פרשות השבוע

כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר: (דברים כ יט).¹

לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ: (ויקרא יט כז).²

 

מסכת שבת דף סז עמוד ב – השחתה של שמן למאור

אמר רב זוטרא: האי מאן דמיכסי שרגא דמשחא ומגלי נפטא – קעבר משום בל תשחית.³

מסכת שבת דף קכט עמוד א – השחתה של הגוף דוחה השחתת רכוש

אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל: הקיז דם ונצטנן – עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז. שמואל צלחו ליה תַּכְתַּקָא דְשָׁאגָא, רב יהודה צלחו ליה פתוֹרָא דְיַוְנָה, לרבה צלחו ליה שַׁרְשִׁיָפא.⁴ ואמר ליה אביי לרבה: והא קעבר מר משום בל תשחית! – אמר ליה בל תשחית דגופאי – עדיף לי.⁵

מסכת שבת דף קמ עמוד ב – סגפנות בשל "בל תשחית"

ואמר רב חסדא: האי מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי – קעבר משום בל תשחית. ואמר רב פפא: האי מאן דאפשר למישתי שיכרא ושתי חמרא – עובר משום בל תשחית. ולאו מילתא היא, בל תשחית דגופא עדיף.⁶

מסכת בבא קמא דף צא עמוד ב – השחתת בגדים

מאן תנא דשמעת ליה דאמר: אין אדם רשאי לחבל בעצמו? … אלא האי תנא הוא, דתניא: מקרעין על המת ולא מדרכי האמורי, אמר רבי אלעזר: שמעתי, שהמקרע על המת יותר מדאי – לוקה משום בל תשחית, וכל שכן גופו;⁷ ודלמא בגדים שאני, דפסידא דלא הדר הוא! כי הא דרבי יוחנן קרי למאני מכבדותא, ורב חסדא כד הוה מסגי ביני היזמי והגא, מדלי להו למאניה, אמר: זה מעלה ארוכה, וזה אינו מעלה ארוכה!⁸

מסכת שמחות פרק ט הלכה כג – מנהג זריקת בגדים למת⁹

כל המציל כלים מן המת הרי זה גוזל את המת. יש שמציל ויש שאינו מציל, אם עד שלא הגיע לארון מציל, ואם משהגיע לארון אינו מציל. אבל מלמדין את האדם שלא יהא חובלן.¹⁰ וכל המרבה כלים על המת הרי זה עובר משום בל תשחית – דברי רבי מאיר. רבי אלעזר בן רבי צדוק אומר: מנוולו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מרבה עליו רימה. רבי נתן אומר: היא כסותו שיורדת עמו לשאול, היא באה עמו לעתיד לבוא, שנאמר: "תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם וְיִתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ" (איוב לח יד).¹¹

מסכת בבא קמא דף צ עמוד ב – דין החובל בעצמו

ומעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק, באת לפני רבי עקיבא, וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז. אמר לו: רבי, תן לי זמן, ונתן לו זמן. שְׁמָרָהּ עומדת על פתח חצרה, ושבר את הכד בפניה ובו כאיסר שמן. גילתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה. העמיד עליה עדים ובא לפני רבי עקיבא. א"ל: לזו אני נותן ד' מאות זוז? א"ל: לא אמרת כלום, החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי – פטור, אחרים שחבלו בו – חייבים, והקוצץ נטיעותיו אף על פי שאינו רשאי – פטור, אחרים – חייבין.¹²

מסכת קידושין דף לב עמוד א – בדין כיבוד אב ואם

תא שמע: שאלו את רבי אליעזר: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו.¹³ … וכי הא דרבה בר רב הונא. דרב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה, אמר: איזול איחזי אי רתח אי לא רתח. … והא קעבר משום בל תשחית! דעבד ליה בפומבייני.¹⁴

רמב"ם הלכות מלכים פרק ו הלכה י – הרחבה מדיני מלחמה

ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא תשחית, ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם.¹⁵

מדרש אגדה (בובר) דברים כ יט פרשת שופטים – מעץ לכל דבר שיש בו הנאה

לא תשחית את עצה. מכאן שכל המשחית דבר שיש עליו הנאה עובר בלא תשחית.¹⁶

העמק דבר דברים פרק כ פסוק יט – איסור הנובע מהמצווה ליהנות

"כי ממנו תאכל". דכל מה שנצרך להנאת אדם מצוה שלא להשחית אלא ליהנות ממנו, וא"כ הוא נִתַּק לעשה.¹⁷

ספר החינוך מצוה תקכט: שלא להשחית אילני מאכל במצור וכן כל השחתה – אפילו גרגר חרדל 

שנמנענו מלכרות האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשי העיר ולהכאיב לבותם, ועל זה נאמר: "לא תשחית את עצה וגו' ואותו לא תכרות" [דברים כ יט]. וכמו כן נכנס תחת זה הלאו שלא לעשות שום הפסד, כגון לשרוף או לקרוע בגד או לשבר כלי לבטלה. ובכל עניינים אלו ובכל כיוצא בם שיהיה בהם השחתה, יאמרו זכרונם לברכה תמיד בגמרא [קידושין ל"ב ע"א] והא קא עבר משום בל תשחית. ומכל מקום אין מלקין אלא בקוצץ אילני מאכל שהוא מפורש בכתוב, אבל בשאר ההשחתות מכין אותו מכת מרדות.

שורש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כוחם.¹⁸

תורה תמימה הערות דברים פרק כ הערה נז – השחתה שהיא קיום

כונת לשון הפסוק שלפנינו כי האדם עץ השדה, רוצה לומר: חיי האדם הוא מן עץ השדה, ולכן לא תשחית את הדרוש לחיי האדם, ומטעם זה לא אילנות בלבד אסור להשחית אלא כל המשבר כלים או קורע בגדים או הורס בנין וסותם מעין ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר משום לא תשחית. … ואמנם בין אילנות בין שארי דברים, מותר להשחית היכי שיש בזה צורך הגוף אשר בלא זה ירע או יזיק באיזה ערך לגוף כמו שמבואר בסוגיא שלפנינו דאמוראים היו שורפים כסאות מעולות להסיק בהם ביום הקזה כדי לחמם גופם … דאחרי דעיקר איסור השחתה הוא מפני שיש בו צורך האדם, וא"כ היכי שבהשחתה יש צורך להאדם, הוי השחתתו קיומו.¹⁹

מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור עה – אל תשחית ריבונו של עולם

"למנצח אל תשחת מזמור לאסף שיר". זהו שאמר הכתוב: "כִּי אֵל רַחוּם ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם" (דברים ד לא), "וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה' וָאֹמַר אֲדֹנָי ה' אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה" (שם ט כו), אמר לו הקב"ה למשה: איני משחית, שנאמר : "וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה' וָאֹמַר אֲדֹנָי ה' אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה" (שם י י). אמר אסף לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשם שעשית למשה כן עשה לנו, שנאמר: "ה' אלהים אל תשחת עמך ונחלתך". אמר לפניו: ריבונו של עולם, יסרני כאשר ייסר איש את בנו, שנאמר: "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך" (דברים ח ה). אמר לפניו: ולא עשית לנו נסים ולא הודינו לך? עשה עמנו ואז נודה לך לעולם הבא, שנאמר: "הוֹדִינוּ לְּךָ אֱלֹהִים הוֹדִינוּ וְקָרוֹב שְׁמֶךָ סִפְּרוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ" (תהלים עה ב), הודינו מטיב הודינו מכה, בין מטיב ובין מכה מודים אנחנו לך ושמך קרב בפינו. "ספרו נפלאותיך". אימתי אנו מספרים? בזמן הגאולה, שנאמר: "כי אקח מועד אני מישרים אשפוט".²⁰

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים 1: השורש שח"ת במובן של קלקול פיסי ואיבוד רכוש וחיים, איננו חידוש של ספר דברים. כבר קדמו לו השחתות בספר בראשית, בראשם השחתת העולם במבול כי בני האדם השחיתו דרכם והשחתת סדום ועמורה וההבטחה לאברהם "לא אשחית" אם יימצאו מספיק צדיקים. האדם מצווה לא להשחית על מנת שלא תבוא שוב השחתה של העולם. הקב"ה מבטיח שלא יוסיף להביא עוד מבול לשחת את הארץ, אבל אין הבטחה של התערבות משמים למניעת השחתה אם המין האנושי יבחר להשחית את העולם ולא יימצאו מספיק צדיקים למנוע השחתה זו.

מים אחרונים 2: ראה פירוש רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף מסכת שבת מב ע"א: " … בזכות שמקדש על היין בערבי שבתות. והמשימים מיין על עיניהם טועים דאסור לתת יין על תוך העין מפני שהוא מלקה הגוף וקא עבר משום בל תשחית". ומה עם המנהג לשפוך יין ע"מ לכבות את נר ההבדלה ועוד לטבול אצבעות ביין זה ולשים על העיניים או בכיסים? למה זה לא בל תשחית? האם זו עוד דוגמא לקבלה שדחקה את ההלכה?

מים אחרונים 3: דמות שמחברת בין בל תשחית של מלחמה ובין בל תשחית של בגדים ורכוש, ובשניהם לכאורה נהג השחתה, הוא אלישע הנביא. ראה הקריעה הגדולה שהוא עושה על אליהו רבו כשזה הסתלק בסערה השמימה, מלכים ב ב יב: "וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים". פרק מאוחר יותר במלחמה שהייתה בין מישע מלך מואב ובין יהורם מלך ישראל (ויהושפט מלך יהודה שבא לעזור לו). אלישע הנביא בא לעזרתם בשעת מצוקה, כשלא היה להם מים לשתות, ואומר להם: "לֹא תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא תִרְאוּ גֶשֶׁם וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם … וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי ה' וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם: וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר וְכָל עִיר מִבְחוֹר וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ וְכָל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים". ראה מדרש במדבר רבה כא ו שדן בנושא ומלמד זכות על אלישע: "אמרו לו: התורה אמרה לא תשחית את עצה ואתה אומר כן? אמר להם: על כל האומות צוה דבר זה, וזו קלה ובזויה היא … שאמר לא תדרוש שלומם וטובתם אלו אילנות טובות לכך נאמר צרור את המדינים". אך מדברי רמב"ן שהבאנו בדברינו כי האדם עץ השדה נשמעת ביקורת שזה מקרה קיצוני של "הנלחמים המשחיתים", "ואתם לא תעשו כן".

מים אחרונים 4: בהמשך לתמיהתו של תורה תמימה (הרב ברוך הלוי אפשטיין, מאות 19-20 פינסק, בלארוס) על השולחן ערוך (הטור) שהשמיט את דין בל תשחית, יש להעיר שהדין נזכר באורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קע סעיף כב, וכן ביורה דעה הלכות אבילות סימן שמט סעיף ד. אבל נכון שאלה אזכורים מאד ממוקדים (בדין שתייה מכוס ובדין ריבוי כלים על מת), ואין בטור ובשולחן ערוך סעיף מיוחד לדין זה שרבו בו הפרטים. הרמב"ם קבע דין זה בהלכות מלכים, בדיני מלחמה, כנובע מהפסוק בתורה והטור לא דן בהלכות אלה. אך עדיין, השמטה של דין חשוב זה מספר ההלכה המרכזי שהתקבל בעם ישראל לדורות, היא אכן פליאה גדולה.