חנופת הארץ

וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ: (במדבר פרק לה פסוק לג).1

וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ כִּי עָבְרוּ תוֹרֹת חָלְפוּ חֹק הֵפֵרוּ בְּרִית עוֹלָם: (ישעהו כד ה).2

 

רש"י במדבר פרק לה פסוק לג

ולא תחניפו – ולא תרשיעו, כתרגומו ולא תחייבון.3

רש"י ישעיהו פרק כד פסוק ה

והארץ חנפה – כמין חניפות עושה עשב ואינו עושה קמה מראה קמה ואין חטין בְּקַשֶּיהָ.4

רמב"ן במדבר פרק לה פסוק לג

ולא תחניפו את הארץ – מפני שאמר תחילה והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם, שאלו המשפטים נוהגים גם בחוצה לארץ,5 חזר והחמיר ביושבי הארץ יותר לכבוד השכינה אשר שם, והזהיר שלא נחניף אותה ושלא נטמא אותה. וענין החנופה הוא הנאמר בקללות: "זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף, כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה, זיתים יהיו לך ושמן לא תסוך, כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל" (דברים כח לח – מ). כי כל חנופה עשות הפך הנראה והנדמה לעינים, והוא עונש בארץ בע"ז ובשפיכות דמים ובגלוי עריות,6 כמו שנאמר (ירמיה ג א) הלא חנף תחנף הארץ, והארץ חנפה תחת יושביה (ישעיה כד ה), ותחניפי ארץ בזנותיך (ירמיה ג ב). וענין הטומאה, שתהיה הארץ טמאה ולא ישכון בה כבוד השם בהיות בה דם נקי שלא נתכפר בדם שופכו.7

רמב"ן בראשית פרק ד פסוק יא

ויתכן שאררו מן האדמה שלא תתן היא מעצמה כוחה אליו, תאנה וגפן לא יתנו חילם באחוזתו, ועץ השדה לא יתן אליו פריו. וחזר ואמר גם כן כי תעבוד אותה לחרוש ולזרוע לא תוסף תת כוחה לך כאשר בתחילה … וטעם אשר פצתה את פיה – לאמר, אתה הרגת את אחיך וכסית את דמו באדמה, ואני אגזור עליה שתגלה את דמיה, ולא תכסה עוד על הרוגיה, כי תענש בה ובכל אשר תכסה בה, כגון הזריעה והנטיעה. וזה עונש כל שפיכות דם בארץ, כענין שכתוב (במדבר לה לג) כי הדם הוא יחניף את הארץ, וחנופת הארץ מארה בפירותיה, כענין מִהְיוֹתָם בָּא אֶל עֲרֵמַת עֶשְׂרִים וְהָיְתָה עֲשָׂרָה בָּא אֶל הַיֶּקֶב לַחְשֹׂף חֲמִשִּׁים פּוּרָה וְהָיְתָה עֶשְׂרִים" (חגי ב טז).8

שכל טוב (בובר) בראשית פרק טו

"כי לא שלם עון האמורי". והוא הדין לשבעת עממין, כי עדיין לא מלאה סאתם, כי עד עכשיו היו גדורים בערוה. כי ברשעתן החטיאו והחניפו את הארץ וטמאוה עד שהקיאתן, ולא חתם הקב"ה עליהם גזר דין ליאבד, עד שמלאה סאתן, וכן הוא אומר: "במלאות ספקו יֵצָר לו" (איוב כ כב).9

ספרי במדבר פיסקא קסא

"ולא תחניפו את הארץ" – הרי זו אזהרה לחניפים.10 דבר אחר: ולא תחניפו את הארץ – אל תגרמו לארץ שתהא מחנפת לכם: כי הדם הוא יחניף את הארץ. ר' יאשיה היה אומר בו לשון נוטריקון כי הדם הוא יחן אף על הארץ:11 "ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה" – למה נאמר? לפי שהוא אומר: וערפו שם את העגלה (דברים כא ד), הרי שנתערפה עגלה ואח"כ נמצא ההורג, שומע אני יתכפר להם? ת"ל: ולארץ לא יכופר.12

מסכת שבת דף לג עמוד א

בעון עינוי הדין ועיוות הדין וקלקול הדין וביטול תורה – חרב וביזה רבה, ודבר ובצורת בא, ובני אדם אוכלין ואינן שבעין …. בעון שבועת שוא ושבועת שקר וחילול השם וחילול שבת – חיה רעה רבה, ובהמה כלה, ובני אדם מתמעטין, והדרכים משתוממין … בעון שפיכות דמים – בית המקדש חרב, ושכינה מסתלקת מישראל, שנאמר: "ולא תחניפו וגו' ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה" (במדבר לה), הא אתם מטמאים אותה – אינכם יושבים בה, ואיני שוכן בתוכה. בעון גילוי עריות ועבודת כוכבים והשמטת שמיטין ויובלות – גלות בא לעולם, ומגלין אותן, ובאין אחרים ויושבין במקומן …. בעון נבלות פה צרות רבות, וגזירות קשות מתחדשות, ובחורי שונאי ישראל מתים, יתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין.13

פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כה – עשר תעשר

כך פתח רבי תנחומא: "והארץ חנפה תחת יושביה כי עברו תורת חלפו חוק הפרו ברית עולם" (ישעיה כד ה). מהו "והארץ חנפה תחת יושביה"? לפי שהבריות מחניפים זה לזה. כיצד? יוצא עמו לגורנו ותובע מחלקו, והוא מחניפו ואומר לו מארי [בא] ונכנס לבית ואני נותן לך. עמד עמו בעיר ואמר לו: היום מארי בגורן. עד שנתבייש אותו ושוב לא תבעו.14 אמר הקב"ה: חייך, כשם שהיית מחניף בפיך ואמרת לו היום מן הבית לשדה והוצאת אותו ריקם, כך אני עושה לך. אתה היום רואה החורף את שדך גדילה ובאה עד שנעשית שיבולים, ואתה הרי בידי. מה אני עושה לך? הריני מבשל את הגדיות במעי אמותיהם ורוח קדים באה ושודפת, הוי והארץ חנפה תחת יושביה.15

מסכת יומא דף פו עמוד ב

אמר רבי יוחנן: גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה, שנאמר: "לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם ה' " (ירמיהו ג א).16

שבת שלום

חזק חזק ונתחזק

מחלקי המים

עדכון אחרון: 29/07/2019

הערות שוליים

  1. מהי חנופת הארץ? מהו האיסור שלא להחניף את הארץ? אפשר לומר שהעניין קשור לשני הפסוקים הקודמים: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת: וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן", היינו, שחנופת הארץ היא כאשר דמים של כסף קונים דמים של נפש וכאשר ממירים את עונשו של רוצח - מיתה אם בזדון, גלות אם בשוגג - בכופר נפש ובצע כסף (ראה הדיון במסכת כתובות לו ע"ב לגבי ה"הוה אמינא" שכופר יועיל לפדות הורג במזיד או בשוגג). אך אפשר גם לקרוא פסוק זה ביחד עם הפסוק שאחריו, אשר חותם את פרשת מכה נפש שבפרק לה בפרשתנו: "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". היינו, חנופת הארץ היא בשל עצם העובדה שיש בכלל רצח ורוצחים. אם תקיימו דיני רציחה ושמירת הנפש (כך מכנה הרמב"ם את ספרו הדן בנושאים אלה), אזי לא תחניפו את הארץ ולא תטמאו אותה והיה מחניכם קדוש. ועדיין אנו שואלים: מה בדיוק פירוש המונח חנופת או החנפת הארץ?
  2. בישעיהו מופיע הביטוי רק פעם אחת, אך נדרש הרבה, כפי שנראה. בירמיהו הוא נזכר יותר ובד"כ בהקשר עם זנות דווקא. ראה למשל ירמיהו ג א (מספר פסוקים לאחר ההפטרה שאנו קוראים השבת): "לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם ה' ". ועוד פעמיים בפרק זה, פסוקים ג, ט: " ... וַתַּחֲנִיפִי אֶרֶץ בִּזְנוּתַיִךְ וּבְרָעָתֵךְ ... וְהָיָה מִקֹּל זְנוּתָהּ וַתֶּחֱנַף אֶת הָאָרֶץ וַתִּנְאַף אֶת הָאֶבֶן וְאֶת הָעֵץ". ובפרק כג פסוק טו, חנופת הארץ היא בהקשר של נביאי השקר: "כִּי מֵאֵת נְבִיאֵי יְרוּשָׁלִַם יָצְאָה חֲנֻפָּה לְכָל הָאָרֶץ". ודווקא בספר תהילים (קו לח) מצאנו חנופת הארץ בהקשר עם שפיכות דמים, בדומה לפרשתנו: "וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים".
  3. וכן פירש מצודת ציון על הפסוק בירמיהו ג א: "חנוף תחנף - ענין חיוב ואשמה כמו ולא תחניפו את הארץ (במדבר לה)". מי הוא שנושא כאן אשמה? מי הוא שמרשיע? הארץ? לא, כי אלא יושביה. ראה פירוש מצודת דוד על הפסוק בתהלים קו לח: "ותחנף הארץ - יושב הארץ התחייבו בעבור רוב הדמים שנשפך בה לעבודת גלולים". אנשים חניפים הם אנשים רשעים במדרשי חז"ל. ראה למשל מסכת סנהדרין דף קג עמוד א: "ואמר רב חסדא אמר רבי ירמיה בר אבא: ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה, כת לצים, כת שקרנים, כת חניפים, כת מספרי לשון הרע". ועדיין צריך להבין מה עושה כאן הארץ? מה פירוש להחניף את הארץ?
  4. אם מקודם דנו בצד המוסרי, אך התקשינו בהקשר עם הארץ, כאן הפירוש הוא הרבה יותר מעשי ו"ארצי". חנופת הארץ היא דלות הארץ, למרות מראהָ החיצוני כאילו הכל שפיר. ראה פירוש מצודות דוד שמרחיב שם: "והארץ חנפה – רוצה לומר כמו המחניף בשפתיו ולבו בל עמו כן הארץ עושה עשב ואינה עושה קמה, מַרְאָה קמה ואין חטים בְּקַשֶּיהָ". הארץ מרמה את בעליה ויושביה. ראה גם פסיקתא דרב כהנא פיסקא י - עשר תעשר: "והארץ חנפה תחת יושביה - א"ר יצחק: את סבר מחנפה לה, והיא מחנפה לך. מראה לך קמה ואינה מראה לך גדיש, מראה לך גדיש ואינה מראה לך גורן, מראה לך גורן ואינה מראה לך ערימה".
  5. ראה בגמרא קידושין לז ע"א במחלוקת בדין חדש בין ר"ע ור' אליעזר מצד אחד ובין ר' ישמעאל מצד שני, אם "מושבותיכם" משמע בכל מקום שאתם גרים, היינו גם חו"ל, או "לאחר ירושה וישיבה" בארץ ישראל. רמב"ן, כפרשן המקרא, לא נכנס כאן למחלוקת זו והולך לפי פשוטו של מקרא וכפי שמשמע ממצוות רבות שנאמר בהם "בכל מושבותיכם" והן נוהגות בין בארץ בין בחו"ל. ראה שמות יב כ לעניין חמץ בפסח, שמות לה ג וכן ויקרא כג ג לעניין שבת, ויקרא ג יז לעניין איסור אכילת חלב ודם ועוד. ועניין איסור חדש עד הקרבת העומר (ויקרא כג יד) הוא באמת מקרה מיוחד ועליו דנה הגמרא בקידושין. וראה גם הביטוי "ארץ מושבותיכם" במדבר טו ב.
  6. ראה יומא ט ע"ב: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים".
  7. רציחה היא איסור אוניברסלי שאינו תלוי בארץ ישראל דווקא. הוא נוהג "בכל מושבותיכם". אבל בארץ ישראל יש בו החמרה מיוחדת של חנופת הארץ, שאיננו אלא "לכבודה של הארץ". ארץ שבה מיועדת לשרות השכינה, אם חו"ח שורים בה מעשי רציחה ושפיכות דמים, לא רק שהשכינה מסתלקת, אלא גם טבע הארץ, כוחה הטבעי להוציא תבואתה מתחנף ומתקלקל. זו מעלתה של הארץ אבל גם קשיותה, שאינה סלחנית לחטאים בכלל, לחטא שפיכות דמים בפרט. ראה גם דברי רמב"ן בהשגותיו לספר המצוות שורש ה, לגבי מצוות נוספות שבהן מוזכרת השחתת הארץ, כגון איסור החזרת גרושה אחרי שנשאה לאחר, שפשיטא שנוהגות גם בחוץ לארץ, ואין השחתת הארץ סיבת המצווה, אלא "לאו המוסף על המצווה". מה מוסיף לנו לאו זה במקרה שלנו? את ההחמרה הנוספת שיש בשפיכות דמים בארץ, "לכבודה של הארץ", אבל לא סיבה או טעם בעצם איסור שפיכות דמים שהוא כאמור אוניברסאלי. ראה עוד בהמשך דבריו שם לגבי "ולא תטמא את הארץ" אם הוא לאו או לא, שהיא מחלוקת בין בעל הלכות גדולות והרמב"ם ואכמ"ל.
  8. כבר אצל קין, הרוצח הראשון בעולם, חנפה הארץ. הארץ ספגה את דם הבל הנרצח וה(א)דם חזר אל האדמה: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". אבל הקב"ה גוזר על הארץ "שתגלה את דמיה ולא תכסה על הרוגיה" והדם שלמראית עין נספג הופך לסם המארר את האדמה. קין הוא ממשפחת האדם הראשון. אין עדיין גויים ועמים, גם לא יהודים. "הארץ", היא כל הארץ במשמע. "בכל מושבותיכם". חנופת הארץ חלה אם כך בכל אדם ובכל מקום. האם רמב"ן זה סותר את רמב"ן הקודם? האם השתנו כללי "חנופת הארץ" לאחר מתן תורה ובחירת עם ישראל? או שמא, לאחר הרצח של קין היקל הקב"ה בכל מקום, בגלל יישובו של עולם, אך בארץ ישראל ובעם ישראל "חזר והחמיר ביושבי הארץ יותר לכבוד השכינה אשר שם". האם מבני ישראל, בפרט היושבים בארץ ישראל, תובעים יותר?
  9. עם ישראל לא יכול היה לנחול את ארץ ישראל כל עוד לא שלם עוון האמורי. כל עוד היו יושבי הארץ גדורים בערוה ולא מלאה סאת חטאתם. ברגע שהרבו לחטוא ולהרשיע עד שחנפה הארץ, או אז נחתם עליהם "גזר דין להיאבד" ובני ישראל יכלו לבוא ולנחול את הארץ. אי לכך, ברור שאם תחת בני ישראל תשוב הארץ ותחנף, ילכו גם הם בגלות ויאבדו את זכותם על הארץ. מוטיב זה חוזר במקומות רבים במדרש (ראה דברינו כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען בפרשת אחרי מות), אבל המקרא אומר זאת ברור מכולם: "כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא יח כז-כח, פרשת אחרי מות וראה גם ויקרא כ כג-כד, פרשת קדושים). ולפי שאנחנו הפעם בסימן רבי משה בן נחמן - רמב"ן, ראה דבריו על הפסוק בויקרא יח כה : "והנה השם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו ... והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי ע"ז ומגלים עריות". וגם לא שופכי דמים. ראה דבריו המליציים במלואם שם.
  10. פסקא קצרה זו בספרי, יכולה לעורר את השאלה אם "לא תחניפו" הוא לאו הנמנה על תרי"ג מצוות? מוני המצוות (הרמב"ם, סמ"ג, סמ"ק, ספר החינוך), אינם מונים לאו זה, אולי בשל הערת רמב"ן לעיל בעניין של חוץ לארץ וארץ ישראל. ועדיין "לא תחניפו" נזכר להלכה בהקשר עם האיסור לקחת כופר נפש. ראה רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה ד: "ומוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח ואפילו נתן כל ממון שבעולם ואפילו רצה גואל הדם לפטרו. שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקב"ה, שנאמר: ולא תקחו כופר לנפש רוצח. ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים, שנאמר ולא תחניפו את הארץ, כי הדם הוא יחניף את הארץ". והגדיל לעשות ספר יראים בסימן רמח [דפוס ישן - נה] אשר מתייחס לאיסור זה כמעט כלאו מפורש להלכה ובהקשר רחב. ואלה דבריו: "לא תחניפו. צוה יוצרנו בפרשת ואלה מסעי לא תחניפו את הארץ. ותניא בסיפרא (הכוונה לספרי, מ. ה.) הרי זו אזהרה לחנפים. והריני מפרש פירוש חנופה שהזהירה עליה התורה: כל השומע דבר עוולה ושאינו הגון, או רואה דבר רע ואמר טוב הוא, ואינו שותק מתוך יראה לא מגופו ולא מממונו אלא מתוך רשע לבבו או חושב בלבבו ואומר ברע עשה פן אפו עלי ויתקוטט עמי ואיני מפסיד בקטיטתו כי אם חסדו ואהבתו, נקרא חנף עובר בלא תחניף. כדתנן בסוטה באלו נאמרין [מ"א א'] אמרו לו אל תירא אגריפס המלך אחינו אתה אחינו אתה. ואמרינן בגמרא [שם ב'] באותה שעה נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה שהחניפו לאגריפס. ואפילו בשתיקה נקרא חנף, כדאמרינן בקדושין פרק אחרון גבי רב יהודא [ע' ב'] אמר רב נחמן השתא דאתי מר לישתעי מילי דלא לימרו קא מחנפי רבנן אהדדי". אגב, גם בהקשר עם הפסוק העוקב: "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ" יש דיון אם הוא ציווי או קביעה, ראה פירוש אבן עזרא על הפסוק והערה 7 לעיל. ואנו מתמקדים בחנופת הארץ ולא באיסור של "לא תחניפו".
  11. ראה פירוש תורה תמימה על הפסוק אשר מביא דרשה זו (אמנם בשם הירושלמי, תענית פרק ג הלכה ג, ולא הספרי) ומוסיף: "דריש ע"ד אסמכתא ששורש חנף - חנה אף או חן אף. ומצינו דרשות כאלה הרבה בגמרא, כמו אלגביש - על גב איש [ברכות נ"ד ב'] דמשק - דולה ומשקה [יומא כ"ח ב'] מחספס, נמוח על פס יד [שם ע"ה א'] וכדומה הרבה. ומדה כנגד מדה היא, דכמו שהאדם החונף אין תוכו כברו, כך תענה לו הארץ שלא יהיה תוכה כברה. שתראה ארץ טובה ופירותיה צנימים ושדופים מחוסר גשמים". במקומות רבים מדגיש בעל התורה תמימה (ר' ברוך אפשטיין, נולד בבוברויסק בשנת תר"כ 1860, נפטר בשואה בעיר קרלין בשנת תש"ב 1942), את הדרשות בשיטת אסמכתא שאין לראות בהן פשט הפסוק, אלא חידוד על דרך המוסר או "שלא ישכח זכרון המאמרים". ראה פירושו בתחילת ספר ויקרא, פרק א פסוק ב על דרשת חז"ל:  "מן הבהמה – להביא בני אדם שדומין לבהמה" (הערה יב שם).
  12. כאן אנו מגיעים לחצי השני של הפסוק: "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" שהוא לכאורה עניין אחר. אך מקריאת הפסוק במלואו (ראה לעיל), נראה שהציווי "לא תחניפו", משום ש: "הדם הוא יחניף את הארץ" ו"לארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו", הכל ענין אחד הוא. לא מחניפים את הארץ בשלוש רמות: אחת, נמנעים משפיכות דמים. שתיים, אם נמצא הרוצח, לא מקבלים כופר נפש. ושלישית, גם אם קיימנו (בינתיים) דין עגלה ערופה, ובודאי בכל המקרים בהם "לא נודע מי הכהו", יש לעשות כל מאמץ להמשיך ולאתר את הרוצח ולהביאו לדין. כל היסוס ועיכוב בעשיית דין בשופכי דמים, הוא בכלל החנפת הארץ ויושביה.
  13. ראה בגמרא שם שהיא מתחילה "בעוון נדרים מתה אשתו של אדם" וכולה פיתוח של המשנה: "על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן", שהוא פרק שני בשבת: במה מדליקין. מה שחשוב לעניינינו הוא הגישה הרחבה יותר המונה את שפיכות הדמים כחלק ממסכת של עבירות ועוונות שגורמים לדרדור היחיד והחברה. ברוח דומה ראה מדרש במדבר רבה ז י: "גלות בא לעולם על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל שמיטת הארץ ... על עבודת כוכבים כיצד? ... ועל גילוי עריות כיצד? אמר רבי ישמעאל בר' יוסי: כל זמן שישראל פרוצין בעריות שכינה מסתלקת מהם שנאמר (דברים כג) ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. ועל שפיכות דמים כיצד? שנאמר (במדבר לה) ולא תחניפו את הארץ וגו' מגיד הכתוב ששפיכות דמים מטמא את הארץ ומסתלקת השכינה. ומפני שפיכות דמים חרב בית המקדש וגלו ישראל מארצם ודברים הללו היו במקדש ראשון ולכך גלו וחרב בית המקדש. דאמר רבי יוחנן בן תורתא מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שהיו בה ג' דברים עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים עבודת כוכבים". וכן הוא באבות דרבי נתן, נוסח א פרק מא, שהוא גם כנראה המקור. מדרשים אלה חיים את תקופתם ומחפשים סיבות לדרדור מצבו של עם ישראל, בבחינת: נחפשה דרכינו ונחקורה. מנקודת מבט זו, שפיכות דמים, חמורה ככל שתהיה, היא חלק מקשת רחבה יותר של השחתה ואי אפשר לתלות בה הכול.
  14. בעל הבית (השדה) דוחה בהלוך ושוב את שותפו או את הכהן שבא לבקש את חלקו, עד שזה מתבייש ומתייאש.
  15. הדגש של הפסוק מישעיהו הוא שחנופת הארץ מתחילה מיושביה (ראה הערה 3 לעיל). ולא סתם מהיושבים, אלא מהיושבים החזקים ומהמנהיגים: "נביאי ישראל הם התחילו בעבירה תחלה שנאמר (שם) כי מאת נביאי ירושלים יצאת חנופה לכל הארץ. אף הם לקו תחלה ושאר לא פלטו, שנאמר (ירמיהו כט) ולוקח מהם קללה" (במדבר רבה ט יט). ראה גם אבות דרבי נתן נוסח ב פרק מח: "עשרה חלקים של חנופה בעולם ט' בירושלים ואחד בכל העולם. שנאמר: כי מאת נביאי ירושלים יצאה חנופה לכל הארץ (ירמיה כג טו)". ובמשנת רבי אליעזר פרשה יב עמוד 226 : "קשה היא החנופה כמעשה אנשי סדום, שנאמר: ובנביאי ירושלם ראיתי שערורה, היו לי כולם כסדום. ומה פרט בהן, כי מאת נביאי ירושלם יצאה חנופה לכל הארץ". שפיכות דמים לא מתחילה מאפס. והיא מתחילה במקום קודש (ירושלים) ובאנשי קודש (הנביאים).
  16. ראה מדרש זה בהרחבה בפסיקתא רבתי פיסקא מד - שובה ישראל: "תשובה חביבה לפני הקב"ה שהוא מבטל דבריו בשביל התשובה. היאך? כתב בתורה: כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו [וגו'] וכתב לה ספר כריתות [וגו'] ושנאה האיש האחרון וכתב [וגו'] לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה [וגו'] אחרי אשר הוטמאה (דברים כ"ד א' ועד ד'). אבל הקב"ה אינו כן. אע"פ שעזבו אותו ועבדו לאחר ויעזבו את ה' ולא עבדוהו (שופטים י ו), אמר להם: עשו תשובה ובואו אצלי ואני מקבל אתכם. ירמיה מפרש: לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלא חנף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאם ה' (ירמיה ג' א') - בואו ואני מקבל אתכם שובה ישראל עד ה' אלהיך". יש חנופה שכן עוזרת, יש חנופה חיובית. חנופה של תשובה. כבן המתחטא לפני אביו (תענית כג). וכבר ראינו גם שהתשובה היא אפילו שוחד (מדרש תהלים ממור יז)!