- יעקב מתעורר בבוקר מהחיזיון המופלא של חלום הסולם ומקדש את המקום. הוא בונה מצבה ויוצק עליה שמן. ראה דברינו מצבה אהובה או שנואה בפרשת שופטים. הוא גם נותן שם למקום: בית אל – הבית בו נגלה האל, הבית המוקדש לאל, הבית בו ישוב ויתגלה האל, אם יזכה יעקב ויתקיים הנדר, ככתוב: "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וכו' ". יעקב ממשיך את מסורת אבותיו של קריאת שמות למקומות: אברהם מחדש את השם באר שבע (בראשית כא לא), את מקום העקידה: "ה' יראה" (שם כב יד), יצחק מחדש ומאשר את שמות בארות המים שחפר אביו ואת שם העיר באר שבע (בראשית פרק כו), ויעקב, מלבד השם בית אל, שבעצם כבר היה ידוע בימי אברהם ראה בראשית פרקים יב ו-יג (אבל כנראה במקום אחר), מחדש את השם מחניים (שם לב ג), פניאל (לב לא) וסוכות (לג יז). (וראש לכולם, קין שמייסד עיר וקורא לה חנוך כשם בנו (בראשית ד יז)). מתן שמות למקומות הוא חלק מההיאחזות בארץ. אבל כאן באה התורה ומזכירה לנו שהיה למקום שם קדום אחר: לוז. ראה תרגום המיוחס ליונתן על הפסוק: " ... וּבְרַם לוּז שְׁמָא דְקַרְתָּא מִן קַדְמַת דְנָא".
- מעשה המצבה ומשיחתה בשמן וקריאת השם בית אל חוזרים בפרשת וישלח במסעו של יעקב חזרה לארץ, ככתוב שם: "וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית אֵל" (בראשית לה יד-טו). ראה דברינו קום עלה בית אל בפרשת וישלח. אבל השם לוז לא נעלם בעקבות השם החדש שנתן יעקב למקום, אולי בדומה לשמו יעקב ישראל – שני השמות זה לצד זה (ראה דברינו יעקב וישראל בפרשת וישלח). אפשר שיש הבדל בין שם העיר ובין שם המקום הספציפי שיעקב קורא לו בית אל שהוא בתחומה של העיר לוז, אבל לא בתוך העיר עצמה, שהרי בפשטות יעקב ישן בשדה הפתוח. ראה גם הפסוק ביהושע טז ב המתאר את הגבול הדרומי של שבטי יוסף: "וְיָצָא מִבֵּית אֵל לוּזָה וכו' ". וכך מצאנו גם בפירוש רשב"ם בראשית כח יא: "ויפגע במקום - אירע לו דרכו במקום אחד חוץ מעיר לוז".
- בערוב ימיו של יעקב, כאשר יוסף מביא את בניו להתברך מפי ישראל סבא, משחזר יעקב את קורותיו בפרשת וישלח במסעו חזרה לארץ מחרן (כולל קבורת רחל אם יוסף בצד הדרך), הוא מזכיר את לוז, ואין אזכור כלל לבית אל. השם בית אל יחזור בספר יהושע, בכיבוש הארץ, פרקים ז, ח ועוד, בהקבלה מעניינת לאזכורו אצל אברהם דווקא. אבל כאן, בערוב ימיו של יעקב, שבפרשתנו הוא שמחדש את השם בית אל ונודר להקים שם בית אלהים, כאן – הוא מזכיר את לוז דווקא. ואנחנו הפעם בעיר לוז, בית אל הוא נושא לפעם אחרת בע"ה.
- העיר לוז חוזרת בספר שופטים בהמשך כיבושי שבטי יוסף והתבססותם בנחלתם המיועדת. השימוש בשם 'בית יוסף' ולא אפרים ו/או מנשה הוא מקבילה מעניינת למקור הקודם של ברכת יעקב ליוסף בשם "אל שדי הנראה אלי בלוז". בפשטות, מדובר בכיבוש צבאי והמשך ההתנחלות כפי שמפרש מצודת דוד שם: "כמו שבני יהודה נלחמו לכבוש גורלם כן נלחמו בני יוסף בגורלם". והם תרים אחר דרך לכבוש את העיר כפי שמפרש מצודת ציון: "ויתירו - ענין חקירה וחיפוש כמו ויתרו את ארץ כנען". ורד"ק מבאר: "ויתירו - פועל יוצא והשלוחים הם התרים וקראם שומרים שעמדו את פני העיר ושמרו אם יראו איש יוצא מן העיר כי לא היו רואים את מבוא העיר אולי היו גנות ופרדיסין סביבותיה". משמע, עיר עשירה בצמחיה ופרדסים, היינו גם מקורות מים שופעים סביבותיה. אבל המדרשים דורשים את כל העניין לגנאי כפי שנראה. עוד למדנו מכאן, בניגוד למה שהערנו לעיל, שהעיר לוז והמקום בית אל – אחד הם. ועוד למדנו שהשם הקדום לוז הועתק למקום אחר בארץ החיתים.
- אנחנו מתקרבים לחנוכה והנה לנו פך שמן כמקדמה. ומנין היה ליעקב שמן "כמלוא פי הפך"? מן המעט ששמה עליו אמו כאשר יצא בחופזה מבית הוריו מפחד עשו? להלן נראה הצעה של מפרשים המקשרים את השמן הזה לעיר לוז.
- בנוסחאות אחרות: "הרטיב מצוות וכו' ". והטריף הוא "מיהר לפרוח". כאן אנו מתקשרים עם עץ הלוז שמזוהה עם עץ השקד בימינו או האלסר (אגוז הלוז Corylus avellana) שהוא עץ נשיר שאינו גדל בארץ ישראל. ותודה לד"ר משה רענן על מידע זה. קישור שנראה גם בהמשך. אבל לעניין עצמו, איזו עיר היא זו שכל מי שנכנס בה מוטרף או מטריף (או מרטיב) במצוות ומעשים טובים? אולי לא סתם קבע שם יעקב את משכנו בלילה ולא בכדי כינה אותה בית אל? איזו מסורת משמרים לנו כאן המדרשים?
- שפרי השקד סגור בקליפתו וכך גם אגוזים למיניהם. ראה דברינו אל גינת אגוז ירדתי בשבת המועד פסח שם נמשלו ישראל באגוז, שבזכות קליפתו הקשה והסגורה לא מתלכלך תוכנו ותמיד ניתן לשטיפה.
- כאן אנחנו הולכים ומתרחקים מהעיר לוז של פרשת השבוע לעיר לוז של ספר שופטים ואחריה לעיר לוז הפלאית. נשתדל ללכת צעד צעד.
- עץ הלוז היה עומד בפתחה של העיר והוא שנתן לה את שמה.
- אפטרה או הפטרה, מסביר א. א. הלוי היא ברכת פרידה של האורח ממארחיו אחרי שזכה להכנסת אורחים ראויה, כפי שברור מהמשך הדרשה. ראה ברכת הפטרה דומה של ר' יעקב בן ר' יוחי בשם ר' יוחנן מבית גוברין בבראשית רבה ס ז, וראה דרשות הפטרה דומות בסיום כינוס החכמים באושא, שיר השירים רבה ב ג. המקור הוא כנראה בירושלמי סוטה פרק א הלכה ז, בסיום טוב לפרשת סוטה: "רבי אבא בריה דרבי פפי עבד לה אפטרה: מה אם מידת הפורענות מעוטה אבר אחד לוקה ושאר כל האיברים מרגישין, מדת הטובה המרובה על אחת כמה וכמה".
- היינו שמלווים אותם ומנחים אותם בדרך ולא רק מצביעים להיכן ללכת. ראה ביטוי זה בירושלמי סוטה א ה (בראשית רבה ק ו) על הכנענים שהשתתפו מרחוק באבל יעקב בגורן האטד, בבראשית רבה ס ז על אליעזר עבד אברהם ואולי עוד.
- "לראשונה", מתרגם אונקלוס: "לקדמין". ותרגום המיוחס ליונתן שהוזכר לעיל מתרגם: "וּבְרַם לוּז שְׁמָא דְקַרְתָּא מִן קַדְמַת דְנָא".
- עוד דעה שבית אל ולוז אינם אותו מקום בדיוק.
- במקלות שפיצל יעקב שנראה להלן. לפני שנעבור ללוז העיר הפלאית, עוד עצירה קלה בפרשת השבוע שתשלים את מדרש בראשית רבה הנ"ל, תזכיר לנו שהכל מתחיל בספר בראשית, ושספר בראשית עצמו מעיד על מקורות קדומים לו. יעקב מתעורר בבוקר ומסתכל סביבותיו ונוכח לדעת שקבע את משכנו בסמוך לעיר שעל פתחה עומד עץ לוז גדול אשר הוא סמלה ומקור שמה. עץ מזמין ומסתיר כאחד את מבואה הסמוי של העיר. יעקב הולך לשם ולוקח משם את שמן הלוז שאותו הוא יוצק על המצבה שהקים. מדרשים אחרים מסבירים שהשמן היה שמן פלאי שירד ליעקב מהשמיים (מדרש תהלים צא, שכל טוב על הפסוק), אבל עפ"י פסיקתא זוטרתא, לקח יעקב את שמן עץ הלוז שגדל על פתחה של העיר לוז. ראה גם פירוש רד"ק: "ויצוק שמן על ראשה - כדי להכירה בשובו דרך שם שיעשה שם מזבח ויקריב עליו, כי כתם השמן לא ימחה במי מטר ... וכל זה היה לאות ולסימן שיירשו בניו את הארץ ... כי הנה יעקב לקח האבן ההיא ושם אותה מצבה ... וכמו שהציבה כן מצאה ובנה שם מזבח בשובו, כאדם הבונה בשלו ואין מוחה בעדו. וקרא למקום ההוא בית אל שהיה שמו לוז בראשונה, והסכימו אנשי המקום וזולתם על ידו".
- אנחנו מדלגים מלוז בפרשתנו ללוז של ספר שופטים בכיבוש והתרחבות שבטי יוסף, ברוח המדרשים שכבר ראינו ונראה שמחברים בין השניים. בדרך דלגנו אולי על "לוז" אחד או יותר. נשלים להלן.
- בדומה לסיפור יריחו ורחב. ראה דברינו רחב בפרשת שלח לך שנישאה ליהושע ויצאו מצאצאיה שמונה נביאים וכולם כהנים וגם חולדה הנביאה היא מצאצאי רחב. ילידי הארץ שהשלימו עם בני ישראל זכו לכבוד גדול והמשכיות.
- ראה אזכור לוז כעיר של תעשיית התכלת גם בגמרא סנהדרין יב ע"א בתשדורת המוצפנת ששלחו חכמים בהקשר לשליחים שבאו להודיע על עיבור השנה: "זוג בא מרקת, ותפשו נשר, ובידם דברים הנעשה בלוז, ומאי ניהו - תכלת, בזכות הרחמים ובזכותם יצאו בשלום ... בעלי אסופות נאספו, וקבעו לו נציב אחד בירח שמת בו אהרן הכהן!".
- בדומה להפטרה במדרש בראשית רבה לעיל, גם דרשה זו מתמקדת במי שעושה חסד עם חברו, כולל מצוות ליווי. ראה שם סיום הדרשה: "ומה כנעני זה, שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו - גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, מי שעושה לויה ברגליו - על אחת כמה וכמה". ראה שם ההקשר עם מצוות עגלה ערופה. אנחנו נתמקד בנושא העיר לוז. צאצאי יעקב כובשים את העיר לוז ממנה לקח יעקב את השמן איתו קידש את המצבה שהיא הבסיס לבית אל. אבל העיר לוז ופלאותיה לא נעלמו רק הועתקו לארץ חיתים שהוא אחד משבעת העמים שבני ישראל כובשים את ארצם. בנגוד לרחב שמצטרפת לעם ישראל, האיש שהסגיר את לוז היא בית אל הולך ומייסד לוז חדשה בארץ החיתים. הם החיתים שמכרו לאברהם את מערת המכפלה. מייסד את לוז העיר שלא נחרבה בימי נבוכדנצאר מלך בבל ולא הוגלתה ולא התחלפו אוכלוסֵיהָ בימי סנחריב מלך אשור. אם העיר הזו כבר לא מספקת את שמן הלוז, היא מספקת כעת את התכלת הדומה לרקיע של מצוות ציצית. ראה דברינו מצוות ציצית בפרשת שלח לך.
- עוד פלא גדול יש בעיר לוז שאין למלאך המוות שלטון בה. אנשיה מתים באופן טבעי ומודע כאשר "דעתם קצה עליהם" ויודעים שעבר זמנם בעולם הזה. מעין מוות מופלא שבבחירה. (ראה דברינו מעשה בזקנה אחת על השלמה עם המיתה). מדרש פסיקתא זוטרתא מציין שבעיר לוז הנזכרת בפרשה: "יושביה היו חסרין כי לא היה לה יציאה וביאה כשאר הערים". אבל בעיר לוז החדשה שנבנתה במקומה של העיר לוז שכבשו צאצאי יעקב, יודעים יושביה להיחסר מהעולם באופן טבעי ורגוע. השווה סיפור זה עם הסיפור בגמרא סנהדרין צז ע"א על העיר קושטא – עיר האמת שבה אנשים דוברים כולם אמת ולפיכך אינם מתים קודם זמנם (ומה אירע כאשר רב טביומי שבא לגור שם שינה מעט בדיבורו). ראה גם הסיפור המופלא בגמרא סוכה נג ע"א על שני סופרי המלך שלמה: אליחרף ואחיה ששלמה שלח לעיר לוז על מנת למנוע את מותם בידי מלאך המוות ולא עלתה בידו. ובהיפוך לעיר לוז בה האריכו ימים וזכו לזקנה טובה, מצאנו בבראשית רבה נט א, פרשת חיי שרה את הסיפור על העיר ממלא שרבי מאיר מצא שהם מתים צעירים "שחורי זקן" משום שהם ממשפחת עלי ונתן להם את העצה לעסוק בצדקה.
- סוף פרשת בראשית, המבוא למבול.
- אבן הריחיים התחתונה. "אבנים שחקו מים".
- לא אהבו את הדרשה הזו.
- ראה תיאור עצם הלוז גם במדרש ויקרא רבה פרשה יח בתיאור הזקנה על בסיס פסוקי ספר קהלת: "וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה וכו' " (קהלת יב ה). האם יש קשר בין לוז שם העיר המופלאת בה הזקנים מתים באופן טבעי ובין המסורת על עצם הלוז שהיא מה שנשאר מהאדם וממנה הוא עתיד לשוב ולחיות? מפתה מאד לחשוב שכן, אבל לא מצאנו סימוכין לכך מלבד בדברי ר' צדוק הכהן מלובלין - קומץ המנחה חלק ב אות ס שמביא בשם מדרש הנעלם (זוהר תולדות קל"ז א). וכל היודע על קשר כזה אנא יודיענו במהרה וישמחנו בגילה.
- חזרנו אל פרשת השבוע ומצאנו עוד לוז אחד. עץ הלוז שכבר הזכרנו שמשמש את יעקב במאבקו הכלכלי כנגד לבן ותחבולותיו. ראה מדרש בראשית רבה עג י על הפסוק שמצטט את תרגום אונקלוס: "ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון - חוטר חיור דלוז ודדליף (חוטר לח של לוז ושל דולב). כך היה אבינו יעקב נותן את המקלות בשקתות המים והיתה בהמה באה לשתות ורואה את המקלות ונרתעת לאחוריה והזכר רובעה והיתה יולדת כיוצא בו". עץ הלוז הלח (ראה הטריף או הרטיב לעיל) והממהר לעשות פירות ולסייע בוולדות מזכיר את עץ הלוז שעל פתחה של העיר לוז. האם נוכל לקשר גם את ה"לוז" שכאן לנושא שלנו?
- תשובת מדרש/פירוש מאוחר זה היא: כן. לפחות על דרך הדרש והסמל. ראה בדומה פירוש שכל טוב (בובר) על הפסוק: "והיה לוקח יעקב בד כעין מקל של אילן לבנה כשהוא לח ולא יבש, כדי שיחשוף היטב. ולמה לבנה? על שם האבן אשר שם מראשותיו שהיתה לבנונית. ומקל של אילן לוז - על שם העיר לוז, שנראתה עליו שכינה בחלום, שנאמר: אל שדי נראה אלי בלוז (בראשית מח ג), וכתיב: ואולם לוז שם העיר בראשונה (שם כח יט). ומקל של ערמון, על שם ערמומיות של לבן הארמי שהיה מחליף את משכורתו". יעקב אמנם מחדש את השם בית אל, אבל השם לוז חוזר ומהדהד בראשו בעת שהוא עובד יום ולילה תחת מכבש לבן ובניו ("ארמי אובד אבי"). הוא מתבונן בעץ הלוז שגילף ועולה בו זכרון עץ הלוז שראה לפתחה של העיר הסמוכה כאשר פקח את עיניו והתעורר מחלום הסולם – העץ ממנו לקח את השמן למצבה היא המצבה שעומדת וממתינה לשובו ולקיום נדרו. העץ שמזכיר לו את ארץ אבותיו ממנה נס כל עוד רוחו בו. לשם הוא עתיד לחזור כפי שהראנו בפסוקים בראש הפרשה ומשם הוא גם עתיד לברך את נכדיו בפרשת ויחי ערב מותו, גם זה בפסוקים שהבאנו בראש הדף.