מעשה בזקנה אחת

מים ראשונים: כלל ברור הוא בהלכה שאין לקצר ימיו של אדם ולהחיש מותו בשום אופן, גם לא האדם את חייו הוא שכן הוא חובל בעצמו (בבא קמא צא ע"ב: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש"). בנושא זה נכתבו מאמרים חשובים בפרט בדורנו, דור של רפואה מודרנית משוכללת, שעיקרם ניתן למצוא ברשת תחת הערך "המתת חסד" פאסיבית או אקטיבית. מקרה קלאסי בספרות חז"ל הוא הוצאתו להורג בשריפה של ר' חנינה בן תרדיון שמחד גיסא סירב לתלמידיו שהציעו שיקרב הוא את מיתתו וענה להם: "מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו"; ומאידך גיסא הבטיח לתליין הרומי שיביאו לחיי העולם הבא אם יחיש את מותו. (עבודה זרה יח ע"א). אנו לא ניכנס לנושא מורכב זה, בוודאי לא בהיבט ההלכתי, רק נבחן אם בהיבט המחשבתי-רעיוני מותר לאדם (ולסביבתו), בתנאים מסוימים, להביע משאלה שייתמו חייו בכבוד וללא ייסורים, סבל והתבזות. וכבר נגענו מעט בנושא זה בדברינו ויחי וימות וכן אבות האומה וזקנה אחת בפרשת ויחי ובמקצת גם בדברינו פגישת יעקב ויוסף וכן עוד יוסף בני חי בפרשת ויגש, בפרט המדרשים על "אמותה הפעם".

ילקוט שמעוני פרשת עקב רמז תתעא1

מעשה באשה אחת שהזקינה הרבה ובאת לפני רבי יוסי בן חלפתא. אמרה לו: רבי, זקנתי יותר מדאי ומעכשיו חיים של ניוול הם, שאיני טועמת לא מאכל ולא משקה ואני מבקשת להיפטר מן העולם.2 אמר לה: מה מצווה את למודה לעשות בכל יום? במה הארכת ימים?3 אמרה לו: למודה אני אפילו יש לי דבר חביב, אני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום.4 אמר לה: מנעי עצמך מבית הכנסת שלושה ימים זה אחר זה.5 הלכה ועשתה כן וביום השלישי חלתה ומתה.6

מדרש תנחומא פרשת ויחי סימן ד

… ואף אברהם תבע מיתה בפיו, שנאמר: "ואנכי הולך ערירי" (בראשית טו), לכך אמר לו הקב"ה: "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום" (שם).7 יצחק תבע מיתה בפיו, שנאמר: "ואברכך לפני ה' לפני מותי" (בראשית כז), לכך כתיב: "ויגוע יצחק וימת" (בראשית לה). יעקב תבע מיתה, שנאמר: "אמותה הפעם" (בראשית מו).8 אמר לו הקב"ה: אתה אמרת: "אמותה הפעם" – תשב י"ז שנה. וחלה ונאסף.9

בראשית רבה פרשה סה סימן ט

א"ר יהודה בר סימון: אברהם תבע זקנה. אמר לפניו: ריבון העולמים, אדם ובנו נכנסין למקום ואין אדם יודע למי מכבד. מתוך שאתה מעטרו בזקנה, אדם יודע למי מכבד. א"ל הקב"ה: חייך, דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל. … יצחק תבע ייסורים, אמר לפניו: ריבון כל העולמים, אדם מת בלא יסורים, מדת הדין מתוחה כנגדו. מתוך שאתה מביא עליו יסורים, אין מדת הדין מתוחה כנגדו. אמר לו הקב"ה: חייך, דבר טוב תבעת וממך אני מתחיל. … יעקב תבע את החולי. אמר לפניו: ריבון העולמים, אדם מת בלא חולי ואינו מיישב בין בניו. מתוך שהוא חולה שנים או שלשה ימים, הוא מיישב בין בניו.10

דברים רבה (ליברמן) פרשת וילך

"הן קרבו ימיך למות", אמר משה לפני הקב"ה: מפני יהושע תלמידי אני מת? יכנס הוא לשררה ואני אצא. אמר ליה הקב"ה: עשה לו כאשר עשה לך. … ירד העמוד ועמד בין משה ליהושע, נמצא יהושע בפנים ומשה בחוץ. צווח משה ואמר: מאה מותין ולא חדא קנאה, "שימני כחותם על לבך" (שיר השירים ח ו) – תבע מיתה בפיו.11

מסכת תענית דף כג עמוד א

… ישב (חוני המעגל), כרך ואכל פיתו ובאה לו שינה וישן. הקיפה אותו שן סלע ונתכסה מן העין וישן שבעים שנה. כאשר קם, ראה אדם אחד שמלקט מן החרובים. אמר לו: אתה הוא ששתלת את העץ הזה? אמר לו: בן בנו אני. אמר לו: שמע מיניה שישנתי שבעים שנה … הלך לביתו ואמר להם: בנו של חוני המעגל האם הוא חי? אמרו לו: בנו איננו עוד, בן בנו קיים. אמר להם: אני הוא חוני המעגל ולא האמינו לו. הלך לבית המדרש ושמע את החכמים שאומרים: מאירות וברורות הלכותינו כבשנות חוני המעגל … שכל קושיה שהייתה לחכמים היה פותר להם. אמר להם: אני הוא. ולא האמינו לו ולא עשו לו כבוד כראוי לו. חלשה דעתו, ביקש רחמים ומת. אמר רבא: היינו דאמרי אינשי: או חברותא או מיתותא.12

קהלת פרק יב פסוק א

וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ:13

דברים רבה (ליברמן) פרשת עקב

מעשה בר' אבהו שנטה למיתה וראה מתן שכרו שעתיד הקב"ה ליתן לו לעתיד לבוא וכל טוב שמתוקן לצדיקים. וכיון שראה כל אותן הנחמות המתוקנות, אמר: כל אלין לאבהו! מיד נתאוה למות. התחיל קורא: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" (תהלים לא כ). להודיעך שהצדיקים אינן מצפין לשכר בעולם הזה, אבל יגעים עם הקב"ה בעולם הזה, כדי לקבל שכר לעתיד לבוא.14

מסכת סוטה דף מו עמוד ב

תניא: היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן – יוצאין חוץ לחומה והן מתים.15

מועד קטן דף כח עמוד א

רב שְׂעוֹרִים אחוה דרבא הוה יתיב קמיה דרבא, חזייה דהוה קא מנמנם. אמר ליה: לימא ליה: מר דלא לצערן! – …. רבא הוה יתיב קמיה דרב נחמן, חזייה דקא מנמנם. אמר ליה: לימא ליה מר דלא לצערן.16

כתובות דף קד עמוד א – מותו של רבי יהודה הנשיא

אותו היום שמת רבי (יהודה הנשיא), גזרו רבנן תענית ובקשו רחמים, ואמרו: כל מי שיאמר מת רבי, יידקר בחרב. עלתה שפחתו של רבי לגג, אמרה: עליונים מבקשין את רבי והתחתונים מבקשין את רבי, יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים.17 כיון שראתה כמה פעמים שנכנס (רבי) לבית הכסא, וחלץ תפילין ומניח אותם ומצטער, אמרה: יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים.18 ולא שתקו חכמים מלבקש רחמים.19 נטלה כד והשליכה מהגג לארץ.20 השתתקו (רבנן) מלבקש רחמים (על רבי) ונחה נפשו של רבי.21

בבא מציעא דף פד עמוד א – מותו של ר' יוחנן

נח נפשיה דרבי שמעון בן לקיש, והוה קא מצטער רבי יוחנן בתריה טובא ….22 הוה קא אזיל וקרע מאניה, וקא בכי ואמר: היכא את בר לקישא? היכא את בר לקישא?23 והוה קא צוח עד דשף דעתיה [מיניה]. בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה.24

ירושלמי יבמות פרק ח הלכה א

רב אדא בר אחווא אתיליד ליה חד בר נש כן. מימסמס בה מית. א"ר אבין: נעשה כרות שפכה ונתענה עליו שימות. רבנין דקיסרין אמרין: נעשה פצוע דכא ונתענה עליו שימות.25

מסכת נדרים דף מ ע"א

… כל המבקר את החולה – מבקש עליו רחמים שיחיה, וכל שאין מבקר את החולה – מבקש עליו רחמים שימות, שימות סלקא דעתך? אלא, כל שאין מבקר חולה – אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות.26

שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן צא

ועוד יותר מזה למדנו, לעניות דעתי, שאפילו אם החולה מצטער הרבה באופן כזה שמצד ההלכה מצוה לבקש עליו שימות, וכמו שכתב הר"ן בנדרים דף מ ע"א והובא גם בפוסקים, מכל מקום גם באותה שעה שמבקש ומתפלל לה' שהחולה ימות, גם כן חייב הוא להתעסק בהצלתו ולחלל עליו את השבת כמה פעמים.27

עבודה זרה יח ע"א – מותו של ר' חנינא בן תרדיון

הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור. והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה … אמרו לו תלמידיו: רבי , מה אתה רואה? אמר להן: גליון נשרפין ואותיות פורחות. – אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש! אמר להן: מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבול הוא בעצמו. אמר לו קלצטונירי: רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך, אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: הן. השבע לי! נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו, יצאה נשמתו במהרה. אף הוא קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא.28

מסכת ברכות דף י עמוד א

"בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבוא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו: כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה" (מלכים ב כ א, ישעיהו לח א) … כבר נגזרה עליך גזירה. אמר ליה: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא – אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים.29

מדרש תנחומא (בובר) פרשת ואתחנן סימן ד

"ואתחנן אל ה' בעת ההיא" … לימד משה את באי עולם, שלא יאמר אדם הואיל וחולה שלו מסוכן, ועשה דייתיקי (צוואה), וחילק כל אשר לו, לא יאמר הואיל ועשה דייתיקי לא יתפלל עוד, אלא יתפלל, שאין הקב"ה פוסל תפילת כל בריה. שהרי משה עשה דייתיקי, שנאמר: ועריו נתתי לראובני ולגדי, ולמכיר נתתי את הגלעד, ולראובני ולגדי נתתי … הרי דייתיקי. שמא תאמר עמד לו ולא התפלל? תלמוד לומר: "ואתחנן אל ה' ".30

מסכת ברכות דף טז עמוד ב – תפילת רב לחיים ארוכים

רב בתר צלותיה אמר הכי: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לנו חיים ארוכים, חיים של שלום, חיים של טובה, חיים של ברכה, חיים של פרנסה, חיים של חלוץ עצמות, חיים שיש בהם יראת חטא, חיים שאין בהם בושה וכלימה, חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים, חיים שתמלא לנו את כל משאלות לבנו לטובה.31

מחלקי המים

מים אחרונים: הצעה להוספה בברכת רפאנו, בתפילת היחיד, לחולה סופני שאין לו רפואה: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתשלח מהרה רפואה שלמה מן השמים, רפואת הנפש ורפואת הגוף לחולה (פלוני בן פלונית) בתוך שאר חולי ישראל. ואם גזירה היא מלפניך שתמו חייו כאן עלי אדמות ולא יוכל עוד לאכול ולשתות בדרכי הטבע, לשלוט בצרכיו, ללמוד תורה ולקיים מצוות, לשוחח עם אנשי שלומו ואוהביו, וכל שאר תפקודי בני אנוש אשר נתת להם על מנת שיחיו בעולם הזה, (ובה בעת גם גברו ייסוריו ומכאוביו עד למאד), אנא אסוף אותו אליך ברחמיך הרבים ופדהו למנוחת עולמים בה יזכה לחיי נצח טהורים ושלמים, ולא יוסיף עוד להתייסר ולהתנוול.

עדכון אחרון: 11/07/2018

הערות שוליים

  1. מקבילה למדרש זה נמצאת בילקוט שמעוני משלי רמז תתקמג. ולפי ששניהם בילקוט, הרשינו לעצמנו לשלב בין הנוסחאות. בנוסף, נמצא המדרש גם בקטעי מדרשים - גניזה (מאן) ט. קיצור של דרשות ילמדנו עמוד עה.
  2.  הביטוי "להיפטר מן העולם" מופיע הרבה מאד בחז"ל, אבל תמיד בהקשר של הגיע זמנו או קיצו להיפטר מן העולם, או גם בפשטות "כשבא להיפטר מן העולם". הייחודיות של מקור זה היא שכאן אדם מבקש בעצמו להיפטר מן העולם.
  3.  לאריכות חיים חייבת להיות סיבה רוחנית מוסרית. ראה מסכת תענית דף כ עמוד ב: "שאלו תלמידיו לרב אדא בר אהבה: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני, ולא הרהרתי במבואות המטונפות, ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת ארעי, ולא ששתי בתקלת חברי, ולא קראתי לחבירי בהכינתו, ואמרי לה בחניכתו". דומים לו בגמרא מגילה דף כז-כח, סוטה לט ועוד. ראה גם הנוסחאות השונות בברכת החודש אם אומרים: חיים אֲרֻכִּים או חיים אֲרוּכִים, כמות או איכות ובריאות (ראה חומש קורן וברויאר מול סידור רינת ישראל ואחרים). האישה הזקנה אומרת: עד כאן היו לי חיים אֲרֻכִּים ואֲרוּכִים. אם מכאן ואילך יש לי חיים אֲרֻכִּים שאינם אֲרוּכִים, מבקשת אני להיפטר מן העולם. על בקשה זו של האשה הזקנה ענה ר' יוסי בן חלפתא באריכות פנים (ראה בראשית רבה ע ד) ולא דחה אותה באמירות כגון: בתי, בת ישראל אסור שתדברי ככה, "כל עוד נשמה באפו" וכו'. אריכות פנים זו הולידה תשובה של איזון בין חיים אֲרֻכִּים וחיים אֲרוּכִים.
  4.  מדרשים רבים מציינים את ההשכמה לבית הכנסת ובית המדרש כמעלה גדולה. ראה למשל שיר השירים רבה פרשה א סימן ט: "אמר ר' אלעזר: מימי לא קדמני אדם לבית המדרש ולא הנחתי שם אדם ויצאתי. פעם אחת השכמתי ומצאתי הזבלים ותבנים, ואמרתי: אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'. אנחנו לא נזבלים ולא נתבנים אפילו כתבנים אפילו כזבלים". האשה השכימה לבית הכנסת לא רק להתפלל לעצמה, אלא כנראה גם להיטיב את הנרות ולהכין את המקום לתפילה, לזכות את הרבים. כמו יהושע, תלמידו של משה, שהיה משכים ומעריב בבית הועד, מסדר את הספסלים ופורס את המחצלאות (במדבר רבה כא יד) וכמו זקנו של שאול שהיה "מדליק נרות לרבים במבואות האפלין" (מדרש תנחומא פרשת תצוה סימן ח, וראה גם מסכת תרומות פרק יא משנה י). אולי גם הזבלים והתבנים של ר' אלעזר הם בבחינת מתקני צרכיי הציבור שמכימים לפני כולם שימצאו דרכים מתוקנות ונקיות..
  5. האבחנה השכלית ויכולת הרצון להעדיף משהו על פני משהו אחר, לקבל החלטות ולעשות בחירות בחיים, הם מסימני החיות. כמו שהזקנה אמרה לר' יוסי במשפט הקודם: "למודה אני אפילו יש לי דבר חביב, אני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנסת". כאן הוא מציע לה לעשות בחירה מתוך הימנעות מדבר, לא בחירה של העדפה. זו אולי כבר גישה פאסיבית שמרמזת אל המוות.
  6. סיפור הזקנה נמצא כאמור גם בקטעי מדרשים - גניזה (מאן) ט. קיצור של דרשות ילמדנו עמוד עה, שם הוא מקשר אותה עם האבות: אברהם, יצחק ויעקב שתבעו זקנה: " ... הרי למדת שהזקנה מנוולת. וכן אפילו גדולי עולם התנוולו בזקנתן, את מוצא כן ביצחק, שנאמר: כי זקן יצחק וכן בדוד: והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים וכו' ". רק אברהם זכה לזקנה ללא ניוול. ומאבות האומה למדה הזקנה. ועדיין, דבריה חריפים וברורים יותר. ראה דברינו ויחי וימות בפרשת ויחי.
  7. נראה שיש כאן משחק מילים בין "הולך" של אברהם – שמזכיר את "אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו" של דוד בשמואל ב יב כג, וכן "וילך משה" בסוף ימיו, דברים לא א - ובין "תבוא אל אבותיך". נכון, אתה הולך אברהם, אבל אתה גם בא.
  8. ראה פירוש ספורנו בראשית פרק מו ל: "אמותה הפעם - מצרות אחרות נושעתי ואחר התשועה מהם אפפו עלי רעות. עתה, בזאת הפעם שנושעתי מצרתך, אחרי ראותי את פניך, יהי רצון שאמות בזאת התשועה ולא יוסיף עצב עמה". ראה כאמור דברינו פגישת יעקב ויוסף וכן עוד יוסף בני חי בפרשת ויגש, אבל זכה יעקב לחיות עוד שבע עשרה שנה בנעימים במצרים. ראה פירוט בהערה 10 להלן.
  9. את תביעת האבות למות ניתן להבין במספר אופנים. ראה מדרש תהלים קטז שתביעת מיתה זו היא על מנת לפנות מקום לצדיק הבא: "ולפי שהצדיקים שואלים מיתה בפיהם, אמר הקב"ה: יסתלקו אלו מפני אלו, אלמלא היה אברהם קיים היאך היה יצחק מנהיג שררה, וכן יעקב, וכן משה, וכן יהושע, וכן שמואל, וכן דוד ושלמה, אלא אמר הקב"ה יסתלקו אלו מפני אלו". הדגש שם הוא על הקושי של הקב"ה לגזור מיתה על הצדיקים: "כך אמר הקב"ה קשה בעיני לומר לצדיקים שימותו ... ואילולא ששאלו הצדיקים מיתה בפיהם לא היו מתים לעולם". אך דווקא מחיבור מדרשים זה עולה רעיון מאד חריף שהסתלקות אדם זקן ושבע ימים (או שמתייסר קשות וחולה ללא רפואה) מפנה מקום לדורות הבאים. כך או כך, מי לנו גדולים מאבות האומה שכבר תבעו את המיתה, כל אחד בזמנו ובהתאם למצבו, מי בשיבה טובה ומי פחות.
  10. השערה סבירה היא שמדרש תנחומא לעיל בנוי ע"ג מדרש בראשית רבה זה שקדם לו. ראה ניתוח מדרש בראשית רבה זה בדברינו ואברהם זקן בא בימים בפרשת חיי שרה. כאן אברהם לא תובע מיתה, אלא זקנה. ואכן זכה אברהם למות "זקן ושבע ימים", ביטוי שנאמר עוד בכל התנ"ך רק על דוד ואיוב. אך זקנה סופה שמביאה למיתה והדבר בולט עוד יותר אצל יצחק שמבקש ייסורים, על מנת שיושלמו חייו בלי חטא ואצל יעקב שמבקש חולי על מנת שלא יישכח להעביר את צוואתו. נראה, כאמור, שמדרש תנחומא הבין את מדרש בראשית רבה ששלושת האבות "תבעו מיתה". ועדיין אפשר לומר שזו בקשה כללית ולא ספציפית ברגע נתון. וחשוב לציין ששלושת האבות זכו להוסיף שנים רבות אחרי שתבעו מיתה. יעקב זכה לחיות עוד שבע עשרה שנה בנעימים במצרים: "השבטים סביבותיו, ובני בניו פרים ורבים, ועיניו רואות ולבו שמח, אין שטן ואין פגע רע, ויוסף בנו מלך על הארץ, ומביא ונותן לתוך פיו" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת ויגש - ויחי פרק מז, שכל טוב (בובר) בראשית פרשת ויגש - ויחי פרק מז). יצחק זכה לחיות יותר מארבעים שנה מאז שקרא לעשו ואמר לו: "לא ידעתי יום מותי. ואברהם כמובן בשנים שחי עם קטורה והוסיף בנים רבים לעולם.
  11. גם משה תבע מיתה כשקינא ביהושע וגברה קנאתו ביהושע על אהבתו אותו ונוכח ששוב איננו יכול לחיות כאחד העם ועכ"פ לא יכול להתחלף עם יהושע. ראה דברינו עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה בפרשת וילך שם הרחבנו בעניין. מדרש זה גם מחזיר אותנו למוטיב של מיתה, בקשת מיתה, בשל חילופי דורות ומשמרות (דברינו בפרשת פנחס).
  12. חוני המעגל חוזר לעולם אחרי שינה של שבעים שנה ולא מוצא את מקומו. בנו כבר לא בחיים, רק נכדו. משפחתו והחברים בבית המדרש אינם מקבלים אותו ואינם עושים לו כבוד כראוי והוא מעדיף למות. "או חברותא או מיתותא", פוסק חוני. חיים בלי חברות, חיים בלי כבוד, חיים בלי שמאמינים לך מי אתה, אינם חיים ראויים בעיניו והוא מבקש רחמים על עצמו שימות, ואכן מת. ראה דברינו באריכות בדמותו ומעשיו של חוני המעגל: חוני המעגל – עיון מחודש בשמיני עצרת – שמחת תורה.
  13. כפשוטו מזהיר קהלת את האדם הצעיר לזכור בימי נעוריו שעוד יגיעו ימים בהם יאבד חפצך מהחיים ואם כך, היה זהיר היום, תעשה תשובה כל עוד אתה יכול, כפי שמסביר פסיקתא זוטרתא על הפסוק, פירוש אלשיך ואחרים. וחז"ל פירוש פסוק זה על ימות המשיח (שבת קנא ע"ב, ויקרא רבה יח א ועוד). אבל אין פסוק יוצא מידי פשוטו. יגיעו ימים שבהם תאבד את טעם החיים. ראה פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) על הפסוק בקהלת: "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ. אלו ימי הייסורין [שהאדם] קץ בחייו מפני החלאים". והערות תורה תמימה קהלת יב הערה ב על מדרש זה שמקשר את הנושא עם ברזילי הגלעדי לדוד בשמואל ב יט לו: "בן שמונים שנה אנכי היום אם יטעם עבדך את אשר אוכל ואת אשר אשתה אם אשמע עוד בקול שרים ושרות, והיינו חיים שאין בהם חפץ". ראה עוד פירוש רבי בחיי בן אשר: "ימי הזקנה שהם ימי דאבון נפש וצער, והם השנים אשר יאמר האדם אין לי בהם חפץ". ושוב פירוש אלשיך: "שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, והם ימי הזקנה ושיבה אשר לא תטעם מערבות הנאה". תשובה כבר אי אפשר לעשות, ללמוד תורה ולקיים מצוות כבר אי אפשר, גם לא לשמוע מוסיקה טובה, לקרוא ספר טוב, להתענג על מאכל טוב, על מראה נוף נאה וכו'. וגם משיח לא בא. אז מה יעשה האדם? קהלת לא אומר דברים מפורשים, אבל נראה שהרמז ברור: ייפרד מהעולם באופן הכי מכובד שעוד אפשר.
  14. ר' אבהו רואה את הטוב הצפון לצדיקים לעתיד לבוא, כולל הטוב הצפון לו אישית ומבקש / מתאווה למות. אבל מה החיפזון? הרי כבר אמרו חכמים במסכת אבות פרק ד משנה יז: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". ומי הוא שאמר אמירה זו? ראה שם משנה קודמת: "רבי יעקב אומר: העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין". הוא רבי יעקב שראה את האבא שולח את בנו לשילוח הקן ומת הבן ופסק רבי יעקב שכל השכר הוא בעולם הבא (קידושין לט ע"ב, חולין קמב ע"א). אפשר שבמילה "נתאווה" אין הכוונה שביקש ר' אבהו באותה שעה למות, לצאת מהפרוזדור ולמהר להיכנס לטרקלין, אלא שנחה דעתו וראה שכבר הטרקלין מוכן ומזומן לו ומשמע שכבר עשה מעשים טובים ולמד ולימד הרבה תורה בפרוזדור. נחה דעתו ולא פחד יותר מהמיתה. אך גם על פי פירוש מרוכך זה, יש להכיר בכך שלאמונה בעולם הבא, על כל המשתמע ממנה, יש השלכה ברורה על חיי העולם הזה, כולל סיומם בנסיבות מסוימות. אם לאדם כבר אין קורת רוח בעולם הזה, רק צער וסבל, אם בנוסף הוא מרגיש שמיצה את חייו בעולם הזה, אם אינו יכול יותר ללמוד תורה ולעסוק במצוות, האם מותר לו לייחל שיסתיים פרקו כאן ויעבור בשקט ובמנוחה לעולם הבא? גם אם לא יתבע מיתה ולא יתאווה למות, רק יביע משאלה קטנה שיניחו לו לצאת מהפרוזדור (בפרט הפרוזדור של בתי החולים שלנו) ולהגיע לטרקלין. ומאליו צצה ועולה השאלה הבאה: האם מי שקדמו מאד את רעיון העולם הבא כפתרון לבעיות שכר ועונש וצער וסבל בעולם הזה, היו מודעים ל'סכנה' שברעיון זה?
  15. מדובר כאן על העיר הפלאית לוז ששבט יוסף כבש אותה, בתחילת ספר שופטים, והאיש שהראה להם את מבוא העיר ניצל. בעיר זו עשו את התכלת והיא היחידה שלא בלבל סנחריב את תושביה ולא החריבה. אולי בזכות זאת תושביה מאריכים ימים. אבל כשהם מרגישים שדעתם משתבשת, הם יוצאים מחוץ לעיר ומוצאים שם את מותם. כמו הזקנים ביפן?
  16. רב שעורים (ראה אזכורו פעם נוספת ויחידה בש"ס בגמרא בבא מציעא ע"ג ע"ב שהיה אדם תקיף, ושם שמו רב סעורם), אחיו רבא, יושב ליד מיתתו בשעת גסיסתו ורבא מבקש ממנו שיבקש ממלאך המות שיפסיק את ייסוריו. כך גם אצל רבא עצמו כשהוא נוכח בשעת הגסיסה של רב נחמן רבו ("קא מנמנם") ורב נחמן מבקש מרבא שזה יבקש ממלאך המוות שימהר מיתתו ולא יצער אותו בגסיסה ארוכה. סדר האירועים מופיע בגמרא שלא באופן כרונולוגי. ראה שם עוד מדוע לא בקשו הגוססים על עצמם, רק משום שלא היו כבר בכוחם ואונם לשלוט במלאך המוות כפי שעשו בחייהם. ראה עוד שם שהמתים חזרו ותיארו כיצד היה רגע המוות, כמו דקירה של הקזת דם או כמו הוצאת שערה מתוך קנקן חלב ואע"פ כן, לא היה מוכנים לחזור על תהליך הגסיסה משום "דנפיש ביעתותיה". לעניינינו, כאן כבר לא האדם מבקש על עצמו, אלא מבקש מאדם אחר שיתפלל שיתקצרו ייסוריו ויבוא מלאך המוות וייקחהו בפחות ייסורים.
  17. היינו שתפילת התחתונים, כל האנשים שהתפללו לרפואתו של רבי, תנצח את העליונים שמבקשים שיסיים את חייו.
  18. ושייגאל רבי מייסוריו.
  19. על רבי שלא ימות. האם רק השפחה ראתה עד כמה רבי מתייסר וחכמים לא ראו?
  20. ונעשה רעש פתאומי.
  21. ראתה שפחה על הגג מה שלא ראו כל החכמים שהתפללו למטה עבור רבי כשהוא תלוי בין העליונים לתחתונים ללא תכלה ותפילתם רק מאריכה את גסיסתו. זו אותה שפחה שגם לימדה את החכמים לדבר עברית כהלכה (ראה ראש השנה כו ע"ב, מגילה יח ע"א). ואולי ממנה גם למד ר' יוסי בן חלפתא, הוא סתם ר' יוסי שבמשנה ובברייתות, בן דורו של רבי, לתת עצה לזקנה בה פתחנו. שני המקרים דומים אך שונים ואפשר להאריך ולהעמיק בחקירתם. כך או כך, זכו רבי ואותה זקנה בחייהם ובמותם מה שאין כל אדם זוכה. רבי בזכות שפחתו ואותה זקנה, בזכות ר' יוסי בן חלפתא.
  22. בקטע שהשמטנו שולחים חכמים את ר' אלעזר בן פדת ללמוד תורה עם ר' יוחנן וזה כועס עליו מאד: "את כבר לקישא?". ריש לקיש היה שואל אותי שאלות קשות על הסוגיה ואתה מסכים אתי על כל דבר! אפשר שכעס זה משקף את התדרדרותו של ר' יוחנן עצמו וחוסר יכולתו להתרכז בלימוד התורה.
  23. תרגום: היה (ר' יוחנן) הולך וקורע בגדיו) ובוכה: היכן אתה בן לקיש? היכן אתה בן לקיש?
  24. תרגום: והיה צווח עד שיצאה דעתו ממנו. בקשו חכמים רחמים עליו ונחה נפשו". הקטע שהבאנו הוא הסיום הטרגי של הריב הקשה בין שני הגיסים, ראשי ישיבת טבריה, ר' יוחנן וריש לקיש, שהחל בדיון הלכתי: אימתי מקבלים כלים מסוימים טומאה? מהו גמר מלאכתם? וויכוח שהתלהט מהר ובעקבותיו מצאו שניהם את מותם. ראה מעשה זה בגמרא שם וכן בדברינו ר' יוחנן קפדן היה במיוחדים. קריעת הבגדים של ר' יוחנן מסמלת לא רק את האבל על מותו של ריש לקיש גיסו (עקב הערה מאד קשה שהעיר לו ר' יוחנן) ולא רק את צערו, אלא אולי מנבאת כבר את מותו של ר' יוחנן עצמו. החכמים שראו שכבר נשתבשה דעתו של ר' יוחנן, לא מבקשים רחמים שיחזור לחיים כמו אצל רבי לעיל, (אולי למדו משפחתו של רבי), אלא מבקשים שייפטר ר' יוחנן מן העולם ותנוח סוף סוף נפשו. ר' יוחנן כבר לא יכול לבקש על עצמו כמו שמצאנו לעיל בסופו הטרגי של חוני המעגל וכמו שראינו אצל משה לעיל שתבע מיתה. אפשר שלשיבוש הדעת יש עוצמה גדולה משיבוש הגוף.
  25. לרב אדא בר אחא נולד בן מהול והוא ביקש לקיים את המצווה להטיף דם גם מילד שנולד מהול (ראה שם בגמרא). העניין הסתבך והילד נפגע באזור חלציו עד כדי כך שאביו התפלל עליו שימות. ראה מקבילה בירושלמי שבת פרק יט סוף הלכה ב. כאן אולי מדובר במקרים הקשים של תמותת תינוקות מסיבות אלה ואחרות שהייתה עניין שכיח ואולי גם בהשלמה שאם לא נעשתה מצוות מילה כראוי ואם הילד נפגע באופן שלא יוכל להקים משפחה בישראל, אזי עדיף שימות. אך עדיין זו החלטה להתפלל ואפילו להתענות על הילד שימות (השווה עם דוד שהתפלל עד הרגע האחרון על הילד הראשון שנולד לו מבת שבע שיחיה ואחרי שמת הילד קם מאבלו, שמואל ב פרק יב).
  26. ראה הסוגיה שם שדנה בחשיבות מצוות ביקור חולים וסיעודם. כמו שעשה רבי עקיבא לאחד מתלמידיו שאף אחד לא ביקר אותו ומרגע שניקו את הבית ואווררו אותו, הוטב לתלמיד והתרפא. "יצא ר' עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים - כאילו שופך דמים". בהמשך הסוגיה מובאים דבריו של רב דימי: "כל המבקר את החולה - גורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה - גורם לו שימות". אבל הגמרא מתקנת את דבריו לנוסח שהבאנו לעיל והר"ן (רבנו ניסים) מפרש שם: "פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות כגון שמצטער החולה בחוליו הרבה ואי אפשר לו שיחיה". כך הוא מפרש את הקטע בגמרא: "כל שאין מבקר חולה - אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות" והוא מפנה לסיפור על שפחתו של רבי שראינו לעיל. אין לעמוד מנגד והמצווה לבקר את החולה ולא להשאירו לבד היא לשני הכיוונים: לרפואה שלימה היכן שהתפילה מועלת ויש סיכוי, או להשלמה, ולפרידה אם זה המקרה. כך נראה לנו לפרש את דברי הר"ן שם. (על מצוות ביקור חולים ראה דברינו בפרשת וירא).
  27. הגמרא בנדרים, בפרט דברי הר"ן שם משמשים מקור מרכזי לתפילה על חולה שאין לו תקנה ומתנוול ומתייסר ללא תוחלת, שימות. כך מביא מנחת שלמה הוא ר' שלמה זלמן אוירבך ז"ל. לעומתו, ראה דברי ישכיל עבדי (הרב עובדיה הדאיה ז"ל) ביורה דעה סימן מ שאומר שיש לבקש רחמים על חולה "אפילו עד טיפה האחרונה אולי יקרה איזה נס", אבל אם "אנו רואים שהוא סובל ייסורים גדולים ודאי שאין לסמוך על הנס להוסיף לו עוד צער ע"י מיני רפואות שזה הוי כעושה בידים לצערו וטוב יותר להיות בשב ואל תעשה". הנושא נידון בהרחבה ע"י גדולי הפסוקים בדורנו, ולא באנו כמובן לפסוק הלכה.
  28. לקראת סוף דברינו הבאנו את הסיפור המלא על רבי חנינא בן תרדיון שהזכרנו בקצרה במים הראשונים. ונשאיר לכל אחד ואחת לדרוש בסיפור זה ולקשור או לא לקשור אותו לדברינו אלה. עכ"פ, קבלנו כעת סדרה שלימה של תפילות להשלמת החיים, בין זקנים ובין ילדים, בין תפילה על עצמך ובין תפילות של אחרים כולל של אב על בנו, בין כתוצאה מאבדן הגוף ובין כתוצאה מאבדן הדעת. הדברים אולי קצת קשים לעיכול, בפרט בימינו בהם קדושת החיים, ובצדק, היא מעל לכל. אבל יש הכרה בחז"ל שגם קדושה זו צריכה להיות בקדושה, בכבוד ובטעם.
  29. מקור מרכזי לשיטה שמתפללים על החולה 'עד הרגע האחרון' היא גמרא זו על ישעיהו הנביא שבא לבשר לחזקיהו על מותו. חזקיהו לא מקבל את הנבואה/גזרה ומתפלל ואמנם נוספו לו חמש עשרה שנים (השווה עם יעקב שאמר "אמותה הפעם" ונוספו לו שבע עשרה שנה). כיצד נערוך מקור זה (גם יעקב לעיל) אל מול כל המקורות שהבאנו? אפשר לומר שחזקיהו הוא מקרה מיוחד שזכה גם לאות מופלא של הזזת צל השמש (ויעקב שאמר אמותה הפעם הייתה קריאה של התפעלות והתרגשות רגעית). זאת ועוד, ראה שחזקיהו נרפא ע"י ישעיהו ע"י רפואת דבלת תאנים שהושמה על מחלתו – ישעיהו הוא רופא לא פחות מנביא (כמו אליהו ואלישע עם הנער שהחיו?). אבל נראה לנו שהתשובה לסתירה לכאורה זו שבין המקורות, היא עקרונית יותר ונוגעת במיוחד לימינו. ההחלטה מתי להתפלל לרפואה ומתי לגאולה מייסורים וחיי השפלה היא בדרכי הטבע ולא בדרכי הנס. היא נתונה בידי הרופאים ומומחי מדעי החיים ולא בידי תלמידי החכמים. או בשילוב ביניהם, כולל אישי ציבור הידועים באמינותם ויושרם, כפי שכבר נהוג היום בתחומים שונים של הרפואה. בדומה להחלטה עפ"י מי מאכילים חולה ביום הכיפורים ומתי פציעה או מחלה של מישהו היא בגדר פיקוח נפש שדוחה שבת. טוב מכולם רופא שהוא גם תלמיד חכם, אך לעיתים קרובות החולה או משפחתו הקרובה הם שיחליטו. איננו באים כמובן להורות כאן הלכה, רק רצינו להראות שיש כאן איזון עדין, מבחן ערכים כפי שנהג הרב עמיטל ז"ל תדיר לומר. מול הגמרא בברכות "אל ימנע אדם עצמו מן הרחמים", עומדת גם השקפת עולם אחרת. חזקיהו שהכיר את כוחותיו הגופניים והנפשיים לא נכנע. אך מנגד עומדת הזקנה של ר' יוסי בן חלפתא שוודאי הכיר את הדרשה על חזקיהו וישעיהו ונותן לה 'מרשם' כיצד תסיים חייה בכבוד.
  30. לאחר השלמת הדף, גילינו מדרש זה שאולי מצטרף לגמרא ברכות לגבי חזקיה. בקשת משה היא להיכנס לארץ, בקשתו לא למות היא של המדרשים, אין זאת במקרא. מחד גיסא אומר משה: "לא אוכל עוד לצאת ולבוא", משמע בהנהגה ומאידך גיסא אומר עליו הפסוק: "לא כהתה עינו ולא נס ליחו". את משה קשה לצרף לעניין שלנו, מה גם שהוא מתפלל בעד עצמו משמע שדעתו צלולה. אבל המדרש מרחיב לאדם מסוכן שכבר כתב צוואה ועומד להיפרד מהעולם. איזו תפילה נתפלל אנחנו בעבורו? ראה הערה קודמת.
  31. נסיים בדבר טוב. זו תפילתו האישית של רב בסיום תפילת שמונה עשרה (תפילת עמידה) שהתגלגלה במרוצת דורות ונוסחאות תפילה, לברכת החודש. בנוסחאות מסוימות (ראה חומש/סידור קורן, ברויאר ואחרים) כתוב "חיים אֲרוּכִּים" ובאחרים: "חיים אֲרוּכִים". בעלי הלשון אומרים שאלה הבדלי דקדוק וניקוד שאינם משנים את מהות המילה. רוב המדרשים והפרשנים מבינים שמדובר כאן באריכות ימים. אך ראה פירוש בכור שור לדברים ל טו: "את החיים ואת הטוב: אם תרצה יהיו לך חיים ארוכים וטובים, שתהיה בריא וחזק". ואנו רוצים לדרוש על בקשת חיים אֲרוּכִּים (long life) מול חיים אֲרוּכִים  (healthy life)כמו: "ארוכת בתי עמי" (סמלה של הדסה). ראה גם הפירושים והמדרשים על יצחק: "ויהי כי ארכו לו שם הימים" – מה בדיוק אנו מאחלים לעצמנו בברכת החודש? נראה שהרוב יסכימו שאין טעם לחיים אֲרוּכִּים שאינם אֲרוּכִים וזו אולי גם המשמעות של "אריכות ימים". ואולי כל זה קשור גם לקטע בתפילה של: "חיים שאין בהם בושה וכלימה".