- הסתיימה ההתגלות בסנה. לאחר סירובים חוזרים ונשנים, מקבל משה על עצמו, לבסוף, את השליחות (אם כי לא בחדווה רבה ורק לאחר שהקב"ה כועס עליו, ראה פרק ד פסוקים יג-יז וגם הסכמה ברורה לא שמענו שם). לאן מועדות פניו? מהי תחנתו הראשונה? מדין. להיפרד מחותנו שהטיב עמו ולקחת איתו את אשתו וילדיו. ואולי גם להחזיר את הצאן אל נווהו ולהעביר את התפקיד למישהו אחר. ראה דברינו ומשה היה רועה בפרשה זו. האם יש כאן משהו יוצא דופן? האם מישהו ציפה שיתנהג אחרת? למשל, שיעזוב הכל וילך ישר למצרים? בלי להיפרד ו\או בלי לקחת את אשתו וילדיו? שיברח כמו שיעקב ברח מלבן?
- מה שָׁנָה מן הליסטים – במה שונה משה מכל ליסטים אחר? אם כל מה שעשה משה שלא גנב חמור ממישהו בישראל, מה חידוש הוא? מה בכך מזכה אותו לעלות בהר ה'?
- אפשר לטעון קצת אחרת, כפי שהסבירו רוב המדרשים והפרשנים על הפסוק בפרשת קרח: "לא חמור אחד מהם נשאתי", שבדין היה למשה לקבל את הוצאותיו מקופת הציבור ולא היה צריך להוציא מכספו הפרטי. ראה רש"י שם שמקשר פסוק זה לתחילת השליחות בה אנו עוסקים: "אפילו כשהלכתי ממדין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור, והיה לי ליטול אותו החמור משלהם, לא נטלתי אלא משלי." ומקורו הוא כנראה מדרש במדבר רבה יח י, פרשת קרח: "לא חמור אחד מהם נשאתי - מה שהיה דרכי ליטול לא נטלתי מהם. בנוהג שבעולם, אדם שהוא עושה בהקדש נוטל שכרו מן ההקדש ואני בשעה שהייתי יורד מן מדין למצרים היה דרכי ליטול מהן חמור שבשביל צרכיהם ירדתי ולא נטלתי. וכן שמואל הצדיק אמר (שמואל א יב) הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי". אך לא כולם נהגו כך, ראה מסכת ברכות דף י ע"ב: "ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה - אמר אביי ואיתימא רבי יצחק: הרוצה ליהנות - יהנה כאלישע, ושאינו רוצה ליהנות אל יהנה כשמואל הרמתי שנאמר: ותשובתו הרמתה כי שם ביתו". ראה דברינו שמואל וכן לא חמור אחד מהם נשאתי בפרשת קרח.
- נתברר על עסקיו - עד שלא ברר בדיוק מהם שליחותו ותפקידו המדויקים ומה חלקו בהנהגה מול חלקו של אהרון ואחרים. ראה ויקרא רבה יא ה שביטוי זה נאמר גם על אברהם ומיוסד על הפסוקים בשמואל ב כב: "עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד ... וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל".
- כתוב בפסוק "נפשו" עם וא"ו, אבל הקרי הוא "נפשי". ובמקומות רבים במקרא כתוב וא"ו וההיגוי הוא חיריק, כמו "הִוא".
- הקשר לעשרת הדברות, כולל הפסקה הבאה, הוא ברור וגלוי: לא תחמוד, לא תשא, לא תגנוב וכו'. והוא חד ביותר ב"לא תרצח". מי יעלה בהר ה' ויביא את לוחות הברית שכתוב בהם לא תחמוד, לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא ולא תרצח! מי שהתנסה ברצח, אמנם על פי דין. ראה גם הקשר בין משה ומצוות ערי המקלט: "מי שאכל את התבשיל הוא יודע את טעמו" בדברינו משה וערי המקלט בפרשת ואתחנן.
- ראה רש"י על הפסוק שלנו: "וישב אל יתר חתנו - ליטול רשות, שהרי נשבע לו. ושבעה שמות היו לו רעואל, יתר, יתרו, קני, חובב, חבר, פוטיאל". מה עניין אזכור שבעה שמותיו של יתרו כאן? לרמז על שבועה? לומר שאין להתחכם ולומר שזה לא אותו האיש. הוא האיש, הוא חותנו של משה שנשבע לו. עכ"פ למדנו שמשה נשבע ליתרו ולא יכל ללכת ולעשות שליחותו של הקב"ה ולהוציא את ישראל ממצרים עד שיתרו יתיר לו את שבועתו. וגם לא יכל לעלות להר סיני ולהוריד תורה לעם ישראל לולא שנתן לו יתרו רשות. הוא יתרו שבא לבקר את משה ערב מתן תורה ומלמדו סדרי דין ומשפט. הוא יתרו שלא הניח עבודה זרה בעולם שלא עבדה (מכילתא יתרו) ושפיטם עגלים לעבודה זרה (בבא בתרא קט ע"ב). ראה דברינו יתרו הוא חובב הוא רעואל בפרשת יתרו. ועדיין לא למדנו, מהי אותה שבועה? על מה בדיוק נשבע משה ליתרו והיכן?
- השבועה היא שלא יקח את בתו ציפורה ואולי גם נכדיו בלי רשות, כמו שאומר לבן ליעקב: "הבנות בנותי והבנים בני". איזו מן חובה היא, לגור בבית החם עד מותו? האם זה היה המנהג בימי קדם? ושוב, אגב, אנו שומעים ביקורת על יעקב. כבר התפרסם הדבר אצל בני קדם שהעברים לוקחים את משפחתם ממשפחת האב בלי רשות! אבל אחרי הביקורת הסמויה על יעקב, כאן העניין חמור יותר שכן אצל יעקב לא שמענו שנשבע על כך ללבן, רק הלך בלי להיפרד ממנו "וגנב" את בנותיו. וכאן, אומר המדרש הייתה שבועה, אין "ויואל" אלא לשון שבועה. וכן הוא במדרשים רבים אשר גם אם דנים בנושא אחר, מסתמכים על פסוק זה בפשטות ש"ויואל" הוא מלשון שבועה. ראה למשל מדרש שכל טוב להלן. ההוכחה משאול (ראה שמואל א יד כד: "וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי") היא ברורה. שם גם כל הפרשה מתמקדת בכך שיונתן עבר על השבועה והעם פדה אותו (גם זו פרשה מעניינת שיש לדון בה). אבל אצלנו, אין זה הפשט. הפשט הוא: הואיל – הסכים, התרצה. ראה רש"י בראשית יח לא, רד"ק שמואל ב ז כט, מצודות שופטים יז יא, שמואל יב כב, הושע ה יא, איוב ו ט וכן רבים. אך המדרש בשלו וכמוהו מדרשים רבים נוספים. ראה מדרש תנחומא כאן שגם הוא מפרש שמשה נשבע ליתרו "שלא יעשה לו כמו שאמר לבן ליעקב אם תענה את בנותי". ובמדרש אגדה (בובר): "ויואל משה – שנשבע לו כמו שנשבע יעקב ללבן, דכתיב אם תענה את בנותי – מתשמיש המטה". ובמדרש תהלים פרק כד ("מי יעלה בהר ה' "): "מלמד שנשבע משה ליתרו שלא יחזור למצרים שלא ברשותו". אם בשביל להגן על בתו, אם בשביל להגן על משה, או שסתם רצה בבן לאחר שבע בנות, יתרו אינו מוכן לקבל את משה כפליט זמני עד יעבור זעם, או כאורח נטה ללון, אלא דורש ממנו מחויבות ארוכת טווח. ומשה מסכים. וגם אם הייתה זו הסכמה בשעת לחץ ומצוקה (כפי שאכן יש שטוענים ולכן לדעתם השבועה רפויה) – היא מחייבת והיא בגדר שבועה.
- לפי ר' נחמיה ורבותינו, אין כאן לשון שבועה, אבל קבלה. שאגב גם היא צורה של שבועה או נדר (ראה גמרא שבועות לו ע"א, תוספתא שבועות פרק ג הלכה ז ועוד). בכל מקרה יש כאן מחויבות, גם אם מחויבות פשוטה "שקבל עליו לרעות את צאנו" וכעת הוא מבקש להפסיק את רעיית הצאן וללכת לרעות את ישראל. ראה דברינו מוצא שפתיך תשמור ועשית בפרשת כי תצא.
- ובעמוד קודם לומדת הגמרא מהמקרה של משה עוד הלכה: את אופן התרת נדרים ש"פותחים בנולד", היינו שאחת הדרכים להתיר נדר הוא היווצרות מצב חדש שלא היה קודם לכן (שטיינזלץ שם). והובאו הדברים להלכה, ראה ר"ן ורא"ש במסכת נדרים שם וכן בבית יוסף יורה דעה סימן רכח. ויש שמקשרים את הפסוק "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" לעניין הנודר בשעת צרה שאולי גם בכך יש פתח למשה. ראה פירוש הר"ן בגמרא נדרים שם: "משה רבינו לא היה נשבע, אלא מתוך שהיה ירא מדתן ואבירם ולפיכך פתח לו הקב"ה: כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך". ובאנו לנושא המורכב של הנודר בשעת צרה שיש שמקלים בשל כך (ראה ש"ך יורה דעה סימן רכח) ויש שאדרבא מחמירים מאד (שולחן ערוך שם). ביך ובין כך, ראה בהמשך הגמרא שם את הסיפור על צדקיהו מלך יהודה שהערים על נבוכדנצר וחזר בו משבועה שנשבע לו ע"י שנשאל לסנהדרין על שבועתו, וסופו שהוא והסנהדרין שהתירו לו התבזו ובושו במעשיהם. כל זאת, בהשוואה עם משה שעמד בדיבורו ובא לבקש את רשותו והיתרו של יתרו.
- בקטע שהשמטנו כאן, מפליג המדרש בשבחה של יעל אשת חבר הקיני שהיא מצאצאי יתרו שהרגה את סיסרא.
- ראה הטענות הקשות של האשה הצרפית כנגד אליהו בפרק דרבי אליעזר פרק לב: "להזכיר עווני" וזה נושא לפעם אחרת.
- כאן אין שבועה ואף לא קבלה ולא מנימוסי קֶדֶם שהחותן מחזיק בחתן, רק מנהג דרך ארץ של גמול על הכנסת אורחים ועל מתן מקלט למי שנרדף ע"י פרעה, תוך נטילת סיכון לא מבוטל שהרי פרעה מלך המעצמה הגדולה ביקש את נפשו של משה (ויתרו עצמו ברח מפרעה, גמרא סוטה יא ע"א). אי אפשר לצאת בראש מסע גאולה של עם מתוך כפיות טובה של הכנסת אורחים. בבחינת, "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה" (גמרא שבת קכז ע"א, אברהם והמלאכים בתחילת פרשת וירא).
- ראה גם פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק ד: "וילך משה וישב אל יתר חתנו. ולמה? ליקח את אשתו ואת בניו: ד"א שב אל יתר חותנו להתיר לו השבועה שעשה, מיד קשר הקב"ה ענן במדין והתיר לו נדרו, שנאמר: ויואל משה (שמות ב כא): אל יתר. בתחילה שמו יתרו, וכאשר דברה שכינה עם משה נתמעטה כבוד יתרו ונקרא יתר, כי לא היה כדאי יתרו למשה". ויש עוד כמה מדרשים מהם ניתן ללמוד מעין זלזול ביתרו והתערבות של הקב"ה להתרת השבועה של משה ליתרו. ואולי רק הקלה בהיתר הנדר יש כאן כפי שהסברנו בהערה 10 לעיל על הגמרא בנדרים, ראה שוב פירוש הר"ן שהבאנו שם. עכ"פ נראה שמדרשים אלה הם במיעוט. זאת ועוד, הרעיון שהקב"ה התיר למשה את השבועה, שלא על דעת יתרו, יחד עם זה שמשה הלך למצרים ובעקבות הכבדת השעבוד חזר ליתרו והחזיר את אשתו וילדיו ליתרו למשמרת (ונפגשו מחדש ערב מתן תורה) – קשה לחיבור. ראה שמות רבה ה יט: "כיון שגזר כך, הלך משה למדין ועשה שם שישה חודשים ואהרון היה יושב במצרים. ואותה שעה החזיר משה את אשתו ובניו למדין". משה הולך שלא מדעתו של יתרו וכשהוא שוב במצוקה חוזר ומחזיר את אשתו ובניו למדין?! אכן, נראה שזו דעת מיעוט חריגה.
- יתרו לא הצליח לשכנע את משה שלא לקחת איתו את אשתו וילדיו למצרים, אבל אהרון כן. ראה מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דעמלק פרשה א במפגש אהרון ומשה: "אמר לו: משה, היכן היית כל השנים הללו? אמר לו: במדין. אמר לו: מה טף ונשים אלו עמך? אמר לו: אשתי ובני. אמר לו: ולאן אתה מוליכם? אמר לו למצרים; אמר לו: על הראשונים אנו מצטערים ועכשיו נצטער גם באלו?!. באותה שעה אמר לצפורה: לכי לבית אביך. ובאותה שעה הלכה לבית אביה ונטלה שני בניה, לכך נאמר: אחר שילוחיה". ומי מביא בסוף את בניו של משה אליו ערב מתן תורה? יתרו.
- ומכאן מקור לדעה שאין אומרים לאדם שנפרדים ממנו: לך בשלום, אלא לך לשלום. בנו של ר' חייא הגדול מחזיר אותנו לדעה הדומיננטית במדרשים שמשה לא הלך מחוץ לדעתו של יתרו וכאמור בהערה הקודמת הדבר מסתדר היטב עם לקיחת ציפורה והילדים למצרים והחזרתם בעקבות הכבדת השעבוד. גם הרצון להביא את הילדים למעמד הר סיני מתגשם, בסופו של דבר, בעזרת יתרו. הוא שמביא את אשתו של משה ובניו למעמד הר סיני. עוד על הליכת משה למצרים וחזרתו, אבל תוך כיבוד השבועה ליתרו, ראה קטעי מדרשים - גניזה (מאן) יב. קטע ממדרש לשמות עמוד צה: "וילך משה. מהוא וילך וישב? שהלך למצרים ואחר כך חזר למדין: דבר אחר: וילך משה, אצל חמיו להתיר נדרו, ששנו: המודר הנייה מחבירו בפניו לא יתירנו שלא בפניו. למה? שלא יחשדנו על שבועת שוא. לפי כך חזר משה להתיר נדרו. ומניין שנדר משה ליתרו? אלא בשעה שבא משה אצל יתרו אמר לו: תן לי ציפורה בתך לאשה, שהיה משה רואה מעשיה נאים. אמר לו יתרו: מה את מבקש לעשות כשם שעשה יעקב זקנך, שהלך אצל לבן וגנב דעתו וברח לו חוץ מדעתו? ... מבקש את שאתן לך לצפורה? הישבע לי שאין את יוצא לך חוץ מדעתי, אחר כך אני אתן אותה לך. מיד נשבע, ויואל משה לשבת: אחר כך ויתן לו את צפורה בתו - משנשבע לו, נתנה לו ... לא עשה, אלא כיון שנגלה עליו הכתוב ואמר לו שילך בשליחותו למצרים לגאול את ישראל, אמר לו: ריבונו שלעולם, אין את שנשבעתי ליתרו שאיני הולך לי חוץ מדעתו, צריך אני לילך ולהתיר את נדרי, אלך ואטול את רשותו. הלך משה".
- הפתיחה כאן קצת משובשת או מקוצרת. ראה בפתיחת המדרש כפי שמובא בשכל טוב (בובר) שמות פרק יח: "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה - כענין שנאמר: נכריה עבודתו (ישעיה כח כא)". ראה הפסוק בישעיהו: "כִּי כְהַר פְּרָצִים יָקוּם ה' כְּעֵמֶק בְּגִבְעוֹן יִרְגָּז לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂהוּ זָר מַעֲשֵׂהוּ וְלַעֲבֹד עֲבֹדָתוֹ נָכְרִיָּה עֲבֹדָתוֹ".
- מדין היא ארץ נכריה למי שבא ממצרים ועוד מבית פרעה. ראה דברינו איש מצרי בפרשת שמות.
- שניכר שֵׁם יה שָׁם, שמשה מביא את שם ה' לארץ מדין. אבל האם איננו שומעים כאן גם נֵיכַר ליה, מתנכר ליה?
- משה הולך כאן בדרכו הסלולה של אברהם אבינו. ראה דברינו דרכו של אברהם לאמונה בבורא עולם בפרשת לך לך וכן דברינו בין משה לאבות בפרשת וארא. אבל בדרך לאמונה זו יש למשה "תחנה" של עבודה זרה ודרשתו של ר' אלעזר המודעי מאד מורכבת.
- קיבל עליו על כרחו, מדגיש מדרש שכל טוב הנ"ל שמיוסד כאמור על מדרש המכילתא.
- וציפורה מצילה את משה בכך שהיא מלה את הבן (גרשום או אליעזר, ראה דברינו בדרך במלון בפרשת שמות). הגענו לשבועה אחרת שנשבע משה ליתרו שנדרשת גם היא מהפסוק "ויואל משה". משה נשבע שבנו הבכור יוקדש לעבודה זרה! רבו המדרשים על פרשה "עלומה" זו וגם מקצת מהפרשנים נחרדו עליה מאד. ראה אבות דרבי נתן נוסח א פרק לד, נוסח ב פרק לז, גמרא בבא בתרא קט ע"ב, שיר השירים רבה ב ג ועוד. ראה שמות רבה א לב שאדרבא, יתרו הוא שמאס בעבודה זרה "וביסר עליה והרהר לעשות תשובה עד שלא בא משה. וקרא לבני עירו ואמר להם: עד עכשיו הייתי משמש אתכם מעתה זקן אני בחרו לכם כומר אחר עמד והוציא כלי תשמישי עבודת כוכבים ונתן להם הכל, עמדו ונדוהו שלא יזדקק לו אדם ולא יעשו לו מלאכה ולא ירעו את צאנו". ולפיכך נרדפו בנותיו והיה לו חיבור מיידי עם משה. ומשם ממשיך שם מדר/ שמות רבה לסימן לג שראינו לעיל שהשבועה הייתה עניין לקיחת הבנות. אבל עפ"י המכילתא בצירוף דרשות אחרות של חז"ל, שני בנים היו למשה: גרשום שיצא לעבודה זרה ואליעזר שמזוהה עם אחד מגדולי התנאים אליעזר בן הורקנוס (במדבר רבה יט ז, דברינו משה, ר' אליעזר ופרה אדומה בשבת פרה). וכבר הרחבנו בנושא גרשום שיצא לעבודה זרה – בנו יונתן - בדברינו פסל מיכה במיוחדים.
- מקור מדרש זה הוא בספרי דברים פסקא כז. בסוף שליחותו, בסוף ימיו, מבקש משה שהקב"ה יתיר את השבועה שנשבע שלא ייכנס לארץ. השבועה שעמדה כנגד תחילת השליחות הותרה, למה לא תותר כעת גם השבועה שבסופה של השליחות? ראה איך הדברים מתחברים עם בקשתו של משה לחזור ולהיות "אזרח פשוט" עליה עמדנו בדברינו עזה כמוות אהבה בפרשת וילך. (ראה גם כי לא תעבור את הירדן הזה וכן אין המלך נכנס כהדיוט, שניהם בפרשת ואתחנן). זאת ועוד, משה מקיים את השבועה שהשביע יוסף את בני ישראל "והעליתם את עצמותי מזה אתכם". כולם עסוקים בשאילת כלי כסף וכלי זהב ומשה עסוק בקיום שבועת יוסף (מכילתא בשלח, תוספתא סוטה פרק ד, דברינו ארונו של יוסף בפרשת בשלח). ובמהלך שליחותו מפר משה את השבועה שנשבע הקב"ה למחות את ישראל ("נתעטף משה בטליתו וישב לו כזקן והקב"ה עומד ושואל על נדרו", שמות רבה מג ד). אבל הוא, אין לו רב שיתיר לו את נדרו! בתחילתה של הדרך היה רב שיתיר את השבועה: הקב"ה בעצמו או שמא יתרו! וכל זאת כדי לקיים את שבועת הקב"ה לאבות שיגאל את בניהם (שמות רבה ו ד). אבל בסופה, אין רב שיתיר את נדרו של הקב"ה שמשה לא ייכנס לארץ ישראל.
- ראה מקבילה ואולי מקור בספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיסקא שנז: " ומשה בן מאה ועשרים שנה, זה אחד מארבעה שמתו בן מאה ועשרים שנה ואלו הם: משה והלל הזקן ורבן יוחנן בן זכיי ורבי עקיבה" וההמשך בדומה לבראשית רבה.
- משה הוא אבטיפוס לגדולי ישראל שהיו להם חיים אחרים לפני ששמשו את ישראל. שני פרקי חיים היו למשה לפני שיצא לגאול את ישראל ועלה לשמי רום והוריד ולימד תורה לעם ישראל. שליש מחייו היה "נסיך מצרים", שליש היה רועה צאנו של יתרו (ובמדרשים מאוחרים היה גם ארבעים שנה מלך על כוש, ראה אוצר המדרשים אייזנשטיין עמ' 359, כנראה בשליש הראשון של בית המלוכה המצרי ששלט על כוש, רשב"ם פרשת בהעלותך על האשה הכושית שמשה לקח, במדבר יב א, דברינו האשה הכושית). רק בשליש האחרון לחייו שימש את ישראל והיה "איש האלהים". (דברינו משה איש האלהים בפרשת וזאת הברכה). היו למשה גם חיים אחרים שאי אפשר ככה סתם להתנתק מהם ולבעוט בהם. יש מחויבות לעבר ורק בהתרת איסוריהם, שבועותיהם ונדריהם של החיים הקודמים ניתן לפתוח בחיים חדשים.