בוא בשלום רבי ותלמידי

מסכת ראש השנה פרק ב משניות ח-ט1

דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכותל בעלייתו, שבהן מראה את ההדיוטות ואומר: הֲכָזֶה ראית או כזה?2 מעשה שבאו שנים ואמרו: ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב. אמר רבי יוחנן בן נורי: עדי שקר הם. כשבאו ליבנה קיבלן רבן גמליאל.3 ועוד באו שנים ואמרו: ראינוהו בזמנו ובליל עבורו לא נראה, וקיבלן רבן גמליאל. אמר רבי דוסא בן הרכינס: עדי שקר הן, היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה?4 אמר לו ר' יהושע: רואה אני את דבריך.5

שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך.6

הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר. אמר לו: יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר: "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם" (ויקרא כג ד)7  – בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו.8

בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס, אמר לו:9 אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר: "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל" (שמות כד ט)  – ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים? אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל, הרי הוא כבית דינו של משה.10

נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו.11 עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו: בוא בשלום רבי ותלמידי. רבי בחכמה, ותלמידי שקבלת דברי.12

 

הערה-השערה שלנו: לפי חשבון פשוט, יום הכיפורים של רבן גמליאל הקדים ביום אחד את זה של ר' יהושע. שים לב שרבן גמליאל לא אומר לר' יהושע: גוזרני עליך שתקיים את יום הכיפורים שחל לפי חשבוני (תבוא ליבנה, מקום הנשיאות, ותקיים יום הכיפורים כדת וכדין אתי). הוא אומר לו: גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך. אנו מבקשים לטעון שר' יהושע ודאי חש לחומרה לשיטתו של רבן גמליאל והתכוון לקיים את יום הכיפורים של רבן גמליאל, אך רצה להוסיף עוד יום ולנהוג לחומרה שני ימים יום הכיפורים. שים לב שהוויכוח איננו על ראש השנה ואפשר שכבר אז נהגו יומיים ראש השנה (ראה ירושלמי עירובין פרק ג הלכה ט ששני ימים טובים של ראש השנה הם מתקנת נביאים ראשונים); הוויכוח הוא על יום הכיפורים. רבן גמליאל לא הסכים שר' יהושע ינהג יומיים יום כיפור. בהיסטוריה החדשה של עם ישראל, ידוע המקרה של יומיים יום כיפור במלחמת העולם השנייה, בישיבת מיר שגלתה לקובה שביפן (ולאחר מכן לשנחאי שבסין) ולא היה ברור מהו קו התאריך של הלוח העברי, אם יפן לפני ארץ ישראל (6 שעות) עוד אחריה (18 שעות). ראה הערך פולמוס השבת ביפן בויקיפדיה.

ותטיב לנו החתימה

מחלקי המים13

מים אחרונים: מקריאת סיפור זה אנו נזכרים בעימות קשה אחר שהיה לרבן גמליאל עם ר' יהושע שהסתיים בהדחתו של רבן גמליאל מנשיאותו. ראה ברכות דפים כז-כח (ושם מוזכרת גם מחלוקת בבכורות). וכן בסיפור נוסף של מחלוקת בו עומד ר' יהושע, הפעם יחד עם רבן גמליאל, כנגד "בן זוגו" – רבי אליעזר בן הורקנוס. ראה דברינו תנורו של עכנאי בפרשת בהר. מה סדר המחלוקות? נראה שזו שלנו הראשונה, הדחת רבן גמליאל היא השנייה (היא מזכירה את זו שלנו, וזו של בכורות ניתנת להיקבע ביניהן) ותנורו של עכנאי היא המחלוקת השלישית והאחרונה. בעקבותיה נפטר רבן גמליאל. ראה בבא מציעא נט שם. מה אפשר ללמוד מסדר עניינים זה?

ואחרי כל זה, היכן נמקם את הסיפור הבא?

ספרי דברים פרשת עקב פיסקא לח: וכבר היו רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק מסובים בבית משתה בנו של רבן גמליאל. מזג רבן גמליאל את הכוס לרבי אליעזר ולא רצה ליטלו. נטלו רבי יהושע. אמר לו רבי אליעזר: מה זה יהושע? בדין שאנו מסובים וגמליאל ברבי עומד ומשמשנו? אמר לו רבי יהושע: הנח לו וישמש. אברהם גדול העולם שימש מלאכי שרת וכסבור שהם ערביים עובדי עבודה זרה, שנאמר: וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים (בראשית יח ב). והלא דברים קל וחומר: ומה אברהם גדול העולם שימש מלאכי שרת וכסבור שהם ערביים עובדי עבודה זרה, גמליאל ברבי לא ישמשנו?! אמר להם רבי צדוק: הנחתם כבוד מקום ואתם עסוקים בכבוד בשר ודם. אם מי שאמר והיה העולם משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומגדל צמחים ועורך שולחן לכל אחד ואחד,14 גמליאל ברבי לא ישמשנו?

 

עדכון אחרון: 17/05/2016

הערות שוליים

  1. הסיפור המובא במשנה זו נידון גם בגמרא בבלי סוף פרק שני של מסכת ראש השנה דפים כד-כה (להלן בקיצור בבלי); וכן בירושלמי פרק שני של מסכת ראש השנה הלכות ו-ז (להלן בקיצור ירושלמי). משנה זו זכתה גם למחקר רב באקדמיה. ראה מאמרו של פרופ' דניאל שוורץ: מכוהנים בימינם לנוצרים בשמאלם? לפירושו והתפתחותו של סיפור משנאי (ראש השנה ב, ח-ט), תרביץ, תשרי-כסלו תשס"ה - ממנו שאבנו מלוא החופניים. ושם נזכרים גם פרשנים, מאמרים וחוקרים אחרים שדנו באריכות וביסודיות במשנה זו.
  2. ראה דיון ארוך בבבלי כד ע"ב (וכן בעבודה זרה מג ע"א) כיצד זה עשה רבן גמליאל דמויות כאלה שהרי שנינו במכילתא יתרו: "לא תעשון אתי - רבי ישמעאל אומר: לא תעשון דמות שמשי המשמשין לפני במרום". הגמרא נדחקת שם למצוא צידוק לכך ונותנת מספר הסברים, החל מכך ש"אחרים עשו לו" וכלה בכלל: "לא תלמד לעשות – אבל אתה למד, להבין ולהורות". וכבר הארכנו לדון בנושא זה בדברינו אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם בפרשת יתרו. ולגבי תחקור העדים: הכזה ראית או כזה, ראה משנה ו שם: "כיצד בודקים את העדים? ... אומרים לו: כיצד ראית את הלבנה, לפני החמה או לאחר החמה? לצפונה או לדרומה? כמה היה גבוה ולאן היה נוטה וכו' ". נראה שרבן גמליאל שיפר את התחקור באמצעים ויזואליים, האם ניסה לכוון את העדים?
  3. ראה בירושלמי: "א"ר שמלאי: טעמיה דר' יוחנן בן נורי: כל חדש שנולד קודם לשש שעות, אין כח בעין לראות את הישן". ובבבלי מצאנו את הסיפור על רבי חייא שראה את המולד בבוקר יום העשרים ותשעה, לקח רגב אדמה וזרק בו ואמר לו: לערב אנחנו צריכים לקדש אותך ואתה כבר עומד כאן? והתכסה הירח עד הערב ...
  4. לא סתם דימוי על דבר שקרה (האישה ילדה) ולמחרת מסתבר שלא קרה (היא עדיין בהיריון), אלא דימוי הקשור למולד (נראתה הלבנה בליל שלושים, התינוק נולד) ולמחרת לא נראתה (והחודש מעובר, האישה עדיין בהיריון).
  5. להזדהותו של ר' יהושע עם ר' דוסא יכולים להיות שורשים אישיים-רגשיים, ראה ירושלמי מסכת יבמות סוף פרק א כאשר חכמי ישראל ובראשם ר' יהושע באים לר' דוסא, בערוב ימיו, לשאול בדיני יבמות ור' דוסא נזכר בשחרותו של ר' יהושע: "ראה את ר' יהושע וקרא עליו את מי יורה דיעה זכור אני שהיתה אמו מולכת עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה". אבל אנחנו רוצים להאמין שההזדהות זו הייתה הלכתית-עניינית. ודווקא כאן, יש בעיה מסוימת משום שעמדת רבן גמליאל במקרה שני זה, מובנת יותר משום ש"לא ראינו אינה ראיה". יש אמנם פרשנים שמסבירים שהמלים "ובליל עיבורו לא נראה" אינם חלק מהאמירה של העדים, אלא קביעה של הַמְסַפֵּר (עורך המשנה). העדים אמרו רק: "ראינוהו בזמנו" והַמְסַפֵּר אומר: ובליל עבורו לא נראה וקובע שהציבור לא ראה את הירח בערב. אבל עדיין "לא ראיתי אינה ראיה" ולפיכך המקרה השני הרבה פחות חמור מהמקרה הראשון ולא ברור מדוע דווקא במקרה זה אירע הקרע הגדול בין רבן גמליאל לחכמים שנראה להלן. מדוע דווקא כאן יצא ר' יהושע חוצץ כנגד רבן גמליאל? ההסבר שעולה בדעתנו הוא שהוויכוח כבר מזמן לא היה על המעבר מקידוש החודש וקביעת הלוח על בסיס הראייה בטבע לחישוב אסטרונומי, אלא על שיטת החישוב. לכל צד הייתה שיטת חישוב משלו והוא ניצל את המקרה הזה על מנת להתגדר בה; מה גם שמדובר בקידוש חודש אלול או תשרי (דבר זה לא מצוין במשנה) הקובע את מועדי חודש תשרי, בראשם היום הקדוש יום הכיפורים.
  6. כאן אנו מתחילים בסדרה של שאלות: מי שלח, את מי שלח ולמי שלח. מי הלך, מי אמר מה למי, מי היה מיצר וכו'. יש כאן ארבע דמויות: רבן גמליאל, ר' יהושע, ר' דוסא ור' עקיבא שניתן לשבצן בסיפור ביותר מדרך אחת, ועל כך, כאמור מרחיב ד' שוורץ במאמרו הנ"ל (ראה הערה 1). יש לכאורה "מהלך פשוט" של המשנה, שאליו ניצמד, אך נעיר בשולי הדף על אפשרויות אחרות. ראשונה, שאלת הירושלמי כאן:  למי שלח רבן גמליאל לר' יהושע או לר' דוסא וע"י מי שלח. ותשובתו: רבן גמליאל שלח את ר' עקיבא לר' יהושע: "אצל מי שלח? מן מה דתני: א"ר יהושע נוח היה לי מוטל על המיטה ולא שלח רבן גמליאל הדבר הזה, הדא אמרה - אצל ר' יהושע שילח. ביד מי שילח? מן מה דתני: "כלשון זה אמר לו: ניחמתני עקיבה, הדא אמרה - ביד ר' עקיבה שילח".
  7. הפסוק המלא הוא : " ... אשר תקראו אותם במועדם" ונראה שלא בכדי לא מוזכר "במועדם". עכ"פ, בשלושה פסוקים בפרק כג בספר ויקרא (פרשת המועדות) הלשון היא דומה. ראה פסוקים ב, ד ולז שם. ובכולם כתוב: "אותם" בכתיב חסר "אֹתָם". ומכאן הדרשה "אֹתָם – אַתֶּם" שישראל, בית דין קובעים את המועדות. ראה דברינו העמידו בימה – העבירו בימה בראש השנה.
  8. הבבלי מרחיב כאן ופותח בשאלה מי היה מיצר, ר' עקיבא (שבא בשליחותו של רבן גמליאל או בעצמו לבקר את ר' יהושע ולנסות לתווך) או יותר כפשוטו, שר' יהושע הוא שהיה מיצר: "איבעיא להו: מי מיצר? רבי עקיבא מיצר, או רבי יהושע מיצר? תא שמע, דתניא: הלך רבי עקיבא ומצאו לרבי יהושע כשהוא מיצר, אמר לו: רבי, מפני מה אתה מיצר? אמר לו: עקיבא, ראוי לו שיפול למטה שנים עשר חדש ואל יגזור עליו גזירה זו. אמר לו: רבי, תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלִמָדְתַנִי. - אמר לו: אמור. - אמר לו: הרי הוא אומר אתם, אתם, אתם, שלש פעמים (ויקרא כג ב, ד לז), אתם - אפילו שוגגין, אתם - אפילו מזידין, אתם - אפילו מוטעין. בלשון הזה אמר לו: עקיבא, נחמתני, נחמתני". ובירושלמי כאן הוא דן מה בדיוק בא ר' עקיבא ללַמֵד (נראה ששם הנוסח הוא ללַמֵד לא ללמוד): "אמר ר' יוסה: יודעין היינו שאם קידשוהו שלא בעדים שהוא מקודש. ומה בא להעיד? שאם קידשוהו ואח"כ נמצאו העדים זוממין, הרי זה מקודש". לא רק שוגגין, מוטעין ומזידין, אפילו עפ"י עדים זוממים (מה הזמימה כאן?) החודש מקודש עפ"י בית הדין.
  9. כאן דן דניאל שוורץ (ראה הערה מס' 1) בשאלה: מי בא אצל ר' דוסא, האם זה ר' עקיבא שלאחר ששכנע את ר' יהושע לא לחלוק על רבן גמליאל ממשיך במסע השכנוע שלו והולך אצל מי שהתחיל בכל העניין; או שמא ר' יהושע הוא שהולך אצל ר' דוסא? במקרה אחרון זה, עולה שאלה שנייה: מי אומר: "אם באים אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל וכו' " – ר' יהושע לר' דוסא או שמא ההפך. אם זה ר' יהושע, אזי נראה שהוא השתכנע מדברי ר' עקיבא והולך (בדרכו לרבן גמליאל?) לר' דוסא שהתחיל בכל העניין ומנסה לשכנע אותו לוותר ועכ"פ מודיע לו שהוא – ר' יהושע – שבתחילה גיבה אותו, מתכוון לפרוש ולוותר. האפשרות האחרת היא שר' יהושע עדיין לא השתכנע מדברי ר' עקיבא והולך להתייעץ עם מי שהתחיל בכל העניין ודווקא ר' דוסא, שבינתיים שינה את דעתו מסיבה זו או אחרת (ר' עקיבא שכנע אותו ואין זה מסופר? רבן גמליאל שלח לו בנפרד? מדעת עצמו עשה זאת?) הוא זה שאומר: "אם באים אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל וכו' " ובכך משכנע סופית את ר' יהושע ללכת לרבן גמליאל. וכל אחד מוזמן לדון בעניין כדעתו הרחבה ולשוב ולעיין במאמרו של ד. שוורץ אשר מצדו מעדיף את האפשרות הראשונה, כולל שר' דוסא אשר מייצג את הגישה הכהנית-טבעית כדבריו, נשאר בסירובו עד הסוף. אלא שרבן גמליאל חש יותר למחלוקתו של ר' יהושע ששייך לאסכולה הפרושית שהיה חשוב למנוע פילוג בה ופחות לאסכולה הכהנית-טבעית שמראש חלקה על הפרושים. מאד מומלץ לקרוא את המאמר הזה במלואו.
  10. ובבבלי הוא מרחיב כאן וטובע את מטבע הלשון הידועה: "ירובעל בדורו כמשה בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו". ואלה דבריו בגמרא בבבלי: "תנו רבנן: למה לא נתפרשו שמותם של זקנים הללו? - שלא יאמר אדם: פלוני כמשה ואהרן? פלוני כנדב ואביהוא? פלוני כאלדד ומידד? ואומר: ... וישלח ה' את ירבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל (שמואל א פרק יב) ... ואומר: משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו (תהלים צט) - שָקָל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמוּרֵי עולם, לומר לך: ירובעל בדורו - כמשה בדורו, בדן בדורו - כאהרן בדורו, יפתח בדורו - כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור - הרי הוא כאביר שבאבירים, ואומר: ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם (דברים יז). וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו? הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו, ואומר: אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה (קהלת ז)". ובירושלמי מובא נוסח דומה: "כתיב: ה' אשר עשה את משה ואת אהרן ואשר העלה וגו' וישלח יי' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל ... הקיש שלושה קלי עולם לשלושה אבירי עולם, ללמדך שבית דינו של גדעון ושל יפתח ושל שמשון שקולין כנגד משה ואהרן ושמואל. ולא עוד אלא שסמך הגדולים מיכן ומיכן והקטנים באמצע". משה ואהרון תחילה, ירובעל (גדעון), בדן (שמשון) ויפתח באמצע, ושמואל שהוא שקול כמשה ואהרון, בסוף.
  11. "נטל" "והלך" כאן הם בפשטות ר' יהושע ומכאן, בקריאה לאחור ובהנחה פשוטה שהנושא אינו מתחלף בלי החלפת השם, גם "בא לו אצל ר' דוסא" הוא ר' יהושע ולא ר' עקיבא; ושני אלה סוגרים את "שלח לו רבן גמליאל" שגם הוא בפשטות ששלח לר' יהושע. כל הזמן ר' יהושע במרכז. מלבד "הלך ומצאו ר' עקיבא מיצר" ששם כולם מסכימים שר' עקיבא, תלמידו של ר' יהושע ששמע על כל העניין (או אפילו נכח שם), בא אצל רבו להזדהות איתו מצד אחד, אבל לגרום לו לשנות את דעתו מצד שני. זה אותו ר' עקיבא שגם מעורב בסכסוך האחר שבין ר' יהושע ורבן גמליאל בגמרא ברכות כז בסיפור ההדחה של רבן גמליאל מנשיאותו. ראה שם.
  12. והבבלי מוסיף כאן: "תנו רבנן: כיון שראה אותו, עמד מכיסאו ונשקו על ראשו, אמר לו: שלום עליך רבי ותלמידי! רבי - שלמדתני תורה ברבים, ותלמידי - שאני גוזר עליך גזירה ואתה מקיימה כתלמיד. אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים, קל וחומר קטנים לגדולים. - קל וחומר? חיובא הוא! - אלא: מתוך שהגדולים נשמעים לקטנים - נושאין קטנים קל וחומר בעצמן". חינוך ע"י דוגמא אישית ולא בכפייה או פקודה. "גדולים" הוא ר' יהושע ו"קטנים" הוא רבן גמליאל. ובירושלמי: "עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו ואמר לו: בוא בשלום רבי ותלמידי. רבי בחכמה, ותלמידי ביראת חט. רבי בחכמה, ותלמידי שכל מה שאני גוזר עליו הוא מקיים. כתיב: אלופינו מסובלים וגו' - ... ר' יוחנן אמר: אלופים מסובלים אין כתיב כאן, אלא: אלופינו מסובלים - בשעה שהגדולים סובלין את הקטנים, אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו". ואין מחלוקת.
  13. מותרים לשתייה לרוויה גם ביום הכיפורים.
  14. ראה ביטוי זה בהקשר לימי ספירת העומר, ויקרא רבה כח ב,ג, מובא בדברינו מנחת אומר לעומר בפרשת אמור.