- כבר נגענו מעט בנושא שני המשכנות בדברינו משכן העדות בשבת זו בשנה האחרת. הדגש בדברינו שם היה על משמעות הביטוי "משכן העדות", כשם נוסף ל"משכן" סתם או ל"אוהל מועד": מה כל שם טומן בחובו ולמה ריבוי שמות וכינויים למשכן. הפעם נבקש להתמקד בכפל הלשון "משכן" הנזכר בפסוק פעמיים. אלה שני נושאים קרובים אך שונים שראויים כ"א לדיון משלו, גם אם יש חפיפה לא מעטה ביניהם.
- במצוה, היינו בפרשות תרומה-תצוה בה הציווי על המשכן, ובמעשה, היינו בפרשות ויקהל פקודי בה נעשה המשכן.
- הצעת רמב"ן לפתרון כפילות המילה "משכן" בפסוק היא ש"משכן" סתם הוא היריעות שכיסו את המשכן ואילו "משכן העדות" הוא המשכן בכללותו שייעודו העיקרי הוא להכיל את הארון שמכיל את לוחות הברית. (ובשמות לט לג אומר רמב"ן: "כי אוהל מועד הוא הבית בכללו"). אבן עזרא, בפירושו לבמדבר פרק א פסוק נ מציע פירוש שנראה הפוך: "משכן העדות הוא אוהל מועד, והמשכן - לארון ששם העדות". פירוש רש"י, במדבר ט טו מנסה לחבר הכל יחד: "המשכן לאהל העדת - המשכן העשוי להיות אהל ללוחות העדות". ורמב"ן שם מסביר שהמשכן כולל גם את החצר ושהענן כיסה רק את האוהל ולא את החצר. כללו של דבר, כפילות הכינויים וחילופם: משכן, משכן העדות, אוהל, אוהל מועד, אינם מהווה קושי פשטני ואפשר להסביר אותם אם ע"י ירידה למבנה המשכן וחלקיו ואם כמליצת הלשון וצחותה. אבל למדרש, כפי שנראה, יש דרך משלו.
- כבר אברהם אבי האומה ראה או הוראה כל זאת.
- הנה התשובה של מדרש זה: למה הלשון הכפולה "משכן, משכן"? כנגד שני התפקידים העיקריים שהיו בו: תורה וקורבנות. והיכן נוצר הקשר הראשון בין תורה וקורבנות? אצל אברהם אבינו. מחד גיסא, ברית בין הבתרים שמסמלת את עבודה הקורבנות; ומאידך גיסא: "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (בראשית כו ה). ראו דברינו קיימו האבות את התורה בפרשת תולדות. וחז"ל דורשים את הפסוק בירמיהו לג כה: "כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" הן על התורה (עבודה זרה ג ע"א) והן על הקורבנות (מגילה לא ע"ב). (וגם על המילה, נדרים לב ע"א). משכן אחד - שתי פונקציות. אבל שים גם לב לקטע: "ועתיד בית המקדש ליחרב, והקרבנות בטלין". מה אז יוותר לנו? מה יהיה משכן העדות בחשכת הגלות, כשיתקיים (שוב) הפסוק בברית בין הבתרים: "וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו"?
- אנשי הכנסת הגדולה שעומדים בתחילת או אמצע ימי בית שני מתכוונים למשכון ולחבלה של מקדש ראשון ומייחלים שלא כך יהיה גורלו של הבית השני, אבל הדרשן, שעומד כבר אחרי החורבן השני, מדבר על שני משכונות ושתי חבלות. ושמא אנשי כנסת הגדולה מונים גם את חורבן משכן שילה?
- "חבול חבלנו" כנגד "המשכן, משכן" – חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. "פקודי המשכן" – שעל המשכן ייפקדו עוונותיהם של ישראל. בהמשך המדרש, בסימן ה שם, חוזר הרעיון של המשכן כמשכון באופן חריף יותר ובהקשר עם שנאת ישראל כמייצגת את שנאת האומות לקב"ה. הרס המקדש כיסוד לאנטישמיות ושנאת האלוהות. המשכן מתמשכן לא רק על עם ישראל אלא כביכול גם על השכינה שהוא מייצג. כבר נדרשנו במקצת לנושא זה בדברינו משכן העדות בשנה האחרת ונחזור על הדברים גם כאן. ראו גם דברינו שרשי האנטישמיות בפרשת מטות. הרעיון של מִשְכּוּן המשכן, מופיע כבר בפרשת משפטים, בסידרא "אם כסף תלוה את עמי", בהקשר של שמירה על החוקים והדינים. ראו שמות רבה לא י: "אמר הקב"ה: אעפ"כ תנאי התניתי עמהם, אם יחטאו יהא בית המקדש מתמשכן עליהם, שנאמר: ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם (ויקרא כו יא) - אל תהי קורא מִשְכַּנִי אלא מַשְכּוֹנִי. וכן בלעם אומר: (במדבר כד) מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל - שני משכונות. ונקראו אוהליך כשהם בנויים ומשכנותיך כשהם חרבים. וכן התניתי עם משה עליהם, שנאמר: (שמות כב) אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה. ואם תעברו על המצות האלו, אני ממשכן שתי משכונות, שנאמר: אם חבול תחבול שלמת רעך. א"ל משה: ולעולם הם ממושכנים? א"ל: לאו, אלא עד בוא השמש, עד שיבוא משיח, שנאמר: (מלאכי ג) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא". ועד שיבוא המשיח, מי יגאל את המשכון?
- ומה עם משכן שילה שחרב? הרי הוא המשכן בפרשתנו שחרב בימי שמואל ועלי! ראו בראשית רבה צג יב: "ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך" ... יוסף ראה ברוח הקודש ששני בית המקדשות עתידין ליבנות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב. ובנימין בכה על צואריו, ראה שמשכן שילה עתיד להיעשות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב". ראו דברינו משכן שילה בפרשת תרומה.
- התשובה לשאלתנו לעיל למה ניתן לצפות אחרי שני (שלושה?) המשכונות היא: אכן, לצפות למשיח ולבניין בית שלישי. ה"עדות" האמיתית תהיה רק במקדש השלישי שייבנה ע"י הקב"ה. בנייני מקדש ומשכנות מעשה ידי אדם – לא צלחו. מדרש זה ממשיך את הקו של קודמו ושניהם מציגים את "המשכן, משכן העדות" לא רק ככפרה וריצוי לאחר חטא העגל, אלא כמשכון ופיקדון לחטאים שיבואו - כתרופה מקדימה למכה. כָּפָּרָה כפולה לאורך היסטוריה ארוכה: כנגד בית המקדש הראשון וכנגד בית המקדש השני. ומה עם הריצוי והנחמה בינתיים? מה המקבילה ל"משכן העדות" של המדבר שריצה על חטא העגל? מה נחמה יש לנו בין בית שני ובית שלישי שעדיין לא קיים? מה עם הדור שהדרשן עומד מולו ודורש על משכן ומשכון, מִשְׁכְּנוֹת וּמָשְׁכּוֹנוֹת, מה המסר אליו? האם שום בניין שיקים האדם שוב לא יצלח עד בוא המשיח?
- בקטע שהשמטנו מנחם הקב"ה את דוד שכל שפיכות הדמים שעשה במלחמותיו אינה נחשבת ואיננה יותר משפיכת דם צבי ואייל שנאמר בה: "על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב). לפיכך ממשיך דוד ושואל כמובא להלן.
- אגב דרשה בזכותו של דוד שמזמור חנוכת הבית נקרא על שמו ואגב הניסיון לנקות את דוד משפיכות הדמים שעשה ולומר שלא זו הסיבה שלא בנה את הבית (בניגוד גמור לפסוקים בדברי הימים ואולי בקריצה לספרי שמואל ומלכים), מצטרף גם מדרש זה לרעיון שבית המקדש – המשכן מתמשכן בעוונותיהם של ישראל. אך בניגוד למדרש הקודם שבניין אדם אינו מתקיים, כאן עולה האפשרות שדוד הוא מקרה חריג ואילו הוא היה בונה את בית המקדש "הוי קיים ואינו חרב". דוד תופס את השור בקרניו ואומר לקב"ה: הרי יפה – אם כך, מדוע באמת למה שלא אבנה את הבית וזה יתקיים לעולם? ותשובת הקב"ה היא שזה דבר בלתי אפשרי. הבית יתקיים לעולם, אם בני אדם לא יחטאו לעולם ומי כמוך דוד יודע שבני אדם חוטאים. או נאמר באופן אחר, בני אדם הרי סופם לחטוא, גם בית המקדש כמקום כפרה לא ימנע את מציאות החטא. אז אם בני אדם יחטאו אבל הבית יהיה קיים לעולם, במה תהיה כפרה לבני האדם? המדרש "מוותר" לדוד על שפיכות הדמים (כסיבה לאי בניית בית המקדש על ידו), ו"מרוויח" את הרעיון שבית המקדש הוא משכון. בכך הוא מצטרף למדרשים לעיל, כולל בסופו של דבר, למדרש האגדה שבניין אדם אינו מתקיים.
- בצלאל למשה. ובהמשך: אמר לפני הקב"ה, זה משה המדבר.
- בסימן ו בהמשך שם מעורר המדרש את הסידור הכספי של השלמת עבודת המשכן מכיוון הפוך: משה עושה חשבון וחסר לו דווח מה עשה ב- 1775 שקלים: "אמר להם: בואו ואני עושה לפניכם חשבון ... כך וכך יצא על המשכן. עד שהוא יושב ומחשב, שכח אלף ושבעה מאות וחמישה ושבעים שקל, מה שעשה ווים לעמודים. התחיל יושב ומתמיה, אמר: עכשיו ישראל מוצאין ידיהם לאמור: משה נטלן! מה עשה? האיר הקב"ה עיניו וראה אותם עשויים ווים לעמודים". (ומכאן, יש אומרים, המקור לניגון הטעם אזלא שעל "ואת האלף", שזה מזכיר את המדרש הזה). אבל כאן ההפך, כאן נשאר עודף כספי ולא ברור מה עושים איתו? להחזיר לקהל? אי אפשר (בעיה גם בימינו באיסוף קרנות מיוחדות לטיפולים רפואיים וכיוצא באלה).
- מה עושים עם הכסף הנותר? בונים בו משכן נוסף, משכן לעדות. ראו גם מדרש הגדול פקודי כא: "אלה פקודי המשכן משכן העדות – מה תלמוד לומר: המשכן משכן שני פעמים? מלמד ששני מִשְכּנוֹת עשו, משכן שכינה ומשכן לבית מדרשו של משה". ובפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק לח ט, מפי בלעם: " ... מה טובו אהליך - זה אהל מועד, שנקרא אהל מועד אהל העדות: דבר אחר: אוהליך - אהל שכינה ואהל משה". אוהל משה מול אוהל אהרון. בית מדרש מול בית המקדש, לשכת הגזית מול אבני הגזית. חכמים מול כוהנים. הכל התחיל במשכן שעשה משה במדבר. דרשה זו נותנת פתרון אחר לגמרי, לשעתו ולדורות, לכפל המילה "משכן" בפסוק הפותח את הפרשה.
- מדרש תנחומא כבר לא מסתפק בדרשה על לשון המקרא "משכן לעדות", אלא יוצר מטבע לשון חדשה: משכן לדברות! אך האם לא הסתבך כאן הדרשן? "דברות" הם בפשטות הלוחות ואלה מונחים בארון, והארון נמצא בתוך המשכן הכללי, בקודש הקדשים מבעד לפרוכת, מקום האסור בכניסת אדם! אפשר שלכן ממציא מדרש תנחומא את המונח "משכן לדברות", על מנת לא לקחת ממשכן הקרבנות את השם "משכן העדות", שהרי הלוחות והארון שם. אך דא עקא, שהביטוי משכן לדברות קשה עוד יותר. כי היכן הדברות נמצאות אם לא חרוטות על הלוחות? "לוחות ושברי לוחות מונחות בארון", אומרת הגמרא בברכות דף ח ע"ב. לא כי, אלא דברות שבע"פ, יאמר לך מדרש תנחומא: חרוט וחירות על לוחות ליבו של מי שעוסק בתורה (תנחומא כי תשא טז, אבות דרבי נתן נוסח א פרק ב ועוד). המשכן בו מדברים תורה.
- בנוסחאות אחרות מוגה מדרש זה באופן הבא: "משכן אחר הקים עמו, זה העולם שנקרא אוהל, כשם שהמשכן נקרא אוהל מועד, כמו שאתה אומר: וימתחם כאוהל לשבת (ישעיהו מ כב). שעד שלא הוקם המשכן, היה העולם רותת. משהוקם המשכן נתבסס העולם. לכך נאמר: להקים את המשכן". לפי נוסח זה המשכן השני איננו אלא העולם כולו, לפי הפסוק שהוא מביא מישעיהו ואולי גם כפסוק בתהלים יט ה: "בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם". אבל הנוסח שהבאנו לעיל (וילנא) יכול להיחשב כממשיך את הקו של שמות רבה ותנחומא (בובר), שאכן היה משכן נוסף. ומה הראיה? המילה "את". זאת, לפי שיטת ר' עקיבא ותלמידיו שכל "את" שבתורה בא לרבות דבר מה (ראו כבד את אביך ואת אמך ואפילו את ה' אלהיך תירא, פסחים כב ב). כאן המשכן הנוסף נקרא "אוהל" גרידא, להבדיל מאוהל מועד הוא המשכן הכללי, אבל גם הוא מצטרף למדרשים הנ"ל שהיה משכן נוסף הוא משכן העדות, הוא משכן לדברות החיות, הוא אוהל משה. ונראה לומר שהייתה מסורת של שני משכנות ומדרש הפסוקים "משכן משכן" או "את המשכן" איננו אלא אסמכתא.
- הנה עוד פסוק בספר במדבר, פרשת קרח, על קיום שני אהלים, כבר לא משכנות, אחד לעבודת הקרבנות ואחד לדברות. ועוד נשוב לאוהל זה בפרשת מינוי הזקנים, הם הסנהדרין הראשון, בפרשת בהעלותך. מה ההוכחה מהפסוק? הרי הפסוק מדבר בלשון יחיד: "וְשָׁמְרוּ אֶת־מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל"! "לכל עבודת האוהל", יאמר לך הדרשן. מהו "לכל", משמע שיש עבודה נוספת.
- הרי לנו מהמקרא עצמו שיש אוהל אשר מיועד ללימוד תורה (ולמשפט) ללא קשר למשכן הקרבנות, ואף קדם לו. ראו תרגום אונקלוס שבכל המקומות בהם מוזכר "אוהל מועד" הוא מתרגם: "מַשְׁכַּן זִמְנָא", ורק כאן, בפסוק בפרשת כי תשא, באוהל שמשה הקים, הוא מתרגם: "מַשְׁכַּן בֵּית אֻלְפָנָא" - בית אולפנא – בית מדרש, בית של לימוד (כך גם בבראשית כה כז בקשר עם יעקב איש אהלים). נכון אמנם שמשה בנה אוהל זה כתוצאה מחטא העגל בעת שישראל היו מנודים למקום (שמות רבה מה ג), אבל גם משכן הקרבנות נולד לשיטות רבות כתוצאה מחטא העגל (ראו דברינו אימתי נאמרה למשה הפרשה הזו, בפרשת תרומה). ראו רש"י ורמב"ן על הפסוק שדנים כמה זמן היה קיים אוהל מועד הפרטי של משה: האם מיום הכיפורים ועד א' בניסן מועד הקמת המשכן, או מיז' בתמוז, מועד שבירת הלוחות עד א' בניסן. כך או כך, עפ"י פשט הפסוקים, עם הקמת המשכן, מוותר משה על אוהל מועד הפרטי שהקים "ומחזיר" אותו לאוהל מועד הכללי, כפי שהרחבנו לדון ולדרוש בדברינו אוהל מועד הפרטי והכללי בפרשת ויקרא. אבל מהמדרשים האחרונים שהבאנו עולה שהוקם, לצד משכן עבודת הקרבנות, גם "בית אולפנא" כמקום של התוועדות, דברות, לימוד תורה והוראת המשפט ושני אלה פעלו זה לצד זה. וכך גם משתמע מהמקרא עצמו כפי שנראה בהמשך דברינו. מסע ומשא שני המשכנות רק מתחיל כאן.
- ראו ילקוט שמעוני פרשת בהעלותך רמז תשלז שממשיך את ספרי זוטא הנ"ל: "ויעמד אותם סביבות האהל [יא, כד] - באוהל הדברות שהוא חוץ מן המחנה. שני אהלים עשו: אוהל לעבודה ואוהל לדברות. וכמידת הפנימי כך היה החיצון. והלוים היו משמשין זה וזה בעגלות, שנאמר: ושמרו את משמרתי את משמרת אהל מועד לכל עבודת האהל - שני אהלים עשו. וכן ארכו שלשים אמה על רוחב עשר כפנימי. שכן אתה מוצא ויאסוף שבעים איש מזקני העם ויעמד אותם סביבות האהל העמידן ל' בצפון ושלשים בדרום ועשרה במזרח ומשה כנגדן במערב ואחד היה עומד בתוך אמה". שני משכנות, שני אוהל מועד, באותה מידה! שניהם נשמרים ע"י הלויים, שניהם נישאים בעגלות. שניהם עם אותן יריעות, קרשים ואדנים? ואיפה ספר התורה? ועל מינוי הזקנים ראו דברינו קול אחד וקולות רבים בפרשת בהעלותך.
- וכמינוי הזקנים, כך גם בעת מינוי יהושע כממשיך של משה. איפה הם מתייצבים? איפה ניתן מהודו של משה ליהושע ומרוחו לזקנים? באוהל מועד של הדברות! ראו תיאור הסמכת יהושע והעברת התפקיד ממשה אליו כחלק מלימוד התורה בבית המדרש, ספרי במדבר פיסקא קמ, בדברינו ונתת מהודך עליו בפרשת פנחס. אוהל מועד של ספר דברים הוא בית מדרש לתורה. אגב, בספר דברים לא נזכר משכן או מקדש ולוא פעם אחת, וגם אוהל מועד נזכר רק פעם אחת בפסוק זה, בהסמכת יהושע למנהיג.
- כבר נדרשנו באריכות לנושא שני הארונות שהיו הולכים עם בני ישראל במדבר (מלבד ארונו של יוסף שהוא הארון השלישי עליו נאמר: "קיים זה מה שכתוב בזה", סוטה יד ע"א), בדברינו שני ארונות היו בפרשת עקב. לנושא שני הארונות יש ביסוס במקרא ברור, בציווי למשה, דברים י א-ב: "בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה' אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ: וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן". ורש"י, בפירושו לדברים י א, כנראה בעקבות ירושלמי זה, אומר שזה שהיו יוצאים איתו למלחמה הוא ארון העץ הראשוני שעשה משה לקבל בו את הלוחות עד שייבנה המשכן. ובו היו שברי הלוחות עפ"י הירושלמי (שאינו סובר כתוספתא סוטה וכגמרא סוטה יג ע"א: "לוחות ושברי לוחות בארון"), או ספר תורה כשיטת התוספתא בסוטה. ועכ"פ, ארון עץ פשוט וראשוני זה, לא נגנז כאשר נבנה ארון המשכן מזהב, שבנה בצלאל, אלא המשיך לתפקד. ראו כאמור דברינו שני ארונות היו בפרשת עקב, כולל השיטה לפיה כן נגנז ארון העץ משנעשה ארונו של בצלאל. מה שאנחנו מציעים כאן, עפ"י השערה בלבד, הוא החיבור בין שני המשכנות ושני הארונות. ארון בצלאל הנכבד מצוי במשכן ואילו ארון העץ הפשוט, שאין בו קדושת המשכן והאזהרה על הקודש, מצוי במשכן העדות או משכן לדברות, הוא בית האולפן של משה, שהמשיך להתקיים גם לאחר בניית המשכן הכללי ולפעול לצדו. ומה היה שם בארון שבמשכן לדברות? ספר תורה עפ"י התוספתא – תורה שבכתב, ושברי לוחות עפ"י הירושלמי – תורה שבע"פ. מדוע שברי לוחות במקום לימוד התורה? ראו דברינו אשר שיברת בפרשת כי תשא.
- אוהל הדברות של משה הוא שמשמש דגם לכינון התורה בכרם ביבנה לאחר חורבן בית שני. אבל לא רק כמקום כינוס ומרכז תורה אליו יש לנטות, אלא גם בכיוון הפוך על בסיס המילה "יצא" – אוהל מועד ממנו יוצאים אל שדרות העם באשר הוא מצוי. ראו מעלתו של שמואל על פני משה בשמות רבה טז ד: "משה היה יושב ומי שהיה לו דין בא אצלו ונידון ... אבל שמואל היה טורח בכל מדינה ומדינה ושופט כדי שלא יצטערו לבא אצלו".
- התמקדנו מטבע הדברים בשני המשכנות שהיו במדבר בתקופתו של משה, מספר שמות ועד ספר דברים, אבל אי אפשר להתעלם מההשפעה לדורות של אוהל משה, לפני הקמת המשכן הכללי, לצדו והרבה לאחריו, גם לאחר חורבן שני המשכנות, בתי המקדש, שנתמשכנו פעמיים. השפעת בית האולפן של משה נמשכה ללשכת הגזית, מושב הסנהדרין הגדולה שליד בית המקדש, לייסוד כרם ביבנה לאחר חורבן בית שני (המשכן השני) ולייסוד אושא בגליל לאחר כישלון מרד בר כוכבא וחורבן יהודה. המשכן הקטן לדברות, ארון העץ הפשוט ושברי הלוחות, המשיכו להתקיים גם אחרי חורבן ומשכוּן המשכנות הגדולים לקורבנות.