- לכאורה, זהו 'פסוק תמים' המבטא את שלטון הקב"ה והנהגתו את העולם כמלך צדיק וישר שכל משפטיו אמת וצדק, ללא שום עוול. וכלשון תהלים לג ד: "כִּי־יָשָׁר דְּבַר־ה' וְכָל־מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה". ובתהלים פט טו: "צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ". וכך הרי חזרנו וביטאנו במוצא שפתינו בתפילותינו בימי הסליחות והרחמים מאחרי כותלנו. אלא שאין הדברים פשוטים כלל ועיקר ומסתבר שדווקא על פסוק זה, שאנו קוראים אם בשבת שלפני יום הכיפורים ואם בשבת שאחריו (שגם היא שבת תשובה, ראו דברינו דרשו ה' בהימצאו בשבת שובה), נאמרו פירושים ומדרשים בנושא הקשה של גילוי שכר ועונש בעולם שלנו.
- בחלוקת הפסוק לארבעה קטעים ברורים, ובפירושו לכל אחד מהם בנפרד ובמשולב, מתמצת רש"י את הפסוק לאמירה כוללת ופשוטה של אמונה באל אמונה שמנהיג את העולם בצדק וביושר ש"הכל מצדיקים עליהם את דינו" - ומה נוסיף על דבריו. אך אנחנו נבקש בכ"ז 'לרדת לקומת המדרשים', מהם שאב רש"י, ולשאוב מעט מים מאותן הבארות מהם הוא שאב. ונתמקד בעיקר ברבע הראשון של הפסוק "הצור תמים פעלו".
- פסוקי שירת האזינו עומדים כנגד משה! האם בשירה עצמה טמון הפתרון לאי כניסת משה לארץ ולאי הסכמתו למיתה?
- במדרשים אחרים, משה מבקש להיכנס לארץ כאדם פשוט והקב"ה מסרב מסיבות של פגיעה בסמכותו של יהושע, במדרשים אחרים מבקש משה להישאר בעבר הירדן המזרחי אצל בני גד ובני ראובן וגם על כך הוא מסורב. אך מה פשר עניין זה לחיות כעוף הפורח שכל עיסוקו הוא לאכול, לשתות ולשרוד? אילו חיים אלה? הכל בשביל להימלט מגזירת "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"?
- ראו מקבילה בדברים רבה פרשת וזאת הברכה פרשה יא סימן י: "באותה שעה אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע, אם אין אתה מכניס אותי לא"י הניח אותי בעולם הזה ואחיה ולא אמות. אמר לו הקב"ה למשה: אם לא אמיתך בעולם הזה היאך אחייך לעולם הבא? ולא עוד אלא שאתה עושה תורתי פלסתר שכתוב בתורתי על ידך: ואין מידי מציל. אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע אם אין אתה מכניס אותי לא"י הניח אותי כחיות השדה שהן אוכלין עשבים ושותין מים וחיין ורואין את העולם, כך תהא נפשי כאחת מהן. א"ל: רב לך. אמר לפניו; רבש"ע, ואם לאו, הניח אותי בעולם הזה כעוף זה שהוא פורח בכל ארבע רוחות העולם ומלקט מזונו בכל יום ולעת הערב חוזר לקנו כך תהא נפשי כאחת מהן. אמר לו: רב לך! מהו רב לך? אמר לו רב לך אשר דברת. כיון שראה משה שאין בריה יכולה להצילו מדרך המות, באותה שעה אמר: הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. מה עשה משה? נטל את המגילה וכתב עליה שם המפורש. וספר השיר עדיין לא מילא לכתוב, עד שהגיע הרגע שבו ימות משה". הרי שכתיבת שירת האזינו מלווה ממש את רגעיו האחרונים של משה. פסוקים מסוימים בשירה הם אישיים של משה! והוא ראש לכל המצדקים עליהם את הדין כפי שנראה להלן. על שמונה הפסוקים האחרונים בתורה אומרת הגמרא במסכת בבא בתרא טו ע"א: "עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע". ואילו עפ"י המדרשים האלה כבר בשירת האזינו, בה משתלב עתידו הקשה של העם עם מותו הקרוב של משה, כבר שם: הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע ומצדיק עליו את הדין: "הצור תמים פעלו".
- כשמשה יורד מההר מבקשים בני ישראל לדעת מהי מידת הדין שם למעלה? איך נצפים מעשי בני האדם כאן על הארץ מלמעלה ואיך הם נשפטים? עונה להם משה: על המקרים הפשוטים שמחייבים את החייב ומזכים את הזכאי, היינו צדיק וטוב לו ורשע שרע לו, שאנו רואים לעתים – על כך אין אני צריך לומר לכם. אלא על החלפת הדבר, שאנו רואים פעמים לא מעטות שצדיק ורע לו ורשע וטוב לו, גם זו "מידת הדין למעלה", גם זה "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא". בתשובה לשאלת העם, מלמדם משה את צידוק הדין וקבלת דין שמים, גם כאשר אין אנו מבינים (והרבה יותר מדי פעמים אין אנו מבינים. ומשה עצמו חוזר ומבקש לדעת את סוד הנהגת הקב"ה ושכר ועונש בעולם בבקשתו אחרי חטא העגל "הודיעני נא את דרכיך" – ראו דברינו בנקרת הצור). ועכשיו שהגיעה שעתו של משה למות, הרי זה בבחינת "קשוט עצמך תחילה" למשה. גם ברגע שתיפרד מהעולם לא תבין שכר ועונש ואין לך אלא להצדיק עליך את הדין. וראו עוד קהלת רבה ג א: "אילו עמד אחר נביא וחכם לומר (דברים ל"ב) הצור תמים פעלו וגו' אלא משה רבינו, לפי שכתוב בו (תהלים ק"ג) יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו, לזה נאה לומר הצור תמים". נאה דורש נאה מקיים.
- "צורי ולא עוולתה בו" קשור עם "הצור תמים פעלו". צידוק הדין לא רק כהשלמה, "אפילו להחליף הדבר", אפילו כשאיננו מבינים, אלא לכתחילה בבחינת "נחפשה דרכינו ונחקורה". והרי "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז כ), לפיכך, תמיד ניתן למצוא סיבה לחטא אצל צדיק (ולזכות אצל רשע). "אני גרמתי" אומר משה. ובהמשך מדרש תהלים שם על "מזמור שיר ליום השבת", מוזכר גם אדם הראשון שהיה, עפ"י המדרש, הראשון לומר את הפרק "מזמור שיר ליום השבת". איזה צידוק הדין קשה יותר, זה שמחפש סיבה "אני גרמתי", או זה שמקבל בהכנעה את הדין ואומר: אינני מבין? ולמה כל זה דווקא במזמור שיר ליום השבת? את עניין השבת נראה גם בהמשך ועד כאן בצידוק הדין של משה.
- ראו דרשת הצייר על הפסוק בתפילת חנה בגמרא מגילה יד ע"א: "ואין צור כאלהינו - אין צייר כאלהינו. אדם צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה קרביים ובני מעים, אבל הקב"ה צר צורה בתוך צורה, ומטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים". מוטיב זה של הצייר הצר ויוצר, מצוי לחיוב במדרשי תנחומא בפרשת תזריע על לידת התינוק. ולגנאי, בפרשתנו על הפסוק: "צור ילדך תשי - היתשתם כוחו של צייר" (פסיקתא רבתי פיסקא כד – הדיבור השישי לא תנאף) ויש צור-צייר עוד רבים.
- על קטע זה ראו פיתוח הדרשה בקהלת רבה ב יא על הפסוק "ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות ... את אשר כבר עשוהו ... כביכול הקב"ה ובית דינו עשאוהו, נמנים על כל אבר ואבר משלך ומעמידך על תיקונך". והוא מסיים שם: "ויצר ה' אלהים את האדם מה ת"ל אשר יצר? אלא הצור הוא צייר נאה, כביכול מתגאה בעולמו ואומר ראו בריה שבראתי וצורה שציירתי".
- התבוננות בשלמות הבריאה צריכה להביא להכרה בשלמות הנהגת העולם ובשכר ועונש. פעולתו (פעלו) השלימה של הצור-היוצר-הצייר בבריאה, היא בהכרח גם "פעולתו השלימה עם כל באי העולם" וכשם שאין לתמוה ולהרהר למה אין לאדם שלוש עיניים או שלוש ידיים, כך "אין להרהר אחר מעשיו" בהנהגתו המוסרית של הבורא את העולם. המדרש ממשיך שם בקו חד ותקיף זה גם בדיון מאורעות העולם הגדולים: "הצור, התקיף. תמים פעלו, פעולתו שלימה עם כל באי העולם ואין להרהר אחר מעשיו אפילו עילה של כלום. ואין אחד מהם שיסתכל ויאמר מה ראו אנשי דור המבול להישטף במים ומה ראו אנשי מגדל שנתפזרו מסוף העולם ועד סופו ומה ראו אנשי סדום להישטף באש וגפרית ומה ראה אהרן ליטול את הכהונה ומה ראה דוד ליטול את המלכות, ומה ראו קרח ועדתו שתבלעם הארץ. תלמוד לומר: כי כל דרכיו משפט - יושב עם כל אחד ואחד בדין ונותן לו מה שראוי לו".
- אלו, הצדיקים, לא נטלו (לא קבלו) את השכר שמגיע להם בעולם הזה; ואלו, הרשעים לא נטלו (לא קבלו) את העונש שמגיע להם בעולם הזה. עם שניהם החשבון הסופי הוא בעולם הבא.
- אלא שכאמור עינינו הרואות שצדיק ורע לו ורשע וטוב לו, והבטחות השכר והעונש, ליחיד ולציבור, לא תמיד מתקיימים, על כרחך שאנחנו צריכים להסברים שמה שאנחנו רואים בעינינו הוא לא החשבון המלא והמדויק, בפרט אם נכניס לתמונה את העולם הבא. ראו הדיון הקשה על שכר ועונש, צדיק ורשע בגמרא ברכות ז ע"א ובאבות דרבי נתן נוסח ב פרק כב. עניינינו כאן הוא רק להראות שכאשר "הצור תמים פעלו" עובר מהבריאה ונפלאותיה אל הנהגת העולם המוסרית, הדברים כבר אינם כ"כ תמימים ופשוטים ויש צורך במבט נוסף על "הצור תמים פעלו" – הוא צידוק הדין שכבר ראינו אצל משה.
- עפ"י המקורות המקבילים, אין מדובר בסתם מלאכה או אפילו במלאכה קשה או בזויה, אלא במלאכת הזנות.
- ראו מקבילה לסיפור זה של ר' חנינא בן תרדיון, בגמרא עבודה זרה יח ע"א ושם משתמע שהבת נהגה שלא כשורה, אבל אפילו כך לא הגיע להם עונש קשה כל כך. והסיום שם דומה לסיום כאן: " ... בשעה שיצאו שלשתן - צדקו עליהם את הדין, הוא אמר: הצור תמים פעלו [וגו'], ואשתו אמרה: אל אמונה ואין עול, בתו אמרה: גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם וגו'. אמר רבי: [כמה] גדולים צדיקים הללו, שנזדמנו להן שלש מקראות של צדוק הדין בשעת צדוק הדין". מה שמסביר את הקטע במדרש: "מה שאין כן בכל הכתובים", היינו שהזדמנו להם הפסוקים המתאימים במקרא לצידוק הדין. ראו גם מקבילה במסכת שמחות פרק ח הלכה יב: "וכשנתפס רבי חנינא בן תרדיון למינות, גזרו עליו לשריפה, ועל אשתו להריגה, ועל בתו לישב בקובה של זונות. אמר להם: מה גזרו על אותה עניה? אמרו לו להריגה, קרא עליה, צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא".
- מדובר כאן בפרשה הכאובה והקשה של מסירת בני משפחת שאול ע"י דוד לגבעונים כמתואר בשמואל ב פרק כא: "וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה' ס וַיֹּאמֶר ה' אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים. ... וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה': וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים אֵין לי לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ וְאֵין לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר מָה אַתֶּם אֹמְרִים אֶעֱשֶׂה לָכֶם: וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל: יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה' ס וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲנִי אֶתֵּן". ורצפה בת איה משרידי בית שאול ששניים מבניה הם בין שבעת המומתים (החמישה האחרים הם מבני מיכל) שופכת מים על המומתים ושומרת עליהם קיץ שלם, ביום מפני עוף השמים ובלילה מפני חיות השדה, עד שבאה עונת הגשמים. רק אחרי שדוד שומע את מעשיה של רצפה בת איה הוא מתעורר ומביא את עצמותם, יחד עם עצמות שאול ובניו, לקבר בנחלת בנימין. וכבר הרחבנו בפרשה קשה זו בדברינו הגבעונים בפרשת נצבים וכאן רק הבאנו סיפור זה כדוגמא קשה שנייה של צידוק הדין.
- שחנינא היה חופר בורות, שיחין ומערות עפ"י כל דקדוקי ההלכה. ראו בתחילת הסוגיה שם: "תנו רבנן (תוספתא בבא קמא ו ה): חפר ופתח ומסר לרבים - פטור, חפר ופתח ולא מסר לרבים - חייב; וכן מנהגו של נחוניא חופר בורות שיחין ומערות, שהיה חופר ופותח ומוסר לרבים. וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: קיים זה הלכה זו. הלכה זו ותו לא? אלא אימא: אף הלכה זו".
- ראו הסיפור בירושלמי שקלים פרק הלכה א, שם יש הפרדה בין הסיפור של הבן של נחוניא שמת בצמא ובין הבת של "חסיד אחד שהיה חופר בורות שיחין ומערות לעוברים ושבים", ששטפה נהר וניצלה ע"י מלאך בדמות רבי פנחס בן יאיר שטען כלפי הקב"ה: "איפשר שהיה מכבד את בוראו במים והוא מקפחו במים?". אבל בגמרא בבלי אוחדו שני הסיפורים ובעקבות זאת שאלו רבים מדוע הבת ניצלה מטביעה במים, בעוד שהבן מת בצמא, אחרי שנחוניא היה עוסק בסיפוק צרכי מים לרבים. ראו פירוש שטיינזלץ שם שמביא שני הסברים. כך או כך, משפט הסיום בו טובע רבי חנינא את המשפט החד: "כל האומר הקב"ה וותרן – יוותרו חייו" המסתמך על הפסוק: "הצור תמים פעלו" – הוא מה שמעניין אותנו. הפסוק מובא, כך משתמע, בהקשר האסון שקרה לבן. וודאי עבר איזו עבירה והקב"ה שמדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (ואת הבת הציל) לא וויתר לו. ויש לקרוא את הפסוק במלואו: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט!". אבל אם כבר איחד הבבלי את שני הסיפורים שבירושלמי לסיפור מתמשך אחד (שים לב שבירושלמי לא מובא כלל הפסוק: "הצור תמים פעלו") אפשר שהוא מכוון לשני הסיפורים: לסיפור של הבת במובן רך כפי שנראה להלן בחיבור של "הצור תמים פעלו" עם הפסוק בתהלים: "אשרי תמימי דרך". הקב"ה תמים פעלו עם תמימים (בדומה לפיוטים שאמרנו בראש השנה וביום הכיפורים). אך עם הבן, מתגלה הפן השני של הפסוק, הפן הקשה של צידוק הדין ושל "כי כל דרכיו משפט".
- ראו דברינו מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה בשביעי של פסח.
- שירת האזינו בפרשת השבוע. ראו דברינו האזינו השמים ותשמע הארץ לפרשת האזינו.
- הכוונה כאן לדברי יהושע (י יב) בעקבות הניצחון על חמשת מלכי האמורי, שאפשר לזהות בה מבנה שירי: שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם / וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן: וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד / עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו ... וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם / וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים". ראו גם במקצת ספרי תנ"ך סידור רשימת שלושים ואחד המלכים שהכניע יהושע, בסוף פרק יב, במבנה של שיר.
- היא הפטרת השבת שאנו קוראים גם בשביעי של פסח ומקבילתה בתהלים יח. שירה שביעית המפטירה את השירה השנייה והשירה הרביעית.
- מזמור שיר חנוכת הבית.
- ככתוב בדברי הימים ב פרק כ פסוק כא: "וַיִּוָּעַץ אֶל הָעָם וַיַּעֲמֵד מְשֹׁרֲרִים לַה' וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".
- אפשר אולי להוסיף עוד שירות כגון שירת ההודיה של חזקיהו אחרי שהבריא ממחלתו (ישעיהו פרק לח), ושירי מזמור שונים בתהלים, אבל נראה שהדגש כאן הוא על 'שירות גדולות' שנאמרו בציבור, והעיקר הוא המשך הדרשה.
- העולם מלא שירה. לכל דבר יש שירה ועל כל דבר יש לשורר. גם על כך שהקב"ה דיין ונאמן. לפיכך, הגם שתכונות אלה של הקב"ה כבר נאמרו פעמים הרבה בתורה, בפרט בספר דברים, חוזר משה ואומר אותם כשירה: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל־דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא". כך ייחרתו הדברים בלב ויעלו על לשון בעת המתאימה כמו אצל ר' חנינא, אשתו ובתו.
- דרשה אחרת של "הצור תמים פעלו", אולי יותר נכון של המשך הפסוק "כי כל דרכיו משפט" הוא שלעולם אין הקב"ה כביכול שובת או נופש או נח מעשיית דין וצדק בעולם. אין שבת מעשיית משפט, דין וצדק, שהרי אלה מושתתים בכסא הכבוד ב"מכון כסאך" (לצד החסד והאמת). מה הייתה ההווה אמינא שהקב"ה כן נח בשבת מהדין כמו מהעבודה? ראו בפסיקתא רבתי מו – תוספתא שאדם הראשון ניצל מן הדין "בזכות השבת שפייסה בעבורו". עוד בבראשית רבה יא ה בוויכוח בין טורנוסרופוס ורבי עקיבא "מה יום מיומיים? מה שונה יום שבת מכל יום"? ותשובתו של רבי עקיבא מהמן שלא ירד בשבת, מנהר סמבטיון שנח בשבת ומהמתים (אביו של טורנוסרופוס) שלא עולים באוב "כל ימות השבוע אנחנו נדונים ובשבת אנו נחים". ושם מתגלגל הנושא גם לכך שבשבת נושבות רוחות ויורדים גשמים! אבל בדרשה זו הדברים ברורים ביותר. אין שביתה של צדק, משפט ודין ולוא לרגע אחד בעולם. אדרבא, לשבת יש את תוספת הדינים וההלכות והאיסורים שלה. ראו בקטע קודם במדרש שם על חשיבות שמירת השבת "כל המשמר שבת אחת כתקנה, מעלה עליו הכתוב, כאלו שימר כל השבתות מיום שברא הקב"ה את עולמו עד שיחיו המתים, שנאמר: ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם". וכן: "כל המשמר את השבת כאלו עשה השבת, שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת". וכן: "אות היא לעולם. מגיד שאין השבת בטלה מישראל לעולם" ועוד. ועל רקע זה בולטת פתיחת הדרשה שם "ושמרו בני ישראל את השבת. זה הוא שהיה רבי נתן אומר, חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה". "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט", למי ששומר שבת כהלכתה וגם למי שמחלל את השבת מטעם פיקוח נפש. ראו דברינו חלל עליו שבת אחת בפרשת כי תשא.
- השור המיסטי החד-קרן שקרנותיו קודמות לפרסותיו שאדם הראשון הקריב, עפ"י חז"ל. ראו אבות דרבי נתן נוסח א פרק א, בבלי שבת כח ע"ב, עבודה זרה ח ע"א, חולין ס ע"א ועוד.
- אולי טוב יותר שקיים מצוות יישוב ארץ ישראל, מצוות התלויות בקרקע והפריש מעשרות כפי שמובא במדרשים רבים.
- כבר הארכנו לדון במוטיב האבות שקיימו את התורה בדברינו קיימו האבות את התורה בפרשת תולדות. ראו גם דברינו תמים תהיה עם ה' אלוהיך בפרשת שופטים, שם הבאנו גם את שיר ההלל לתמימי הדרך במדרש תהלים (בובר) מזמור קיט – אשרי תמימי דרך: " ... ואף משה כך אמר לישראל: מבקשים אתם שיהא הקדוש ברוך הוא עמכם? תפסו תמימות של אברהם, שהתמימות יפה לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: תמים תהיה עם ה' אלהיך (דברים יח יג), כמו שהוא תמים, שנאמר: הצור תמים פעלו (דברים לב ד), ותורתו תמימה, שנאמר: תורת ה' תמימה (תהלים יט ח), אף דוד פתח וקילס: אשרי תמימי דרך". ולא באנו כאן אלא לחבר את הדברים עם "הצור תמים פעלו" שבפרשתנו. בבחינת "מה הוא תמים אף אתה תמים" (הרחבה שעשו הראשונים, כד הקמח אמונה, על דברי הגמרא בסוטה יד: "מה הוא מלביש ערומים ... אף אתה הלבש ערומים; הקב"ה ביקר חולים ... אף אתה בקר חולים; הקב"ה ניחם אבלים ... אף אתה נחם אבלים"). תורת ה' תמימה שמתחילה באבות שהיו תמימי דרך וסופה בשירה הקוראת לקבלת האמונה התמימה של "הצור תמים פעלו". ראו גם איך הדרשן 'מגניב' במכוון או לא במכוון את הפסוק "האל תמים דרכו" מהפטרת השבת עורכי המדרש מפנים לפסוק בתהלים יח לא, אבל הוא פסוק זהה לחלוטין עם הפסוק המקביל בשמואל ב כב לא.
- התמקדנו במדרשים, נשלים במעט פרשני המקרא (את רש"י ראינו בראש דברינו).
- שירת האזינו היא לעד לעם ישראל ולעדות כפי שמצוי במקרא עצמו, דברים לא יט-כא: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי: וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי". רשב"ם מדגיש את המהלך ההיסטורי ארוך הטווח שמתאר כאן מעגלים של הטבה לעם ישראל – שובע ודשן שמביא לקלקול – פורענות בגין החטאים – הצדקת הדין: "הצור תמים פעלו". ושוב הטבה וכו'? נראה ששירת האזינו כמו ספר דברים כולו ובעיקר סופו, דברו מאד ללב העם היהודי בגלות שניסה להיאחז בכל שביב הסבר ותקוה. כך גם בדורו ותקופתו של רשב"ם. מעניין מה היה אומר אילו ראה את הדורות האחרונים של שואה (יש צידוק דין בשואה?) ותקומה שהיא הטבה גדולה מאד.
- התקשינו מאד בפירוש זה של רמב"ן ולא מצאנו סיוע במי ממפרשיו. אך ננסה, ושואבי המים יוסיפו וילמדונו לקח. רמב"ן עורך חלוקה ביד אמן בין שני חלקי הפסוק, בין "הצור" ש"פעלו" הוא "תמים ושלם בל ימוט", ובין "אל אמונה" שכל דרכיו הם "משפט". נראה אפילו שרמב"ן מחלק את הפסוק לשלושה ובאופן הבא: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ - כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה - וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (אפשר אפילו לחלק לארבעה). יש הבדל בין "צור" ובין "אל אמונה", בין "תמים פעלו" ובין "דרכיו משפט", בין "צדיק" ובין "ישר". לתוך הקלחת הזו משלב רמב"ן את מידת הדין שהיא בצד "הצור"-"תמים פעלו"- "צדיק ואין עול" (שמתחבר חזרה ל"צור"), ואילו מידת הרחמים קשורה ב"אל אמונה" ש"כל דרכיו משפט". הדין שקשור ב"צור תמים פעלו" הוא "שלם לא ימוט ולא ישתנה לעולם" – "אין עול בצור" – הוא גם "הישר". ודווקא במשפט שיסודו ב"אל אמונה" ניתן לחסר במידת הרחמים – שהוא ה"צדיק". ונראה שאפשר להביא סיוע רב לרמב"ן ממדרש ספרי לעיל (שרמב"ן וודאי הכיר ומרבה לצטט ממנו): "כי כל דבריו משפט - יושב עם כל אחד ואחד בדין ונותן לו מה שהוא ראוי לו. אל אמונה - שהאמין בעולם ובראו". ובפסיקתא רבתי פיסקא מ - בחודש השביעי: "ה' חפץ למען צדקו - שהוא חפץ להצדיק בריותיו". ובריאת העולם לא הייתה נעשית אם לא ששיתף הקב"ה את מידת הרחמים עם מידת הדין. וכך גם בריאת האדם, כאשר הקב"ה השליך את האמת ארצה על מנת לברוא את האדם (בראשית רבה ח ה). ונראה לסכם במשפט אחר של רמב"ן למהות הימים הנוראים אחר כותלנו: "ראש השנה יום דין ברחמים ויום הכפורים יום רחמים בדין" (רמב"ן ויקרא כג כד פרשת אמור).