- אהבת יעקב ורחל, שהחלה במפגש ליד הבאר, ראה דברינו מפגש יעקב ורחל – נשיקה ובכיה בפרשה זו, היא מהמפורסמות במקרא. אהבה זו שורדת את רמאות לבן ליעקב ונישואיו הכפויים ללאה. האם תשרוד אהבה זו גם מבחנים נוספים? לפני שנפנה לשאלה זו שהיא עיקר דיוננו, נשאל: אצל מי עוד מהאבות הייתה אהבה? יצחק אוהב את רבקה, בה מצא ניחומים אחרי אמו (בראשית כד סז). אין אהבת נשים לאישיהם במקרא, להוציא אהבת מיכל לדוד (שמואל א יח כ), אולי כחלק מהצנעת המקרא את הצד הרגשי בכלל והנשי בפרט. אבל יש אהבת הורים לילדיהם, הן של האב (אברהם ליצחק, בראשית כב ב; אהבת יצחק לעשו, בראשית כה כח), והן של האם (רבקה ליעקב, שם).
- טרם שנעבור לנושא המרכזי הפעם, עקרותה של רחל, ראוי לשים לב לפסוק קצר זה המקפל בתוכו שני מוטיבים חשובים. האחד, שגם לאה הייתה עקרה. ראה בראשית רבה עב א: "עד עקרה ילדה שבעה - לאה שהיתה עקרה מן הבית ילדה שבעה ... ורבת בנים אומללה - רחל שהיתה ראויה שיעמדו ממנה רוב הבנים, אומללה" (עוד נחזור לחנה להלן). הדברים עולים בעצם מפשט הפסוק: "ויפתח ה' את רחמה", משמע שקודם לכן היה רחמה סגור. והשני, מוטיב האשה השנואה והאשה האהובה (דברינו אהובה ושנואה בפרשת כי תצא). האם השנאה מולידה והאהבה מעקרת? האם הפיצוי לשנאה היא פרי בטן ולאהבה העזה יש מחיר?
- אהבתם הגדולה של יעקב ורחל (בתורה רק כתוב שהוא אהב אותה, אבל מותר לנו להניח שהיה זה הדדי) הופכת לריב קשה עד מאד, כאשר לאהבה זו אין פרי בטן, אין ילדים. ראה איך לאה מייחלת שאצלה יתהפך הגלגל בכיוון הנגדי, בעקבות לידתו של ראובן: "וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי" (בראשית כט לב).
- פסוק זה מדבר על לאה, אחרי לידת יהודה בנה הרביעי. פירוש שכל טוב מציע, שקנאת רחל החלה כבר אחרי לידת שמעון, בנה השני של לאה: "וכשנתעברה בשמעון ותקנא רחל בה, ומוסרה בלהה ליעקב לאשה" (והתורה מספרת את לידת ארבעה בני לאה ברצף, "להשלים העניין", כפי שמצאנו במקומות רבים במקרא). אבל פירוש תולדות יצחק נצמד לפשט הפסוקים מהם עולה סבלנותה הרבה של רחל שספרה את בניה של לאה וכל פעם נתלתה בתקווה מחודשת: "ויש להקשות וכי עתה ראתה? והלא מבן ראשון היה לה לראותו! כשילדה לאה הראשון, אמרה רחל: השני אלד אני. כשראתה רחל השני, אמרה: אחותי ילדה שנים, אני אלד שנים אחרים. כשילדה השלישי, אמרה רחל: כוונת הקב"ה שתלד אחותי שלושה זה אחר זה שהוא חלקה, ואני אלד שלושה אחרים גם כן זה אחר זה. כשראתה שילדה ארבעה, אז התחילה לזעוק ואמרה ליעקב: ראה תראה שגזלה לי לאה בן אחד". הבנים הם רגליה של האשה בבית. ללאה כבר ארבע רגליים ולרחל אפילו לא אחת. לאה אומרת: "הפעם אודה את ה' "
- הרי לא ייתכן שצדקת כמו רחל סתם מקנאית באחותה, אלא פשיטא שהיא מקנאית במעשיה הטובים של לאה שבזכותם זכתה לבנים. אין שום רגש אמהי פשוט בדרשה זו, הכל עניין של מצוות ומעשים טובים, שכר ועונש ברמה הכי ישירה ופשוטה. כלום שכח הדרשן את הדרשות שהקב"ה מתאווה לתפילתן ושיחתן של האמהות לפיכך עשה אותן עקרות? (בראשית רבה מה ד). וכי שרה ורבקה לא היו עקרות עד שנפקדו? האם לא הכיר הדרשן רגש קנאה אנושי פשוט?
- אצל מרים אחות משה שדברה עליו לשון הרע ונצטרעה. ראה דברינו אל נא רפא נא לה בפרשת בהעלותך.
- ומי שירד מנכסיו הם דתן ואבירם. ראה המשך הדרשה שם ובמקבילה בגמרא נדרים סד ע"ב ועבודה זרה ה ע"א. אפשר לרכך את דברי רחל אלה, כפי שלמשל מסביר אברבנאל שמשווה את דבריה לדברי לאה: "באמרה ליעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. ואם לאה שאמרה אלי תבא כי שכר שכרתיך וגו'. כי הנה שתיהן בזה יצאו מדרכי הצניעות להקים זרע מהצדיק". כך גם פירוש עקידת יצחק: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי - הטילה עליו ההשתדלות על דרך הרפואות או על צד אחר בדרך געגועי הנשים וכמו שעשתה אחרי כן בדודאים". אבל כפשוטם במקרא, דברי רחל אלה הם קשים ויכולים להסביר את כעסו של יעקב להלן, כולל תשובתו: האם אני במקום אלהים? מה צריך יעקב לעשות ולא עשה? מה פשר האיום שאם לא, אז אני מתה? דרך אחת להבין אמירה קשה זו, היא שזו קריאה של ייאוש ואין לחפש כאן הסבר הגיוני. רחל שרואה שלאה נפקדה בארבעה בנים, ויעקב מן הסתם לא חסך את עונתה, מביעה בקריאה זו שבר וייאוש: "כמתה אני חשובה" (שכל טוב על הפסוק). אין לשפוט אדם על דברים קשים כאלה וכמו שאומרת חנה: "כי מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה". דרך אחרת שנוקטים פרשני המקרא היא שרחל ציפתה מיעקב שיתפלל בעבורה. בדרך זו הולכים בראש המחנה רש"י: "הבה לי בנים – וכי כך עשה אביך לאמך? והלוא התפלל עליה". ואבן עזרא: "הבה לי בנים - שתתפלל לשם כאשר עשה אביך". הרי אתה יעקב נולדת מהעתירה של אביך יצחק!
- ככה עונים לאשה במועקתה הגדולה, בכאבה הגדול על שאין לה בנים? לאן הלכה אהבתך יעקב? היכן המפגש ליד הבאר בה נטלת חירות ועוז לנשק נערה 'זרה' לפני כולם? (ראה שוב דברינו מפגש יעקב ורחל – נשיקה ובכיה). היכן: "וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (בראשית כט כ)? כל זה פס ועבר מן העולם, יעקב?
- בני לאה וכל עשרה השבטים לפני יוסף. והם משתחווים לו ומתחננים לרחמיו. פעמיים מזכיר יהודה בנאומו לפני יוסף את האפשרות שאבא יעקב ימות אם לא יחזור בנימין. "וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת" (בראשית מד לא), עומד כנגד "מתה אנכי". ואחרי מות יעקב אומר יוסף לאחיו, הבאים שוב להתחנן לפניו: "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי" (בראשית נ יט) , אשר עומד כנגד "התחת אלהים אנכי" שאומר יעקב לרחל. אבל בכך, אנחנו 'גונבים' את המשך הדרשה.
- אפשר לפרש "התחת אלהים אנכי" באופן יחסית רך, כפי שמפרש למשל מדרש שכל טוב על הפסוק: "וכי מינני הקב"ה תחתיו, או נתן בידי מפתח של עקרות? אין הדבר מסור אלא בו". או כדברי פירוש צרור המור: "ואולי חרה ליעקב על שאמרה הבה לי בנים שנראה שהיתה עושה ממנו אלוה". בא המדרש ושופך שמן על המדורה שהבעיר בפיסקה הקודמת כשמתח ביקורת על יעקב: "כך עונים את המעיקות?". הבעיה היא שלך, רחל, אומר לה יעקב, לי אין שום בעיה: "ממך מנע, ממני לא מנע". ראה דבריו הביקורתיים של פירוש אלשיך על דרשה זו בפירושו לפסוק: "ועוד תשובתו אשר מנע ממך כי פירשו ז"ל (שם עא י) ממך מנע ממני לא מנע, כי הלא כמו זר נחשב, יחמץ לבבה במענה פיו!". והוא רומז לפסוק בהושע ח יב: "אֶכְתָּב רֻבֵּי תּוֹרָתִי כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ". אולי לא הכל צריך לכתוב.
- היינו עמד בתפילה, ככתוב: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כה כא). דברינו עתירה בפרשת תולדות. הביטוי "חגר מותניו" ראוי לדיון בפני עצמו, מאקט של מלחמה, דרך הליכה זריזה, עבודות הבית ועד אבלות. אבל כאן הוא במובן של תפילה כפי שמצאנו אצל משה, בחטא העגל: "מיד עמד משה באותה שעה חגר מתניו בתפילה והיה מלמד זכות על ישראל ומבקש רחמים לפני הקב"ה (פסיקתא רבתי פיסקא י - כי תשא, תנחומא וירא ט, במדבר רבה ב טו).
- ממי? מאחותך לאה. מה עושה כאן המדרש? שופך עוד שמן רותח למדורה? למה?
- זקנך הוא אברהם, אלא שלא מצאנו היכן גר אברהם מתניו בתפילה או בדיבור רך כנגד שרה.
- והמדרש ממשיך שם במשמעות שני הבנים של בלהה, אשר יולדו על ברכי רחל: "ותאמר רחל דנני אלהים - דָנַנִי וְחִייְבַנִי, דנני וְזִכָּנִי". דנני שנתן לי סוף סוף בן, אבל "וחייבני", שעדיין אני עקרה. ועל נפתלי, מוסיף המדרש שם על מה שכתוב במקרא, שבדבריה: "נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי", מזכירה רחל את נפתוליה עם אחותה (ועם עצמה) שיכלה להודיע ליעקב שלבן מרמה אותו ונותן לו את לאה במקומה, ולא עשתה זאת: "אילו שלחתי ואמרתי לו: תן דעתך שהן מרמים בך, לא היה פורש? אלא אמרתי אם אין אני כדאי שיבנה העולם ממני יבנה מאחותי". לנושא זה של החלפת לאה ברחל, עוד נחזור להלן. והרוצה להעמיק, מוזמן להשוות מדרש זה עם המקבילה במדרש תנחומא (בובר) פרשת ויצא סימן יט. אנו נמשיך למקורות נוספים.
- גם מדרש זה הוא מקבילה וחוזר על עיקרי הדברים שלעיל בבראשית רבה, אבל יש בו כמה חידושים עליהם נעמוד.
- אי הבאת ילדים לעולם עלולה לעלות במחיר פירוק הנישואין וחזרה לבית ההורים. ולך תדע לאיזה אדם בלתי הגון ייתן לבן את רחל לאחר שלא הביאה ילדים מנישואיה הראשונים. גם זה מעין מיתה. חשש כבד כזה יכול לגרום לדיבור קשה בין בני זוג, הגם שהוא עצמו מעורר חשש לפירוק הזוגיות.
- הרי לנו טענה מעניינת של רחל רועת הצאן. אם לכוון את הכבשים היילודים אתה יודע יעקב, אולי יש בידך גם ידע איך לרפא אותי מעקרותי? ראה שוב פירוש עקידת יצחק על דברי רחל: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי - הטילה עליו ההשתדלות על דרך הרפואות או על צד אחר בדרך געגועי הנשים וכמו שעשתה אחרי כן בדודאים". הנה, הדודאים הועילו ללאה, אתה יעקב שהפכת מאיש תם יושב אוהלים לאיש שדה ומקנה, אולי אתה מכיר עשבי מרפא בשבילי?
- הבה לי בנים טרם שאמות מתחננת רחל ליעקב. היא רחל שאכן נפטרה בלידת בנה השני. ערב מותו, כאשר יעקב שופך לבו לפני יוסף בנה של רחל, הוא מפנים שמותה של רחל אמנם אירע בארץ, אבל מקורו בפדן, עוד שם בשדות חרן כאשר היא מתחננת לילד והוא לא הפנים את גודל השבר ולא גילה אמפתיה מינימלית כלפיה, רק חרה אפו בה. עכשיו לפני שהוא מת הוא מבין.
- מרשותו של 'הראשון'? את הדרשה הזו ניתן אולי לצרף לדרשות הרכות על תשובתו של יעקב לרחל, הגם שבמקרא נאמר: "ויחר אף יעקב ברחל". אפשר למצוא בדרשה זו אולי גם הד לאמונה הפרסית (אמגושית) בשני אלים. מה שאולי לא מתאים לתקופתו של יעקב, אבל מתאים לתקופתו של הדרשן.
- כך אתה גומל חסד עם רחל אשתך ואומר לה: התחת אלהים אנכי? השווה עם "כך עונים את המעיקות?" בבראשית רבה לעיל. הביטוי "מחסד אותה" הוא יחידאי בכל ספרות חז"ל (להוציא אולי בירושלמי כתובות פרק ו סוף הלכה א) וניתן גם להבנה בשונה ממה שהצענו.
- אנחנו חוזרים לעימות של "התחת אלהים אני" של יוסף, בנה של רחל, עם "התחת אלהים אנכי" של יעקב לרחל. מהמדרשים משתמע שזה "מידה כנגד מידה", בפרט העמידה השפופה והכנועה של אחי יוסף מול יוסף, בהשוואה עם עמידתה של רחל מול יעקב. אבל האם ניתן להשוות גם את המענה של יעקב לרחל עם המענה של יוסף לאחיו? ראה בראשית רבתי פרשת ויחי על דברי יוסף: "התחת אלהים אני. דריש ר' יונא אביו של ר' מונה: אמר להם: מי יוכל לשנות סדרו של עולם? י"ב שעות ביום, י"ב שעות בלילה, י"ב מזלות, י"ב חדשים, י"ב אבנים עתידים להיות נתונים על לב אהרן וכל כך למה? למספר בני ישראל. וכי אלוה אני שאוכל לחלק סדרו של עולם?". ועוד יותר, מדרש שכל טוב (בובר) בראשית פרשת ויחי נ יט: "ויאמר אליהם יוסף אל תראו כי התחת אלהים אני. יעקב אמר לרחל בלשון תימה: התחת אלהים אנכי? אבל יוסף אמר לאחיו בלשון ודאי: כי התחת, כלומר מעין דרכיו של הקב"ה יש בי. כשם שהקב"ה עובר על פשע, כך אני עובר על פשע". לפי זה, דברי יוסף "כי התחת אלהים אני", הם עקיצה קשה ליעקב ומשנים לחלוטין את לשון בראשית רבה לעיל: "חייך, שבניך עתידים לעמוד לפני בנה". יוסף, בנה של רחל לא ידבר אל אחיו, הם בניך יעקב, כמו שאתה דברת אל אמו. הוא יידע לפייס את אחיו ואתה ענית לה בלשון קשה.
- נפנה לספר שמואל ונשווה את רחל ויעקב עם חנה ואלקנה.
- כך גם פירוש רלב"ג שם: "הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים לרוב אהבתי אותך". כנגד "התחת אלהים אנכי" של יעקב (כמה אנוכית נשמעת לעתים המילה הזו), עומדים דברי אלקנה לחנה: "הלוא אנכי טוב לך". אלקנה לפחות עונה לחנה, מדבר איתה ומביע את אהבתו לה. גם אם דבריו הם אולי קצת נאיביים ובאים מלב של גבר שלא מבין את הרגש העז כל כך הטמון בכמיהת האשה לילדים. אהבת האיש אינה יכולה לפצות על חשך בבנים, על העקרות. ראה פירוש אברבנאל שם: "... אנכי טוב לך ומועיל לך יותר ממה שיהיו לך מועילים עשרה בנים אשר תוליד. ולא זכר הכתוב תשובת חנה כי לא היה לה פה להשיב". נראה שגם אברבנאל לא הבין את שתיקתה של חנה. וגם עלי לא הבין אותה. גבר לא יבין זאת. אבל המקרא והמדרש מבינים אחרת, כפי שהארכנו לדון בדברינו תפילת חנה בראש השנה, כולל התרסתה כלפי שמיא. האם מה שהיה מצופה מרחל שתתפלל ותקרע שבעה רקיעים ותערוך את חשבונותיה ישירות עם הקב"ה כחנה? ראה שוב רש"י ואבן עזרא בסוף הערה 7.
- נחזור ליעקב ורחל ולנקודת מבט אחרת ממה שראינו לעיל, טרם שנחזור לכיוון שסללו מדרש בראשית רבה, רש"י ואבן עזרא.
- ראה בדומה פירוש פני דוד: "ויחר אף יעקב על שמסרה הסימנים ... ועל זה אמרה כשילדה: אסף אלהים את חרפתי. שאני עשיתי למצוה למסור הסימנים ובעלי היה מזלזל בי". אנחנו מכניסים לתמונה את המדרש שרחל חסה על אחותה ומסרה לה את הסימנים שהיו בינה ובין יעקב (מגילה יג ע"ב, בבא בתרא קכג ע"א, ראה גם איכה רבה פתיחתא כד), מה שאיננו במקרא. בכך, לכאורה הפרה רחל את האמון בינה ובין יעקב ובגדה בקשר ביניהם. מעשה זה מצדיק לכאורה את כעסו של יעקב שלמרות הכעס שתק כל השנים. אבל עכשיו כשהיא באה אליו בטענות: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי", הוא מתפרץ כנגדה. בשעתו, היה מוכן יעקב למחול לרחל ובאהבתו הגדולה לעבוד עוד שבע שנים בשבילה. אבל כעת הוא מפנים את מה שעשתה רחל ואומר לה: את מסרת את סימני האהבה המוסכמים בינינו לאחותך. את העדפת את מחויבותך למשפחתך (ופחדך מלבן אביך) על פני הקשר בינינו. אני הבלגתי והמשכתי לעבוד עוד שבע שנים כי עדיין האמנתי באהבתנו. ועכשיו את באה אלי בטענות? מה אני? אלהים?
- צדיק איננו במקום הקב"ה, אבל יש בכוח תפילתו לפעול! הקב"ה שומע לתפילת הצדיק.
- ועל כך כעסו חז"ל על יעקב במדרש, בדבריהם הקשים: "כך עונין את המעיקות, חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה". אבל רמב"ן לא שלם עם דרך זו של רש"י ואבן עזרא (ובראשית רבה) ותמה: באמת, מדוע לא התפלל יעקב בעד רחל?
- רחל אכן בקשה מיעקב שיתפלל עבורה. דבריה "הבה לי בנים" הם בקשה שיתפלל למענה. אלא שהוסיפה (במרי ליבה) את עניין המיתה שהוא דיבור שלא כהוגן "כדרך געגועי הנשים האהובות להפחידו במיתתה", כדברי רמב"ן בהמשך.
- ומי כמו יעקב יודע שיצא למסע אל הבלתי נודע בתחילת הפרשה שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה. ראה דברינו בפרשה זו.
- בסוף מגיע רמב"ן למילים הקשות שהמדרש שם בפי יעקב: ממך מנע ולא ממני. אבל מטרתו של יעקב הייתה לגרום לרחל שתתפלל היא ולא תסמוך על תפילתו. כאן שוב עולה ההשוואה עם חנה, ראה המדרשים והפרשנים על הפסוק בשמואל א א ו: "וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ כִּי סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ", שמציינים שפנינה התכוונה לשם שמים (בבא בתרא טז א). ופירוש אברבנאל על הפסוק בשם הראב"ד: "שהיה הכעס בעבור הרעימה, כדי שתתפלל ותתרעם על הקב"ה ותבקש רחמים. כי לפי שהיה בעלה אוהב אותה היתה מתיאשת מלבקש רחמים". והוא גם מציע ש-"הרעימה" הוא כמו "הרחימה". ראה שם.
- רמב"ן פותח באי הסכמה עם רש"י ואבן עזרא, אבל בסופו של דבר הוא ממשיך ומעצים את דבריהם, בכך שהוא שם את נושא התפילה בלב השיח של יעקב ורחל, עם כל המילים הקשות שנאמרו שם. לתפילה יש מגבלות, אומר יעקב לרחל, אינני כל יכול, אינני אלהים, את צריכה להתפלל בעצמך, כמו שעשתה רבקה עם יצחק (עפ"י המדרש לפחות, ראה בראשית רבה סג ה: "לנוכח אשתו – מלמד שהיה יצחק שטוח כאן והיא שטוחה כאן"). ואמנם, רחל, עפ"י רמב"ן מתפללת ונענית וההוכחה היא מהפסוק: "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ". ראה אגב בהמשך דברי רמב"ן שם שמנסה לרכך את דברי המדרש כשהוא אומר: "ואולי נתקן על דעת רבותינו, כי יעקב אי אפשר שלא נתפלל על אשתו האהובה כי עקרה היא, אלא שלא נתקבלה תפילתו וכו' ". ראה דבריו שם.
- הנה נאספה חרפתה של רחל, אולי גם משום שהשכילה להתפלל כדברי רמב"ן לעיל, וברוב שמחתה היא נותנת לבן הנולד שם כפול: אסף על שם ההווה והעבר, רגע הלידה הנפלא שמוחה את חרפת כל אותן שנות העקרות, ומוסיפה מיד גם שם על העתיד: "יוסף ה' לי בן אחר". ראה לשון רשב"ם: "הרי שם זה משמש שני אמירות, אסף ויוסף". ורבינו בחיי בן אשר ומדרש פסיקתא זוטרתא על הפסוק מוסיפים שעשתה רחל חשבון שכבר נולדו עשרה בנים ליעקב והבן האחד עשר הוא יוסף ונשאר עוד אחד להשלמת י"ב השבטים וייחלה שמשלים זה יבוא ממנה.
- עם הולדת יוסף, נזכר יעקב במשפחתו ומבקש לחזור לארץ אבותיו. (מה שאח"כ לא קרה עד שהקב"ה היה צריך להזכיר לו, ראה דברינו שוב אל ארץ מולדתך בפרשה זו). האם לידת יוסף "שהיה זיו איקונין שלו דומה לו (ליעקב)" (בראשית רבה פד ח) תביא להשלמה בין יעקב ורחל? האם בדרך חזרה לארץ אבותיו יעבור שוב יעקב בבאר בה פגש את רחל בבואו לחרן ותיעור בהם אהבתם הראשונה? האם הילד שיתווסף עוד כתקוות רחל הוא שישלים ביניהם?
- באף לא אחד מבניו מתערב יעקב בקריאת שמו. כל שמות השבטים ניתנים ע"י האמהות. רק כאן, בבן ה"יוסף", בו זכתה רחל לפחות לשני בנים כמספר בני השפחות, מתערב יעקב. רחל רואה ברגע אחד את מלאך החיים ואת מלאך המוות. את הגשמת משאלתה ל"יוסף ה' לי בן אחר" ואת התגשמות אמירתה הקשה: "מתה אנכי". היא בוחרת בשם בן אוני - "בן צערי" אומרים המדרש ורש"י. "בן אבלי" מפרש אבן עזרא. אבל בן אוני הוא גם בן כוחי – הבן שבלידתו לקח ממני את שארית כוחי. בפעם הזו, ברגע המות והחיים הזה מתערב יעקב ונותן לבנימין שם אחר: בן הימין. ימין גם היא סמל של כוח. האם נדה רחל בראשה בשארית נשמתה והסכימה לשם בנימין? האם כאן, בדרך אפרתה, אותה מעלה יעקב בגעגועיו בארץ מצרים, השלימו יעקב ורחל?
- רחל ללאה.
- אנחנו חוזרים למפגש הראשון של יעקב עם רחל, ליד הבאר, מפגש של נשיקה ושל בכי, אולי נמצא בו פתרון. יעקב בוכה במפגש זה, על רחל לא שמענו - סתם המקרא. מספר שיטות נאמרו שם במדרש על בכי זה של יעקב. ראה שוב דברינו מפגש יעקב ורחל – נשיקה ובכיה בפרשה זו. על פי הדעה שהבאנו כאן, הבכי של יעקב הוא משום שכבר שם הוא רואה שאהבתם והקשר ביניהם לא יימשכו לנצח והיא לא תשכב לצידו למנוחת עולמים. משהו בקשר הזה לא יתממש עד הסוף. אגב כך, אנחנו גם מבינים את רגש הצער העמוק של דברי רחל ללאה כשהיא מתחננת לקבל ממנה את הדודאים: "לכן ישכב עמך הלילה" – לעולם שהוא לילה, לנצח. ורחל? רחל מוותרת על הנצח בשביל לזכות לפרי בטן בעולם הזה. האם כבר במפגש ליד הבאר הבינו יעקב ורחל את מה שאנחנו כקוראים המתרגשים מהמפגש עצמו לא מבינים?
- השלמנו את הפסוק עד סופו ואנחנו שואלים: "רשפיה" של מי? של האהבה, של הקנאה, או שמא של שניהם. ראה מדרש פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) על הפסוק: "רשפיה של אהבה רשפי אש. כמו הגחלים של אש ... רשפיה. של קנאה: רשפי אש. שאוכלת עד שאול תחתית, עד מוסדי עולם".
- כנגד המדרש הפטאליסטי הקודם, עומד מדרש 'ארצי' זה. אין מקום לאהבה כשהקנאה פורצת. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", ממשיך שם שיר השירים, "ונהרות לא ישטפוה" אבל טיפה של קנאה תכבה את האהבה הכי גדולה.
- בקטע שהשמטנו מזכיר המדרש את אהבת יונתן ודוד וקנאת שאול בדוד. מדרשים אחרים מזכירים את אהבת יצחק לעשו וקנאת עשו ליעקב, אהבת הקב"ה לישראל וקנאתו בעבודה זרה וכו'. ועל אהבת משה ליהושע וקנאתו בו כבר הרחבנו בדברינו עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה בפרשת וילך.
- האם תיתכן אהבת יתר, אהבה "יותר מדאי"? בבחינת "אהבה מקלקלת את השורה"? מסתבר שכן. אחרי מות רחל מתנחם יעקב, יום-יום בראותו את יוסף שהיה דומה לאמו והזכיר ליעקב את דמותה. ראה בראשית רבה פו ו, פרשת וישב: "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה, א"ר יצחק: זרוק מקל באוויר, על עיקרו הוא עומד (מתייצב). לפי שכתוב: ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה, לפיכך: ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה. ראה גם בראשית רבתי פרשת ויחי על הפסוק "בן פורת יוסף" שמרחיב בדמיון של יוסף לרחל. ראה במקביל המדרשים על הדמיון של יוסף ליעקב "שהיה זיו איקונין שלו דומה לו (ליעקב)" והמדרשים בתחילת פרשת וישב על "אלה תולדות יוסף, יעקב וכו' ". יוסף הוא התזכורת היו-יומית, במראה החיצוני ובהתנהגותו ואורחיו, את דמותם המחוברת של יעקב ורחל. יוסף הוא פרי אהבתם הגדולה. בה בעת, יוסף הוא גם פרי קנאתם הקשה. אהבה שהולידה את הקנאה הגדולה של סיפור יוסף ואחיו. ומה תעשה אהבה במקום קנאה?
- וזהו? עצרנו בנכד של רחל, אפרים? זהו "רחל מבכה על בניה"?
- כל עם ישראל נקראים אפרים. יוסף ה' לי בנים רבים.
- ובאיכה רבה פתיחתות כד, רחל היא היחידה, מכל אבות ואמהות האומה, שמצליחה לעורר את רחמי הקב"ה: "באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבש"ע, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים. וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי. והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני. ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה. ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל ... וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם? מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן. הדא הוא דכתיב (ירמיה ל"א) כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להינחם על בניה כי איננו. וכתיב (שם) כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו'. וכתיב (שם) ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם".