- הביטוי "טוב מאד" מופיע בכל המקרא רק כאן. ביטויים דומים וקרובים יש לנו הרבה: ארץ ישראל קרויה "טובה מאד מאד" (במדבר יד ז) ובתוך הארץ, ארץ נחלי דן קרויה "טובה מאד" (שופטים יח ט). וגם לגבי בני אדם נאמר מעין טוב מאד ברבקה (בראשית כד טז), בת שבע (שמואל ב יא ב) ודוד (שמואל א יט ד). אך כאמור, הביטוי "טוב מאד" כמות שהוא, מופיע בכל התנ"ך רק כאן, בסיום הפרק הראשון בתורה, בסיכום ששת ימי הבריאה! – האם אכן הבריאה מושלמת? למה בדיוק הכוונה?
- רגע השלמות. נשלמה בריאת העולם, תוקנה ושוכללה. וכמאמר המדרש בבראשית רבה ט ד: "רבי חמא בר חנינא אמר: משל למלך שבנה פלטין, ראה אותה וערבה לו. אמר: פלטין, פלטין! הלואי תהי מעלת חן לפני בכל עת, כשם שהעלית חן לפני בשעה זו. כך אמר הקב"ה לעולמו: עולמי, עולמי! הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו. רבי יונתן אמר: משל למלך שהיה משיא את בתו ועשה לה חופה ובית וסיידה וכיירה וציירה וראה אותה וערבה לו. אמר לה: בתי, הלואי תהיה החופה הזאת מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה הזו ...". האמנם ארמון מושלם? בת מושלמת בחופה מושלמת? האם אין עוד מה לתקן בעולם? שתי פרשיות בהמשך (יא ו) אומר מדרש בראשית רבה: "כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכים עשיה. כגון החרדל צריך למתוק, התורמוס צריך למיתוק, החיטים צריכים להיטחן, אפילו האדם צריך תיקון". אז אולי העלאת חן לחוד ותיקון לחוד? מהו אם כך ה"טוב מאד" שאליו הגיע העולם בעת סיום מלאכת היום השישי, ברגע כניסת השבת?
- הפסוק המלא הוא: "את הכל עשה יפה בעתו, גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף". האם בכוונה אין ר' תנחומא מביא את הפסוק המלא? ראה דברינו גם את העולם נתן בלבם בקהלת.
- עולמות קודמים נבראו ונחרבו. לא היה בהם "טוב מאד". מה יוודא את הצלחתו של עולם זה? מה יגרום לו שלא יחרב אף הוא? כיצד יישמר ה"טוב מאד" שבו, האת הנאה והחן שהוא מעלה לפני בוראו (הערה 2 לעיל)? מקבילה למדרש זה מצויה כבר בפרשה ג של בראשית רבה על הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" וזה לשונה: "אמר ר' יהודה בן ר' סימון: יהי ערב לא כתוב כאן, אלא: ויהי ערב, מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן. א"ר אבהו: מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו, אמר: זה הנאה לי ואותם לא היו הנאה לי". את סדר הזמנים, בוקר וערב, קיבל העולם הנוכחי מהעולמות הקודמים. אז במה הוא עדיף?
- הכוונה לכתיבה בשולי הגיליון. ר' מאיר כתב הערה זו בשולי גיליון (ספר) התורה שלו. הנה כי כן, לשיטת המדפיסים לסדר את הגמרא או המקרא (מקראות גדולות) עם המפרשים בצד הטקסט הראשי ולשיטת הערות השוליים של מעבדי התמלילים של ימינו, החביבה גם על מחלקי המים, יש שורשים קדומים מאד.
- דרשה לחוד ומעשה לחוד. כשהגיעו הדברים עד ר' מאיר אישית, במות בניו, הוא שתק ובכה בכי מר ואשתו היא שמצאה את מלות הנחמה המתאימות: "מעשה היה בר' מאיר שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו. מה עשתה אימן? הניחה שניהם על המטה ופרשה סדין עליהם. במוצאי שבת בא ר' מאיר מבית המדרש לביתו. אמר לה: היכן שני בני? אמרה לבית המדרש הלכו. אמר לה: צפיתי לבית המדרש ולא ראיתי אותם. נתנו לו כוס של הבדלה והבדיל. חזר ואמר: היכן שני בני? אמרה לו: הלכו למקום אחר ועכשיו הם באים. הקריבה לפניו המאכל ואכל ובירך. לאחר שבירך אמרה לו: רבי, שאלה אחת יש לי לשאול לך. אמר לה: אמרי שאלתך. אמרה לו: רבי, קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פקדון ועכשיו בא ליטול אותו, נחזיר לו או לא? אמר לה: בתי, מי שיש פקדון אצלו הוא צריך להחזירו לרבו. אמרה לו: רבי, חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אצלו. מה עשתה? תפשתו בידה והעל[ת]ה אותו לאותו חדר. והקריבה אותו למטה ונטלה סדין מעליהם וראה שניהם מתים ומונחים על המטה. התחיל בוכה ואומר: בני בני, רבי רבי. בני בדרך ארץ, ורבי שהיו מאירין פני בתורתן. באותה שעה אמרה לו לר' מאיר: רבי, לא כך אמרת לי אני צריך להחזיר הפקדון לרבו? אמר: ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך (איוב א כא). אמר ר' חנינא: בדבר הזה נחמתו ונתיישבה דעתו. לכך נאמר: אשת חיל מי ימצא" (מדרש משלי (בובר) פרק לא "אשת חיל מי ימצא", וכן הוא בילק"ש שם). האישה היא שמצאה את מלות הנחמה. "אשת חיל מי ימצא" היא שנבראה "עזר כנגדו" בפרשתנו. היא שהשלימה את בריאת האדם. ראה להלן: "טוב מאד – טוב אדם".
- מה טוב במוות? קהלת אמר: "טוב יום המוות מיום היוולדו" (קהלת ז א) ובגמרא שנינו: "נוח לו לאדם שלא נברא משנברא" (עירובין יג ע"ב, דעת בית שמאי). האם לכך הכוונה? נראה שהכוונה כאן קצת יותר אופטימית: המוות הוא אשר תוחם את שנותיו של האדם וקובע להם קצבה. הוא משלים את הלידה, הוא נותן מסגרת ותוכן לחיים. איך היו נראים החיים ללא המוות? אגב, מאמר זה של ר' מאיר עומד בניגוד לדעה המופיעה במדרשים רבים שחטאו של אדם הראשון בגן עדן הוא שהביא מיתה לעולם (עבודה זרה ה ע"א, שבת נה ע"ב, דברים רבה ט ח ורבים אחרים) וכל זאת, בעקבות הפסוק "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". לפי ר' מאיר המיתה היא חלק מהבריאה ואינה קשורה בחטא עץ הדעת. והראיה היא מהפסוק בסוף פרק ג בגירוש מגן עדן לאחר החטא: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". אך זה כבר נושא נכבד (המות, ידיעת הטוב והרע וחופש הבחירה) שבמקצת כבר דנו בו בדברינו לדעת טוב ורע בפרשה זו וכן על כח הבחירה ועל לפנים משורת הדין וכבר האריכו בו רבים וטובים ממנו.
- אנחנו ממשיכים בפרשה ט של מדרש בראשית רבה שהוא המקור העיקרי לנושא שלנו. נלך בעקבות עורך המדרש לפי סדר הסימנים שקבע אבל עם שינויים קלים עפ"י העניין (כפי שנראה לנו).
- את עניין השינה אפשר להבין בשני כיוונים. האחד, כהמשך של הרעיון הקודם שכן יש בשינה אחד משישים של מיתה (ברכות נז ע"ב, בראשית רבה יז ה: "נובלת מיתה – שינה"). אפשרות אחרת היא הקשר לשבת. "ויהי ערב יהי בוקר יום השישי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם וכו'" - שינה בשבת תענוג. ואפשר בפשטות כביטוי לחולשות האדם ולצורך שלו למנוחה ורגיעה פיסית ונפשית. אבל כל זה, כמובן, אם זו לא שינה המוציאה את האדם מן העולם (פרקי אבות), אלא שינה שמביאה את האדם להחליף כוח ולעסוק בתורה ובדרך ארץ כפי שהדרשן בחר לסיים דרשה זו. כך או כך, אפשר שדרשה זו שעומדת בזכות עצמה, מובאת בסמוך לדרשת רבי מאיר על "טוב מות" על מנת לרכך אותה.
- כאן מתחילה שרשרת של דרשות שמתעכבות על הוא"ו של "והנה טוב מאד". לא עוד השוואה של טוב מאד מול טוב, אלא של שני "טוב מאד" – זה טוב מאד וגם זה טוב מאד. יש לשים לב שבדומה ליום השלישי של הבריאה שנאמר בו פעמיים "כי טוב", כך גם ביום השישי שנאמר בו "כי טוב" אחרי בריאת החיה והבהמה ו"טוב מאד" אחרי בריאת האדם.
- אנו מציעים לראות במדרשים אלה המשך ומעין פירוש למדרש של ר' מאיר "טוב מאד – טוב מות". זאת, לא רק בשל הסדר בנוסחאות המדרש שבידינו לפיו מדרשים אלה מופיעים אחרי מדרשו של ר' מאיר ולא רק בגלל העובדה שכל הדרשנים האלה הם אמוראים ור' מאיר הוא תנא, אלא בעיקר בשל ההקשר התוכני: מוות כנגד חיים, גיהינום כנגד גן עדן (גן עדן המדרשי, לא המקראי), חיים בטוב כנגד ייסורים. שלוש דרשות אלה – מוטיב אחד להן. עולם של "טוב מאד" הוא עולם של איזון, של "שיווי כוחות", של סימטריה וקצוות מנוגדים אך בעלי בסיס משותף. עולם קיצוני לטוב: בלי ייסורים, בלי גיהינום, בלי מדת הפורענות, או חו"ח קיצוני לרע ובלי שום תכלית - איננו עולם. האם ככה היו אותם עולמות שהקב"ה ברא והחריב? האם היו הם 'מושלמים' וחסרו את הניגודים והמתחים, את המידה כנגד מידה (שנראה להלן), ולפיכך לא העלו הנאה לפני הקב"ה?
- דרשה זו חוזרת על הדרשות הקודמות, אבל ביד רכה ובהטיה למידת הטוב. גם אם נזקק הקב"ה למידת הפורענות הוא שוקד כיצד להביאה כך שבני אדם יוכלו לעמוד בה.
- ראה מדרש תנאים לדברים פרק ו פסוק ה: "ובכל מאדך - ר' עקיבה אומר: אם נאמר בכל נפשך קל וחומר בכל מאדך ומה תלמוד לומר: בכל מאדך? בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו, בכל מאד ומאד, בין במדת הטוב בין במדת פורענות".
- הסיכום של ר' שמעון בן אבא: מידה כנגד מידה, חוזר על מוטיב "טוב מאד" כעולם של איזון ושל כוחות וקצוות מנוגדים (ומשלימים), אבל בדגש על "מידה כנגד מידה" שאינה מאוזנת ונוטה למידת הטוב. הוא"ו של "והנה" היא מציאות של רע הכרחי, אבל עם קורטוב של תקווה. ואת כל הדרשות האחרונות שראינו, נראה לקשר עם הפסוק בקהלת (ז יד): "גם את זה לעומת זה עשה האלהים", עליו בא מדרש פסיקתא דרב כהנא פיסקא כח - ביום השמיני עצרת ודורש: "גם זה לעומת זה עשה האלהים - עשה הקב"ה צדיקים ורשעים ... כדי שיהו מכפרים אילו על אילו". ראו הדף זה לעומת זה במגילת קהלת, שם הרחבנו בדרשה זו ואחרות. ומתי קראנו בקהלת? בשבת שעברה! והיכן ממוקם מדרש פסיקתא דרב כהנא זה? בשמיני עצרת גם הוא אחר כותלנו. והרי לנו זה לעומת זה – זה אחר זה, בלוח השנה שיוצר את סמיכות פרשת בראשית עם חג הסוכות, מגילת קהלת ושמיני עצרת. סמיכות של סיומים והתחלות - "הנה טוב מאד" שזכינו להשלים התורה "והנה טוב מאד" – שאנו זוכים להתחילה מחדש.
- אין צורך ללכת עד לגיהינום ועד למוות, גם לא לייסורים ולפורענויות על מנת להמחיש את שני "טוב מאד" של עולמנו. שני היצרים שבאדם המלווים את מעשיו בחייו היומיומיים הם מספיקים. ראה גמרא יומא סט ע"ב שחכמים עקרו את יצר הרע של עבודה זרה ובעקבות זאת בקשו גם לעקור יצר הרע של עריות ולא מצאו ביצה טרייה בכל ארץ ישראל (בהקשר זה ראה גם שיר השירים רבה א ז). כל כך הרבה גמרות ומדרשים יש לנו על יצר הרע! איזה מן עולם מוסרי ומחשבתי היה לנו בלעדיו? על היינו נאבקים? איך היינו מזהים את הטוב? מה שבולט במדרש זה (כך גם למשל בדרשה: "בכל לבבך – בשני יצריך יצר טוב ויצר רע", ברכות נד ע"א) הוא המעמד השווה של היצר הטוב והיצר הרע. שניהם הם חלק מהבריאה (ולא כפי שעולה ממקורות אחרים דוגמת מדרש תנחומא בפרשתנו "הקב"ה עשה את האדם ישר, עמד יצר הרע ומנוולו"). דבר נוסף, הקשר הלשוני הברור בין יצר ליצירה. המשולש: יוצר (הקב"ה), יצירה (העולם), יצר (האדם, על שני יצריו). והקונפליקט הנצחי: "אוי לי מיוצרי, אוי לי מיצרי" (ברכות סא ע"ב). קונפליקט ועשייה בלתי פוסקים.
- לפני שניפרד מפרשה י במדרש בראשית רבה, הנה דעה נוספת 'ארצית' למדי, אפילו 'פוליטית', אך מציאותית.
- ובנוסחאות אחרות "מלכות הארץ". האם נגעה כאן יד הצנזורה?
- דין, משפט.
- את שבחה של מלכות רומא בא ריש לקיש לפאר? זו רומא הרשעה שגם כאשר כבר עוסקת בתיקונו של עולם אין היא עושה זאת אלא להנאת עצמה (הגמרא בשבת לג ע"ב)? התשובה כן. אולי זו דעת מיעוט, אבל יש כזו. המלכות 'הרשעה' אשר מכניסה סדר בעולם. היא מדכאת עמים ומשעבדת אותם, אבל גם בונה גשרים ודרכים, מרחצאות ושווקים. היא זו שגם "הורגת את הגנבים" (ויקרא רבה יג ה) ואילמלא המלכות "איש את רעהו חיים בלעו" (פרקי אבות ג ב). ראו גם דברינו לחלוק כבוד למלכות בפרשת וארא– מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא.
- "מאד" חילוף אותיות של "אדם". מעבר למשחקי לשון, יש למדרש זה גם סימוכין בפשט המקרא. במעשה הבריאה של יום שישי כתוב "וירא אלהים כי טוב" לאחר בריאת הבהמה והחיות, בדומה להשלמת הבריאה בכל יום. אך מלאכת הבריאה ממשיכה ביום השישי בבריאת האדם ואז מסכמת התורה: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". אפשר לפרש את "טוב מאד" זה על הבריאה כולה – באה דרשה זו ואומרת: לא, "טוב מאד" זו בריאת האדם. ראה פסוקים כד – לא בפרק א שם. קריאה זו מחלקת בברור את מעשה הבריאה של יום שישי לשניים: "כי טוב" לבהמה ולחיה, "טוב מאד" לבריאת האדם.
- האם סטינו מהנושא שלנו לנושא המלאכים שהתנגדו לבריאת האדם? (מתי אגב נבראו הם?). לא, המשך המדרש קשור היטב לנושא שלנו ובסדר פרשות מדרש בראשית רבה גם קודם לדרשה לעיל בפרשה ט סימן יב. למלאכים מספיק "כי טוב" של היום השישי בבריאת החיה והבהמה (הדגים והעופות כבר נבראו קודם). מבחינתם, אין צורך בדרגה גבוהה יותר של "טוב מאד" שתביא לעולם יצורים שחכמתם גדולה משלהם (בראשית רבה יז ד, בדברינו מקרא שמות במקרא). יצורים שגם יקבלו את התורה שבה נברא העולם (שבת פח, בדברינו עלית למרום שבית שבי)
- כבר ראינו לעיל את המדרש על "טוב מאד זה האדם" באחרונה מסיבות ברורות (לצורך כך גם שינינו את סדר סימנים יב ויג בפרשה ט לעיל), אך דרשה זו מופיעה כבר בפרשה ח, קודם לכל המדרשים הנ"ל (שכולם אגב מבראשית רבה) ונראה שהיא מסכמת אותם ו"כוללם יחד". האדם הוא ה"מאד" של הבריאה. הוא היצור שמכיל הכי הרבה ניגודים וסתירות: (יצר) טוב ו(יצר) רע, חסד ואמת, צדק ושלום, חיים ומות (לא רק של האדם), רגיעה וייסורים, שלווה ופורענות, מלכות שמים וארציות, תיקון וקלקול וגם ... קצת שינה – ומעל לכל, כח הבחירה. זהו ה"מאד" שיש באדם ואין במלאכים. אלה המידות של ר' שמעון בן אבא לעיל, ושל "בכל מאדך של ר' עקיבה – "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו, בכל". בבריאת האדם לקח כביכול הקב"ה הימור גדול "מאד". אם יעלה האדם – יעלה עד כוכבי השמים, ואם חו"ח ייפול – עד עפר הארץ יגיע. כך עלתה במחשבה לפני בורא עולם. מלאבים יש לו די והותר.
- התמקדנו במדרש בראשית רבה, נחתום ברמב"ן כנציג פרשני המקרא ונראה כיצד הוא משלב את המדרש הנ"ל בפירושו.
- שיטת רמב"ן, היא ש"כי טוב" שנאמר בכל ימי הבריאה הוא "קיום המינים לעד" (פירושו לפסוק יב), היינו, התמדת המציאות והמשך קיום העולם לאחר מעשה הבריאה. המשך זה איננו מובן מאליו, אלא מתקיים בחפץ ה': "ואם החפץ יתפרד רגע מהם יהיו לאין. וכאשר אמר בכל מעשה יום ויום וירא אלהים כי טוב, ובשישי כאשר נשלם הכל וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (פירושו לפסוק ד). ובספר שמות, פרשת תרומה, הוא מקשר רעיון זה למעשה המשכן (שכידוע מקושר לבריאת העולם במדרשים רבים). ובפירושו למעשה השולחן (שמות כה כד) הוא כותב: "שזה סוד השולחן, כי ברכת השם מעת היות העולם, לא נברא יש מאין, אבל עולם כמנהגו נוהג, דכתיב (בראשית א לא) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד".
- כאן הולך רמב"ן עוד צעד ומרחיב את ה"מאד" עד שהוא מגיע למדרשי חז"ל הנ"ל, אך בדרכו שלו. מאד הוא הלוז, הוא עצם הדבר שמהותו טוב - "מאדו טוב" וזה ה"קיום" הבסיסי. העולם הוא ביסודו טוב. אבל מסביב ל"מאד" יש רע – "ימצא רע בקצתו". הקיום המלא של כל דבר הוא בנגדי שלו. אין טוב בלי רע, לא במובן שלא ייתכן שהאדם יקבל רק את הטוב בלי הרע (כדברי איוב לאשתו: "את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל", איוב ב י), אלא בעצם הקיום והמהות. אם אין רע, לא מבינים מהו טוב. בהעדר הרע, הטוב פשוט לא קיים. זה ה"מאד" של הבריאה. אבל שים לב איך, בהשוואה למדרשים שהבאנו, רמב"ן מרכך את העניין. הוא לא אומר כלשון איוב או כלשוננו היום "אין טוב בלי רע", אלא הפוך ומאד מינורי: "כי הרע צריך בקיום הטוב".