- מה אנו למדים מפשט הפסוק לפני כל המדרשים והפירושים? שמצוות ארבעת המינים קשורה בשמחת החג. "ולקחתם" – "ושמחתם". הלקיחה תהא בשמחה והשמחה מלווה בלקיחה.
- זה המדרש המרכזי על ארבעת המינים ומקבילתו בפסיקתא דרב כהנא פסקא כח (כז בדפוסים אחרים) ולקחתם לכם.
- בהמשך נראה דימויים רבים פשוטים וארציים יותר לארבעת המינים. אך הפתיחה (בנוסח המדרש הערוך שבידינו, לא בהכרח בסדר הדרשה בע"פ בבית הכנסת) היא גבוהה ו"מוחצת". כל ארבעת המינים הם תארים לקב"ה, כאילו משקל נגד למדרשים קודמים על "ולקחתם לכם" המשבחים את הלקיחה של בני ישראל. כאן עם ישראל לוקח כביכול את הקב"ה ומאמצו. אל להזכירנו מה מקור כל הנתינות והלקיחות: "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ" (דברי הימים א כט יד) – דברינו מידך נתנו לך בפרשת ויקהל, או שמא לקחו ממך. וכמו: "ויקחו לי תרומה". ראו באופן דומה הדרשה על מי הוא "ראשון", בשמות רבה טו א בפתיחה לפרשת החודש הזה לכם, שגם היא הולכת מלמעלה מטה ומזכירה שכל הראשונים מקורם בראש הראשונים הוא הקב"ה שקדם לעולם: "ראשון הוא לכם כביכול הקב"ה שנקרא ראשון, שנאמר (ישעיה מד) אני ראשון ואני אחרון. וציון נקרא ראשון ... ועשו נקרא ראשון ... ומשיח נקרא ראשון ... יבוא הקב"ה שנקרא ראשון ויבנה בית המקדש שנקרא ראשון, בציון שנקרא ראשון ויפרע מן עשו שנקרא ראשון ויביא משיח שנקרא ראשון בחדש הראשון, שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים וגו' ". שים לב לאנלוגיה של "לכם" בשתי הפרשות. ועדיין לא ננעלו שערי פירוש המדרש, ויש לשאול מדוע כל ארבעת המינים נמשלו לתוארי הקב"ה. למה, למשל "צדיק כתמר יפרח" הוא הקב"ה ולא צדיק כפשוטו כפי שנדרש במדרשים רבים אחרים. נשמח לשמוע פירושים.
- ראו דברינו ואברהם זקן בא בימים בפרשת חיי שרה. שם הראינו שאברהם הוא שתבע זקנה ואמר לקב"ה: "ריבון העולמים, אדם ובנו נכנסין למקום ואין אדם יודע למי מכבד. מתוך שאתה מעטרו בזקנה, אדם יודע למי מכבד. א"ל הקב"ה: חייך, דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל". אולי משום שתבע זקנה, והיה עדיין במלוא כוחו, זכה אברהם לזקנה מכובדת, לזקנה של הדר.
- הניסיון למצוא את השורש כפ"ת במילה כפות, שהיא כפשוטה במשמעות של כף, הוא גם להלכה, שהלולב צריך שיהיה שלם ולא סדוק: "נפרצו עליו – פסול" (סוכה פרק ג משנה ב) ובגמרא סוכה לא ע"א: "כפת תמרים - כפות, ואם היה פרוד יכפתנו".
- ראו פירוש רבי בחיי בן אשר ויקרא כג מ המביא את המדרש שלנו ומוסיף: "וענף עץ עבות, זה יעקב, כשם שהענף מכוסה בעלין כך יעקב מכוסה בבנים בי"ב שבטים. וערבי נחל, זה יוסף, מה ערבה זו לחה כמושה ויבשה, כך יוסף מתחילתו היה לח שהיה משנה למלך מצרים ושליט על הארץ; כמוש, שמת לו אביו בחייו והיה חסר מליחותו; יבש, שמת קודם אחיו. והכוונה בכל זה שאנו רומזין במצות הלולב זכותן של אבות ומבקשים רחמים לפני הקב"ה שיגין עלינו בזכותם, שכן מצינו משה אדון כל הנביאים שהתפלל בזכות האבות, הוא שאמר: (שמות לב, יג) זכור לאברהם וליצחק ולישראל עבדיך". על זכות אבות, ראו דברינו בפרשת בחוקותי. על מיתתו של יוסף בגיל 110 ולא בגיל 120 ראו פרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב" פרק לח: "ר' ישמעאל אומר: עשרה פעמים אמרו בני יעקב ליוסף עבדך אבינו ושמע יוסף ושתק ושתיקה כהודאה דמייא. לפיכך נתקצרו מחייו עשרה שנים".
- אין זו הַשֵׂיבָה הטובה של אברהם לעיל, בפרשת חיי שרה, לאחר מות שרה, אלא הזקנה של אברהם ושרה בעודם בחיים, בפרשת וירא, בבשורת המלאך, הזקנה שבגינה כבר התייאשו מלהביא ילד לעולם ואחריה נולד להם יצחק. ראו מדרש תנחומא וירא יז: "וה' פקד את שרה, זהו שאומר הכתוב: וידעו הגוים אשר ישארו סביבותיכם כי אני ה' בניתי הנהרסות (יחזקאל לו). וידעו הגוים - אלו האנשים שהיו מביישות את שרה וקוראות אותה עקרה. כי אני ה' בניתי הנהרסות, שהיתה נהרסת שנאמר: ואברהם ושרה זקנים באים בימים. נטעתי הנשמה (שם יחזקאל), שהיתה אומרת: אחרי בלותי היתה לי עדנה". למרות ההשוואה עם פרי ההדר, אין הדרשן מביא הוכחה שהייתה זו זקנה עם הדר, כמו אצל אברהם לעיל. האם תיתכן שהייתה זקנה זו בלי הדר? או נאמר, זקנה שאחריה בא הדר – יצחק. אלא שיצחק הוא התמר הכפות ... או שמא חייו לאחר מות שרה? ראו דברינו בני קטורה.
- על תכונת התמר הכפולה שאין בו טוב והנאה ללא קושי וצער, כבר הרחבנו בדברינו האוכל מן הקור לוקה מן הקורה בפרשת תזריע. הקור הוא לב הדקל (core) והקורה הם עוקצי התמר. מי שרוצה ליהנות מטעמו של הדקל או התמר שיהיה מוכן לספוג שריטות וקוצים בדרך. לעומת זאת, ראו הדימוי הנוח והקל בשיר השירים ז ט: "אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו". האם מדובר בשני זני תמר שונים?
- כעת אנחנו יודעים, אם לא ידענו קודם, שרחש (ריבוי) הבנים של יעקב, מקורו בלאה, אשתו הראשונה. ראו מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק ל שראויה הייתה לאה ללדת עוד בן, שבעה בנים, אלא שנכמרו רחמיה על רחל אחותה: "ואחר ילדה בת. ראויה היתה לאה לילד ז' בנים, אמרה י"ב שבטים עתידין לצאת מיעקב וכבר ילדתי ששה ושתי השפחות ד' הרי עשרה, ואם עדיין אלד השביעי נמצא שלא תהא אחותי אפילו כאחת השפחות, ובקשה רחמים שיתהפך העובר שבמעיה לבת, והסכים הקב"ה ועשה כדבריה לכך כתיב ואחר ילדה בת, שנהפך הבן לבת".
- הערבה היא הממהרת להתייבש יותר משאר המינים, רמז למותה של רחל לפני לאה (ראו רמב"ן ויקרא יח כה שהדבר קשור באיסור שתי אחיות ובחזרתו של יעקב לארץ ישראל), אבל נראה שגם טרם מותה, הייתה רחל כמושה לפני אחותה. את עקרותה של רחל: ורחל עקרה, דרשו חז"ל לנחמה שהיא "עיקר הבית" (בראשית רבה עא ב), אבל באמת צער וכאב גדולים היו מנת חלקה של רחל שרומתה ע"י אביה, רבה עם יעקב, שכרה הדודאים מאחותה, מתה בלדת בנה בנימין ועם זאת, ילדה ליעקב כאחת השפחות. לאה היא שנישאה תחילה ליעקב והיא שנקברה לצדו במערת המכפלה, בעוד שרחל כמושה בצד הדרך. וגורל הבן יוסף, כפי שראינו לעיל, כגורל אימו. ראו דברינו ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בפרשת ויחי.
- רמז ברור להדס המשולש, שלושת עלי ההדס, בכל שורה שיוצאים ממקום אחד ומכסים את הענף המרכזי. ראו קיצור שולחן ערוך סימן קלו: "ההדס צריך להיות משולש, דהיינו שיוצאין בו מכל קן וקן שלש עלין בשורה אחת בשוה, שלא יהיה אחד גבוה או נמוך מחבריו, וצריכין שיהיו העלין חופין את עצו, דהיינו שראש כל עלה יגיע למעלה מעוקצה של העלה שלמעלה".
- שניים זה ברור, כמספר ענפי הערבה שאנחנו לוקחים. אבל עניין הסופרים הדיינים שכותבים את פרוטוקול הדין נראה כמרמז שאולי היו עושין כלי כתיבה (קולמוס) מעץ הערבה. ואכן, מצאנו בספר מנהגים ישנים מדורא עמוד 159: "הערבה ששימשה בה מצוה, יניחנה לעשות בה מצוה לעשות בה ממנה עץ לקולמוס לכתוב בו".
- אנחנו חוזרים לדין אגידת ארבעת המינים, שכידוע אנחנו אוגדים (מקיישקלכים) את הלולב, ההדס והערבה יחד והאתרוג הוא לחוד. ראו ספרא אמור פרשה יב: "רבי עקיבא אומר: פרי הדר אחד וכפות תמרים אחד כך הדס אחד וערבה אחת. רבי אלעזר אומר: יכול אף האתרוג יהיה עמהם בכלל אגודה? וכי נאמר פרי עץ הדר וכפות? הא כיצד? אתרוג לעצמו, הללו אגודה לעצמם". ובתלמוד ירושלמי סוכה פרק ג הלכה ז: "אמר רבי יוסה: אילו הוה כתיב וכפות תמרים, יאות. לית כתיב אלא: כפות תמרים, אפילו זה בידו אחת וזה בידו אחת. אמרו עליו על רבי עקיבה שנכנס לבית הכנסת ואתרוג על כתיפיו". בשעת הנטילה והנענועים אנחנו מקרבים אותם אחד לשלושה, אבל עדיין לא אוגדים. האם זה אומר משהו על הנמשל? על חבורת האליטה של תלמידי החכמים, על האתרוגים, המורמים מעם?
- הדס אין בו תורה. ובמדרשים אחרים, הדס מייצג את הבינוניים ואף הולך ביחד עם הערבה (בהערה 16 להלן) - אלה שאינם עושים פירות. אך במקום שאין אנשים השתדל להיות איש ובמקום שאין שום צמח, הדס הוא דבר משובח שיש בו חיות וצמיחה (ותורה). ראו ראש השנה כג א: "כל הלומד תורה ומלמדה במקום שאין תלמידי חכמים - דומה להדס במדבר, דחביב". ובעצם כבר בקטע המדרש הקודם דרשנו: "וענף עץ עבות - אלו שלשה שורות של תלמידים שיושבין לפניהם".
- זה המשך הפסוק. הפסוק המלא הוא: "הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ", לאמר, מתי הקב"ה בונה מעלותיו? אימתי מתעלה השכינה? כאשר למטה, על הארץ, בני ישראל כאגודה אחת ולא אגודות אגודות. ראו דברינו לא תתגודדו בפרשת ראה וכן דברינו אגודה אחת בראש השנה.
- מה כאן האזהרה? שלא תאבדו זה את זה, הלקיחה היא לכם ובשבילכם. מאימתי? מהיום בו מתחיל החשבון החדש שלאחר יום הכיפורים (ראו דברינו מכיפור לכפות ומכסה לסוכות). משל זה של ארבעת המינים על חלקי העם השונים נמצא במדרשים רבים ובוריאציות שונות. ראו למשל חלוקה לשתי קבוצות בלבד, אלה שיש להם פרי ואלה שאין להם, במדרש תנחומא (בובר) פרשת אמור סימן כה: "פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל (ויקרא כג מ) - מה טיבן של ארבעה מינים הללו? מהן עושין פירות, ומהן אינן עושין פירות. פרי עץ הדר כפות תמרים אלו הצדיקים שיש להם מעשים טובים. וענף עץ עבות וערבי נחל אלו הבינונים של ישראל. אמר הקב"ה: יקשרו להם כאחת ויעשו כולם אגודה אחת, כדי שלא יהיה בבני פסול. אם עשיתם כך, באותה שעה אני מתעלה, וכן הנביא אומר הבונה בשמים מעלותיו (עמוס ט ו). ואימתי הוא מתעלה? כשהן עשויין אגודה אחת, שנאמר: ואגודתו על ארץ יסדה (שם)". לעומתו, ראו מדרש אגדה (בובר) ויקרא פרק כג, ששוב חוזר לארבע או שלוש קבוצות, ומוסיף לאתרוג גם את המראה היפה, לצד הטעם והריח: "פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ אבות וערבי נחל. בוא וראה ארבע מינים האלו מהם עושים פירות, ומהם אינם עושים פירות. כפות תמרים - אלו בעלי מקרא. פרי עץ הדר - אלו בעלי משנה ותלמוד, שיש להם טעם וריח ומראה, כמו האתרוג הזה שיש בו אלו השלשה טעם ומראה וריח. וענף עץ אבות - אלו הבינוניים המתהלכים בחסידות ובתמימות, שיש להם ריח ואין להם טעם, רצה לומר כי עושים בטובת נפשם ואשריהם ואשרי חלקם, אבל אין להם לימוד. וערבי נחל - אלו הרשעים שאין להם לא טעם ולא ריח, כמו ערבי נחל. אמר הקב"ה: יאגדו אלו עם אלו, כדי שיגינו אלו על אלו, ואז שכינה מתעלה, ואימתי מתעלה שכינה, בזמן שישראל אגודה אחת, שנאמר הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה (עמוס ט ו)". הדיאלקטיקה של חיבור ו"ביחד" מול הייחודיות והמיוחדות של כל חלק בעם, נמשכת ונמשכת.
- בהשוואה עם הדרשה הקודמת בויקרא רבה ועם המשך המדרש עצמו, נראה שקטע זה קצת השתבש, משום ש"אגודתו על ארץ יסדה" היא המקרה הטוב שעושים רצונו והוא הבסיס ל"בונה בשמים מעלותיו" ולא דבר שלילי כשאין עושים רצונו. עכ"פ, הבאנו מדרש זה על מנת להמשיך את המוטיב של אגודה אחת, או בלשון מדרשים אחרים אסיפה אחת, שהיא מעניינם של הישיבה בצוותא והאושפיזין בסוכה ואגידת ארבעת המינים יחדיו. כבונוס קבלנו את הרעיון של שלמות וקיום כביכול של השכינה למעלה המותנה במעשי בני האדם למטה! השימוש הרב במילה "כביכול" בקטעים אלה חושף, אולי, עד כמה הדרשן עצמו מבין שזה רעיון מדהים בעוצמתו ושיש להתבטא בהקשר אליו בזהירות רבה (אבל לא לוותר עליו).
- עניין אגודה אחת נמשך עוד מראש השנה ויום הכיפורים בהם התפללנו "ויעשו כולם אגודה אחת" ועל כך הרחבנו לדרוש בדברינו אגודה אחת בראש השנה., שם הכוונה לבני האדם כולם, כפי שדורש מדרש בראשית רבה פח ז בהקשר עם חג הסוכות: "ביום ההוא אקים את סוכת דוד, שיהיו כל העולם אגודה אחת שנאמר (צפניה ג) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד". כאן, נסתפק לפי שעה באגודה אחת של עם ישראל, לפני שנתיימר לאגוד את העולם כולו. ראו עוד "אגודה אחת" בשעת מתן תורה (פסיקתא דרב כהנא יב בחודש השלישי), בברכת יעקב לבניו (בראשית רבה צח, שם "אסיפה אחת"), וכמובן בגאולה לעתיד לבוא במדרש זה ורבים אחרים (תנחומא נצבים א). וכבר הרחבנו בנושא זה גם דברינו לא תתגודדו בפרשת ראה וכן בדברינו קריאת שמע וגילוי הקץ בברכת יעקב. שנזכה לקירוב לבבות אם לא לאחדות ואגודה אחת בחג הסוכות, ויתקיים בנו הפסוק: "וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן" (תהלים עו ג) וכל המדרשים הנפלאים עליו. שנזכה לדון בהם למועד הזה כעת חיה בחג הסוכות הבא עלינו לטובה.
- במקומות אחרים, ראו להלן, נרמז הלב בלולב, הן מבחינת צליל המילה: לוֹ לֵב והן בכך שהוא מרכז הדקל. ראו הערה 8 לעיל. אבל כאן, האתרוג הוא הלב מן הסתם בשל צורתו החיצונית. בכך אפשר להסביר את האגודה האחת, שלמרות שבשעת הברכה והנענועים אנחנו מחזיקים את כל ארבעת המנים יחד, לקיים אגודה אחת, בכ"ז בכריכה עצמה, האתרוג נפרד משלושת המינים האחרים שמקיישלקכים אותם יחדיו. והרי זה כגוף האדם שהעיניים, השדרה והעין גלויים וחיצוניים ואילו הלב נסתר ונפרד וחבוי לחוד. ראו שוב הערה 13 לעיל.
- גדול במובן של חשוב ושהחיים תלויים בו כפי שאומר פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויקרא פרשת אמור סז ע"א, המצטט ומרחיב מדרש זה: "שאין בגוף גדול וחשוב מהן". כך גם בכל המקבילות של מדרש זה, בפסיקתא דרב כהנא פיסקא כז, מדרש תנחומא אמור יט ועוד, שהם האברים החשובים. אך בפירוש ר' חיים פלטיאל ויקרא פרק כג מצאנו סיבה אחרת: "הם הם ראשי איברים המקלסים להקב"ה". זאת, אולי בעקבות דעת זקנים מבעלי התוספות שאומר: "שיש לשבח להקב"ה בפה ובלב ובעין ובשדרה". אפשר כאן לעצור ולחוד לילדים בסוכה שיסבירו איך כל אחד מהאברים הללו מקלס ומשבח לקב"ה. אולי גם בהשוואה עם תפילת נשמת כל חי. נא לבקש מהילדים להריץ פתרונותיהם אלינו בשמחה.
- "לולב" כאן כשם כולל לארבעת המינים וכברכה שאנו מברכים: "על נטילת לולב". גזירת השעבוד לארבע המלכויות היא מהמוטיבים העתיקים והיסודיים במדרש, אשר מתחילה בברית בין הבתרים בעת שהקב"ה מציב לפני אברהם את הדילמה הקשה: "אמר לו: במה אתה רוצה שירדו בניך, בגיהינום או במלכיות? ר' חנינא בר פפא אמר: אברהם בירר לו את המלכיות ... הדא הוא דכתיב: אם לא כי צורם מכרם (דברים לב ל) - זה אברהם. וה' הסגירם - מלמד שהסכים הקב"ה לדברו" (בראשית רבה מד כ, פרשת לך לך). וכן הוא בפסיקתא דרב כהנא ובפסיקתא רבתי בפרשת החודש ובמדרשים רבים בעקבות בראשית רבה. מה רוצה לומר מדרש זה לומר? שבנטילת ארבעת המינים כדת וכדין, נוכל לבטל גזירה קדומה זו? שאם אנו ממשיכים להשתעבד סימן שלא הדרנו במצווה זו? האם התופעה של חיבוב המצווה ותפוצתה הרבה בימינו, בארץ ישראל, קשורה לעניין זה?
- ראו בגמרא סוכה לב ע"ב בדיון על: "ענף עץ עבת - שענפיו חופין את עצו ... תנו רבנן: קלוע כמין קליעה ודומה לשלשלת - זהו הדס". אך מה היא הקליעה של מלכות יוון? אולי המשך הדרשה שכל הזמן מלך עומד במקום מלך ויש בה מבנה שלטוני מסודר וחופה. ואולי הכוונה בכלל לקליעה שהיא רשת לציד דגים, כגמרא בבא קמא פא ע"ב: "בראשונה התנו שבטים זה עם זה שלא יפרוס קליעה ויעמיד את הספינה, אבל צד הוא ברשתות ובמכמרות". כל המחכימנו בקליעה זו למטרה, יבורך בכל מילי דמיטב.
- דימוי זה לארבע המלכויות, לא ירדנו עד סופו, בפרט לא באשר למלכות רומא שוודאי קשה להשוותה לערבה כמושה ורכה. ערבוב הלשונות שרומא מנסה להשליט או להכתיב גם הוא לא ברור. עכ"פ, הא לנו עוד דימוי לארבעה המינים והרוצה להדר ולהוסיף, מוזמן לעיין במדרש הגדול (התימני) בו רבים הדימויים, כמעט לכל דבר שבא במספר ארבע: הדגלים במדבר, החיות שבמרכבה, תקופות השנה, כנפות הארץ ועוד עוד. עד שנוכל לשאול: ארבעה מי יודע.
- מכאן סמך לסימן בראש השנה שלוקחים תמרים ואומרים: "שיתמו עוונותינו".
- כאן הלולב הוא הלב ולא האתרוג. ולא מצאנו במדרש זה, שבאמת איננו לעניין חג הסוכות, את הערבה, אבל מצאנו פירות וסימנים רבים למי שרואה רימון בחלומו, זית, תאנה, חיטים, שעורים ועוד. ושם גם דברים קצת מוזרים שמשקפים כנראה חלומות שכיחים באותם הזמנים ורובם מפורשים לטובה, היא פעולת הטבת חלום. ולגבי הערבה שנפקד שם מקומה (ההדס מוכיח שלא רק פירות נמנו שם), כנראה שאנשים לא חלמו על ערבות, אבל אנחנו נשלים ונאמר, למי שבכ"ז רואה ערבה בחלומו, הרי זה סימן ברור שתערב עליו סוכתו שנתו, מאכלו, תלמודו ותפילתו היא עתירתו בחג זה כבכול השנה. עוד על עריבת סוכה ראו דברינו גשם בסוכות בחג זה בשנה האחרת וכן דברינו הפרידה מן הסוכה בשמיני עצרת. חג סוכות עָרֵב ושנה טובה לכולנו.