוֹסַפְתִּי עַל־כָּל־תְּהִלָּתֶךָ" (תהלים עא יד), ורבים כאלה במיוחד בספר תהלים. וכך גם בספר איוב, גם אם בלשון קשה בין ייאוש לשארית תקווה: "מַה־כֹּחִי כִי־אֲיַחֵל וּמַה־קִּצִּי כִּי־אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי" (איוב ו יא), "הֵן יִקְטְלֵנִי לא לוֹ אֲיַחֵל אַךְ־דְּרָכַי אֶל־פָּנָיו אוֹכִיחַ" (איוב יג טו) ודומה לו במלכים ב ו לג, במצור הקשה על שומרון: "מָה־אוֹחִיל לַה' עוֹד", ויש עוד שלא מנינו. כך או כך, לשני ה-"אוחילה" שמצאנו בירמיהו ובמיכה, ניתן להוסיף גם את צמד הפסוקים מאיכה פרק ג: "זֹאת אָשִׁיב אֶל־לִבִּי עַל־כֵּן אוֹחִיל" (כא) וכן: "חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי עַל־כֵּן אוֹחִיל לוֹ" (כד). כולם משורשים קרובים (חל"ה, יח"ל, חי"ל, חו"ל) ובמשמעויות קרובות. וכבר למדונו בעלי הדקדוק שבפעלים העלולים (פעלים שבסיסם הוא שתי אותיות – עיצורים, כמו ח"ל כאן, אליהם נוספו תנועות אהו"י ויצרו שורשים משולשים במשמעויות שונות אך דומות), יש קרבה והתחלפות ולפיכך בוודאי שאין לתמוה על בעלי הפיוט שנוטלים חירות לעצמם ומשתמשים במילה אוחילה הן במשמעות שלימדנו ירמיהו והן במשמעות שלימדונו מיכה וספר תהלים ואולי במשמעויות נוספות לתפארת הפיוט. חירות זו ניטול גם אנו בהמשך דברינו לדקדק במשמעות ובתוכן ולא בנבכי וסודות הלשון וכבר אמרו חכמי הלשון בימי הביניים על עצמם: "הדקדוק לכתיבה, כמלח למאכל" – הכל במידה הראויה.
  5. לא אוחילה של ירמיהו ולא אוחילה של מיכה, הם המקור לאוחילה של הפייטן, עפ"י אבודרהם! מה כן? ה"אוחיל" של קינת איכה! ראה שם כל הפסוקים מסביב ובפרט ארבעת הפסוקים כא-כד: "זֹאת אָשִׁיב אֶל־לִבִּי עַל־כֵּן אוֹחִיל: חַסְדֵי ה' כִּי לֹא־תָמְנוּ כִּי לֹא־כָלוּ רַחֲמָיו: חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ: חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי עַל־כֵּן אוֹחִיל לוֹ". ועוד נידרש ל"אוחיל זה של איכה להלן.
  6. "אשאלה ממנו מענה לשון" הוא חיבור של שני פסוקים. וכך גם "אביעה רננות" להלן, כאשר המילה "שפתי" היא המקשרת. הרכבת פיוטים בצורה מתוחכמת מחלקי פסוקים ומילים סמויות מקשרות, היא סממן מאפיין של הפיוטים הקדומים, שאפשר שלא רק נהגתה במוחו היוצר של הפייטן, אלא גם נשמעה טוב באזני הקהל. נראה שהחיבורים המורכבים הובנו פחות ופחות  ע"י קהל השומעים (ראה הביקורת הקשה של אבן עזרא על הקליר בפירושו לקהלת ה א: אל תבהל על פיך) ונשארו כחביבי הקהל אותם צירופים שיצרו מטבעות לשון משלהם, כמו "אביעה רננות" ורק נותר לחקור מאילו פסוקים הם הורכבו.
  7. נראה שבתקופתו של אבודרהם (ספרד מאה 14) כבר היה הפיוט אוחילה מושרש ומקובל, והוא מסביר אותו כחלק מסדר ראש השנה שלו ומנסה לתהות על שרשי הפיוט ומקורותיו. אילו פסוקים עמדו לנגד אותו פייטן קדום כאשר כתב את הפיוט אוחילה לעיל. אגב, מיקום הפיוט בסדר תפילת ראש השנה של אבודרהם הוא כשיטת האשכנזים 'באמצע' עלינו לשבח, בתחילת מלכויות. ואנחנו רוצים להתמקד במילים הראשונות של הפיוט הנפלא הזה, ב'אוחילה לאל' וב'אחלה פניו'– בייחול, באיחול פנים ובאיחול מהלב הפותחים את והמסמלים את רחש הלב של כולנו בפרוס השנה החדשה, במסע אל העתיד הקרוב והמיידי, אך הבלתי נודע. גם צמצום זה העלה בידינו מידע רב במקרא ובמדרש, ונביא רק מעט מים מהכד.
  8. ותפילה שבאה מקירות הלב מבקעת ועולה את כל חומות הברזל והרקיעים שחוצצים בין האדם ואלוהיו. ראה דברינו דרשו ה' בהמצאו בפרשת שובה, בהם הבאנו את מדרש פסיקתא דרב כהנא שאומר שקריאת התשובה של ישעיהו: "דרשו ה' בהימצאו" ושל הושע : "קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ", שוברת את קיר הברזל של יחזקאל, את "הקיר ביני וביניהם" (יחזקאל מג ח). איך שובר חזקיהו בכאב חוליו את הקיר? בהתפללו מקירות לבו! ראה ירושלמי סנהדרין פרק י הלכה ב: "רבי חיננא בר פפא אמר: נתן עיניו בקירות בית המקדש ... ורבנין אמרין: נתן עיניו בקירות לבו, שנאמר: מעי מעי אוחילה קירות לבי הומה לי לבי לא אחריש". האם לאוחילה זה של ירמיהו וחזקיהו (עפ"י דרשות הבבלי והירושלמי) כיוון הפייטן?
  9. יש שאומרים שמשה איננו המְחָלֶה או המייחל הראשון וכבר קדם לו נח בפסוקים של שיקום העולם לאחר המבול, ציפייה ותקווה מחודשת, עפ"י בראשית ח י,יב: "וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה מִן־הַתֵּבָה: ... וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב־אֵלָיו עוֹד". ראה פירוש רש"י לפסוק באיוב ו יא: "מה כוחי כי אייחל - כי איחל - כי אמתין עד יום רפואה או עד יום מיתה: איחל - כמו ויחל עוד (בראשית ח י)". ובדומה לרש"י, גם אבן עזרא בפרשת נח שם, רד"ק בתהלים לז ז ועוד. אבל למשה שמורה זכות הבכורה ל'חילוי פנים'. הצירוף של שורש חל"ה, יח"ל או מה שנבחר (ראה הערה 4 לעיל) עם פנים משמעותו התחנן או התפלל ולא רק המתין או ציפה או אפילו קיווה. וממשה לנביאים, ראה זכריה ח כא: "הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת־פְּנֵי ה' " (וכן פסוק כב הסמוך שם), מלאכי א ט: "וְעַתָּה חַלּוּ־נָא פְנֵי־אֵל וִיחָנֵּנוּ", ומשם לכתובים, תהלים קיט נח: "חִלִּיתִי פָנֶיךָ בְכָל־לֵב חָנֵּנִי כְּאִמְרָתֶךָ", איוב יא יט: "וְחִלּוּ פָנֶיךָ רַבִּים". "אחלה פניו" שבפיוט וודאי בא מפסוקים אלה וראש לכולם הוא משה.
  10. ובשמות רבה פרשה מג מצאנו עוד הסברים ל"ויחל משה": שלימד סניגוריה על ישראל, שהעמיד פנים כביכול כנגד הקב"ה, שריצה אותם לאביהם שבשמים, שהכניס לאלהים כמין דורון, שעשה את המר מתוק וריפא את מרירותם של ישראל, שהתיר נדרו של יוצרו, שהיה מפייס את האלהים, שחגר מתניו בתפילה, ואפילו הפירוש: "שעמד בקלות ראש לפני הקב"ה לבקש צרכן של ישראל", היינו שמיהר לפתוח בתפילה ולא השתהה! אין לדעת לאלו מכל הפירושים של מסכת ברכות ושל שמות רבה כיוון הפייטן ולאילו מכוונים בעלי התפילה. כל אחד יכוון כנטיית ליבו ובלבד שירצה את שולחיו לאביהם שבשמים.
  11. כך הוא הייחול בפרק ל בתהלים שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה', פרק שאנו מוסיפים לתפילותינו בעשרת ימי תשובה והספרדים חותמים בו את אמירת הסליחות. ראה איך ייחול זה עטוף במילים: תקווה, תוחלת ונפש: "קִוִּיתִי ה' קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי: נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר". ספר תהלים מלא בפועל לייחל ולא נוכל לראות את כולם. ראה המקבילה בפרק קלא הסמוך: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד ה' לֹא־גָבַהּ לִבִּי וְלֹא־רָמוּ עֵינַי וְלֹא־הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי: אִם־לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי: יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל־ה' מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם". ייחול מתוך ענווה תלות והצטנעות. כגמול עלי אימו.
  12. כל כך הרבה תקווה וייחול יש במדרש זה! כל כך הרבה פסוקים מובאים על מנת לעודד את 'קווי הנפש' את 'אסירי התקווה' את 'המיחלים לחסדו' ולחברם לפרק מ בתהלים בו מבטיח המחבר (דוד): "קַוֹּה קִוִּיתִי ה' וַיֵּט אֵלַי וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי". אך דא עקא שמבינות לפסוקי התקווה הרבים, שבה ועולה הקריאה "עבר קציר כָּלָה קיץ ואנחנו לא נושענו" והשאלה הקשה: "עד מתי נקוה"? והתשובה היא: "יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם"! "עַד־עִדָּן וְעִדָּנִין" ... אולי באוחילה לאל ואחלה פניו צריכה להישמע גם זעקת כל אלה שקיוו וייחלו ושוב קיוו וחזקו ואמצו לבבם והגו אינסוף פעמים בספר תהלים בכלל ובפרק מ בפרט, וכוחם לא עמד להם להוסיף ולייחל (עפ"י איוב ו יא) ולא זכו לשמוע את התקווה. אולי מותר לנו גם לזעוק ולהתחלחל אל המלך באוחילה?
  13. כבר הרחבנו לדון במדרש זה בדברינו אנכי אנכי הוא מנחמכם בפרשת שופטים, על הקב"ה שתמה איך בני ישראל המתינו לו כל כך הרבה שנים ולא התייאשו מהגאולה. ושם, ובמקבילה באיכה רבה ג ז על הפסוק: "זכור עניי ומרודי", מובא המשל על המטרונה שהמלך הניחה והלך למדינות הים והיו שכנותיה מקניטות אותה שהמלך נטשה. והיא מוציאה את כתובתה, קוראת בה ומתנחמת. ספר התורה ובו פסוקי הנחמה שבסוף התוכחה בפרשת בחוקותי, ובפרק ל בספר דברים, פרשת נצבים שהיא הנחמה של התוכחה הקשה של פרשת כי תבא, הוא הכתובה של עם ישראל הוא מקור התוחלת והייחול. לא בכדי מצטט כאן הדרשן את הייחול, ההמתנה, התקווה והציפייה, של מגילת איכה דווקא: "זֹאת אָשִׁיב אֶל־לִבִּי עַל־כֵּן אוֹחִיל: חַסְדֵי ה' כִּי לֹא־תָמְנוּ כִּי לֹא־כָלוּ רַחֲמָיו: חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ: חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי עַל־כֵּן אוֹחִיל לוֹ".
  14. מדרש זה הממוקם בפרשת ואתחנן, נדרש לפסוק: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" ור' יצחק מקשר את הפסוק "שמע ישראל" עם הפסוק באיכה: "חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו". התיאור של מה שאירע במעמד הר סיני, בהקשר חלקן של אומות העולם במעמד זה ומה הן נטלו, הוא קצת חריג, אבל אין זה הנושא שלנו כאן. 'אוחילה לאל' אירע לראשונה במעמד הר סיני וקשור עם ייחוד האל ואחדותו כפי שמובע גם בקריאת שמע (שניהם בפרשת ואתחנן). עם ישראל לא מתפתה לאמץ לו 'השגחות ביניים' בדמות מלאכים ושאר מתווכים (הגויים כן וזה כאמור נושא מעניין לפעם אחרת) והוא בוחר בקשר בלתי אמצעי עם הקב"ה ובייחודו. אפשר שגם זה מענייני תפילות הימים הנוראים וימי הסליחות, לא להתפתות לפנות למתווכים למיניהם ולא להזכיר כלל מלאכים, בפרט לא בשמותיהם. "אוחילה לאל" – לו ולו בלבד. אייחל לו ואייחד את שמו.
  15. הא חד חדו שלמה – שמחה זו היא שמחה שלימה.
  16. וכן הוא בשיר השירים רבה פרשה א על הפסוק: "נגילה ונשמחה בך". הבאנו מדרש זה לא רק בשל האסוציאציה עם המדרש הקודם: עם ישראל מייחל ומצפה רק לקב"ה בעצמו, אלא גם בשל הקשר בלוח השנה. שבת שלפני ראש השנה לעולם תהא פרשת נצבים (או נצבים-וילך) ולעולם ייקראו בה הפטרת "שוש אשיש בה' ", בו כנסת ישראל מתרצה בנחמה השביעית (כדברי התוספות במגילה לא ע"ב: "דרך הנחמות להיות הולכות ומשובחות יותר", ועפ"י דרשתו של אבודרהם שהבאנו מספר פעמים על סדר הפטרות הנחמה). מנפלאות לוח השנה שנוצר עם השנים, גם בעוונותינו (החורבן), הוא הקישור וההמשך הישיר מהפטרות הנחמה אל ראש השנה והימים הנוראים. וכבר הראינו במקום אחר שיש גם נחמה שמינית, היא הפטרת היום השני של ראש השנה: "כֹּה אָמַר ה' מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל: מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד: ... הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה' ". בהפטרה זו אנו משלמים תשלום לירמיהו שרוב הפטרותיו היו בצד הפורענות והתוכחה (וישעיהו זכה בכל שבע הנחמות). עוד יש לשים לב שחתימת המדרש לעיל היא בפסוק "שוש אשיש" מישעיהו אותו הוא דורש (ובמקבילה בשיר השירים רבה "נגילה ונשמחה בך" משיר השירים), אבל הפסוק שגרם לשינוי ושכנע את המטרונה שהנה בעלה בא, הוא דווקא מספר זכריה: "הנה מלכך יבוא לך". וכבר עמדנו על כך שלעתים קרובות מעדיפים המדרשים את נבואות הנחמה של נביאי בית שני על פני בית ראשון, אולי משום שהם קרובים אליהם יותר. ראה דברינו בחנוכה על עדיפות נרות זכריה על פני נרות שלמה (ונבואת זכריה על פני נבואת ישעיהו). ראה שם.
  17. איחול נאה זה לראש השנה, יסודו בתפילת הכהן הגדול ביום הכיפורים, אך מצאנו לו מקור ברור יותר במדרש שכל טוב (בובר) בראשית פרק יח: "ויאמר שוב אשוב אליך. כפל הדיבור, כלומר אמת ונכון, כי בודאי אשוב בלי ספק, כעת חיה. כעת הזאת לשנה הבאה, וכולכם היו חיין וקיימין". מכאן שאנו מייחלים לעצמנו ומאחלים איש לרעהו שנזכה לעמוד למועד הזה כעת חיה בראש השנה הבעל"ט, כולנו חיים וקיימים, כמו שהמלאך בישר לשרה שאת פקידתה אנו קוראים היום הראשון של ראש השנה. ואולי זו עוד סיבה, אם כי עקיפה, לקריאת פקידת שרה (וחנה) ביום הראשון של ראש השנה. ראה דברינו וה' פקד את שרה.