- ואף ניסו להבחין בין חכמה (תרבות) יוונית ובין השפה היוונית (בבא קמא פג ע"א, מנחות צט ע"א, מגילה ט ע"א ועוד רבים).
- נושא התרבות היוונית בארץ ישראל בתקופת חז"ל נחקר לא מעט ואיננו מתיימרים להכניס ראשנו בו. ראו ספרו של שאול ליברמן יוונים ויוונות בתקופת המשנה והתלמוד, מחקריו של א.א. הלוי ועוד רבים. בכתיבת דף זה על דמותו של אבנימוס, נעזרנו בספרו של יוסף גייגר, אהלי יפת – חכמי יוון בארץ ישראל, יד בן-צבי תשע"ב ירושלים, ובמקורות שהוא מביא, וכמובן במכמני הרשת.
- כפשוטו, גם עפ"י המדרש (וגם במטאפורה למי שמשתמש בביטוי הזה בימינו) הכוונה היא לדו-פרצופיות או דו-ערכיות באותו אדם. כמו שאומר שם המדרש בתחילת הדרשה: "הרי הקול של חכם והידיים של מפשיט מתים". אבל צאצאי יעקב אבינו העדיפו ברוב הדרשות לחלק בין שני האישים ובפרט לדורותיהם, כגון הדרשה: "הקול קול יעקב – אין יעקב שולט אלא בקולו, והידיים ידי עשו – אין עשו שולט אלא בידיים". ראו דברינו קול יעקב וידי עשו בפרשת תולדות וראו גם שירו של ביאליק יעקב ועשו.
- זה הקשר שלנו לפרשת השבוע, ככה הגענו לאבנימוס או אבנומוס או אבטימס או פשוט נימוס הגרדי. לגבי בלעם כבר אמרו חכמים שחכמתו וכח נבואתו נתנו לו "כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר אילו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב"ה" (במדבר רבה יד כ). אבל הדרשן חי בבית שני, בלעם איננו ומנגד יש פילוסופים ומינים שמאתגרים את עולם המחשבה היהודי שאיתם צריך להתמודד. לפיכך מדלג המדרש על פני כמעט אלפיים שנה ומחבר את בלעם המקראי עם 'בלעם' של דורו. חיבור שאולי עושה טוב לדמותו של בלעם 'הקוסם' 'הרשע' וכו'. בהשראת אבנימוס אולי גם בלעם הופך לפילוסוף של בית שני ולא לסתם 'מכשף' של (טרום) בית ראשון. מיהו אותו אמנימוס? החוקרים מזהים אותו עם הפילוסוף היווני Oenomaus of Gadara. ראו ערך זה בויקיפדיה. ראו עליו עוד בפורום אוצר החכמה. "הגרדי" הוא שם עירו Gadara (ראו הערך בויקיפדיה) המזוהה עם העיר אום קייס (Umm Qais) שבצפון מדינת ירדן בימינו, לא רחוק מחמת גדר. אי לכך יש לכנותו אבנימוס הָגָדָרִי.
- כבר הרחבנו לדון במדרש זה שכולו הלל ושבח למקדשי מעט של בתי כנסיות ובתי מדרשות בהם עוסקים בתורה ובשפוך שיח, בדברינו מה טובו אוהליך יעקב בפרשה זו וכן בדברינו כי לא תשכח מפי זרעו בפרשת וילך. שם הבאנו מדרשים נוספים ברוח זו. כאן נדגיש שחשוב לדרשן להציג מוטיב זה מפי פילוסופי אומות העולם: מפי בלעם שהוא שטבע את הפסוק "מה טובו אוהליך יעקב" ומפי פילוסוף בן תקופת הדרשן שבא מהעולם ההלניסטי המנוגד כל כך למסורת ישראל. כל זאת, כלקח ומוסר לקהל שומעיו של הדרשן: אין כוחנו בכח הזרוע, רק בכוחו של "קול יעקב". ראו איך גם חכמי אומות העולם מכירים בכך. ואולי יש כאן גם ניסיון נוסף להשלים עם מלכות רומא השלטת ולהזכיר לה שאנשים אחים תאומים אנחנו - אתם כוחכם בידכם ואנחנו בפינו (וקשר סמוי גם לפרשת חוקת שעברה, למפגש המחודש של יעקב ועשו, ראו במדבר רבה חוקת יט טו). ראו בהקשר זה גם את דמותו של שמעון הצדיק שבזכותה היה אלכסנדר מוקדון מנצח במלחמותיו (יומא סט ע"א). ואם נחזור לבלעם ולתורה, ראו כיצד הוא מרגיע את אומות העולם בשעת מתן תורה כשאלה חשבו שהקב"ה מביא מבול לעולם ובלעם מסביר להם: "לא מבול של מים ולא מבול של אש הוא מביא, אלא הקב"ה רוצה ליתן תורה לעמו" (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה ה).
- קרויה בדיני שבת וטהרות (משנה שבת יז ו, כלים ג ה, פרה ה ג) זו דלעת יבשה שמשמשת לשאיבה ואחסון נוזלים, אבל כאן הכוונה לפיגום עליו עומד הבנאי, אולי מהמילה קרוי או קורות. ראו גמרא שבת לא ע"א שגם שמאי היה בנאי במקצועו.
- ונשכרתי ליום שלם ולא לפי שעות או לפי הספק מסוים. ראו גמרא תענית כג ע"ב שאבא חלקיה אפילו לא ענה לחכמים שבאו לבקר אותו ולשאול שיתפלל על הגשם מפני שהיה שכיר יום. ומשה בסנה שרק הסב פניו ועיקם צווארו להביט בסנה משום שלא רצה ליבטל ממלאכתו. ראו דברינו אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה בפרשת שמות. ואם נחזור למקצוע הבנאי, ראו משנה ברכות ב ד: "האומנין קורין בראש האילן או בראש הנדבך". נדבך הוא אולי הקרויה.
- ואני אענה לך כמה שאוכל בלי להפסיק ממלאכתי. ראו ההערה הבאה.
- השוו שאלה / מפגש זה של אבנימוס עם ר' אבא יוסף הבנאי, עם הפילוסוף שמתגרה ברבן גמליאל ואומר לו: "צייר גדול הוא אלוהיכם, אלא שמצא סממנים טובים שסייעו לו" (בראשית רבה א ט). נראה שכאן, אבנימוס בא בטוב כפי שנראה להלן, ומנסה להבין את שיטתם של חכמי ישראל. כך לפחות מצייר אותו מדרש זה.
- פעמיים "לח". הפסוק הוא מתוך תשובת ה' לאיוב בסוף הספר: "וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה ... אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ ... מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו: עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ אוֹ מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ".
- מדרש זה ממוקם בפרשת בא בהקשר עם פרעה שהכביד את לבו ולא שילח את בני ישראל. כובד האבן ונטל החול עובר במשל אלגורי ממעשה הבריאה להתנהגות בני האדם וחוזר חלילה. חכמי יוון אחזו בדעה שהעולם הוא קדמון ומצוי כמות שהוא בין שני אינסוף. אין התחלה ואין סוף, בעוד שתורת ישראל דוגלת בבריאה יש מאין. נראה שאבנימוס לא בא כאן להתווכח ולהתנצח, אלא בגישה רכה וברוח טובה, ורוצה להבין כיצד חכמי ישראל מבינים, לשיטתם, את בריאת העולם. שאלתו "היאך נבראת הארץ תחילה" לא באה לקנטר על הפסוק: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", אלא מתמקדת בארץ בה כולנו חיים ופועלים: כיצד זו נבראה לשיטתכם היהודים? (השמיים הם משהו שמימי לשיטת כולם). לא לחינם שולחים אותו חכמים לאבא יוסף הבנאי. בשיטת חז"ל מעשי בני אדם היום-יומיים הם חיקוי ואפילו המשך של מעשה הבריאה. ראו דברינו מעשה בשר ודם ומעשה שמים בפרשת בראשית. מתוך מעשי היצירה והבנייה של בני האדם, אפשר להבין את מעשה הבריאה של הקב"ה. רק מי שלבו אבן וכבד מנטל החול לא משכיל להתבונן בהרים ובגבעות שסביבו ובחול הים שלרגליו ולראות מתוכם את מעשה הבריאה.
- בניגוד לבני האדם העמלים קשה במעשה 'הבריאה' והעשייה הארצית שלהם, הבורא עשה כל זאת בלא עמל ובלא יגיעה, אלא במאמר וברוח פיו (ראו בראשית רבה ג ב). מה בכל זאת מוגיע כביכול את הבורא וגורם לו להתעייף? דבריהם היגעים של בני האדם: "כעס האויל" (רמז לשאלות הטורדניות של הפילוסופים). אפשר להתפלסף עוד ועוד ב'מדרש קטן' זה ואין לדעת עד היכן היו דבריו של אבא יוסף הבנאי לאבנימוס, עד היכן הקשיב לאבא יוסף הבנאי ומה חשב על כל זה. בהדרגה נעלמות שתי הדמויות בהן נעזר הדרשן בבניית הדרשה והוא ממשיך בשלו. כך או כך, יש ההתעסקות פנימית של חז"ל במעשה הבריאה, "מעשה בראשית", גם לא בגין מגע עם תרבות חיצונית כתרבות יוון. ראו דברינו דורשים או לא דורשים במעשה בראשית.
- אגב סיומת המדרש הקודם, נגררנו לדרשה הבאה. למרות שלא נזכר בה אבנימוס הגרדי (תלמי המלך נזכר שם), נראה לנו דרשה זו כהמשך לשאלתו "היאך נבראת הארץ תחילה" ולתשובת אבא יוסי הבנאי על עמל ויגיעה.
- אם הקב"ה ברא את העולם בלא יגיעה ועמל, מה פשר הפסוק "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה", שואל ר' ברכיה (המינים שאלו את ר' ברכיה ונשמט העניין?). ותשובתו היא על דרך המוסר – לתת לרשעים ולצדיקים מה שמגיע להם בגין מעשיהם בעולם, שבעיני בשר ודם הושקעה בו מלאכה רבה ונברא כן בעמל וביגיעה. אך ראו הנוסח במדרש תנאים לדברים (הופמן) דברים ה יד פרשת ואתחנן, שמקשר את כל העניין עם השבת שגם עליה תמהו וערערו אומות העולם. וזה לשון המדרש: "לא תעשה כל מלאכה - גדולה היא השבת שאסר בה את המלאכה שהיא חביבה לפניו. שהרי ברא את עולמו במאמר לא ביגיעה ולא בעמל וקרא את בריאת העולם מלאכה, שנאמר: ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו כי בו שבת מכל מלאכתו. חביבה היא המלאכה שהרי כל הבריות שברא הקב"ה בעולמו לא מסר להן מלאכה אלא לבני האדם בלבד". שהרי אבנימוס וכל המערערים על תורת ישראל יכולים כעת לשאול: אם העולם אינו קדמון ונברא, כפי שאתם היהודים טוענים, אבל נברא במאמר ולא במעשה שיש בו עמל ויגיעה, מה פשר השביתה ממלאכה ביום השבת? ותשובת חכמי ישראל היא: שאכן הבריאה הייתה בלא עמל ויגיעה, בוודאי כך מנקודת המבט האלהית, אבל הקב"ה קרא לבריאת העולם "מלאכה", על מנת שהאדם, שפועל בעולם בעמל ויגיעה, ילמד לאמץ לו את יום המנוחה. נחזור לאבנימוס המפורש ונניח לזה שאנחנו המצאנו.
- לר' מאיר היה קשר מיוחד עם אבנימוס, שמגלה כאן בקיאות יפה בתנ"ך. לפנינו ביקור נימוסין (אצל אבנימוס!) וגמילות חסדים שיש לה מקום גם בין תרבויות שונות ויריבות, סביב כיבוד אב ואם וסביב ניחום אבלים. לגבי כיבוד אב ואם בהקשר עם אומות העולם, ראו הסוגיה בקידושין לא ע"א בהקשר עם מתן תורה והסיפור עם דמא בן נתינה עובד הכוכבים האשקלוני. ראו סיפור זה גם בירושלמי פאה פרק א הלכה א. לגבי ניחום אבלים, פשיטא שהיא חלק מהמצווה הרחבה של גמילות חסדים ור' מאיר מקיים את ההלכה: "מספידין וקוברין מיתי גוים מפני דרכי שלום מנחמין אבילי גוים מפני דרכי שלום" (תוספתא גיטין ג יד).
- מהמשך הסיפור נראה שיש כאן יותר מענייני נימוסין ודרך ארץ גם כלפי נכרי. ביהדות קביעת הזהות הלאומית (היהדות) היא עפ"י האם, אך לא תמיד היה הדבר כך ויש סימוכין לכך שלפני תקופת עזרא הייתה זהות האב קובעת. ככתוב בתורה "לבית אבותם" במספר מקומות. ראו גם מסכת ביכורים פרק א משנה ד: " ... הגר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו. ואם היתה אמו מישראל, מביא וקורא" ראו מאמר של מיכאל קורינאלדי בנושא זה באתר דעת ובמשפט העברי. אפשר שהמדרש רוצה לחזק קביעה זו ודווקא מפי פילוסוף נוכרי. זהות האם תמיד ידועה וברורה, בעוד שזהות האב איננה מוחלטת. האם היא גם המחנכת, היא הבית. עוד נעיר שמיקום מדרש זה במגילת רות אולי אינו רק בגלל הפסוק: "אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ". לאזכור רות שעזבה את "אומתה" ובאה לחסות תחת כנפי השכינה והצטרפה לעם היהודי, יש כאן משמעות. הדלת פתוחה בפני מי שרוצה להצטרף לעם היהודי בלב שלם. גם גיורה של רות חשוב כי האם קובעת את זהות הנולד.
- קטע זה הוא המשך הסיפור על ארבעה שנכנסו בפרדס (שם יד ע"ב) ובהם אלישע בן אבויה המכונה "אחר" ש"קיצץ בנטיעות", היינו נעשה כופר. בקטע זה חוזרת הגמרא ומציינת שעוד לפני הכניסה לפרדס היה אלישע נוטה לתרבות היוונית ולא כל מה שאירע שם בפרדס בא כתוצאה מעיסוק חד-פעמי בתורת הנסתר (כמו שמשתמע שאירע לבן זומא ובן עזאי שם).
- מה שמסביר כאמור שתהליך התפקרותו של אלישע בן אבויה לא אירע ביום אחד. אבל קטע זה מעלה מחד גיסא את התמיהה מדוע הוא צורף לכניסה לפרדס (האם כל אחד מהארבעה נכנס בנפרד ולעצמו?), ומאידך גיסא את הסובלנות של שאר החכמים שגם כשראו שהוא מתעסק בתרבות יוון ו"ספרי מינים נושרים מחיקו" (בתוך בית המדרש?), לא הרחיקו אותו מבית המדרש.
- הקשר בין אלישע בן אבויה שמכונה "אחר" ובין רבי מאיר תלמידו הנאמן גם לאחר שזה התפקר, הופך כאן לקשר משולש כאשר דמותו של אבנימוס הפילוסוף היווני, שאולי חלק הרבה במשותף עם אלישע בן אבויה הוא "אחר", נכנסת לתמונה. האם אפשר שגם הקשר במדרש הקודם בין ר' מאיר ואבנימוס הוא 'בזכות' אלישע בן אבויה הוא 'אחר'? כך או כך, כאן אבנימוס שואל את ר' מאיר, כאילו שאלה תמימה וללא כל קשר לרבו שחצה את הקווים (ואולי כעת לומד פילוסופיה יוונית ביחד עם אבנימוס): כל צמר שנכנס ליורה של הצביעה יוצא צבוע יפה? המשל הוא ברור ביותר: כל מי שנכנס לבית המדרש שלכם יוצא תלמיד חכם ואדם הגון? והרי שנינו רואים את אלישע בן אבויה! רבי מאיר עונה לו: מי שהיה נקי מברייתו, אגב אמו, יוצא נקי, ומי שלא – לא. והרי זו תשובתו של אלישע בן אבויה לרבי מאיר, כשזה מנסה להחזירו למוטב, שכל תחילתו הייתה עם פגם (ירושלמי חגיגה ב א, ובבבלי חגיגה טו ע"א כלי זכוכית שאין להם תקנה) – תשובה שר' מאיר נלחם בה בכל עוז! אפשר שיש כאן שני פנים לר' מאיר. כלפי חוץ, כלפי עקיצתו של אבנימוס, עונה ר' מאיר מה שעונה. אבל כלפי פנים, בשיח שלו עם אלישע בן אבויה, הוא אינו מוותר. אין דבר שאין לו תקנה, ריפוי ותשובה. אין ביהדות 'גורל' ("מוירה") שעומדת מעל לכל, כמו בתרבות יוון. את השיח הזה ואת הקשר המשולש אחר – ר' מאיר – אבנימוס, ניתן לפתח ולדרוש בו בפנים נוספות רבות. נשאיר זאת לשואבי המים לפתח ולדרוש כרצון איש ואיש ונשלח אותם לעיין בדף מיוחד שהשלמנו על אלישע בן אבויה הוא אחר.
- הפסוק הוא בישעיהו מה ז: "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה". חז"ל שינו מ"רע" ל"הכל" כמוסבר בגמרא ברכות יא ע"ב, בדיון על ברכת המאורות שלפני קריאת שמע של שחרית: "עושה שלום ובורא רע, מי קא אמרינן כדכתיב? אלא, כתיב רע וקרינן הכל, לישנא מעליא". אבנימוס שהכיר את המקרא כפי שראינו לעיל, יכול לטעון כנגד רבן גמליאל שהוא מתעלם מהפסוק המקורי בישעיהו: "עושה שלום ובורא רע" ומשנה אותו. רבן גמליאל גם צריך היה להיזהר בתשובתו משום שסביר שידע שאבנימוס יודע תנ"ך. אז מה הוא עושה כאן? מקווה שאבנימוס לא יתפוס אותו בלשונו? נראה שרבן גמליאל לא מזלזל באבנימוס אלא 'תופס את השור בקרניו'. יש בדבריו של רבן גמליאל מסר הבנוי לתוך עצמו. שאלת על כבודו של עולם, ידידי אבנימוס? הנה התשובה בעצם שינוי לשון הפסוק בישעיהו - מפני דרכי שלום ולשון נקיה. השלום הוא כבודו של עולם, השלום הוא "הכל" ומפני דרכי שלום ולשון נקיה (וכבודו של עולם), אנו החכמים, שינינו את לשון הפסוק בישעיהו. ועדיין, יש בתשובה מתוחכמת זו סכנה, שהרי גם הפילוסופים והמינים יכולים לשנות את המקרא כרצונם.
- אלה המקורות שמצאנו בנושא אבנימוס הגרדי או הגדרי ונראה שאין טוב מלסיים במקור זה, בשלום. אין לדעת אם שאלתו של אבנימוס את רבן גמליאל הייתה נצחנית ובמטרה להיכנס לוויכוח, אבל נראה שתשובתו של רבן גמליאל היא רחבה ומקיפה וכאילו באה לומר בוא נתרכז בערך שמעל כל הוויכוחים והתרבויות השונות – מעל כל חילוקי הדעות שבינינו - ערך שיכול לאפשר לכולנו לחיות בסובלנות ובכבוד זה לצד זה – ערך השלום שהוא כבודו של עולם הוא שעומד כנגד כל שאר יצירת העולם. ואולי גם כאן מסתתר וויכוח "קטן" נוסף. מי שמאמין בקדמות העולם, רואה בתופעות ההפכפכניות והניגודים שבו 'מצב טבעי': שפע מול עוני, בורות מול חכמה, מלחמה מול שלום, הכל במחזוריות אינסופית. ראו הערות לעיל על אבא יוסף הבנאי והוויכוח על קדמות העולם או עולם נברא. אך מי שמאמין בעולם נברא ושואל מה מקור הבריאה, יכול וצריך לשאוף לתקן את העולם וללכת בדרכיו של הבורא. לצאת מכובד האבן, נטל החול וכעס האויל, אל השלום שהוא "כבודו של עולם".
- שהיא כידוע תכונתו של אהרון, ראו בהמשך הדרשה שם גם במקבילה באבות דרבי נתן נוסח א פרק יב והדברים ידועים.
- פסקה זו היא כבר עניין חדש שאיננו חלק מהדיאלוג של רבן גמליאל עם אבנימוס והמשך הדרשה בשבח השלום. אבל לא יכולנו שלא להביא גם קטע זה. אדם שיושב סגור בביתו, אולי גם בבית המדרש, אינו יכול לעסוק בכבודו של עולם, אינו יכול ליצור ולהביא את האור. וכבר הארכנו לדון בהבדל בין מצוות שהאדם אינו צריך לרוץ אחריהם ולחפש 'אחריהן ('בעזוך מצוועס') ובין אותן מצוות שיש לקום ולחפש אותם בכל מקום ולרדוף אחריהם, בראשם מצוות הכלולות בקטגוריה של גמילות חסדים וצדקה. ראו דברינו כי יקרא קן ציפור לפניך בפרשת כי תצא. אולי לא דייק הדרשן כשאמר: "על כל המצוות שבתורה וכו' ", שהרי מצוות רבות הן בקום ועשה ודורשות עשייה חיובית, אבל כוונתו ברורה, כולל הפירוש של המילה "כי" כקום ועשה ולא אם וכאשר (ראו במדבר רבה יט כז שם הלשון אולי מדויקת יותר).