- החלק הראשון של הפסוק מדגיש את חניית העם לשבטיו ולבית אבותיו "איש על דגלו" ואילו החצי השני מדגיש את הכוח המרכזי המלכד והמחבר – המשכן הוא אהל מועד. ("איש" במשמעות הפרטית-אינדיבידואלית או "איש" כשם כולל לאנשי השבט). כך הוא בחנייתם כאן וכך הוא גם בנסיעתם כמתואר בפרק י להלן, שוב כל שבט לדגלו והמשכן במרכז: "וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה ... וְהוּרַד הַמִּשְׁכָּן וְנָסְעוּ בְנֵי גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי נֹשְׂאֵי הַמִּשְׁכָּן: וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן לְצִבְאֹתָם ... וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ ... וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם ... וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי דָן מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת". אמנם יש אזכור קל לנסיעת המחנות גם בפרקנו, אך עיקר מסעות דגלי השבטים מתואר שם וכבר זכינו לדרוש מעט במסעות אלה בדברינו על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו בפרשת בהעלותך.
- מהו תחום שבת? זו פתיחה קלאסית של מדרש ילמדנו שפותח בהלכה והולך ומתגלגל לאגדה ופרשת השבוע.
- ראו מסכת עירובין פרק ד משנה ז: "מי שבא בדרך וחשכה לו והיה מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי תחתיו לא אמר כלום. שביתתי בעיקרו - מהלך ממקום רגליו עד עיקרו אלפים אמה ומעיקרו ועד ביתו אלפים אמה. נמצא מהלך משחשיכה ארבעת אלפים אמה". מדובר במי שמתקרב לעירו אבל ממש בסמוך ירדה החשיכה ונכנסה השבת. בעזרת קביעת מקום שביתתו תחת אילן או גדר שנמצאים בינו ובין העיר הוא יכול ללכת עד ארבעת אלפים אמה ולהגיע לביתו בשבת. ומשנה ח בהמשך שם: "אם אינו מכיר או שאינו בקי בהלכה ואמר שביתתי במקומי, זכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח עגולות, דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס. וחכמים אומרים מרובעות כטבלא מרובעת כדי שיהא נשכר לזויות". מעגל ברדיוס ארבע אמות כשיטת ר' חנינא או מרובע חוסם מעגל זה כשיטת חכמים (שמרוויחים את הפינות של המרובע החוסם ושיטתם לא מובאת פה במדרש). ראו הסיפור בקהלת רבה פרשה ט על אבא תחנה חסידא שנכנס לעירו ערב שבת עם חשיכה ומצא מוכה שחין אחד מוטל בפרשת דרכים והלה ביקש ממנו שיכניס אותו לעיר".
- קטע זה לקוח מהירושלמי עירובין פרק ד הלכה א: "ארבע אמות שאמרו מלא קומתו ופישוט ידיים. רבי יהודה אומר: הוא ושלש אמות, כדי שיהא נוטל חבית מראשותיו ונותן אל מרגלותיו".
- היינו בעיר, במקום יישוב של קבע.
- עיבורה של עיר היא בנייה שמחוץ לחומה, אבל צמודה לה, שמוסיפה עוד מרחק לתחום שבת.
- ראו בתוספתא מסכת עירובין (ליברמן) פרק ד הלכה יא את הפיתרון של ר' שמעון (בר יוחאי?) איך ללכת בשבת מטבריה לציפורי: "אמר ר' שמעון: יכולני אני שיהו עולין מטבריא לציפורי ומצור לצידן מפני מערות ומגדלות שביניהם". לתשומת לב אנשי הגליל.
- ראו הדיון בגמרא עירובין נא א: "הני אלפים אמה היכן כתיבן? דתניא: שבו איש תחתיו - אלו ארבע אמות, אל יצא איש ממקומו - אלו אלפים אמה. מנא לן? - אמר רב חסדא: למדנו מקום ממקום ... דכתיב: ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו' ... תני, רב חנניה אומר: כזה יהו כל שובתי שבת".
- יריחו נכבשה בשבת, ראו ירושלמי מסכת שבת פרק א הלכה ה: "אין מקיפין על עיר של גוים פחות משלשה ימים קודם לשבת. הדא דתימר במלחמת הרשות, אבל במלחמת חובה אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת, דכתיב: כה תעשה ששת ימים וכתיב וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים עד רדתה – אפילו בשבת". להילחם ולעשות כל צרכיי המלחמה בשבת היה מותר, אך עדיין יהושע מבקש מהם לא להתרחק מהארון יותר מאלפיים אמה על מנת שיוכלו לבוא לקרבתו בשבת. וגם משום שהארון הוא המסמל את לב המחנה וממנו היו מודדים תחום שבת כדלהלן.
- מהלכות תחום שבת עבר הדרשן למלחמת יריחו ומשם לחניית הדגלים במדבר. ולא ברור אם גם שם הייתה הקפדה שרדיוס המחנה לא יעלה על אלפיים אמה על מנת שכל אחד יוכל לבוא אל הארון בשבת, או שיש כאן רק השוואה של הדמיון של פריסת העם "לכל רוח" סביב לארון. ולהלכה יש לדון, האם מחנה של אהלים ברצף ברור בין אחד לשני נחשב כמו עיר שיכול להלך בה לכל אורכה (ועוד יש לו אלפיים אמה מחוץ לה), או כמו מי שהולך בשיירה ושובת במקומו שאין לו אלא אלפיים אמות ממקום שביתתו. כך או כך, מדיני תחום שבת הקובע לאדם מקום מרכזי (עיקר) ממנו הוא מודד אלפיים אמה תחום שבת לכל כיוון, כך המשכן והארון שבתוכו, מרכז סביבו את כל המחנה והדגלים. וכלשון אברבנאל (להלן): "ויהיה משכן ה' כלב שהוא באמצע הגוף והשבטים כאיברים אשר סביבו".
- לאחר הפתיחה ההלכתית של "ילמדנו" עובר המדרש לדברי אגדה על הפסוק הנבחר מהפרשה: "איש על דגלו". מדרשים אלה מופיעים בתנחומא בובר ממנו התחלנו, בתנחומא הרגיל ובמדרש במדבר רבה. העדפנו את זה האחרון מסיבות שונות.
- על דגלו שלו, או שמא על דגלו של הקב"ה.
- לולא התוספת "בני ראובן לעצמם, בני שמעון לעצמם", היינו מבינים את המילה "ניכרים" במובן של הפרדה בין ישראל לאומות העולם. ראו למשל ויקרא רבה כג ו: "כשושנה בין החוחים - מה שושנה זו ניכרת בין החוחים כך ישראל ניכרים בין אומות העולם, שכתוב: כל רואיהם יכירום (ישעיה סא, ט)". ואמנם בנוסחאות מסיומות לא מופיעה התוספת של בני ראובן ושמעון, שמדגישה את ההבדלים הפנימיים. אבל על פי תוספת זו ההבדלים הם מבית וההשוואה עם המלאכים פירושה שכשם שכל מלאך ניכר מחבירו, כך גם עם ישראל ניכר לשבטיו, אם לא כל איש לעצמו. האם זה דבר מבורך? את זאת אולי עוד נראה. אבל, ממשיך המדרש ואומר: זה דבר אהוב.
- בקטע זה של המדרש, הוא "נמשך" לדרוש בפסוק משיר השירים: "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" ואנו נקצר ונעלה ונקיים את הדרשה: "ודילוגו עלי אהבה" ויסלח לנו הדרשן. ראו דרשות על הפסוק הזה שם, במקום שקצרנו, ועוד רבות יותר בשיר השירים רבה פרשה ב. וכבר זכינו לדרוש בנושא זה, ודגלו עלי אהבה, בשיר השירים, בשבת המועד פסח.
- הקשר של יעקב לנושא הדגלים מפותח בהמשך המדרש בסימן ח תוך הדגשת המילים "לבית אבותם": "לבית אבותם לא היה צריך לומר, אלא: איש על דגלו באותות יחנו בני ישראל. מה תלמוד לומר לבית אבותם? זהו שכתוב: אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק (איוב לו ג) - בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה אותם דגלים כמו שנתאוו, התחיל משה מיצר. אמר: עכשיו עתידה המחלוקת להינתן בין השבטים. אם אני אומר לשבטו של יהודה שישרה במזרח, והוא אומר אי אפשי אלא בדרום! וכן ראובן וכן אפרים וכן כל שבט ושבט, מה אני עושה? אמר לו הקב"ה: משה, מה איכפת לך? אין צריכים לך. מעצמן הן מכירים דירתם. אלא דייתיקי יש בידם מיעקב אביהם היאך לשרות בדגלים. איני מחדש עליהם, כבר יש לה טכסיס מיעקב אביהם. כמו שטענו אותו והקיפו את מיטתו, כך יקיפו את המשכן. שאמר ר' חמא בר חנינא: כיון שבא אבינו יעקב ליפטר מן העולם, קרא לבניו ... ובירכם וציוום על דרכי האלהים וקבלו עליהם מלכות שמים. משגמר דבריו אמר להם: כשתטלו אותי, ביראה ובכבוד לוו אותי ... אמר להם: בָּנַי! יהודה יששכר וזבולון יטענו מיטתי מן המזרח. ראובן ושמעון וגד יטענו מיטתי מן הדרום. אפרים ומנשה ובנימין יטענו מן המערב. דן אשר ונפתלי יטענו מן הצפון. יוסף אל יטען שהוא מלך ואתם צריכים לחלק לו כבוד. לוי אל יטען, למה? שהוא טוען את הארון. ומי שהוא טוען ארונו של חי העולמים אינו טוען ארונו של מת. ואם עשיתם וטענתם את מיטתי כשם שצויתי אתכם, האלהים עתיד להשרות אתכם דגלים ... אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק - שמיעקב היה בהם דעה היאך ישרו דגלים. ולפועלי אתן צדק זה הקב"ה שפעל פעולות טובות עם ישראל. וכדי ליתן להם פעולה טובה שכר שקיימו מצות אביהם, לא צִוָם לחנות דגלים אלא כמצות אביהם. צדקה עשה עמהם שלא שינה הדבר, שלא ליתן מחלוקת ביניהם. לכך נאמר: לבית אבותם - כענין שהקיפו מיטת אביהם כן יחנו. הוי: לבית אבותם יחנו בני ישראל". ויוסף שלא טען בקבורת יעקב, היה ארונו במרכז המחנה לצד ארון הברית. ראו "קיים זה כל מה שכתוב בזה", בדברינו שני ארונות היו (בסוף הדף).
- ובסימן הסמוך נכנסים אומות העולם לתמונה: "זהו שכתוב: מי זאת הנשקפה כמו שחר (שיר השירים ו י) - קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם וכל האומות מסתכלים בהם ותמהים ואומרים: מי זאת הנשקפה כמו שחר ... איומה כנדגלות"? אומרים להם האומות: שובי שובי השולמית - הדבקו לנו בואו אצלנו ואנו עושין אתכם שלטונים הגמונים דוכסין אפרכין אסטרטליטין ... וישראל אומרים: מה תחזו בשולמית כמחולת המחניים - מה גדולה אתם נותנים לנו? שמא כמחולת המחנים? שמא יכולים אתם לעשות לנו כגדולה שעשה האלהים במדבר: דגל מחנה יהודה, דגל מחנה ראובן, דגל מחנה דן, דגל מחנה אפרים. יכולים אתם לעשות לנו כך?". סידור הדגלים, הליכה וחניה בסדר מופתי הם סימן לכבוד, עצמאות וגדולה של מלכות. האומות מציעים לעם ישראל להצטרף אליהם ולהיות חלק מההדר האימפריאלי הטקסי, לחנות דגלים דגלים. נראה שהדרשן רואה לנגד עניו את הסדר המופתי בו צעדו וחנו לגיונות רומא, כולל הדגלים והניסים שבראש כל לגיון ומחנה. הדרשן רואה בכך דבר חיובי ומעורר כבוד. אלא שבני ישראל עונים שאת זה הם כבר ראו במעמד הר סיני, בלגיונות המלאכים שירדו מסודרים, דגלים ומחנות לצבאותם. עם ישראל לא צריך את רומא שתלמד אותו גינוני וטכסיסי סדר מחנות. ראו פירוש כלי יקר במדבר ב ב שמתעכב על מדרשים אלה ומנסה להסביר את חשיבות סדר דגלים זה: "והקרוב אלי לומר בזה שעיקר חשקם של ישראל היה להראות לכל העמים כי שם ה' נקרא עליהם ויראו מהם. ועל ידי זה ישאו דגל הרוממות והניצחון בכל ארבע רוחות העולם. כי על ידי שהם מסובבים בכל ארבע רוחות והשכינה והארון באמצע תל שהכל פונין אליו, יראו כל העמים כי ילכו בשם ה' וזה האות אשר אליו יישירו עיני כל השוכנים בעיגול סביב".
- ראו ספרי דברים פיסקא שיג: "ימצאהו בארץ מדבר- הכל מצוי ומסופק להם במדבר: באר עולה להם, מן יורד להם, שליו מצוי להם, ענני כבוד מקיפות עליהם. ובתוהו ילל ישימון, במקום הצרות במקום הגייסות במקום הלסטים. יסובבנהו, בדגלים שלשה מן הצפון שלשה מן הדרום שלשה מן המזרח שלשה מן המערב". המדבר הופך מתוהו וישימון למקום חיובי.
- לא הספיק לעשות, הדברים אירעו במהירות.
- ראו דברינו תורה ומדבר בפרשה זו. ושם עוד מדרשים בשבח המדבר כמקום בראשיתי ומטהר שלא בכדי ניתנה בו התורה.
- ראו דברינו יצרנהו כאישון עינו בפרשת וזאת הברכה.
- כאשר הקב"ה מבשר למשה שהוא עתיד להוציא את צבאותיו מארץ מצרים, הוא רואה לפניו את הדגלים המסודרים נאה במדבר. הארגון החיצוני משלים את המטרה הרוחנית של מתן תורה ("יבוננהו") ושל מעשה המשכן שהוא "אישון עינו" הוא השמירה והנצירה. ראו פירוש אברבנאל בתחילת פרק ב בפרשתנו: "וידבר ה' אל משה לאמר. איש על דגלו באותות וגו' עד אלה תולדות אהרן ומשה בעבור שהיתה אחת מהכוונות שכיון יתברך במנין העם במקום הזה כדי לסדר הדגלים. לכן אחר שהשלים הכתוב זכרון מנין השבטים צוה על סדור הדגלים ואמר איש על דגלו באותות, רוצה לומר שלא יהיה חנית השבטים ונסיעתם כרצון איש ואיש, אלא שיעשו ד' דגלים ובכל דגל יעמדו ג' שבטים ויהיה דגל אחד לצד מזרח ודגל אחד לצד מערב ודגל אחד לצד דרום ודגל אחד לצד צפון וכאשר בזה האופן יסעו בדגלים ויחנו כולם סביב למשכן ויהיה משכן ה' כלב שהוא באמצע הגוף והשבטים כאיברים אשר סביבו, אין ספק שאיש על מקומו יבוא בשלום". ראו גם איך אברבנאל טורח להדגיש שהיו רק ארבעה דגלים בראש כל מחנה ולא שנים עשר דגלים לכל שבט לחוד: "ולא יחשוב מאמרו איש על דגלו באותות שכל אחד מן השבטים היה לו דגל אחד בפני עצמו ושהיו שם י"ב דגלים כל אחד ואחד באותות מתחלפים מחבירו - לא היה הדבר כן. אבל הדגלים לדעתי היו ארבעה בלבד והאותות שהיו צבועים בהם היו ארבעה ... אבל המפרשים אמרו שהיו י"ב דגלים לי"ב שבטים וכל דרך איש ישר בעיניו". לא על מספר הדגלים יעורר אברבנאל חס ושלום מחלוקת בין הפרשנים.
- הוא משלים את שני חלקי הפסוק: "גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ". לבלוש היינו לחפור ולחטט. כאן במשמעות של הכשרת הקרקע. ראו מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דנזיקין פרשה יז: "שלא יהו ישראל אומרים הואיל ואנו מצווין על עבודה זרה נהא בולשין בבורות שיחין ומערות". ומכאן המונח בולשת או בלש.
- ראו מדרש זה במלואו שם בהשוואת הגפן לישראל וכבר הרחבנו בנושא זה בדברינו בין ספר ויקרא לספר במדבר ובין גפן לתמר, בפרשה זו בשנה שעברה. ושם הבטחנו להשלים את הנושא של "איש על דגלו" והנה זכינו בע"ה. הדרשן הארץ-ישראלי לא ראה את חניית הדגלים במדבר, אבל הוא רואה יום יום את נטיעות הגפן שורות שורות מסודרות בכרמי יהודה והגליל (מכאן נראה שכבר אז נטעו את הגפן בשורות מסודרות וכנראה גם הדלו ואין זה חידוש של החקלאות המודרנית). ראה ונזכר במסע הדגלים והמחנות במדבר! אבל אנחנו רוצים ללכת הפוך, בסדר ההיסטורי. האם התיישבות השבטים בארץ, כל שבט לעצמו (ראו ספר יהושע ושופטים) היא המשך של מסע הדגלים. האם נשאר גם הלב המלכד את השבטים שהם האיברים, כדברי אברבנאל? האם השבטיות של המדבר כוחה יפה גם להתיישבות של קבע? הדרשן שרואה את שורות הגפנים מייחל שהתשובה היא חיובית. אך ראו דברינו בנות צלפחד בפרשת פנחס וכן דברינו יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה בט"ו באב.
- אם נצרף למדרש זה את תיאור המכילתא על נד נוזלים: "נעשו כמו נד ... הוציא להם זיכרי מים מתוקים מתוך מלוחים ... הקפיא להם את הים משני חלקים ונעשה כמין בולוס של זכוכית" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה ד), נקבל "איש על דגלו" ו"דגלים דגלים" גם במעבר ים סוף. כל שבט עובר לעצמו, לכל שבט "אספקת המים" שלו וניסיו, אבל הוא רואה לפחות שני שבטים אחרים מימינו ומשמאלו. ראו דברינו נצבו וקפאו בשביעי של פסח.
- ראו דברינו איש הישר בעיניו בפרשת ראה.
- מה שלהוותנו לא אירע בתולדות עם ישראל. לא בכדי נזקקו הנביאים לנבא את אחדות עם ישראל לעתיד לבוא. ראו דברינו והיו לאחדים בידך בפרשת ויגש.