סגירה

מיוחדים

לנושא הבא לנושא הקודם < חזרה לרשימת הנושאים

חן המקום על יושביו

דפים מיוחדים

עדכון אחרון: 02/03/2021

מסכת סוטה דף מז עמוד א – שלוש חינות

אמר רבי יוחנן, שלשה חינות הן: חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה, חן מקח על מקחו.¹

אוצר מדרשים (אייזנשטיין) חופת אליהו – חן התורה על לומדיה

ג' חנות הן: חן אשה על בעלה, חן מקח על מקחו, חן תורה על עושיה, ויש אומרים אף חן מקום על יושביו (סוטה מ"ז).²

בראשית רבה לד טו פרשת נח – יישוב העולם אחרי המבול

"ואתם פרו ורבו" (בראשית )³, אמר ריש לקיש ברית נחלקה לאוִירוֹת.⁴

ר' שמעון בן לקיש היה יושב ויגע בתורה באלסיס זו של טבריה.⁵ יצאו שתי נשים משם. אמרה אחת לחברתה: ברוך שהוציאנו מן האוויר הרע הזה. צווח ואמר להן: מהיכן אתן? אמרו לו: ממזגא; אמר: אני מכיר את מזגא ואין בה אלא שתי דירות. אמר: ברוך שנתן חן מקום על יושביו. תלמיד אחד משל ר' יוסי היה יושב לפניו, היה (ר' יוסי) מסביר לו ולא סבר. אמר לו: למה אין אתה סובר? אמר לו: מפני שאני גולה ממקומי. אמר לו: מהיכן אתה? אמר לו: מגובת שמאי.⁶ אמר לו: ומה הן האוירות של שם? אמר לו: כשתינוק נולד, אנו גובלים לו אדמדמנים⁷ וטשים את מוחו, שלא יאכלוהו היתושים. אמר: ברוך שנתן חן מקום בעיני יושביו.⁸

אלשיך בראשית כו ו פרשת תולדות – יצחק אבינו בוחר את חן המקום

וישב יצחק בגרר – ולא כאשר בתחילה שהלך בעצם אל אבימלך כנשען עליו ומאליו נמשך היות גררה כי שם בית אבימלך. אחרי הודיע אותו את כל זאת, מאז וישב יצחק בגרר על בחירת חן המקום, אך לא על היות שם אבימלך כי נקעה נפשו מהישען עליו.⁹

כלי יקר בראשית לב ו פרשת וישלח – יעקב מסביר לעשו למה התעכב לשוב לארץ

ואם תאמר לכך עכבתי¹⁰ זמן רב זה לפי שחן מקום על יושביו והייתי שמה תושב, על כן היתה הפרידה קשה עלי¹¹ – על זה אמר: "גרתי", גר הייתי שמה ולא תושב והייתי מתגורר בשדות ויערות. ואם כן חן מקום על יושביו אין כאן. וחן בעליו גם כן אין כאן, כי לבן שמו וּנּבְלָהָ עמו. ואף על פי כן עכבתי שמה זמן רב כזה.¹²

פנים יפות במדבר פרשת במדבר פרק ב פסוק ג – בחניית הדגלים במדבר

"דגל מחנה יהודה לצבאותם". וכן בכולם. וגבי אפרים כתיב: "ימה לצבאותם", ועיין בר"מ אלשיך.¹³ ונראה ענינו דאף שהיה ע"פ צוואות הש"י לאחר שנתיישבו מצאו מקומו של כל אחד חן בעיניו, כמ"ש חז"ל [סוטה מז א] חן מקום על יושביו. אבל בבני רחל חשקו נפשם לצד מערב שהוא מקום השכינה [בבא בתראב כה א] כמו שמצינו בבנימין שהיה חופף עליו כל היום.¹⁴

ספר נצח ישראל פרק יט – במרגלים

ואמר "לקול המולה" של מרגלים.¹⁵ כבר התבאר ענין זה כי בשביל המרגלים גלו, כאשר המרגלים שהיו דור ראשון שיצאו ממצרים, ומאסו בארץ חמדה (תהלים גו כד), ולא רצו לכנוס לארץ. שבזה נראה כי אין לישראל חבור לארץ, כאשר ראוי שיהיה חן מקום על יושביו (סוטה מז א). ואם כך היה אצל ישראל, לא היו מואסים בה. אבל מה שלא היו רוצים לבוא לארץ, וירגנו באהליהם (תהלים קו, כה), ונשאו קולם ויבכו בכיה של חנם, נראה בזה שיש לישראל פירוד מן הארץ, ולכך גלו ממנה. וזה נראה בדור ראשון שיצאו ממצרים, והם התחלת ישראל, ובהם נראה פירוד זה.¹⁶

ירושלמי יומא פרק ד הלכה א – בחלוקת הארץ¹⁷

א"ר אבין אילמלא שנתן הקב"ה חן כל מקום בעיני יושביו לא היתה ארץ ישראל מתחלקת לעולם. ותני כן: ג' חינין הן: חן אשה בעיני בעלה, חן מקום בעיני יושביו, חן מקח בעיני לוקחיו.¹⁸ ר' אבא בריה דר' פפי רבי יהושע דסיכנין בשם לוי: אף לעתיד לבוא הקב"ה עושה כן, הדא הוא דכתיב: "ונתתי לכם לב חדש וגו' ונתתי לכם לב בשר וגומר" [יחזקאל לו כו] – שהוא בושר בחלקו של חבירו.¹⁹

מסכת סוטה דף מז עמוד א – אצל אלישע: מושב העיר טוב

"וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת" (מלכים ב ב יט) – וכי מאחר דְמָיִם רעים וארץ משכלת, אלא מה טובתה? אמר רבי חנין: חן מקום על יושביו.²⁰

ילקוט שמעוני ירמיהו רמז ש – הפיתוי לירמיהו לצאת מירושלים

א"ל הקב"ה לירמיה: קום לך לענתות וקח השדה מאת חנמאל דודך.²¹ אותה שעה חשב ירמיהו בלבו שמא נותן חן המקום על בעליו ונושאים ונותנים בתוכו. אמר לו הקב"ה: קום לך קנה השדה. כיון שיצא ירמיה מירושלים ירד מלאך מן השמים ונתן רגליו על חומת ירושלים ופרצו.²²

פלא יועץ הערך גלות – חן זמני ומקומי בגלות

והן אמת שאמרו רז"ל חן מקום על יושביו והכל מפלאות תמים דעים אשר פיזר נתן לישראל איש איש במקומו אשר המה חונים.²³ אבל מכל מקום האיש אשר נפקחו עיניו ונתן לב לברר מקום הראוי להתיישב ויש יכולת בידו לעקור דירתו, יברח לו ויבחר מקום היותר טוב לו ולזרעו. וראוי לנו אפילו במקום שיש חירות מקושי השעבוד להכיר בעצמנו שאנו שבויים דווים וסחופים ונחלתינו נהפכה לזרים ועבדים מושלים בנו ושלא ללכת בגדולות ובנפלאות בנויי המלבושים ובנינים מפוארים ושלא להרבות בשמחות וגיל ושלא להרים קול שירות בתופים ובמחולות. ואף מי שהרחיב ה' את גבולו לא יתראה בפני גויי הארצות כי קשה כשאול קנאה שמקנאים אומות העולם על ישראל … ולכן יהיו האנשים והנשים צנועים ולא יתראו עשרם ותכשיטם בפני הנכרים וכשבונים בתים יעשו מבחוץ באופן שיהא נראה כסוכה בכרם וכו'.²⁴

רש"י ישעיהו פרק יג פסוק כ – מקום בלי שום חן²⁵

"ולא יהל שם ערבי" – כמו לא יאהל לא יפרוש שם אהל. אפילו ערבי שדרכם לישב באהלים ולהסיע מקניהם ממקום למקום לא תמצא חן בעיניהם לקבוע שם אהליהם, כי אף למרעה צאן לא תהיה ראויה.²⁶

אבן עזרא תהלים פרק פד פסוק יב – חן בכל מקום שעוברים בו

… בעבור כי השמש תכה יומם אמר כנגדה: "ומגן". וטעם "חן וכבוד יתן ה' להולכים בדרך תמים" – הם החוגגים. והשם יתן להם חן וכבוד בכל מקום שיעברו בו כי השם לא ימנע מהמקבלים אותו.²⁷

מדרש תנחומא (בובר) פרשת נשא סימן יח – "ויחונך" בברכת כהנים

דבר אחר; "ויחונך" – יתן חנו עליך בכל מקום שאתה הולך, שנאמר: "ותשא חן וחסד לפניו" (אסתר ב יז).²⁸

מחלקי המים

מים אחרונים: הביטוי "חן המקום על יושביו" מזכיר אמירה בחכמת העולם הכללית: "השתדל להשיג את הדברים שאתה אוהב, והסתגל לאהוב את הדברים שהשגת". זו ללא ספק חכמת חיים גדולה.

הערות שוליים

ראה רש"י על הדף: "חן מקום על יושביו - ואפילו הוא רע נראה להם טוב. חן האשה - תמיד על בעלה ואפילו היא מכוערת נושאת חן בעיניו". רש"י מבאר את חן המקח על מקחו (היינו לוקחו) ואנו נסייע מהפסוק במשלי כ יד: "רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה וְאֹזֵל לוֹ אָז יִתְהַלָּל" – כשאדם עומד על המקח הוא מנסה למצוא פגמים במוצר שהוא מבקש לקנות על מנת להוזיל את מחירו, אבל מרגע שקנה, זו "המציאה" הכי חכמה בשוק שרק הוא עשה. ראה פירוש רבינו יונה על פסוק זה. חזרה לכל שלוש החינות, ראה פירוש שטיינזלץ: "חן מקום על יושביו - שלמרות החסרונות אנשים אוהבים את מקומם. חן אשה על בעלה - למרות שיכולים להיות בה חסרונות. חן מקח על מקחו - חן של הדבר על זה שקנה אותו, שהוא טוב בעיניו". ואנו נתמקד בחן המקום על יושביו.

מאמר ר' יוחנן על שלוש החנות מצוטט במקורות רבים ונראה שעבר כמה גלגולים (נוסחים שונים בגמרא?). ראה למשל בדרשות ר"י אבן שועיב פרשת נשא שמשנה את לשון: "חן מקח על מקחו" ללשון: "חן אומנות על בעליו", היינו שאדם בסופו של דבר אוהב את המקצוע שבחר. ויש לשים לב שאוצר המדרשים הנ"ל מוסיף את "חן התורה על עושיה" (ובנוסחים אחרים: "על לומדיה") ואילו חן המקום על יושביו נדחק לתוספת "יש אומרים" (ובסה"כ ארבע חינות ולא שלוש כבגמרא). האם זו השפעת הגלות בה לא תמיד היה חן המקום - אליו נאלצו קהילות ישראל לנדוד – על יושביהן או שמא פליטיהם, כפי שנראה עוד להלן?

הדרשה איננה על הציווי פרו ורבו שנאמר לאדם וחוה, בראשית א כח: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וכו' ", גם לא הציווי הראשון שנאמר לנח ובניו לאחר המבול, בראשית ט א: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ", אלא על השני (השלישי), בראשית ט ז: "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ" – ציווי שנזכר לאחר האזהרה על שפיכות דמים: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ".

"אוירות" היא אקלים בלשוננו. נתקנה ברית חיים וקיום לכל סוגי האקלים ולפיכך נקראו יוצאי התיבה להתפזר על פני תבל ולמלאה חיים. ראה פירוש נזר הקודש (ר' אברהם יחיאל מיכל מגלוגא, פולין מאה 17-18) בראשית לד טו: "כי מצות פריה ורביה הוא ... מפני תיקון ישוב העולם ... ומטעם זה ג"כ ברית נחלק לאוירות להתישב כל הארץ, להיות כל חן מקום בעיני יושביו, ולפיכך נסמכו יחד". וחידושי אגדות למהרש"א על הגמרא סוטה הנ"ל מדגיש את הציווי כבר לאדם הראשון: "חן מקום על יושביו - נראה לפרש דודאי כבר נגזר על כל מקום ישוב ע"י אדם הראשון ... אלא שלא נגזר מי הוא יהיה היושב בה (מי ישב היכן) וע"כ אמר שהקב"ה נותן חן לאותו מקום להיושב שם". והרוצה להרחיב עוד בנושא זה יעניין בפירוש הרב הירש בראשית ט ז.

אלסיס זו לא ברור משמעותה. יש אומרים מערות (ג'סטרו), יש אומרים חורשה (א. א. הלוי) וליברמן מציע שהוא מקום תעשיית זכוכית. כך או כך, הנשים שפגש ריש לקיש שחי בטבריה, מעדיפות את הכפר הקטן שלהן על פני העיר טבריה.

יש מזהים מקום זה עם מקום הקיבוץ גבת בעמק יזרעאל שהיה אז מוכה ביצות ויתושים.

מרקחת שעשויה מענבים או סממנים.

למקום הזה מתגעגע התלמיד שגלה ממקומו וקשה לו ללמוד אצל ר' יוסי בציפורי שאווירה צלול. והמדרש מסיים שני סיפורים אלה במילים: "אף לעתיד לבוא כן, שנאמר: והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר (יחזקאל לג כו) – לב בּוֹסֵר בחלקו של חברו". לב בּוֹסֵר (בצירי"ה מלשון בּוֹסֶר בסגו"ל ויש לקראו במלר"ע) הוא לב שמואס במה ששייך לזולת. אם כל אדם יחשוב שמקומו, מקצועו, בן/בת זוגו וכו' הם הכי טובים שבעולם (הכי מתאימים לו וחינם עליו), תפחת הקנאה והחמדנות בעולם. זו בעיני הדרשן המשמעות המרכזית של "חן המקום על יושביו".

פירוש אלשיך מבקש לעשות הבחנה ברורה בין הליכתו הראשונה של יצחק אל אבימלך ככתוב בראש פרק כו בבראשית: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה", ובין החלטתו לשבת בגרר לאחר שהקב"ה מצווה עליו לא לעזוב את הארץ, ככתוב בפסוק ו שם: "וישב יצחק בגרר". השנייה, היא ישיבה מרצון ומתוך בחירה. בחירה במקום שיש בו חן. האם נוכל ללמוד מכאן שבדומה למקח ולנישואין, יש חן ראשוני שבגינו אדם בוחר לגור במקום מסוים. לאחר מכן, הוא נגרר אחר חן המקום (והמקח ובן/בת הזוג והתורה שבחר להגות בה) וחינם של כל אלה עליו. אבל יש גם בחירת חן, לא רק חן שהאדם נתון בו – חן שנסוך עליו - ולא יכול או רוצה להיפרד ממנו. חן שהאדם בוחר בו.

התעכבתי.

שמא כך אתה עשו חושב עלי, אומר יעקב. והתשובה היא שלא, כפי שהוא ממשיך ומסביר.

יעקב מסביר לעשו (מתנצל?) מדוע התעכב כל אותן שנים בבית לבן ולא חזר לארץ קודם. לא משום שנשבה בחן המקום ובארץ בני נחור, שהרי גר היה שם ולא קבלו אותו כתושב שווה זכויות. בשדות וביערות נאלץ להתגורר. התוספת "חן בעליו" לא מובנת ונראה שנלקחה בהשאלה מ"חן האשה על בעלה" והכוונה ללבן. מכאן שלא תמיד מתקיים "חן המקום על יושביו" ולעתים אדם צריך לדעת לקום ולעקור ממקום בו אינו מוצא חן למקום שם אולי ימצא. ולעצם מפגש יעקב ועשו, נראה שזה מהפירושים המפתיעים (כדרכו המיוחדת של כלי יקר) שיעקב מרגיש צורך להתנצל לפני עשו מדוע אחר לשוב לארץ.

שמאריך מאד בסידור הדגלים והמחנות מסביב למשכן בחנייה ובנסיעה ואיך נמנעה הקנאה ביניהם ועוד. אבל לפנים יפות הוא רבי פינחס ב"ר צבי הירש הלוי הורוויץ ('איש הורוויץ'), פולין מאה 18, פירוש שונה משלו.

הנה "חן המקום על יושביו" לא רק ביישוב של קבע, לא רק בהתנחלות בארץ כפי שנראה להלן, אלא כבר בשנות הנדודים במדבר. "איש על דגלו" ועל מחנהו בלי תחרות וקנאה גם כאשר המקום הוא זמני ואין לדעת לכמה זמן – חן המקום על חוניו. ראה דברינו איש על דגלו בפרשת במדבר. וגם בני רחל, יוסף ובניו: אפרים ומנשה, ובנימין שחשקו בצד מערב לא יצרו בכך קנאה (האם גם זה ספח מחרטת האחים על מכירת יוסף והצער שנגרם לבנימין?). ואגב יש להעיר שמשעה שגלו ישראל מערבה על פני הגלובוס: אירופה, ספרד וצפון אפריקה, 'התקדש' 'המזרח'. במסע במדבר ובמשכן ומקדשי הקבע בארץ, צד מערב היה הצד הנחשב יותר (עד הכותל המערבי ששרד). אולי גם בקהילות בבל ומזרחה ממנה שהיו מתפללים כלפי מערב "שהוא מקום שכינה".

מקור הביטוי הוא בפסוק מירמיהו יא טז: "זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא ה' שְׁמֵךְ לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדֹלָה הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ וְרָעוּ דָּלִיּוֹתָיו" – פסוק שחז"ל דורשים אותו בגמרא מנחות נג ע"ב סביב מוטיב המשלת ישראל לזית (ראה דברינו נמשלו ישראל לזית בפרשת תצוה), אך בהמשך שם מקשרים אותו להמולה הגדולה שעשו המרגלים: "לקול המולה גדולה הצית אש עליה ורעו דליותיו - אמר רבי חיננא בר פפא: לקול מיליהן של מרגלים ניתרועעו דליותיהן של ישראל". מהר"ל (פוזנא פראג מאה 16). מפרש גמרא זו בחידושי האגדות שלו למסכת מנחות, וחוזר על הדברים כאן, בספרו נצח ישראל המוקדש לתשעה באב, לגלות ולציפייה לגאולה.

חטא המרגלים היה שלא השכילו להבין את החיבור לארץ ולצפות את "חן המקום על יושביה". בכך הראו (חשפו) את הפירוד שיש לעם ישראל מהארץ המובטחת. בחיבור עם פנים יפות לעיל (שחי לאחר המהר"ל) – חיבור "שלנו" שנובע מסדר הצגת המקורות עפ"י קורות עם ישראל - מתקבל שבעוד שבמדבר ידעו השבטים להכיר בערך "חן המקום על יושביו", בבואם להיכנס לארץ ולהמיר את חן המקום הזמני במדבר בחן מקום הנחלה בארץ, לא ידעו לעשות כן ונכשלו. האם התחילו להתרגל לחיי המדבר וחינו? האם מהר"ל רואה בחוסר זה גם את המשך הישיבה בגלות המתארכת? כבר רמזנו ל"חן המקום על יושביו" בגלויות בסוף הערה 2 ועוד נחזור לכך להלן.

בחרנו לערוך את המקורות בדף זה לפי הסדר הכרונולוגי, היינו סדר הקורות במקרא, ולא עפ"י הסדר הכרונולוגי של המקורות עצמם. לפיכך אולי קצת מוזר לחזור כאן לירושלמי שהוא מקור קדום ביותר, אולי ראשון לכל המקורות שבדף. בסדר הקורות במקרא, השמטנו את קין שקללתו הייתה שבכל מקום אליו יגלה לא ימצא חן (צדקת הצדיק פב א).

זה הנוסח הנכון: לוקחו או לוקחיו ברבים ולא "מקחו" כנוסח בגמרא בבלי סוטה בה פתחנו.

הוא הבוסר שכבר ראינו במדרש בראשית רבה לעיל (שמן הסתם שאב מהירושלמי). נכונות כל שבט להתיישב ולהתנחל במקום שיצא לו בגורל בעת חלוקת הארץ לשבטים בימי יהושע היא אולי "חן המקום על יושביו" הבסיסי אחרי כל החינות הזמניות שראינו לעיל. זו זכותו הגדולה של ספר יהושע עליו אומרים חכמים בגמרא נדרים כב ע"ב: "אלמלא חטאו ישראל - לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, שערכה של ארץ ישראל הוא". אחא שאידיאל זה לא זכה להתקיים בשלמות וכבר בספר יהושע ושופטים אנחנו קוראים על שבט יוסף (שבטו של יהושע) שמתלונן על חלקו (יהושי יז יד), משפחת כלב משבט יהודה (יהושע טו טז), בני דן שיצאו לחפש נחלה חדשה (שופטים פרק יח) ואולי עוד. ובאשר לחלוקת הארץ הבסיסית ראה פירוש עלי תמר על הירושלמי הנ"ל: "ואף שנתחלקה עפ"י אורים ותומים וגורל, לא היתה להם קורת רוח בנחלתם אם לא בהשגחת ה' שנתן חן כל מקום על יושביו. ובחן המקום לא היה די בלי אורים ותומים וגורל, שכן יושבי מקומות האחרים היו מונים אותם שבחרו בחלק רע וקראוהו טוב. ורק בשלושה דברים יחד נתבססה החלוקה". וכך הוא מסביר שם גם את חן האישה על בעלה שעדיין צריך "שמרקדין לפני הכלה ואומרים כלה נאה וחסודה. אף שחן האשה על בעלה והקב"ה מזווג זיווגים, צריכים גם הסכמת בני אדם". תמיד לחזק ולשבח אנשים על בחירתם ולא להסתמך "חן המקום על יושביו" ושתי החינות האחרות.

חזרנו לגמרא בסוטה שבסמוך לדרשת רבי יוחנן על שלושה חינות בה פתחנו, מביאה קטע זה הדן בנס הראשון שעשה אלישע לאחר הסתלקות אליהו, כאשר הוא יושב בעיר יריחו. ואלישע מרפא את המים – מה שמזכיר את מי מרה שמשה ריפא. ראו שמות רבה נ ג. אבל, שואלת הגמרא, כיצד יכולים היו אנשי יריחו לכנות את מושב העיר "טוב" כאשר המים רעים והארץ משכלת את יושביה (בגלל המים הרעים)? התשובה היא: "חן המקום על יושביו. ראה רש"י במלכים ב שם: "והמים רעים - ומחמת המים הארץ משכלת את יושביה לקברם אם כן מהו ומושב העיר טוב? מכאן אמרו חן מקום על יושביו". וזה החן על העיר שיהושע קלל את מי שיבנה אותה! ראה פירושי רד"ק ואברבנאל על המקום שמתעכבים על ייחודיות זו של יריחו ומזכירים לא רק את קללת יהושע אלא גם, עפ"י המסופר בגמרא סנהדרין קיג ע"א, שאליהו הוסיף גם הוא לקלל את העיר. עפ"י רד"ק: "עד עתה לא ראינו כי יריחו היו בה מים רעים ולא שהיתה העיר משכלת ... אלא נראה שמקרוב היה זה הרע למים מרעת יושבי בה ומפני רוע המים היתה גם כן הארץ משכלת שהיו האנשים שותים המים והיו מתים ברוב". ופירוש אברבנאל: "וכפי הפשט רצו לומר שהיה מושב הארץ יפה ומשובח, ושדות וכרמים וזתים וכל עץ טוב היו שם, וגם היה אויר העיר ההיא טוב, והוא ממה שיורה שלא היתה ארץ משכלת מהפסד אוירה, אבל היו המים רעים והארץ מפני זה היתה משכלת, וידמה כי מעת שקללה יהושע נתקלקלה האדמה ההיא". והנה בא אלישע ומרפא את המים ומשם את הארץ המשכלת ומשם את יושבי העיר ומסיר את קללתם יהושע ואליהו רבו. כל זאת, משום שראה שחן המקום על יושביו.

המדרש לא מצטט כאן פסוק ולא בכדי. לא רק שאין פסוק כזה, אלא שהפסוק במקרא הוא בדיוק הפוך. ראה ירמיהו לב ו-ח שהקב"ה מבשר לירמיהו שחנמאל דודו יבוא אליו לירושלים: "וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ הָיָה דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר קְנֵה לְךָ אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת: וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי כִּדְבַר ה' אֶל חֲצַר הַמַּטָּרָה וכו' ". הדרשן לא מהסס להפוך מאה ושמונים מעלות מי הלך למי ובלבד שיגיע אל מחוז חפץ דרשתו.

כבר הרחבנו לדון במדרש זה בדברינו גאולת השדה בענתות בפרשת בהר. הבסיס הוא מדרש פסיקתא רבתי פיסקא כו בעת שסרחה וכן פסיקתא דרב כהנא פיסקא יג דברי ירמיהו שמצוטט בפירוש אלשיך תהלים פרק עט: "פתיתני ה' ואפת (ירמיה כ ז), בשעה שהגיעה קיצה של ירושלם ליהרס אמר לו הקב"ה לירמיה קום לך לענתות וקח השדה מאת חנמאל דודך (עי' ירמיה לב). אותה שעה חשב ירמיהו בלבו שמא נותן חן המקום על בעליו ונושאים ונותנים בתוכו. אמר לו הקב"ה קום לך קנה השדה". והעדפנו להביא למעלה את נוסח ילקוט שמעוני משום שהוא מזכיר בפירוש את הביטוי "חן המקום על בעליו" שנשמע כאן כתחליף ל"יושביו". בשיא המצור וערב החורבן, בעת שירמיהו רואה כיצד נבואותיו הולכות ומתגשמות, בעת שהוא נרדף ע"י המלך (צדקיהו) ושריו ומוטל לבור וכמעט ומת, הקב"ה מצליח לפתות אותו בשביב תקווה דק וקלוש: קיום מצוות גאולת שדה משפחתי. ירמיהו שומע את שם עיר מולדתו "ענתות", מתבשר שיש אפשרות לגאול שם שדה, וחן המקום תופס אותו וגורם לו לצאת מירושלים לענתות. ואך יצא, והעיר נתנה ביד הכשדים. חן המקום על יושביו וילידיו גם בשעות הכי קשות.

מה שמזכיר את דברי הגמרא בפסחים פז ע"ב: "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות". ואולי גם כדרשה בבראשית רבה לג ו: "היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח ... אילו מצאה מנוח לא היו חוזרים".

פלא יועץ הוא ספר מוסר הערוך לפי נושאים בסדר א"ב, שכתב רבי אליעזר ב"ר יצחק פאפו – בוסניה מאות 18-19. כאן חזרנו לנושא הגלות עליו כבר רמזנו לעיל. ניתן למצוא מקומות בעולם בהם יש "חן המקום על יושביו" זמני, אבל היהודי בגלות צריך כל הזמן לפקוח עיניים ולעמוד על המשמר ולברר מקום ראוי יותר להתיישב בו. ואם יש כזה "ויש יכולת בידו לעקור דירתו, יברח לו ויבחר מקום היותר טוב לו ולזרעו". אך גם במקומות אלה (אולי הוא מרמז כאן למדינות מערב אירופה בהן כבר נתנו זכויות אזרחיות ליהודים או אפילו לאמריקה), טוב יעשה היהודי אם לא יתבלט וינהג בצניעות יתירה במגוריו ובהופעתו החיצונית. אין כאן שום אזכור של חן ארץ ישראל והאפשרות לחזור אליה וגם ידוע שרבים וטובים נדבקו למקום בו ישבו וראו בו יותר מחן זמני. ראה דברינו לא מאסתים ולא געלתים לכלותם בפרשת בחוקותי. ראה שם בפרט את דברי משך חכמה ויקרא פרק כו מד.

במקורות שערכנו בסדר 'ההיסטורי' גלשנו בהכרח למשמעות הרחבה והציבורית (אולי אפילו הפוליטית) של "חן המקום על יושביו". נחזור ונסכם במשמעות האישית והאנושית הכללית של ביטוי זה.

בנבואת ישעיהו על נפילת בבל: "מַשָּׂא בָּבֶל אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ", מובאים תיאורים קשים של הרס וחורבן, ובהם הפסוק: "לֹא תֵשֵׁב לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכֹּן עַד דּוֹר וָדוֹר וְלֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי וְרֹעִים לֹא יַרְבִּצוּ שָׁם". מסביר רש"י שאפילו הערבים הנודדים ממקום למקום, שאינם בררנים ומוצאים חן בכל מקום שייקרה במסעותיהם – בהרס שיתלווה לנפילת בבל לא ימצאו שום מקום של חן – שום מקום לא ימצא חן בעיניהם. והרי לנו שיש כנראה גם גבול לכלל "חן המקום על יושביו".

הפסוק אותו מבאר אבן עזרא הוא: "כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלֹהִים חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן ה' לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים", שהוא מתוך תהלים פרק פד – שיר מזמור לעולים לרגל ולמשתוקקים לחצרות בית ה' ככתוב שם בראש הפרק: "מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ ה' צְבָאוֹת: נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי: .... אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה וכו' ". החוגגים העולים לרגל ימצאו חן וכבוד בכל מקום בו יעברו בדרכם. בדומה לתיאור הבאת הביכורים (מסכת ביכורים פרק ג).

לא חן המקום על יושביו, אלא חן האדם בכל מקום שאליו הוא הולך. לא חן מקום מסוים שרק שם האדם מוצא מרגוע וחן ומבקש תמיד לחזור אליו (ראה שני הסיפורים בבראשית רבה לעיל), אלא חן כל מקום שהאדם בוחר ללכת לשם. כיצחק אבינו לעיל בישוב של קבע, וכאבן עזרא של עולי הרגל וכפנים יפות של נדודי בני ישראל במדבר. זאת ברכת "ויחונך" בברכת כהנים עפ"י מדרש תנחומא. והציטוט ממגילת אסתר בו אסתר נושאת חן בעיני אחשורוש הולך עוד צעד ומנתק לגמרי את המקום ממציאת החן. לא חן של מקום מסוים, גם לא חן בכל מקום, אלא חן "לפניו" – חן מאדם לאדם. אך אילו שאל אותנו הדרשן היינו ממליצים את פסוק טו שם: "וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ".