- עצת האחים הראשונה הייתה להרוג את יוסף, ככתוב מספר פסוקים קודם: "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו". ראובן מסכל את עצתם ומציע להמיר את ההריגה בהשלכה לבור, ככתוב: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ וכו' ", והכתוב מעיד עליו שמטרתו הייתה להצילו בהמשך כאשר האחים לא יראו, ככתוב: "לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו". בא יהודה ומציע פתרון "נקי" יותר של מכירה לעבד שפירושה הוא סילוק יוסף ממשפחתו, שהרי פשיטא שמי שנמכר כעבד למצרים הממלכה האדירה, אין שום סיכוי שיצא משם בן חורין או שייפדה, ושיתקיימו חלומותיו על שלטון ומלוכה. ראה לשון מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דעמלק פרשה א שמתאר את התפעלותו של יתרו מיציאת מצרים: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים ... אמר: מתחילה לא היה עבד יכול לברוח ממצרים שהיתה סוגרת ומסוגרת, ועכשיו הוציא ששים ריבוא בני אדם ממצרים!".
- בפסוק זה יש קושי לא מבוטל בהבנת נושא או שמא נושאי המשפט. חמש פעולות יש כאן: ויעברו, וימשכו, ויעלו, וימכרו ויביאו. "ויעברו" פשיטא שהם הסוחרים המדינים (שבאים בהפתעה משום שקודם לכן ראו האחים את אורחת הישמעאלים, ככתוב: "וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד ... וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו ... לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים"). גם "ויביאו" שבסוף הפסוק הוא מן הסתם המדינים, שהרי כתוב בסוף הפרק: "וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים". אך מי הם "וימשכו" ו"ויעלו"? ומי הם "וימכרו"? אם נאמר שהאחים מכרו את יוסף, אזי בהכרח מתחלף הנושא באמצע המשפט, או ב"וימכרו" או עוד קודם לכם ב"וימשכו ויעלו". ואז שוב מתחלף הנושא בסופו של הפסוק ב"ויביאו".
- בעיית משנה בהבנת פרשת מכירת יוסף הוא החילופים בין המדינים לישמעאלים. פרק לז הדן במכירת יוסף ע"י האחים, נחתם בפסוק: "וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים" ואילו פרק לט המתחיל בסיפור קורות יוסף במצרים פותח בפסוק הנ"ל ממנו משתמע שהישמעאלים שהורידו את יוסף למצרים הם שמכרו אותו לפוטיפר – הוא קנה אותו מהם (פרק לח עושה הפסקה בין שני פסוקים אלה ומספר את פרשת יהודה ותמר, אבל ההמשך הוא ברור). בעיית משנה זו קשורה בעקיפין לנושא שלנו ומשליכה עליה.
- למדרש ברור שמי שמכר את יוסף היו אחיו ובהתאם לכך נקבעה לעם ישראל כפרה לדורות במצוות מחצית השקל (גם שבטי יוסף ישלמו את מחצית השקל!). כך גם במדרש תהלים (בובר) מזמור י: "אמר ר' חנין: אמר הקב"ה לשבטים: אתם מכרתם אותו לעבד, שנאמר: לעבד נמכר יוסף (תהלים קה יז), חייכם שאתם קורין בכל שנה ושנה: עבדים היינו לפרעה במצרים" (לדרשה בהגדה!). פשיטא למדרש ש"לעבד נמכר יוסף" שבפסוק בתהלים נעשה ע"י האחים למרות שאין זה כתוב במפורש בפסוק. וכך גם במדרש שמות רבה כ יט על יוסף שמבקש שיעלו את עצמותיו בעת שיצאו ממצרים: "משכם גנבו אחיו של יוסף אותו ומכרו אותו. וכשבא ליפטר מן העולם השביע אותם, אמר להם: בבקשה מכם אחי, משכם גנבתם אותי חי החזירו את עצמותי לשכם". (למרות שהמכירה הייתה מדותן). וכך במדרשים רבים שלא נוכל לפרט.
- פסוק זה נבחר להפטרת השבת ולא בכדי. לפסוק זה יש פירוש פשוט הקשור לתקופתו של עמוס הנביא. ראה פירוש רש"י שם: "על מכרם בכסף צדיק - הדיינין היו מוכרים את מי שהיה זכאי בדין בכסף שוחד שהיו מקבלים מיד בעל דינו". אבל המדרשים "שאלו" אותו לעניין מכירת יוסף. ראה למשל פרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב" פרק לז: "ובשעה אחת אחיו היו יושבים במקום אחד ולב אחד ועצה אחת ועברו עליהם אורחת ישמעאלים ואמרו בואו ונמכרנו לישמעאלים ויהיו מוליכין אותו לקצה המדבר ואין יעקב אבינו שומע שמע עוד. ומכרו אותו לישמעאלים בעשרים כסף, כל אחד ואחד נטל שני כספים לקנות מנעלים ברגליהם וכו' ".
- חטא מכירת יוסף נמשך גם אל תוך קורות בית שני ועד לימינו בפיוט 'אלה אזכרה' על עשרה הרוגי מלכות שאנו אומרים בסליחות וביום הכיפורים. ועפ"י ר' אבין בכל דור ודור נהרגים עשרה בגין חטא המכירה "ועדיין אותו החטא קיים". וברמב"ם מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מו: "אבל החכמים ז"ל שמו טעם היות כפרת צבור לעולם בשעירים, בעבור שחטא עדת ישראל כלה היה בשעיר רמז למכירת יוסף הצדיק, שנאמר בעניינו: וישחטו שעיר עזים". בקיצור, מקורות רבים יש לנו שהאחים מכרו את יוסף (לישמעאלים או למדינים) והדברים בגדר "עניין ידוע". נחזור אל הפסוקים בפרשה ונראה כיצד הבינו אותם פרשני המקרא.
- אוניות הם שטרי מכירה ודימוסיא הוא אוצר המלך. למדרש כאמור פשוט שהאחים מכרו את יוסף ובא מדרש זה לתאר שרשרת של מכירות (והשפלות) שעבר יוסף ככלי חפץ שנמכר מיד ליד ובכל פעם, מן הסתם, המוכר משבח את מקחו ומתקיים משא ומתן כספי כמה זה שווה וכו'. ויוסף, גם אם לא מבין את שפתם – שומע מבין ומושפל. שרשרת מכירות זו מעצימה עד מאד את מעשה המכירה של האחים, – ראו לאיזה "כדור שלג" גרמתם! ראו עוד מדרש/פירוש שכל טוב (בובר) בראשית לז כח שעל בסיס בראשית רבה הנ"ל מתאר חלק משרשרת המכירה: "אלו מדינים מבני אברהם הם וקדמו לבוא לפני הישמעאלים, מכרוהו (האחים) להם. והם עצמם המדינים כתיב: וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור. כיון שהעלוהו נתחרטו עליו. אז הגיעו אורחת ישמעאלים ומכרוהו המדינים ההם לפני אחיו לישמעאלים בעשרים כסף במה שנתנו בו". כל המעורבים בפרשה הם מצאצאי אברהם, המדנים הם שמעלים את יוסף מהבור, הם מתחרטים אח"כ על הקנייה (מדוע?) והישמעאלים הם שממשיכים את הפרשה. מדרש שכל טוב שהוא בעצם סוג של פרשנות, יעביר אותנו אל פרשני המקרא הקלאסיים.
- כאן מכוון רש"י לבראשית רבה הקודם.
- רש"י לא נזקק למדרש ופשוט לו ש"וימשכו וימכרו" הם רצף פעולות אחד שנעשה ע"י אחי יוסף. לא בכדי גם מכנה אותם רש"י כאן "בני יעקב". ראה פירושו לבראשית מב ג: "וירדו אחי יוסף ... לשבור בר - ולא כתב 'בני יעקב', מלמד שהיו מתחרטים במכירתו ונתנו לבם להתנהג עמו באחווה ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם". אבל כאן בשעת ביצוע חטא המכירה נוקט רש"י לשון "בני יעקב" ונראה כרומז לפגיעה באבא יעקב שהאחים אולי לא הפנימו את מלוא משמעותה בתחילה, ואל פירושו לבראשית לז יז: "נסעו מזה - הסיעו עצמן מן האחוה" (השווה עם לשון מדרש בראשית רבה פד יד: "נסעו מזה - ממדותיו של מקום").
- רש"י שם פסיק גדול אחרי פתיחת הפסוק: "ויעברו אנשים מדינים סוחרים" – זה מידע חשוב להמשך העניין, אבל יש לשים אותו לרגע בצד. המכירה עצמה מתחילה במילים: "וימשכו ויעלו את יוסף מהבור" שהם אחי יוסף, ממשיכה ב:"וימכרו את יוסף לישמעאלים" שגם את זה עשו האחים, חסר בפסוק מכירת יוסף ע"י הישמעאלים למדינים, והסוף הוא: "ויביאו את יוסף מצרימה" הם המדינים מה שמתאים לפסוק החותם את הפרק: "והמדנים מכרו אותו אל מצרים". על פי פירוש זה יש במעשה האחים הקלה מסוימת או שמא אדרבא חטא סמוי נוסף. "וידינו אל תהי בו" מתפרש לא רק שלא נהרוג אותו, אלא גם במכירה עצמה. אנחנו נמכור אותו לישמעאלים (קרובי משפחה שלנו ...), ליד "אמצעית", והם ימכרו אותו למי שימכרו. ידינו לא תהיה בתוצאה הסופית. אלא שהפסוק כה אומר מפורש: " ... וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה". במכירה לישמעאלים היה ברור לאחים בדיוק מה הם עושים וזה שהישמעאלים מכרו את יוסף למדינים והם שבסופו של דבר הורידו אותו למצרים ומכרו אותו כעבד שם, איננה מפחיתה את חטא האחים. הם מכרו את יוסף לישמעאלים בידיעה ברורה מה יהיה גורלו הצפוי וכל מעורבות המדינים בפרשה היא שולית.
- כבר קדם אבן עזרא בפירושו לפסוק בהצעה שהמדינים והישמעאלים הם בעצם אותם אנשים, מה שפותר חלק מהבעיות במקרא עליהם הצבענו (הערה 3 לעיל). אבל כל זה לא משנה, אדרבא מפשט, את העובדה שהאחים הם שבצעו את המכירה. למדינים? לישמעאלים? – אחד הם. וכך גם בהורדת יוסף למצרים ומכירתו לפוטיפר.
- רמב"ן לא מזהה את המדינים עם הישמעאלים אבל יוצר היררכיה ברורה מי הוא 'בעל הסחורה' המפעיל ומי הם 'מוליכי הגמלים' הנשכרים ע"י הסוחרים בעלי העסק. באופן זה שוב אפשר לפתור את הבלבול בין המדינים לישמעאלים ולפשר בין הפסוק: "וימכרו את יוסף למדינים" – שהם "שקנו אותו לסחור בו לסחורה" כי "משכירי הגמלים לא יקנו הם סחורה לעצמם", ובין הפסוק: "וימכרו את יוסף לישמעאלים" – "כי להם מסרו אותו שהם מוליכים הסחורה למצרים". פירוש ספורנו הולך בדרך דומה, רק הפוך. האחים מכרו את יוסף לישמעאלים שהם "עשו את המכר בעד המדינים הסוחרים". כי האחים "לא רצו לדבר עם הסוחרים פן יכירום בשבתם לפעמים בעירות למכור. אבל דברו עם בעלי הגמלים שאינם מתעכבים בעיירות, אבל עוברים בהם דרך העברה בלבד. ועל ידם עשו המכר". אבל באמת "הקונים היו המדינים סוחרים" בדומה לפירוש רמב"ן, והם שמכרו את יוסף למצרים. כל 'התרגילים' האלה שעשו האחים במכירת יוסף, רק מעצימים את חטאם שהיה מחושב ומתוחכם ומכניס לסיפור המכירה גם את הקרבה לעמי האזור השכנים: נמכור למי שמכיר אותנו וקרוב אלינו משפחתית (שהוא יטפל באח הסורר הזה), או אדרבא, נמכור לאנשים זרים שבאים ממרחק והולכים למרחק ואיננו מכירים אותם והם אותנו. ראה סיום דבריו של ספורנו שם שמתקשר לחג החנוכה המתקרב ובא: "וכן קרה לאבותינו בבית שני שמכרו קצתם את קצתם ביד הרומיים בפרט כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה ששעבדו ישראל לרומיים וגרמו לנו זה הגלות, כמו שהיה הענין במכירת יוסף שנתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים כדבריהם ז"ל (שבת י ב)". ראה דברינו בית חשמונאי בחנוכה.
- ראה רשב"ם הידוע בפרשתנו על חשיבות קריאת פסוקי המקרא על דרך הפשט, כולל הוויכוח שלו עם סבא רש"י: "ישכילו ויבינו אוהבי שכל מה שלימדונו רבותינו כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו ... וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא. ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל, נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום". ראה דברינו אין מקרא יוצא מידי פשוטו.
- בדרך זו של רשב"ם הולכים פרשנים נוספים, בעיקר מאסכולת צרפת-אשכנז ובעלי התוספות. ראה כדוגמא דעת זקנים מבעלי התוספות בראשית לז כח: "יש לפרש הפרשה כן: וישאו עיניהם ויראו והנה אורחת ישמעאלים באה ובתוך כך ויעברו אנשים וגו'. ולפיכך הזכירם הכתוב כאן, כדי שלא תתמה כשתגיע להפסוק: והמדנים מכרו אותו אל מצרים - מאין בא ליד המדנים ומי מכרו להם? והודיעך כאן שכך היה המעשה, שבתוך כך שאחיו דברו ביניהם למכרו לישמעאלים, עברו אנשים מדינים, וימשכו אחיו את יוסף מן הבור ומכרוהו לישמעאלים. וכל זה ראו המדינים ואח"כ קנוהו המדנים מידם. כי היו טוענין: בשבילנו הוציאוהו מן הבור כדי למכרו לנו, ולפיכך מכרוהו להם והם מכרוהו לפוטיפר". ראה גם פירוש מלבי"ם על הפסוק: "ויעברו. אבל בתוך כך עברו אנשים מדינים סוחרים מצד האחר, והקדימו לבוא למקום הבור לפני בוא הישמעאלים, וימשכו המדנים משכו ויעלו את יוסף מן הבור, והם מכרוהו לישמעאלים בעשרים כסף, והישמעאלים הביאו את יוסף מצרימה, ומה שהזמין ה' את המדנים היה בשביל שלא יקחהו ראובן כמו שיתבאר". האם האפשרות שאולי לא אחי יוסף ממש מכרו את יוסף אלא "צד שלישי" איננה מפחיתה כהוא זה מהאשמה הנוראה? לא, אומר רשב"ם: "יש לומר שהגרמת מעשיהם סייעה במכירתו". ועדיין, האם הרעיון שהמדינים משכו את יוסף מהבור והאחים שהתיישבו מרחוק ואפילו לא ראו באה רק לפשוט את פסוקי המקרא? כיצד ידעו המדינים שיש אדם כלוא בבור בשדה? כמה בורות יש בסביבה?
- להלן נראה פרשנים קדומים יותר שצועדים בנתיב שסלל רשב"ם, אבל נפנה תחילה לפירוש העמק דבר שמרחיב ומסביר את פירוש רשב"ם. במצוות שני האחים הגדולים: ראובן ויהודה שאומרים: "אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם ... מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ" נמנעים האחים (בעל כורחם?) מלהרוג את יוסף: "וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא". אבל מסכימים על עצת יהודה למכירת יוסף בהזדמנות קרובה: "לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים", כרעיון כללי ולפני שראו את אורחת הישמעאלים באה. אילולי דברי יהודה, הם היו מניחים ליוסף למות בבור. והנה באה ההזדמנות המכירה. אבל המדינים הקדימו את הישמעאלים ואת האחים ובדיעבד היה זה לרצונם של האחים. "ידינו לא תהי בו" – לא בהריגה וגם לא במכירה. נראה שפירוש העמק דבר הוא מהסניגורים הגדולים ביותר של האחים, גם אם בדיעבד ולא ברצונם. הלשון "נעשו רצונם בלי אמצעות עצמם ... היה להם לנחת כשנעשה ע"י המדינים" קצת צורמת לאזניים מודרניות, אבל בשורה התחתונה, האחים לא מכרו את יוסף. רצו, אבל לא עשו. ועדיין אנו שואלים שאלה 'טכנית' לכאורה: כיצד ידעו המדינים שיש אדם כלוא בבור בשדה? כמה בורות יש בסביבה?
- ופירוש בכור שור שקדם לחזקוני מפרש את הפסוק: "ויעברו אנשים מדינים: יש מפרשים שהמדינים שמעוהו צועק בבור והעלוהו וגנבוהו ומכרוהו לישמעאלים בעשרים כסף. ועשו ממנו סחורה גדולה, מפני שלא הוציאו עליו כלום, וישמעאלים הורידוהו למצרים". סדר המאורעות ומי מכר למי הוא חשוב, אך נראה שחשוב כאן יותר האופן שבו גילו המדינים את יוסף. איננו יודעים מה היה עומקו של הבור, אבל נראה שרק קול חלש יצא משם. את הקול הזה שמעו מדינים. כבת פרעה ששמעה "נער בוכה". האחים ישבו לאכול לחם בריחוק מקום, שמא יפריעו צעקותיו ובכיו של יוסף את ארוחתם. הפסוק: "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף" נקרא לפיכך כהצלה ממש (ועוד אם נאמר כמדרש שהיו בבור נחשים ועקרבים) ומזכיר את משיכה ירמיהו מהבור ע"י עבד מלך הכושי אחרי שהשרים השליכו אותו לשם (ראה ירמיהו פרק לח. יש אנלוגיה מאד מעניינת בין סיפור השלכת יוסף לבור וסיפור השלכת ירמיהו, אלה שני המקומות היחידים בתנ"ך בהם מופיעה המילה "וימשכו" וגם הצמד "וימשכו ... ויעלו ... מן הבור"). המדינים בעצם הצילו את יוסף (ומשה נמלט למדין) ומה יעשו עם נער חסר זהות? מכרו אותו לסוחרי עבדים. והאחים? הם לא מכרו את יוסף, הם ישבו לאכול לחם.
- כך גם בפירוש הרא"ש על הפסוק שאותם מדינים-סרסורים היו מתוחכמים והמרו על ערכו של נער בבור שאין לדעת מה טיבו: "איתא במדרש מהרו המדינים לקנותו בעודו בבור לפי שהיו מכירים הישמעאלים שראו מרחוק שהיו עשירים ושיקנוהו כאשר עשו והישמעאלים מכרוהו לפוטיפר". אבל מה שמעניין בפירוש תולדות יצחק (רבי יצחק בנו של רבי יוסף קארו) הוא לא עניין הסרסורים אלא דברי האחים להם: "נער אחד יש לנו בבור, הוציאוהו וּמִכְרוּ אותו" שמסביר גם הוא איך ידעו המדינים שיש נער בבור. האחים אמרו להם! אבל מה יכלו המדינים לחשוב על משפט כזה? מה פשר 'הנדיבות' הזו של האחים: יש פה בבור סמוך נער ששווה משהו, תוציאו אותו ותמכרו אותו. האם שאלו: מי הנער ומה הקשר שלכם אליו? כיצד זה נכנס לבור? למה אתם לא מוציאים אותו ומוכרים אותו? האם רמזו האחים למדינים שיש פה עניין 'משפחתי' ושהם מעוניינים לסלק את הנער אבל מנועים לעשות זאת בעצמם? שים לב ללשון: "נער אחד יש לנו בבור". האם גם על זה ניתן לומר שהאחים לא מכרו את יוסף?
- לא כל פרשני בית מדרשם של בעלי התוספות הולכים בשיטתו של רשב"ם. חזרנו לשיטות שהאחים אכן מכרו את יוסף! אבל איזו מכירה בזויה היא (כאילו שיש מכירה מכובדת של אח לעבד). האחים מוכרים את יוסף בעודו בבור ומן הסתם מנהלים מו"מ כספי מעל לראשו. מסכימים על מחיר נמוך כי ברור להם איך נראה נער שנזרק לבור עם נחשים ועקרבים ומגיעים להסדר: המדינים הם שימשכו ויעלו את יוסף מהבור, האחים לא "ילכלכו את הידיים" ומשם ואילך, מה שיהיה – יהיה. אבל כשמתברר שהסחורה שווה הרבה יותר, הם חוזרים בהם כאחרוני התגרים ומבקשים לשנות את המחיר ואם לא יקבלו מבוקשם, יחזירו אותו לבור! יש לקוות שהמדינים לא ידעו שמדובר באח של המוכרים, אבל אנחנו יודעים ועורנו מצטמרר לנוכח התמקחות הזו (כולל שחזרו בדיבורם) והפשרה בנעליים. ראה דברינו בעבור נעליים בפרשה זו. כסף בקשו האחים? הרי פשיטא שיוסף היה נותן להם כל ממון שבעולם ובלבד שלא ימכרוהו. נקמה הם בקשו. אבל אם כבר מגיעים למכירת אח, כדאי גם לעמוד קצת על המקח.
- בפרשה הבאה נראה את התחלת חרטת האחים בדבריהם אבל אשמים אנחנו על אחינו (דברינו בפרשת מקץ). וידועים דברי מדרש בראשית רבה (צא ח) על פסוק זה: "אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה היה רואה את אחיו מוכרים אותו והוא שותק? אלא מלמד שהיה מתחבט לפני רגליו של כל אחד ואחד כדי שיתמלאו עליו רחמים ולא נתמלאו". ודברי רמב"ן על הפסוק (מב א): "חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה. כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו, והכתוב לא סיפר זה שם". אולי לא סיפר על כך הכתוב כי באמת נגדשה הסאה. ובפרט לפירושים האחרונים שהאחים מורים למדינים: "נער אחד יש בבור, הוציאוהו ומכרוהו" או לפירוש שהתמקחו על המחיר ויוסף שומע, מתחבט לרגלי כל אחד ואחד מהאחים ומתחנן על נפשו. צר לנו לסיים את הדף בדברים קשים אלה, אבל זה כוחם האדיר של המקרא והמדרש והפרשנים המוסיפים עליו: לא מכסים על אף מעשה. רק מקווים שהלקח לדורות יילמד. גם זה מעשה אבות סימן (אזהרה) לבנים.
- אבל על הצלחה ודבר טוב לוקחים גם לוקחים מעורבות: תכננו, הנחנו, הורינו וכו'.