- כאן יש לעשות הפסקה קלה בסיפור, בפרט אם מקריאים אותו, שהרי ברור שאברהם חיכה שאותה אישה תסתלק ושאולי בכלל לא יהיו לקוחות אחרים בחנות. האם צריך היה אברהם שאותה אשה תביא אוכל לפסלים על מנת לשבור אותם?
- כבר דנו במדרש זה בדברינו דרכו של אברהם לאמונה בבורא עולם בפרשה זו בשנה האחרת, ושם הבאנו גם את דברי הרמב"ם ביד החזקה הלכות עבודת כוכבים פרק א הלכה ג: " ... ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך וכו'". לאמור, ששבירת הפסלים ע"י אברהם היא חלק מהכרתו בבורא עולם והכרזתו קבל עם ועדה "שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם", כולל נכונות לשאת בתוצאות, כפי שממשיך שם המדרש בעימות עם נמרוד. ראו דברינו אברהם ונמרוד בפרשה זו. בכך משמש אברהם דגם-אב לאנשים כמו אליהו בהר הכרמל (שאמנם מרפא מזבח ולא מנתץ והורס), גדעון המנתץ את מזבח הבעל של אביו, יאשיהו המבער את העבודה זרה שבירושלים, כולל זו שבנה שלמה, אל נחל קדרון ועוד. נושא זה הוזכר בקצרה בדברינו הנ"ל ומן הראוי להרחיב עליו בנפרד. הפעם יהיו דברינו קצרים ונתמקד באברהם. מה כעת, לאחר שבירת הפסלים? לאן מכאן? האם מעשה זה של אברהם יחקק גם לדורות – מעשה אבות סימן לבנים? האם לצד ההכרה באמונה באל אחד, ההכרזה שלנו פעמיים ביום: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", אנחנו מצווים לשבור פסלים ולנתץ מצבות בכל מקום?
- הפסוק אותו הוא דורש הוא בפרשת ראה, דברים יב ב: "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם וכו' ". ובהמשך גם את פסוק ג שם: "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא". אברהם שהגיע לאמונה מדעת עצמו, שובר את הפסלים מדעת עצמו. בני ישראל שקבלו את התורה, מצווים על פיה לשבור ולשרוף עבודה זרה בכניסתם לארץ ויישובם בה. וכן הוא בפרשת כי תשא, שמות לד יג: "כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן", ג"כ בהקשר ברור לכניסה לארץ. פרט החשוב לעניינינו.
- ראו לשון המשנה במסכת עבודה זרה פרק ג משנה ז: "שלושה בתים הן: בית שבנוי מתחלה לע"ז - הרי זה אסור. סיידו וכִיירוֹ לע"ז וחידש - נוטל מה שחידש. הכניס לתוכה ע"ז והוציאָהּ - הרי זה מותר. שלש אבנים הן: אבן שחצבָהּ מתחילה לַבִּימוֹס - הרי זו אסורה. סיידה וכיירה לשם ע"ז וחידש - נוטל מה שחידש. העמיד עליה ע"ז וסילקָהּ - הרי זו מותרת. שלש אשרות הן: אילן שנטעו מתחילה לשם ע"ז - הרי זה אסור. גידעו ופסלו לשם עבודה זרה והחליף - נוטל מה שהחליף. העמיד תחתיו ע"ז וביטלָהּ - הרי זה מותר". ביטול ע"ז הוא במידה שהיא נעשתה. לא תמיד צריך לשבור ולנתוץ ולהרוס הכל. והבאנו את מדרש ספרי בשל הסיפא שנראה מיד להלן.
- בעקבות מדרש הלכה זה, אנחנו מציעים את הרעיון שהקריאה לאברהם לצאת מארצו ומולדתו וללכת לארץ כנען, היא תגובה למעשיו לשבירת הפסלים. למרות פער הזמנים הגדול, ההבדלים הידועים בין מדרשי אגדה והלכה, האבחנה הברורה בין 'נימוסי האבות' לפני מתן תורה ו'תורת משה' לאחר מעמד הר סיני, בין האבות והבנים וכו' - למרות כל הפערים הגדולים האלה, אנו מציעים להסתייע ברעיון שמציג מדרש זה. בהבחנה ההלכתית שהוא עושה בין ארץ ישראל וחוצה לארץ לעניין המצווה "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא" והציווי לנתץ מצבות ולשבור פסלים (שאינה מצווה התלויה בארץ ובעצם כן. ראו ספר החינוך מצווה תלו וכן רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ז הלכה א). הקריאה "לך לך", לצאת מאור כשדים או מחרן (תלוי במפרשים, ראו פירוש רמב"ן בתחילת הפרשה שמסכם גם את שיטות רש"י ואבן עזרא) וללכת למקום חדש, איננה רק על מנת להימלט מחרבו (מכבשנו) של נמרוד ומעוינות החברה האלילית. אמונה חדשה זקוקה גם לטריטוריה ומקום להתבסס בה. קריאת התיגר של אברהם על העולם האלילי, תהיה מעשית רק אם יבנה תרבות חדשה במקום חדש ולא ילך וישבור כעת כל פסל וכל מצבה שנקרים בדרכו. "בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריהם, ואין אתה מצווה לרדוף אחריהם בחוצה לארץ". ולא רק לשעתו, אלא גם לדורות. היהדות איננה דת מיסיונרית שמרגע שגילתה את האמונה היא מטיפה לכל העולם ושוברת את כל האמונות האחרות. היא מתכנסת לעצמה, בארצה ומשתדלת לבנות עולם אמוני חדש שישמש דוגמה. היא קנאית כלפי פנים ומאירה כלפי חוץ. אם אמונתך אברהם הגיעה עד שבירת פסלי ארצך, מולדתך ופסלי בית אביך – לך לך אל הארץ אשר אראך ושם אעשך לגוי גדול ואברכך ונברכו בך כל משפחות האדמה. ואגב כל זאת, ראו דברינו כי יקרא קן ציפור לפניך, מדרש במדבר רבה יט כז שם בהבחנה בין מצוות שצריך לקום ולרדוף אחריהם ובין מצוות של "כי יקרא" שאין האדם מחויב לרדוף אחריהם. ואפילו בארץ ישראל, אדם לא חייב לרוץ ולחפש עבודה זרה (או קברים), כמאמר מכילתא דרבי ישמעאל משפטים – מס' דנזיקין משפטים פרשה יז שהזכרנו מספר פעמים: "יש אומרים באותיותיה נתנה תורה, שלא יהו ישראל אומרים: הואיל ואנו מצווין על עבודה זרה נהא בולשין בבורות שיחין ומערות, תלמוד לומר: "על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן" (דברים יב ב), על הגלוים ולא על הסתרים"
- אברהם שמגיע לארץ בשל שבירת הפסלים, לא מציע אמונה מופשטת ונטולת כל סממנים פיסיים ומקים מזבח להודות לה' על בשורת ארץ ישראל ועל הצלת בניו לעתיד (במלחמת העי) ואולי גם על פדות נפשו הוא, ומשם יוצאת הקריאה בשמו של הקב"ה. אך ראו מדרש במדבר רבה פרשת נשא פרשה י סימן ה שמרחיב ומוסיף גם קרבן למזבח שבנה אברהם, מה שלא נאמר בתורה וזה לשונו: "... שצריך להעלות עולה לה' על בשורה טובה כשם שעשה אברהם בשעה שא"ל הקב"ה לזרעך אתן את הארץ הזאת, מיד בנה אברהם מזבח על בשורה טובה שכן כתיב: ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו, ואין מזבח אלא קרבן". ראו גם המדרשים שמתארים את העברת הכהונה והבכורה ממלכי צדק לאברהם שרק בשל כך יכול היה אברהם להקריב ולשמש לפני המזבח, כגון במדבר רבה ד : "וכי אברהם היה בכור? אלא מפני שהיה צדיק נמסרה לו הבכורה והקריב קרבן". ומדרש באוצר המדרשים (אייזנשטיין) צדקות עמוד 500 אף מתחשבן כאן עם אומות העולם שהפסיקו את המסורת של הקמת מזבחות: "וחסד לאומים חטאת, חסד שעשה אברהם אבינו חטאת הוא לאומות העולם. אמר הקב"ה לאומות העולם: לא היה אחד מכם שבנה מזבח לשמי, עד שבא אברהם ובנה מזבח לשמי, שנאמר: ויבן שם אברהם מזבח וגו' (בראשית כ"ב)". אברהם ממשיך כאן את דרכו של נח ומתווה דרך לדורות הבאים: "כמה מזבחות בנו ראשונים: נח בנה מזבח, אברהם בנה מזבח, יצחק בנה מזבח, יעקב בנה מזבח, משה בנה מזבח, יהושע בנה מזבח" (במדבר רבה י ה, שיר השירים רבה ה א). שבירת הפסלים באור כשדים איננה בהכרח דרישה לאמונה מופשטת ונטולת כל סממנים פיסיים. אבל בתורה, אין קרבנות במזבחות האבות (חוץ מיעקב בעת שיורד למצרים) - וזו אולי "הכוונה הראשונה" בשיטת הרמב"ם לגבי הקרבנות. באים המדרשים המאוחרים ומוסיפים את הקרבנות וסבורים שכבר אצל האבות נדרשה "הכוונה השנייה" של מזבח וקרבנות. אבל לא כך בבראשית רבה. מזבחות נטו! הכל מותנה בכוונה ובקריאה הנכונה, ואברהם הקפיד "להקריא בשמו של הקב"ה בפי כל בריה".
- יעקב לקב"ה.
- יעקב מגדיל לעשות וקורא למזבח שבנה: אל אלוהי ישראל (בראשית לג כ) וזוכה על כך לביקורת קשה במדרש על שכיוון גם לעצמו (וזה מסוג 'המדרשים המעצימים' הרבה מעבר לכתוב במקרא ומותחים בקורת, ויש להבין מדוע. יעקב זכה למספר לא מבוטל של 'מדרשים מעצימים'). ראו דברינו המדרש המעצים שם סקרנו מדרש זה לצד מדרשים דומים אחרים. יעקב גם מקים מצבה ויוצק עליה שמן, פעמיים: בצאתו לחרן, ובחזרתו משם. ככתוב בבראשית כח ח: "וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ" ובבראשית לה יד: "וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן". היא המצבה שאח"כ נאסרה בתורה ומה שהיה אהוב אצל האבות נעשה שנוא אצל הבנים, כמאמר חז"ל בספרי דברים קמו על הפסוק "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך - מצבה שאהובה לאבות שנואה לבנים" וממנה למדו שם בקל וחומר: "עבודה זרה ששנואה לאבות דין הוא שתהא שנואה לבנים". האם סבא אברהם היה מסכים למעשי יעקב נכדו? ראו דיוני פרשני המקרא במצבות יעקב, אבן עזרא (בראשית כח ז), רמב"ן (בראשית כו ה), הרא"ש (דברים טז כב) ועוד, חלקם הבאנו בדברינו קיימו האבות את התורה בפרשת תולדות ושבנו והרחבנו בדברינו מצבה – אהובה או שנואה בפרשת שופטים. כך או כך, באה תורת הבנים שקבלו בסיני ושמה סייגים חמורים על סממנים פיסיים שהיו נהוגים בימי האבות (גם המזבח שהקים אברהם לא היה מותר לאחר מתן תורה, ראו המזבח שבנו בני גד ובני ראובן ביהושע פרק כב), שלא יצטרך עם ישראל חו"ח לשבירת פסלים כפי שעשה אברהם באור כשדים. וכבר נזקקו מלכים ושופטים צדיקים כגדעון, יאשיהו, חזקיהו, לשבור עבודה זרה שהקימו קודמיהם.
- ר' יוסי (רבן גמליאל במקור בספרי דברים פרשת ראה פיסקא סא) מסנגר על ישראל שלא יעלה על הדעת שישברו את המבנים הקדושים להם, אבל מהמקרא עולה בבירור שבני ישראל הזניחו עד כדי הרס, אם לא הרסו ממש בידיים את מזבחות ה'. ראו דברי אליהו במלכים א יט י: "כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב". ובמדרש, ילקוט שמעוני מלכים ב רמז רמט (על בסיס הגמרא בסנהדרין קג ע"ב): "אחז ביטל את העבודה, מנשה הרס את המזבחות, אמון העלה שממית על גבי המזבח". ועברו על האיסור המפורש של "לא תעשו כן לה' אלהיכם" (דברים יב ד) – "אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה" (רש"י על הפסוק). זאת, לצד עבודה זרה שהרבו בני ישראל לחטוא בה בבית ראשון. ראו כדוגמא מדרש פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת ואתחנן דף ח עמוד א: "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים שתי שנים ל"ונושנתם". שאילולי לא הקדים שתי שנים, היו גולים ולא היו חוזרין. ונתקיים בהם כי אבוד תאבדון. והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל סמל. לא נותר בעולם צורה שלא ציירו אותה להשתחוות לה". צאצאי אברהם ששבר את פסלי עבודה זרה, מקימים אותם מחדש, בארץ אליה נשלח אברהם, ובה בעת הורסים את המזבח לה' שאברהם היה בין מקימיו הראשונים. ולאן הם גולים בעוון זה? לבבל, חוזרים לנקודת המוצא של אברהם אבינו. ראו גמרא פסחים פז ע"ב מדוע גלות בית ראשון הייתה דווקא לבבל, אחת הסיבות היא כדברי רבי יוחנן שם: "מפני ששיגרן לבית אמן. משל לאדם שכעס על אשתו, להיכן משגרה - לבית אִמָּהּ". חוזרים לנקודת ההתחלה, אך הפעם עם זכות אבות ותורה שניתנה מסיני. ואכן באותה בבל של תרח וגם של אברהם, צמחה תורה רבה בישראל ומשם עלה עזרא ש"ראוי היה שתינתן תורה על ידו אילמלא קידמו משה" (תוספתא סנהדרין פרק ד הלכה ז, ראו כל שבחיו של עזרא שם). לשבירה הראשונה של אברהם היו שבירות נגדיות שלכאורה ביטלוה, אבל עדיין רושמה הראשון חי וקיים ולא רק בתודעת העם היהודי.
- השבוע התחלנו לשאול על הגשמים ככתוב במסכת תענית פרק א משנה ג: "בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים. רבן גמליאל אומר: בשבעה בו, חמישה עשר יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת". ראו בגמרא ברכות כט א: "אמר רב ביבי בר אביי: כל השנה כולה מתפלל אדם הביננו חוץ מימות הגשמים, מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים". שיתגשמו שאלותינו ומשאלותינו.