בל תשחית

כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר: (דברים כ יט).1

לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ: (ויקרא יט כז).2

 

מסכת שבת דף סז עמוד ב

אמר רב זוטרא: האי מאן דמיכסי שרגא דמשחא ומגלי נפטא – קעבר משום בל תשחית.3

מסכת שבת דף קכט עמוד א

אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל: הקיז דם ונצטנן – עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז. שמואל צלחו ליה תַּכְתַּקָא דְשָׁאגָא, רב יהודה צלחו ליה פתוֹרָא דְיַוְנָה, לרבה צלחו ליה שַׁרְשִׁיָפא.4 ואמר ליה אביי לרבה: והא קעבר מר משום בל תשחית! – אמר ליה בל תשחית דגופאי – עדיף לי.5

מסכת שבת דף קמ עמוד ב

ואמר רב חסדא: האי מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי – קעבר משום בל תשחית. ואמר רב פפא: האי מאן דאפשר למישתי שיכרא ושתי חמרא – עובר משום בל תשחית. ולאו מילתא היא, בל תשחית דגופא עדיף.6

מסכת בבא קמא דף צא עמוד ב

מאן תנא דשמעת ליה דאמר: אין אדם רשאי לחבל בעצמו? … אלא האי תנא הוא, דתניא: מקרעין על המת ולא מדרכי האמורי, אמר רבי אלעזר: שמעתי, שהמקרע על המת יותר מדאי – לוקה משום בל תשחית, וכל שכן גופו;7 ודלמא בגדים שאני, דפסידא דלא הדר הוא! כי הא דרבי יוחנן קרי למאני מכבדותא, ורב חסדא כד הוה מסגי ביני היזמי והגא, מדלי להו למאניה, אמר: זה מעלה ארוכה, וזה אינו מעלה ארוכה!8

מסכת שמחות פרק ט הלכה כג9

כל המציל כלים מן המת הרי זה גוזל את המת. יש שמציל ויש שאינו מציל, אם עד שלא הגיע לארון מציל, ואם משהגיע לארון אינו מציל. אבל מלמדין את האדם שלא יהא חובלן.10 וכל המרבה כלים על המת הרי זה עובר משום בל תשחית – דברי רבי מאיר. רבי אלעזר בן רבי צדוק אומר: מנוולו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מרבה עליו רימה. רבי נתן אומר: היא כסותו שיורדת עמו לשאול, היא באה עמו לעתיד לבוא, שנאמר: "תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם וְיִתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ" (איוב לח יד).11

מסכת בבא קמא דף צ עמוד ב

ומעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק, באת לפני רבי עקיבא, וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז. אמר לו: רבי, תן לי זמן, ונתן לו זמן. שְׁמָרָהּ עומדת על פתח חצרה, ושבר את הכד בפניה ובו כאיסר שמן. גילתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה. העמיד עליה עדים ובא לפני רבי עקיבא. א"ל: לזו אני נותן ד' מאות זוז? א"ל: לא אמרת כלום, החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי – פטור, אחרים שחבלו בו – חייבים, והקוצץ נטיעותיו אף על פי שאינו רשאי – פטור, אחרים – חייבין.12

מסכת קידושין דף לב עמוד א

תא שמע: שאלו את רבי אליעזר: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו. … וכי הא דרבה בר רב הונא. דרב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה, אמר: איזול איחזי אי רתח אי לא רתח. … והא קעבר משום בל תשחית! דעבד ליה בפומבייני.13

רמב"ם הלכות מלכים פרק ו הלכה י

ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא תשחית, ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם.14

מדרש אגדה (בובר) דברים פרשת שופטים פרק כ סימן יט

לא תשחית את עצה. מכאן שכל המשחית דבר שיש עליו הנאה עובר בלא תשחית.15

העמק דבר דברים פרק כ פסוק יט

"כי ממנו תאכל". דכל מה שנצרך להנאת אדם מצוה שלא להשחית אלא ליהנות ממנו, וא"כ הוא נִתַּק לעשה.16

ספר החינוך מצוה תקכט: שלא להשחית אילני מאכל במצור וכן כל השחתה בכלל הלאו

שנמנענו מלכרות האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשי העיר ולהכאיב לבותם, ועל זה נאמר [דברים כ', י"ט], לא תשחית את עצה וגו' ואותו לא תכרות. וכמו כן נכנס תחת זה הלאו שלא לעשות שום הפסד, כגון לשרוף או לקרוע בגד או לשבר כלי לבטלה. ובכל ענינים אלו ובכל כיוצא בם שיהיה בהם השחתה, יאמרו זכרונם לברכה תמיד בגמרא [קידושין ל"ב ע"א] והא קא עבר משום בל תשחית. ומכל מקום אין מלקין אלא בקוצץ אילני מאכל שהוא מפורש בכתוב, אבל בשאר ההשחתות מכין אותו מכת מרדות.

שורש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כוחם.17

תורה תמימה הערות דברים פרק כ הערה נז

כונת לשון הפסוק שלפנינו כי האדם עץ השדה, רוצה לומר: חיי האדם הוא מן עץ השדה, ולכן לא תשחית את הדרוש לחיי האדם, ומטעם זה לא אילנות בלבד אסור להשחית אלא כל המשבר כלים או קורע בגדים או הורס בנין וסותם מעין ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר משום לא תשחית. … ואמנם בין אילנות בין שארי דברים מותר להשחית היכי שיש בזה צורך הגוף אשר בלא זה ירע או יזיק באיזה ערך לגוף כמו שמבואר בסוגיא שלפנינו דאמוראים היו שורפים כסאות מעולות להסיק בהם ביום הקזה כדי לחמם גופם … דאחרי דעיקר איסור השחתה הוא מפני שיש בו צורך האדם, וא"כ היכי שבהשחתה יש צורך להאדם, הוי השחתתו קיומו.18

מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור עה

"למנצח אל תשחת מזמור לאסף שיר". זהו שאמר הכתוב: "כִּי אֵל רַחוּם ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם" (דברים ד לא), "וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה' וָאֹמַר אֲדֹנָי ה' אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה" (שם ט כו), אמר לו הקב"ה למשה: איני משחית, שנאמר : "וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה' וָאֹמַר אֲדֹנָי ה' אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה" (שם י י). אמר אסף לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשם שעשית למשה כן עשה לנו, שנאמר: "ה' אלהים אל תשחת עמך ונחלתך". אמר לפניו: ריבונו של עולם, יסרני כאשר ייסר איש את בנו, שנאמר: "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך" (דברים ח ה). אמר לפניו: ולא עשית לנו נסים ולא הודינו לך? עשה עמנו ואז נודה לך לעולם הבא, שנאמר: "הוֹדִינוּ לְּךָ אֱלֹהִים הוֹדִינוּ וְקָרוֹב שְׁמֶךָ סִפְּרוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ" (תהלים עה ב), הודינו מטיב הודינו מכה, בין מטיב ובין מכה מודים אנחנו לך ושמך קרב בפינו. "ספרו נפלאותיך". אימתי אנו מספרים? בזמן הגאולה, שנאמר: "כי אקח מועד אני מישרים אשפוט".19

 

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים 1: ראה פירוש רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף מסכת שבת מב ע"א: " … בזכות שמקדש על היין בערבי שבתות. והמשימים מיין על עיניהם טועים דאסור לתת יין על תוך העין מפני שהוא מלקה הגוף וקא עבר משום בל תשחית". ודוד גרשון (קנאי) במשפחתנו היה כועס על המנהג לשפוך יין ע"מ לכבות את נר ההבדלה ואומר זה אסור משום בל תשחית.

מים אחרונים 2: דמות שמחברת בין בל תשחית של מלחמה ובין בל תשחית של בגדים ורכוש, ובשניהם לכאורה נהג השחתה, הוא אלישע הנביא. ראה הקריעה הגדולה שהוא עושה על אליהו רבו כשזה הסתלק בסערה השמימה, מלכים ב ב יב: "וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים". פרק מאוחר יותר במלחמה שהייתה בין מישע מלך מואב ובין יהורם מלך ישראל (ויהושפט מלך יהודה שבא לעזור לו). אלישע הנביא בא לעזרתם בשעת מצוקה, כשלא היה להם מים לשתות, ואומר להם: "לֹא תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא תִרְאוּ גֶשֶׁם וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם … וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי ה' וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם: וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר וְכָל עִיר מִבְחוֹר וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ וְכָל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים". ראה מדרש במדבר רבה כא ו שדן בנושא ומלמד זכות על אלישע: "אמרו לו: התורה אמרה לא תשחית את עצה ואתה אומר כן? אמר להם: על כל האומות צוה דבר זה, וזו קלה ובזויה היא … שאמר לא תדרוש שלומם וטובתם אלו אילנות טובות לכך נאמר צרור את המדינים". אך מדברי רמב"ן שהבאנו בדברינו כי האדם עץ השדה נשמעת ביקורת שזה מקרה קיצוני של "הנלחמים המשחיתים", "ואתם לא תעשו כן".

עדכון אחרון: 28/10/2018

הערות שוליים

  1. פסוק זה משמש מקור חשוב לדין בל תשחית. כבר הרחבנו לדון בפסוק זה בהקשר הספציפי של שימוש בעצים לצרכיי מלחמה וביחס שבין האדם לעץ, בין עצי מאכל ועצי סרק, בדברינו כי האדם עץ השדה בפרשה זו. ראה גם דברינו אילני מאכל ואילני סרק בט"ו בשבט. והפעם נתמקד באיסור הרחב של בל תשחית.
  2. איסור "לא תשחית" זה הוא בעניין אחר של השחתת הגוף כאקט של עבודה זרה, כפי שנאסרה גם הקפת הראש וכמו כן "שרט לנפש" ו"כתובת קעקע" בפסוק הסמוך. (ראה נביאי הבעל בהר הכרמל, מלכים א יח כח). כל אלה מדין עבודה זרה. אבל אפשר שבכ"ז הנושאים קרובים שהרי גם כאן יש השחתה ולא של עץ או משאבי טבע וכדומה, אלא של האדם שגם הוא חלק מהבריאה. אולי הכעס הוא מוטיב משותף. אדם שכועס עלול להשחית בשני ההיבטים האלה, וכמאמר הגמרא בשבת קה ע"ב: "רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו - יהא בעיניך כעובד עבודה זרה; שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך".
  3. אגב דיון במעשים שונים שיש בהם "משום דרכי האמורי", היינו אמונות טפלות, או אפילו סכנה ממש, מביא רב זוטרא 'פטנט' של שילוב הדלקת נר בשמן ובנפט (ראה פרק במה מדליקין) שגורם לכילוי מהיר של חומר הבעירה בלי שזה מביא תועלת ברורה. והוא מציין שאין לעשות כן משום שזה 'בל תשחית'. השחתה של מאור! ראה המפרשים שם בגמרא. ראה אגב עוד שם את מנהגו של רבי עקיבא במשתה של מצווה (שמחה) שהיה אומר על כל כוס לחיי חכמים ולפיהם ולתלמידיהם ואין זה משום דרכי האמורי.
  4. לא מצאו עצים פשוטים לחימום אחרי הקזת דם ולקחו רהיטים יקרים כדי לעשות מדורה ולהתחמם.
  5. אביי מעלה את השאלה אם אין כאן משום בל תשחית, להשתמש ברהיטים יקרים כאלה בשביל להתחמם לאחר הקזת דם. והתשובה היא ששמירה על הגוף (מניעת השחתת הגוף) עדיפה על השחתת רכוש. ראה המשך הסוגיה שם: "אמר רב יהודה אמר רב: לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו. הקיז דם ואין לו מה יאכל - ימכור מנעלים שברגליו ויספיק מהן צרכי סעודה. מאי צרכי סעודה? רב אמר: בשר, ושמואל אמר: יין. רב אמר: בשר, נפשא חלף נפשא. ושמואל אמר: יין, סומקא חלף סומקא". בשר תמורת בשר שהוכחש, יין תמורת הדם שהוקז. נעליים תמורת בית, חימום לאחר הקזת דם תמורת נעליים. (ראה דברינו בעבור נעליים בפרשת וישב). ונראה שכל דור יעשה את רשימת העדיפויות שלו.
  6. אגב עצות שרב חסדא נותן לתלמידי החכמים העניים מה לקנות ומה ואיך לאכול במעט כספם (ראה שם דבריו על עצמו שכשהיה עני לא אכל ירק כדי שלא להרבות בתיאבון וכשהעשיר לא אכל ירק כדי לא לקחת את מקומם של בשר ודגים), הוא מציע שמי שיכול להסתפק בלחם שעורים ואוכל לחם חיטים, עובר על בל תשחית! ורב פפא מוסיף דבר דומה שמי שיכול להסתפק בשיכר (שיכר תמרים שהיה זול בבבל?) ושותה יין – עובר על בל תשחית. והתשובה גם כאן היא "בל תשחית דגופא, עדיף), היינו, שהשחתה כביכול של חפצים (אוכל) שמטרתה שמירה או אפילו עידון של הגוף, אין בה משום 'בל תשחית'.
  7. הגמרא דנה כאן בנושא איסור של האדם לחבול את עצמו ולא רק אחרים ומחפשת לכך מקור תנאי. היא מביאה ברייתא שקובעת שקריעת בגד על מת כסימן אבלות אין בזה חשש משום 'דרכי האמורי' (ראה מי קרע את בגדיו בתנ"ך: יעקב, האחים, כלב ויהושע, יפתח, דוד, אחאב, אלישע ועוד – מצא את המקורות), אבל יש למעט בכך כדי לא לעבור על בל תשחית. ואם השחתת בגד אסורה, קל וחומר להשחתת הגוף.
  8. דוחה הגמרא את הקל וחומר מבגדים לגוף האדם בדין בל תשחית, בטענה שהפסד בבגדים עשוי לעתים להיות חמור מהפסד של הגוף (מדובר בשריטה או פציעה קלה כמובן), והיא מביאה ראיה מרבי יוחנן שהיה מכנה את בגדיו: מכבדיי, ומרב חסדא (ראה אזכורו בגמרא שבת קמ לעיל) שכשהיה הולך בשדה קוצים היה מרים את בגדיו ומעדיף שהרגל תישרט מעט ולא ייפגעו הבגדים. וכל זאת, מסתכם באמירה: "זה מעלה ארוכה וזה אינו מעלה ארוכה". (בגד אפשר גם להטליא אבל אינו כמו חדש ואילו הגוף יכול להתרפא לגמרי מפציעות קלות). ראה בדומה גם אצל אבא חלקיה בגמרא תענית כג ע"ב כיצד נהג בנעליים ובבגדים בדרך חזרה מעבודתו וחכמים תמהו על מנהגיו. כך או כך, בהתחשב במקורות שראינו עד כה, נראה שיש לאזן בין השחתת רכוש ובין השחתת הגוף, תלוי בנסיבות ובעוצמה. ובאשר לאיסור של האדם לחבול בעצמו, ראה שם בהמשך הגמרא שדין זה נלמד בסופה של הסוגיה מדין נזיר ש"חטא על הנפש" בכך שציער עצמו מן היין. ראה דברינו נזיר קדוש או חוטא? בפרשת נשא.
  9. מסכת שמחות היא מבית מדרשם של הגאונים. הבסיס להלכה שלהלן מצוי בגמרא סנהדרין מח ע"א: "תא שמע: היו אביו ואמו מזרקין בו כלים - מצוה על האחרים להצילן! ... אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים - שלא נגעו במטה, אבל נגעו במטה - אסורין! - תרגמה עולא במטה הנקברת עמו, דמחלפי בתכריכי המת".
  10. מחבל ברכוש.
  11. איסור ריבוי קריעת בגדים כמו גם האיסור להרבות בזריקת בגדים על מיטתו של המת קושרים יפה את שני בל תשחית שהבאנו בראש הדף. התורה אוסרת להשחית את הגוף על מת, באים אנשים ושופכים את צערם על הבגדים במקום על הגוף וסבורים שריבוי בגדים וכלים אחרים שייטמנו ביחד עם האדם, זה לכבודו. מה שמזכיר גם עבודות זרות למיניהם, בפרט בקבורת מלכים ושועים. באים חכמים ושמים גם לזה גבול ומידה. היחידי שנראה שמוכן לקבל מנהג זה הוא רבי נתן, אבל עפ"י מפרשי המסכת (נימוקי יוסף) גם הוא כוונתו לתכריכים מהודרים, איתם יקום המת בתחיית המתים, ולא להרבות יתר על המידה בבגדים וכלים הנזרקים על מיטתו של המת. נושא קרוב הרלוונטי גם בימינו הוא המנהג לזרוק בגדים לשריפה בהילולות, דוגמת רשב"י במירון, האם אין בכך משום איסור בל תשחית. ראה שיעור של הרב אשר וייס בנושא. חפש "שריפת בגדים בל"ג בעומר" ברשת.
  12. אנחנו עדיין בקשר בין דין חובל, בעצמו ובאחרים, ובין דין בל תשחית. אחרי הסיפור המעניין, ששווה דיון בפני עצמו, של הדין שפסק רבי עקיבא לטובתה של האישה שמאן דהוא פגע בה ופרע את ראשה בשוק וניסה אח"כ להתחכם עליה, באה המשנה (כל הקטע הזה הוא ציטוט מהמשנה בבא קמא פרק ח משנה ו) ומביאה דין דומה של מי שמקצץ את נטיעותיו (שאסור אבל פטור) מול מי שמקצץ נטיעות של חברו שפשיטא שחייב. בדומה לאשה שאינה רשאית לפרוע את ראשה בפומבי אבל אי אפשר לענוש אותה על כך לעומת מי שפורע ראש אישה ומביישה. מה הקשר לדין בל תשחית? רש"י הוא שיוצר את הקשר, כשהוא מפרש שם: "וכן קוצץ בנטיעות אין רשאי דעובר בבל תשחית". ראה פירוש תוספות יום טוב על המשנה שמסביר איך רש"י כאן מרחיב את בל תשחית גם שלא בשעת מלחמה. לנו נראה הקשר של בל תשחית עם פריעת ראש האשה ודין חובל בעצמו באופן הבא: התורה מצווה לשמור על הטבע ועל כבוד כל אדם, אבל מנגד יש לאדם גם זכות על קניינו ומעשיו. האשה שפרעה את ראשה בפומבי וודאי שלא נהגה כהוגן ואפשר שאפילו פגמה בכבוד הציבור, אבל בסופו של דבר היא בעלת עצמה ואם ביישה – את עצמה ביישה. אין זה ראוי, אבל אי אפשר לתבוע אותה על כך (מה הנזק?). כך גם אדם המשחית את עציו. הוא עובר על בל תשחית של העולם (חוץ ממקרים בהם מותר לקוץ אילנות כגון שלקו במחלה או שממעיטים לתת פירות, ראה רמב"ם הלכות מלכים פרק ו הלכה ט), אבל זו פגיעה ברכושו הפרטי ואי אפשר לתבוע אותו על כך. היוצא מכך, שיש שני מיני בל תשחית: פרטי וציבורי. וממילא עולה השאלה, בפרט בימינו, מתי השחתה של אדם, גם ברכושו הפרטי, היא עניינו שלו (אסור אבל פטור) ומתי ההשחתה, גם אם בחצרו הפרטית של האדם, היא עניין לציבור ולבית דין ואפשר למנוע ממנו לעשות כן ואף לתבוע אותו.
  13. עיקר הדיון בגמרא שם הוא האם ההוצאה הכספית בכיבוד אב ואם מוטלת על הבן (ולא רק השירות, מה שנקרא "משל בן"), או שכיבוד אב ואם הוא רק השירות ("משל אב"). אנחנו קצרנו והבאנו את הדרוש לעניינינו. רב הונא רצה לנסות את רבה בנו באיזו מידה הוא ממהר לכעוס וקרע בפניו בגד יקר ממשי (שיראים). שואלת הגמרא שיש בזה משום בל תשחית, ותשובתה היא שקרע את הבגד במקום התפר, מקום שניתן לתקן בקלות ובעצם רק פרם אותו. ויש עוד מקורות במשנה ובתלמוד שבהם נזכר איסור בל תשחית במישרין או בעקיפין, ראה למשל מכות כב ע"א ולא נוכל להזכיר את כולם. גם עיקור בהמות (חולין דף ז) שייך לנושא.
  14. הרמב"ם הוא שנותן ניסוח מורחב הלכתי וברור לדין בל תשחית שאצל חז"ל ראינו בעיקר ע"י דוגמאות ואגב דינים אחרים כמו דין חובל, כבוד אב ואם, קריעה על מת ועוד (מדרש ספרי מוסיף גם את סתימת המעיין או אמת המים, אבל זה עדיין במלחמה). ראה דבריו גם בספר המצוות מצות לא תעשה נז: "שהזהירנו מהשחית האילנות כשנצור על עיר ... וכן כל הפסד נכנס תחת לאו זה כגון מי שישרוף בגד לריק או ישבר כלי לריק גם כן הנה הוא עובר משום לא תשחית ולוקה". מנין לקח הרמב"ם הרחבה זו? ראה פירוש כסף משנה במקום שמוצא בגמרא שבת קה ע"ב שדנה בדין מקלקל בשבת, מקור לדברי הרמב"ם. המשנה שם אמנם אומרת: "הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלים – פטורים", בדין מלאכה בשבת, אבל הגמרא בהמשך מביאה את דברי רבי שמעון בן אלעזר משום חילפא בר אגרא, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי (מובא בהערה 2 לעיל): "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו - יהא בעיניך כעובד עבודה זרה; שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך", ופירוש כסף משנה רואה בכך מקור לדברי הרמב"ם.
  15. פרשנים ומדרשים אחרים מנסים למצוא את ההרחבה לדין בל תשחית הכללי, מהפסוק עצמו. השחתת העצים, בפרט עצי מאכל, היא רק דוגמא. אמנם מדובר במלחמה, ובמלחמה יש מצבים בהם נאלצים להשחית (ראה מלכים ב ג יט, ציווי אלישע: "וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר וְכָל עִיר מִבְחוֹר וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ וְכָל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים"), אך דווקא מכך יש ללמוד שבחיי היום-יום יש להימנע גם מדברים שנאלצים לעשות במלחמה. כבר מדרש ספרי (שופטים פיסקא רג) מרחיב כשהוא כולל גם את איסור עצירת אמת המים המשקה את העצים. ראה גם פירוש עקידת יצחק (רבי יצחק ב"ר משה עראמה, ספרד מאה 15) שמרחיב מהפסוק עצמו: "והכוונה שזה מה שיתחייב מהדעת השלום האנושי ויסכים עמו הדעת האלוהי ... כי אם נמצא שצוה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כל שכן שראוי לישמר שלא יבאו נזקים והשחתות באנשים בכל מה שאפשר למונעם".
  16. בתוך משפט קצר זה נראה שהנצי"ב, מחדש חידוש גדול. בפסוק בפרשתנו אין רק לשון שלילה של "לא תעשה": "לא תשחית" ו"לא תכרות", אלא גם לשון חיובית של "עשה": "ממנו תאכל". והדברים מתחברים לנושא הרחב "לא תוהו בראה, לשבת יצרה", של תפקיד האדם בעולם לבנות, ליצור וליישב את העולם. ראה דברינו בנושא זה בפרשת בראשית. הרחבת בל תשחית מעצים ומשעת מלחמה, לרכוש, בגדים ומאכלים – לכל מעשה האדם והקב"ה בעולם, לא באה מהמילים "לא תשחית" או "לא תכרות" שבפסוק, אלא מהמילים: "ממנו תאכל". מצוות עשה. והדברים מזכירים את דברי הקב"ה לאדם בגן עדן, בראשית פרק ב פסוקים טז-יז: "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". הפסוק השני לשלילה, אבל הראשון לחיוב.
  17. ראה ספר חשוקי חמד (הרב יצחק זילברשטיין, פולין, ישראל מאה 20, חתנו של הרב יוסף שלום אלישיב) סנהדרין ק ע"ב שנדרש לשאלה: "לזרוק לחם של אתמול כי הוא וילדיו מפונקים. ישנם אנשים הזורקים לחם שנקנה יום קודם, באמרם שהם אינם יכולים לאכול לחם ישן, וגם ילדיהם מפונקים, ורגילים לאכול רק לחם טרי, האם יש בזריקת לחם זה משום בל תשחית?", ותשובתו על סמך ספר החינוך ומקורות רבים אחרים: "תשובה. כל דבר שהוא ראוי לאדם, ומשחיתו עובר משום בל תשחית ... בשו"ע הרב (חו"מ הלכות שמירת הגוף והנפש סעיף יד) כתב שהמקלקל כל דבר הראוי ליהנות בו בני אדם, עובר בלא תעשה, שנאמר לא תשחית את עצה, ואם הזהירה תורה על של נכרים שנלחמים עמהם, קל וחומר לשל ישראל או אפילו משל הפקר ... והנה בטעם איסור השחתה כתב החינוך (מצוה תקכט) שהוא ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ונרחיק מכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים השלום, ושמחים בטוב הבריות, ולא יאבדו אפילו גרגיר של חרדל בעולם. ויצר עליהם בכל אבדן והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל, יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם, עד כאן דבריו. לאור זאת צדיקים לא יזרקו לחם שאינו טרי, ולא יחנכו ילדיהם לפינוק לאכול רק לחם טרי, אך אנשים שלא הגיעו לדרגה זו, אפשר ללמדם שלא יזרקו בידיים את הלחם לאשפה, אלא יניחו אותו בנפרד עד שיתעפש, ואז לא יהיה ראוי לכלום, ובזה שאין אוכלים אותו, אין בזה השחתה". ושם הוא גם דן מה לעשות עם האוכל הרב שנשאר מאולמות השמחה ומביא את דברי חותנו הרב אלישיב שניתן "לדון לכף זכות את בעלי האולמות". נראה באמת שהבעיה היא בעיה רחבה של חברת השפע וחינוך כללי שמתחיל בבית ובבית הספר ואי אפשר לבוא לטענות לבעלי העסקים ולהפיל הכל עליהם.
  18. ראה סוף דבריו שם שהוא מתפלא על שהרמב"ם השמיט את הדין של בל תשחית של הגוף שעדיף, כגמרות שראינו לעיל, ועוד יותר הוא תמה שבשולחן ערוך "נשמט כל דין דבל תשחית והיא פליאה גדולה". גם פירוש זה רואה בפסוק בפרשתנו את מקור ההרחבה של דין בל תשחית, אבל הדגש הגדול שהוא נותן לצורך חיי האדם, מביא למחשבה, בפרט בעולם המודרני, אם אין הגזמה של "צורך חיי האדם" על פני השחתה של הטבע שלכאורה נוצר לשרתו. ראה דבריו החדים של רש"ר הירש בפרשתנו: "אולם האיסור להשחית אילנות שלא לצורך בעת מצור נאמר רק דרך דוגמה, ו"בל תשחית" אוסר להרוס שום חפץ שלא לצורך. נמצא ש"לא - תשחית" האמור כאן הוא אזהרה מקיפה לאדם: אל ינצל לרעה את מעמדו בעולם כדי להשחית דברים מתוך מצב רוח, תאווה או אפילו רק מתוך חוסר מחשבה. ה' שת את עולמו לרגלי האדם כדי שישתמש בו בחכמה, ורק לצורך זה נתן לו רשות "לכבוש" את הארץ ו"לרדות" בה".
  19. בשבועות הנחמה, בין מנחם אב לתחילת השנה החדשה, בין נחמה לימים הנוראים, קורא אסף לקב"ה: בל תשחית. גם לך ריבונו שלעולם, יש כביכול מחויבות לא להשחית. פרק זה נכתב בשעת מצוקה גדולה ובו מבטיח המשורר שאם אך ייעשו לו ניסים, ייתן תודה והודיה לקב"ה. נראה שלדורות הללו יש מחויבות גדולה להודות על הניסים שנעשו לנו, גם אם לאחר ההשחתה הגדולה בתולדות עמנו. ואולי התשובה שאיננו תמיד שומעים היא: אם אתם לא תשחיתו את העולם, אני לא אשחית.