מִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ

קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: (שמות לה ה).1

 

אבן עזרא הפירוש הקצר שמות פרק כה פסוק ב

"ויקחו לי תרומה" – מלת לקיחה עם למ"ד כמו נתינה, וכן: "קחי לי מעט מים" (מלכים א יז, י).2

מדרש אגדה (בובר) שמות פרק כה סימן ב

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה". כתיב: "לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות" (חגי ב ח).3 אמר הקב"ה לישראל: התנדבו ועשו המשכן, ואל תאמרו מכיסכם אתם נותנים דבר, כי משלי הוא הכל. לפיכך אמר: "ויקחו לי" – משלי.4

ויקרא רבה ל יג, פרשת אמור

…  אמרתי לכם: "ויקחו לי תרומה" (שמות כה ב) – בשביל שאדור ביניכם. "ועשו לי מקדש" (שם ח),  כביכול אמר הקב"ה: קחו אותי ואדור ביניכם; "ויקחו תרומה" לא כתוב כאן, אלא: "ויקחו לי תרומה" – אותי אתם לוקחים.5

מדרש אגדה (בובר) שמות פרק לה סימן ה

"קחו מאתכם" – קחו זכות לעצמכם. קחו ברכה לאנשי ביתכם, וכן דוד ע"ה אמר: "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ" (דברי הימים א כט יד) ופירוש מאתכם – מרצונכם.6

דברי הימים א פרק כט פסוקים יג-יז

וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ: וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ: כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכָל אֲבֹתֵינוּ כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל הָאָרֶץ וְאֵין מִקְוֶה: ה' אֱלֹהֵינוּ כֹּל הֶהָמוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר הֲכִינֹנוּ לִבְנוֹת לְךָ בַיִת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ מִיָּדְךָ היא הוּא וּלְךָ הַכֹּל: וְיָדַעְתִּי אֱלֹהַי כִּי אַתָּה בֹּחֵן לֵבָב וּמֵישָׁרִים תִּרְצֶה אֲנִי בְּיֹשֶׁר לְבָבִי הִתְנַדַּבְתִּי כָל אֵלֶּה וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ פֹה רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב לָךְ:7

מדרש זוטא – שיר השירים (בובר) פרשה א סימן טו

כל הנותן צדקה לא לעצמו בלבד הוא מיטיב אלא לכל הבריות מסוף העולם ועד סופו, לכך נאמר: "פתוח תפתח", אם פתחת ידך לעני אתה פותח להוריד גשמים מן השמים… נמצא זה מיטיב לעצמו ולכל הבריות. לא יאמר אדם מחסר אני מנכסי אם אתן לעניים. יסתכל אדם כל מה שאינו מחסר אינו מוסיף, שער הראש והזקן שהן מסתפרין לעולם מגדלין … והן נמשלו ישראל לרחל שגוזזים אותה והיא מגדלת צמר בכל שנה ושנה, החזיר אינו נגזז ואינו מוסיף. אם נתת צדקה, לא משלך נתת אלא משל הקב"ה, שנאמר: "לי הכסף ולי הזהב" (חגי ב ח), וכן הוא אומר: "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" (דברי הימים א כט יד). וכן היה רבי אליעזר אומר: כבדו למלך משלו שאתה שלו, וכן היה רבי מאיר אומר: תן לו משלו שאתה ושלך שלו.8

מדרש תנחומא פרשת פקודי סימן יא

בשעה שבא משה ואמר לישראל: "קחו מאתכם תרומה" שמחו שמחה גדולה והביאו הנדבה בשמחה ובזריזות, ראה מה כתיב ויבאו האנשים על הנשים שהיו דוחקין זה על זה שבאין האנשים והנשים בערבוביא ומביאין הנדבה … לשני בקרים הביאו הכל. וכן כתיב: "והמלאכה היתה דים וגו' ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא", להודיעך כמה נזדרזו ישראל במלאכת המשכן. לאחר שני ימים בקשו חכמי לב להביא את נדבתם ולא יכלו שכבר נאמר: "וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא".9

שבת שלום

מחלקי המים

עדכון אחרון: 04/03/2018

הערות שוליים

  1. פסוק זה מקביל לפסוק שבראש פרשת תרומה, שמות כה ב: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי". והשאלה המתבקשת והידועה על שני פסוקים אלה היא: מדוע נאמר כאן לקיחה ולא נתינה? אדם שתורם הוא נותן ולא לוקח.
  2. הלקיחה הראשונה היא כאמור בפרשת תרומה ואבן עזרא נותן לנו את ההסבר הלשוני-דקדוקי איך לקיחה הופכת בעצם לנתינה: לקח ל... הוא נתינה בעוד שלקח מ... הוא לקיחה. ("קחי לי מעט מים" שהוא מצטט הם דברי אליהו לאישה הצרפתית כאשר הוא עצמו נודד צפונה בעקבות הבצורת שגזר על הארץ). אבן עזרא מביא בפירושו שם דוגמא נוספת מהשורש סו"ר: סר מ... הוא להתרחק (בחטא העגל, שמות לב ח: "סרו מהר מהדרך אשר ציויתים"), בעוד שסר אל או ל ... הוא להתקרב (משה בסנה, שמות ג ד: "וירא ה' כי סר לראות"). אך זה נכון לפרשת תרומה ומה נעשה ובפרשה שלנו כתוב "קחו מאתכם", עם מ"ם ולא עם למ"ד! האם יסכים אבן עזרא, כפי שנראה במדרשים להלן שבכ"ז מדובר כאן בלקיחה ושנתינה היא לעתים לקיחה? האם יסכים שהמ"ם כאן שונה מהדוגמא שנתן בפרשת תרומה כי היא "מאתכם"? מפירושו על הפסוק בפרשתנו קשה לדעת כי חלו בו שיבושים.
  3. ראה מחלוקת ריש לקיש ור' אבהו, בשמות רבה לה א, מה מטרת הזהב בעולם, אם כשיטת ר' אבהו (רבה של קיסריה!) לכלכלה וחיי מסחר, או כשיטת ריש לקיש: "לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב. ולמה נברא? בשביל המשכן ובשביל בית המקדש". וכבר הרחבנו בנושא זה בדברינו דברים שנגנזו בפרשת תרומה השתא.
  4. רש"י בראש פרשת תרומה אומר: "ויקחו לי תרומה – לשמי". המטרה היא לגבוה, אבל עדיין משמע שיש כאן נתינה מלמטה, בדומה לפירוש אבן עזרא ואחרים. וכפי שרש"י ממשיך שם ומפרש: "תרומה - הפרשה, יפרישו לי מממונם נדבה". הָפְרָשָׁה היא נתינה. אבל המדרש סבור שהמילה "יקחו" הוא כמשמעה. הכל הוא של הקב"ה וגם כשאתה נותן, אתה בעצם לוקח. לוקח ממי שהכל שלו ואולי רק מחזיר קצת. ראה הגמרא בקידושין ז ע"א שאישה יכולה להתקדש אם היא נותנת מתנה לאדם חשוב ונתינה כזו נחשבת שהיא קיבלה יותר משהיא נתנה. הנתינה לקב"ה היא לקיחה הן מהסיבה ש"לי כל הארץ" והן מהסיבה של נתינה ל"אדם חשוב".
  5. מדרש זה מעצים מאד את הלקיחה, אבל אולי בהפוך על הפוך גם את מעשה האדם שמצליח כביכול לקחת את הקב"ה ולהכניס אותו למשכן שבנה. ראה דברינו האמנם ישב אלהים את האדם בפרשת תרומה, על צמצום השכינה "עשרים על עשרים". ולא רק את הקב"ה לוקחים בני ישראל במעשה המשכן כי אם גם את התורה, את הלקח הטוב. ראה שמות רבה לג א: "ויקחו לי תרומה ... ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, זהו שכתוב: כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" (משלי ד ב) - אל תעזבו את המקח שנתתי לכם". ובפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק כה: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. אני נתתי לכם את תורתי וקחו גם אותי". ואיפה כאן הנתינה? התשובה: בלימוד התורה והוספת לקח על המקח המקורי שניתן בסיני ובמשכן. זאת, עפ"י הפסוק במשלי ט ט: "תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח" (ובדומה לו הפסוק במשלי א ה: "יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה"). ראה בתלמוד ירושלמי במספר מקומות (כלאיים פרק ח הלכה א, קידושין פרק ג הלכה ה ועוד), שר' ינאי (יניי) היה קורא את הפסוק הזה על מי שאמר דבר יפה בבית המדרש והוסיף לקח. ובתנחומא פרשתנו סימן ג נאמר הפסוק הזה על בצלאל ששינה מהסדר שאמר לו משה והקדים מלאכת הארון למשכן (ראה דברינו ארון קודם או משכן קודם בפרשה זו).
  6. עברנו מ"ויקחו לי" של פרשת תרומה ל"קחו מאתכם" של פרשתנו (עליו כבר עמדנו בקצרה בהערה 2 לפירוש אבן עזרא). הלקיחה "מאתכם" במקום "לי" עושה את כל ההבדל וגם המדרש, שעדיין מדגיש את "ממך הכל", "לי הכסף ולי הזהב", מאמץ כאן גישה מאוזנת יותר. ראה בדומה מדרש פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק לה סימן ה: "קחו. קיחה לשון נתינה, קיחה לשון מחלוקת, קיחה לשון נטיעה, קיחה לשון גדולה. וכאן קיחה לשון נתינה. ולמה הוציאו בלשון קיחה? לפי שנאמר: ויקחו לי תרומה, אמר משה: קחו מאתכם תרומה. ומדרשו: קחו זכות לעצמכם, קחו ברכה לעצמכם, קחו כפרה לעצמכם, וכן בדוד אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך (דה"א כט יד). מאתכם - מדעתכם מרצונכם". גם אם "ממך הכל" וכל מה שהאדם עושה הוא העברה מיד ליד ובסה"כ מחזיר את הכסף והזהב לבעליו, עדיין יש את הרצון ואת הנתינה הפשוטה, יש את "מאתכם". ואולי זו תהיה גם תשובתו של אבן עזרא: לקח מ.. הוא בד"כ לקיחה, אבל לקח מעצמו, "מאתכם", זו בכ"ז נתינה. כך או כך, צד את עינינו הביטוי "מידך נתנו לך" שמבטא היטב את המעגל הסגור ואת ההדדיות של לקיחה-נתינה (החזרה) וממנו שאלנו את כותרת הדף.
  7. מתוך דברי דוד במעמד התנדבות העם לבניין בית המקדש. ראה הפרק כולו שם. וראה פירוש רש"י על הפסוק שהוא מעניינינו: "וכי מי אני ומי עמי כי נעצר כח להתנדב - שדחקנו עצמנו להתנדב כל כך בזאת הנדבה ולא משלנו אלא ממך הכל וחלקת לנו מעט: ומידך נתנו לך - ומה שנתת לנו מידך נתנו לך מקצת, נו"ן דגושה במקום נו"ן שניה נתננו לך". נראה שמילות השיר "כי הרבית חסדך עלי" (והכל שלך) של אברהם פריד, מקורן, בין השאר בפסוקים אלה.
  8. סיומת זו לקוחה ממסכת אבות פרק ג משנה ז: "רבי אלעזר איש ברתותא אומר: תן לו משלו, שאתה ושלך שלו. וכן בדוד הוא אומר: כי ממך הכל ומידך נתנו לך". ואת ר' מאיר לא מצאנו. נתינת צדקה היא כמו השיער וכן צמר הכבשים שמקצצים אותו והוא חוזר וצומח. מכאן נראה מקור לדעה שמתן הצדקה תמיד חוזר לאדם. המוטיב הפנימי הוא שהמתן איננו משלך ולפיכך גם מה שחוזר וצומח איננו שלך, אבל הנתינה, שמחת המצווה ומעשה החסד לעולם קיימים, והנותן "מיטיב לכל הבריות מסוף העולם ועד סופו". ראה דברינו מצוות צדקה בפרשת בהר וכן גלגל חוזר הוא בעולם בפרשת ראה.
  9. וההמשך שם על הנשיאים שהתעצלו ו"לא זכו בתרומת מלאכת המשכן כלום". ואילו עָמְךָ שהזדרזו להתנדב: "אמר הקב"ה: בני שטרחו ונזדרזו במשכן יכתב שבחן במשכן בתורה". התוספת העיקרית של פרשת ויקהל לעומת פרשת תרומה (פרשות ויקהל-פקודי בהשוואה עם פרשות תרומה-תצוה) הוא בעשייה, בתיאור התנדבות העם – התנדבות עָמָך. "ויקחו לי" מול "קחו מאתכם", התנדבות שבאה מלמטה, בזריזות ובשמחה. ראה שוב בספר דברי הימים א פרק כט את התיאור של הנתינה וההתנדבות בשמחה: "וַיִּתְנַדְּבוּ שָׂרֵי הָאָבוֹת וְשָׂרֵי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וּלְשָׂרֵי מְלֶאכֶת הַמֶּלֶךְ ... וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל הִתְנַדְּבָם כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַה' וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה". נתינה בשמחה ושמחת הנתינה היא העיקר וזה בא מהאדם עצמו. וכל מה שנקצץ ונגזז, ישוב ויצמח ויזכה את הנותן לשמחת נתינה חוזרת. "לי הכסף ולי הזהב", "כי ממך הכל ומידך נתנו לך", אבל את הנתינה וההתנדבות בשמחה, האדם עושה.