- ראו פסוק זה כחלק מהפסוקים הפותחים את פרק יז בספר תהלים (שמוכר לפוקדים את בתי העלמין באזכרות): "תְּפִלָּה לְדָוִד שִׁמְעָה ה' צֶדֶק הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה: מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא עֵינֶיךָ תֶּחֱזֶינָה מֵישָׁרִים: בָּחַנְתָּ לִבִּי פָּקַדְתָּ לַּיְלָה צְרַפְתַּנִי בַל־תִּמְצָא זַמֹּתִי בַּל־יַעֲבָר־פִּי". המדרשים להלן מתייחסים למכלול פסוקים אלה ולא רק לפסוק שהבאנו. דוד מבקש משפט לא בחינם (ויש בקשות חינם, ראו מדרשים על "וחנותי את אשר אחון", כגון דברים רבה ב א).
- המשנה במסכת ראש השנה (פרק ד משנה ז) מצביעה על ההבדל בין הלל, הנקרא בימים טובים בשחרית ("הראשון מַקְרֵא" בלשון המשנה) ובין תקיעת שופר בראש השנה שנקבעה כחלק מתפילת מוסף ("השני מתקיע" בלשון המשנה). מחד גיסא, "זריזים מקדימים למצוות" ולכן נקבע הלל בשחרית. מאידך גיסא, יש טעם לאחר את קיום המצווה כדי שיתאספו כולם ויתקיים "ברוב עם הדרת מלך", כפי שנקבע בתקיעות (גם בזמנם היו שבאו מאוחר לתפילה ...). ראו דיון על כך בגמרא בבלי ראש השנה דף לב ע"ב ובירושלמי בקטע שהשמטנו. ואנחנו ניקח מהירושלמי רק את החצי שנוגע לעניינינו – קביעת התקיעות במוסף דווקא. ועל הלל נדון בע"ה בחג הסוכות.
- התקיעות נקבעו לתפילת מוסף לא רק בשל "ברוב עם הדרת מלך", אלא גם בשל השלמת כל ההכנות לעמידתנו במשפט, מתוך צדק, רינון, תורה ותפילה בלי מרמה, כמו שכתוב בפסוקים בתחילת מזמור יז בתהלים (ראו הערה 1). דרשה זו אגב מתאימה מאד לסיבה הראשונה שהגמרא מביאה שם (ושאנחנו קצרנו והשמטנו): "מפני מעשה שאירע", שהגויים הזדעקו לשמע קולות השופר, כשהיו תוקעים בתחילה בשחרית, וחשבו שהיהודים מבקשים למרוד ולצאת למלחמה. וכשדחו את התקיעות למוסף, נוכחו גם שונאי ישראל שהתקיעות הן חלק מהתפילה וענייני היום ונרגעו. ראו הסיפור שם במקור. יש פה חיבור מעניין של דחיית התקיעות לשלב מאוחר בסדר התפילה משלוש סיבות: כלפי שמיא – ברוב עם הדרת מלך, כלפי הגויים הצופים מבחוץ על מנהגי היהודים וכלפי פנים – כהכנה ראויה לתקיעות. ואגב, מנין לנו שראש השנה הוא יום משפט ומנין שמשפט קשור לתקיעות? הכל מהפסוקים בתהלים פרק פא: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ: כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב". ראו הדרשות על פסוק זה בגמרא ראש השנה ח ע"א, ויקרא רבה כט ו.
- בפרשת פנחס, במדבר כט פסוקים א-ב, מוזכר "יום תרועה" ומיד אחריו בא פירוט קרבנות מוסף לראש השנה, ככתוב: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא־קֹדֶשׁ ... יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם: וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' וכו' ". הרי שהתרועה צמודה למוספי היום.
- ראו מקבילה בפסיקתא רבתי פיסקא מ - בחודש השביעי (ובמדרש תהלים בובר יז ו): "אמר רבי פנחס בשם רבי יהודה בן לוי בשם רבי אלכסנדרי: למה אין ישראל תוקעים מן התפילה ראשונה אלא בתפילת המוספים? כדי שבשעה שהם עומדים בדין יהיו מצויין מליאי מצות הרבה ויזכו בדין. אמר דוד: תפילה לדוד שמעה ה' צדק הקשיבה רינתי האזינה תפלתי בלא שפתי מרמה מלפניך משפטי יצא עיניך תחזינה מישרים. תפילה לדוד - זו תפילה שאדם מתפלל בשעה שהוא נעור מן שנתו, ברוך מחיה המתים. שמעה ה' צדק - זו קרית שמע, הקשיבה רינתי - זו תפילה הראשונה, האזינה תפילתי - זו תפילה השנייה ... לא עמדנו לתפילה לא מתוך דבר בטילה ולא מתוך שפתי מרמה, אלא מתוך תורה ומצות ומעשים טובים, לפיכך מלפניך משפטי יצא. ואל תסתכל במעשים רעים אם יש לנו, שנאמר: עיניך תחזינה מישרים". מדרשה זו, ומדברי ר' יהושע בן לוי בירושלמי, שמענו עמידה בתפילה מתוך תקווה שנצא זכאים בדין. "מלפניך משפטי יצא" – כמשאלה ובקשה בשעה הראויה לאחר ש-"עמדנו לתפילה מתוך תורה ומצות ומעשים טובים". אבל דרשתו של ר' אלעזר ברבי יוסי מציגה גישה אחרת וכאילו אומרת: אל תיקרי "יֵצֵא" אלא "יָצָא" – מלפניך יָצָא כבר משפטנו בראש השנה וכבר נבראנו בריה חדשה מיד עם תחילת השנה החדשה. (ראו הלכות תשובה לרמב"ם פרק ב הלכה ד שמי שעושה תשובה "משנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים"). אז מה נשאר ליום הכיפורים? תאמר: קבלה לעתיד. ועוד תאמר: עבירות שבין אדם לחברו. מלפניי, אומר הקב"ה, משפטך יצא לזכוּת כבר בראש השנה. אתי כבר גמרת חשבון. עכשיו לך ותקדיש את ימי התשובה שבין כסה לעשור ואת יום הכיפורים לעבירות שבין אדם לחברו. דרשה נאה זו עומדת לכאורה בניגוד לפשט הפסוקים בתורה, ויקרא טז ל: "כִּי־בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" ולדרשת ר' אלעזר בן עזריה עליה בסוף משנה יומא. או שגם את הפסוקים האלה יש לקרוא בראש אחר.
- ובמדרש תהלים (בובר) על פסוק זה: "אמר ר' יוחנן: אמר דוד לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, אתה מלך ואני מלך, ראוי למלך לדון את המלך". כבר הארכנו לדון במדרש זה בדברינו מלך לא דן ולא דנים אותו בפרשת שופטים ושם הראינו שמדרש דברים רבה נוקט בשיטת הירושלמי שסובר שמלך לא דן ולא דנים אותו כפשוטה של משנה, בניגוד לשיטת התלמוד הבבלי שמבחין בין מלכי בית דוד שדנים ודנים אותם ובין מלכי ישראל שבעיקרון גם הם דנים ודנים אותם, רק לא עושים כן מפני המעשה שהיה בינאי המלך, היינו מפני אימת המלכות. אבל דא עקא, מה דוד מבקש? פטור מעונש על חטאים? כולל על חטאים ודינים שבין אדם לחברו ושבין מלך ונתיניו? מה הרווח שלו בכך שהקב"ה ידון אותו? על מה?
- חכמים לוקחים את הפסוק בתהלים יז לכיוון פרשת המלך ומחילים אותו על העם כולו. כוונת הקב"ה המקורית הייתה שהעם כולו יישפט ויונהג ישירות ע"י הקב"ה. אבל העם ביקש מלך וההמשך ידוע כמתואר בספר שמואל א פרק יג. ולעניינינו ולימים בהם אנו נתונים, נראה שיש כאן מקור לכמיהה שהקב"ה יהיה מלך עלינו וכפי שאנו אומרים בתפילותינו: "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה". יחד עם שאיפה לחזור למעמד הר סיני עליו אומר מדרש מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה ב: "מה אמרו ישראל למשה לאמר למקום? ... רצוננו לשמוע מפי מלכנו, לא דומה שומע מפי פרגוד לשומע מפי המלך ... רצוננו לראות את מלכנו, לא דומה שומע לרואה. אמר המקום: תן להם מה שבקשו". ראו גם מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דשירה פרשה י: "ה' ימלוך לעולם ועד, ר' יוסי הגלילי אומר: אילו אמרו ישראל על הים: ה' מלך לעולם ועד לא היתה אומה ולשון שולטת בהן לעולם. אלא אמרו ה' ימלוך לעולם ועד - לעתיד לבא". האם ביום כיפור אנחנו מנסים לתקן זאת?
- להקבלה בין "תפילה למשה איש האלהים" ו-"תפילה לעני כי יעטוף", ראו מדרש שמות רבה כא ד פרשת בשלח: "שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה עָדֶיךָ כָּל־בָּשָׂר יָבֹאוּ (תהלים סה ג) - א"ר יהודה בר שלום בשם ר' אלעזר: בשר ודם, אם בא עני לומר דבר לפניו, אינו שומע הימנו; ואם בא עשיר לומר דבר לפניו, מיד הוא שומע ומקבלו. אבל הקב"ה אינו כן, אלא הכל שוין לפניו: הנשים והעבדים והעניים והעשירים. תדע לך, שהרי משה, רבן של כל הנביאים, כתוב בו מה שכתוב בעני. במשה כתיב: תפילה למשה איש האלהים, ובעני כתיב: תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו - זו תפילה וזו תפילה, להודיעך שהכל שוין בתפילה לפני המקום". ושם המדרש גם משווה את תפילת משה לפני קריעת ים סוף עם צעקת בני ישראל (שהרי הוא עומד בפרשת בשלח). ואלה דבריו שם: "תדע לך, כשיצאו ישראל ממצרים רדף אחריהם פרעה, שנאמר: ופרעה הקריב, וכתיב: ויצעקו אל ה'. התחיל משה אף הוא מתפלל לפני המקום. אמר לו הקב"ה למשה: מה אתה עומד ומתפלל? כבר התפללו בני ושמעתי תפילתן, שנאמר: מה תצעק אלי".
- יש ששואלים מדוע אנחנו מכניסים את הבקשה "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכו' ", כבר במגן אברהם, בברכה הראשונה בתפילת עמידה, והרי שלוש הברכות הראשונות (שהן כנגד שלושת האבות) הם "סידור שבחו של מקום" ורק אח"כ מברכת חונן הדעת ואילך, מתפללים, היינו מבקשים צרכים (ראו גמרא ברכות לב ע"א: "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל"). ותירצו תירוצים רבים. פה הקב"ה דוחק בדוד לבקש צרכיו מיד לאחר שאמר שבח קצר: "שמעה ה' צדק" ואולי יש מכאן ראייה שניתן, במקרים מיוחדים, כמו בימים הנוראים, להקדים בקשת צרכים לאחר שבח קצר ולא להרבות בשבח מקדים כשאר ימות השנה. ראו באותו מדרש, אגדת בראשית (בובר) פרק ט את דברי דוד: "אמר לפניו: ריבונו של עולם הנח את הכל והפנה לתפילתי ולתחינתי. אמר לפניו: ריבונו של עולם, מפני שאני בשר ודם אם אתפלל לפניך קימעא יהי לפניך הרבה". אבל במדרש שלנו עונה הקב"ה לדוד, כמו למשה לפני קריעת ים סוף, שאין צורך להאריך בתפילה: "עד מתי אתה מתפלל? אמור צרכיך מה שאתה צריך, הרי אמרת: שמעה ה' צדק". ראו דברינו תפילה קצרה בפרשת בהעלותך.
- תשובת דוד לקב"ה היא שהפעם יש לו בקשה מיוחדת, שרק הוא ישפוט אותו וזו דורשת שבח מרובה. נראה שחזרנו כאן לדרשה בירושלמי בה פתחנו וגם לדברים רבה לעיל. אומנותו של דוד, אותה נראה גם להלן, היא לדעת כיצד כביכול לפתות את הקב"ה בנועם מילותיו ותשבחותיו (ונגינותיו) ולא בכדי הוא מוזכר תדיר בספר תהלים ולא בכדי משמש ספר תהלים מקור מרכזי לתפילות ופיוטים. עוד על אומנותו של דוד במשל האריס להלן. אך בה בעת, הבקשה שרק הקב"ה ישפוט אותו, ועוד בטענה שהוא מלך ו-"ראוי למלך לדון את המלך", היא בעייתית. ובפרט שדוד גם פגע באנשים אחרים, כגון במעשה בת שבע וצריך ליתן את הדין על מה שעשה. לא הכל יכול להיסגר בחדרי וחצרות מלכים. ראו דברי דוד בתהלים פרק נא שנאמר בעקבות חטא בת שבע: "לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ" וכבר נשברו קולמוסין ונשפכו דיותות רבים לתרץ דברים אלה (סנהדרין קז ע"א, מדרש תנאים לדברים ג כג, מדרש תהלים נא ג) ולא ניכנס לנושא קשה זה כאן. אנחנו במוטיב המדרשי של בקשת דוד, שגם אם לא בדיוק מתאים להלכה, הוא משקף את בקשת כולנו בימים הנוראים: "מלפניך משפטנו יצא", וכלשון המחזור: "עד שתוציא לאור משפטנו איום קדוש". כבנים שמתרפקים על אביהם.
- הפירוש על מדרש זה מסביר שאין הכוונה "מנגנו" מלשון ניגון, אלא: "אינגיניו בלע"ז, היה מעמיק מחשבתו". והוא מביא כראיה את לשון הגמרא במסכת בבא קמא דף קג ומסכת בבא בתרא דף סא: "הנהו נגאני דארעא" שפירושם שם: בורות עמוקות. אך למה ייגרע הפירוש שדוד היה מקדים בניגון ושירי מזמור? הרי זה כל המוטיב של פסוקי דזמרא בתפילותינו! ראו גמרא פסחים קיז ע"א מה בין פרקי תהלים שמתחילים ב"לדוד מזמור" - מלמד ששרתה עליו שכינה ואחר כך אמר שירה, ובין "מזמור לדוד - מלמד שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה.
- מילה מיוונית שפירשוה מלווה, מי שכבר הלווה לו, ועכשיו בא הלווה ומבקש עוד. ראו ירושלמי מסכת שבת פרק ב הלכה ו: "היושב בבית מרועע, עושה מלאך המות דניסטיס שלו", היינו, כאילו לוקח את חייו בהקפה (בהלוואה) ממלאך המוות. ובשמות רבה לא א: "משל לאחד שלוה מן דיוסטוס ושכחו. לאחר זמן בא ועמד לפניו, אמר לו: יודע אני שאני חייב לך. אמר לו: למה הזכרת חוב הראשון? כבר בטל הוא מלבי. כך אדון העולם, הבריות חוטאין לפניו והוא מסתכל שאין עושין תשובה והוא מניח להם ראשון ראשון. וכשהם שבים, באין להזכיר החוב שעשו בראשונה והוא אומר להם: אל תזכרו ראשונות". אבל המדרש כאן, אגדת בראשית, ממשיך והולך בדרך אחרת. החוב קיים והלווה צריך לבוא אל בעל החוב בתחכום ובדרך של אומנות כדוד.
- האיש לא ממהר לבקש חיטים שהן יקרות יותר, אלא מתחיל בדבר זול ופשוט יותר כמו חרובים ומשם הוא מתגלגל הלאה.
- נראה שקטע זה של המדרש מתבסס על מדרש ויקרא רבה פרשה ה סימן ח: "אמר ר' הונא: יש אריס שיודע לשאול ויש אריס שאינו יודע לשאול. שיודע לשאול, סורק שערו, מכבס בגדיו, פניו טובים, נותן מקל בידו וטבעת באצבעו והולך אצל בעל מלאכתו לבקש ממנו. והוא אומר לו: בוא בשלום אריסי הטוב, מה אתה עושה? והוא אומר לו: טוב. ואומר לו: מה הארץ עושה? אומר לו: תזכה ותשבע מפריה - מה השוורים עושים? אומר לו: תזכה ותשבע מחלביהם - מה העזים עושות? אומר לו: תזכה ותשבע מגדייהם - מה אתה מבקש? אומר לו: יש לך עשרה דינרים, תתן לי? אומר לו: אתה מבקש עשרים, טול לך. ... אמר ר' הונא: דוד מן האריסים הטובים היה. בתחילה פתח בקילוס, אמר: השמים מספרים כבוד אל (תהלים יט ב). אמרו לו השמים: שמא אתה צריך לכלום? - ומעשה ידיו מגיד הרקיע. אמר לו הרקיע: שמא אתה צריך לכלום? היה [דוד] מזמר והולך: יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת (שם ג). אמר לו הקב"ה: מה אתה מבקש? אמר לו: שגיאות מי יבין (שם יג) - מן השגגות שעשיתי לפניך. אמר לו: הרי סלוח והרי מחול לך. אמר לו: מנסתרות נקני - מהנסתרות שעשיתי לפניך. אמר לו: הרי סלוח ומחול לך ... אמר דוד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אתה אלוה גדול ואני חובי גדולים, יאה לאלוה גדול שהוא סולח ומוחל לחובות גדולים. זהו שכתוב: למען שמך ה' וסלחת לעוני כי רב הוא (תהלים כה יא). ראו דברינו יודעים לרצות את בוראם ליום הכיפורים, שם הבאנו מדרש זה בשלמותו והערנו עליו.
- מה שאמר הירושלמי לעיל לגבי תקיעות במוסף, אומר מדרש תהלים על חשיבות התפילה כמקדימה לדין. הקב"ה יכול להגיד לאדם לקצר, כבמדרש אגדת בראשית לעיל, אבל האדם רוצה לשפוך שיח ולהגיע ל-"לפניך משפטי יצא" מאוחר יותר, עד רגע הנעילה ממש ("ארבע תפילות").
- "מלפניך משפטי יצא" כאן בא לשלול מעורבות מלאכים ושליחים בין הקב"ה ובין העם. דוד מבקש נוכחות ישירה של הקב"ה, לפחות בכל הקשור לדין. רק למלך יש את הסמכות לוותר – רק למלך מותר להימלך, רק למי שנאמר עליו "כי לא אדם הוא להינחם" מותר להינחם על הרעה. נראה יש כאן חזרה למדרש דברים רבה לעיל, אבל לא לחלקו הראשון, לא רק בשביל דוד כמלך (הערה 6), אלא לעם כולו שהם כבני מלכים וכמלאכים (הערה 7). ראו דברינו הנה אנכי שולח מלאך לפניך בפרשת משפטים.
- אנחנו חוזרים ותמהים על דברים אלה, מהם נשמע שדוד רץ לחיקו של הקב"ה על מנת להימנע מלהתמודד עם תוצאות מעשיו, ובפרט במעשים שבין אדם לחברו. וגם בין מלך לנתיניו, כמו התעקשותו של דוד לִמְנוֹת את העם (שמואל ב כד, דברי הימים א כא) שגם על כך דרשו המדרשים שכשהגיעה שעת העונש ביקש דוד: "מלפניך משפטי יצא". ראו הרחבה בנושא זה במדרש תהלים בובר מזמור יז סימן ד. וכאן הקב"ה שולח את דוד להידון לפני הסנהדרין שמונתה מכוח הציווי: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך" ודוד מבקש פטור משום שהם לא ייקחו ממנו שוחד! הטענה לעיל של דוד שהוא מבקש את נוכחות הקב"ה ולא נוכחות המלאך לפי "שאין אחר זולתך שהוא יכול לוותר", לא נראית שייכת בהשוואה עם הסנהדרין. גם הטיעון של דוד, בוויכוח הגדול שלו עם משה, עפ"י המדרש כמובן, בעד כיסוי החטא (שיטת דוד) וכנגד גילוי החטא (שיטת משה), נושא עליו הרחבנו בדברינו ייכתב עווני בפרשת חוקת - ושוב הרחבנו עליו בדברינו כיסוי החטא או גילויו ביום הכיפורים - גם טיעון זה לא שייך כאן. נראה שההסבר היחידי לקטע תמוה זה הוא מטרתו לשמש פתיח לקטע הבא, על כך שהקב"ה כביכול כן לוקח שוחד.
- ראו גם הפסוק במשלי כא יד: "מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה עַזָּה". ראו רש"י על הפסוק שם: "מתן בסתר - צדקה: ושוחד בחק - אף זו צדקה יכפה אף, חמה עזה".
- היינו, רק מלפניך, שאתה כל יכול ומלך העולם ולוקח שוחד, יש לי סיכוי לצאת זכאי במשפט. בדרשה זו מוּצָאִים המילים "מלפניך משפטי יצא" מההקשר הרחב שלהם, ראו הערה 1 לעיל, ועומדות בפני עצמן. וכבר הצענו במספר מקומות שהמילה "מלך" מקפלת בתוכה את השורש להימלך. הפררוגטיבה של הסמכות העליונה היא גם הזכות או היכולת לשנות את דעתו. המלך נמלך ומתייעץ עם מי שיבחר, אבל בסופו של דבר הוא נמלך בדעתו שלו ורק הוא רשאי לשנות את דברו הקודם (ראו אחשוורוש במגילת אסתר).
- הרעיון שנכונות הקב"ה לסלוח ולקבל את תשובתנו, תפילותינו וצדקותינו הוא מעין שוחד, מפתיע ו"חריג", אבל יש לזכור שכל רעיון התשובה יש בו בעצם חידוש גדול ו-"לפנים משורת הדין", כפי שעולה מספר יונה שאנו קוראים ביום הכיפורים במנחה. ראו שם תחילת פרק ד כעסו של יונה על שהקב"ה סלח לאנשי נינוה (ראו דברינו אנשי נינוה במועד זה). ראו גם הסיפור על בן דורדיא בגמרא עבודה זרה יז ע"א ובכיו של רבי שם: "בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת. ואמר רבי: לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותן רבי". ראו גם בגמרא ראש השנה יז ע"ב את שאלת בלוריא הגיורת את רבן גמליאל איך הקב"ה נושא פנים: "כתיב בתורתכם אשר לא ישא פנים, וכתיב ישא ה' פניו אליך"! כל כך, עד שהרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב הלכה ד) צריך להסביר שמי שעושה תשובה: "משנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים". מחד גיסא, התשובה היא תיקון גדול לעולם, היא מתן הזדמנות חדשה שבלעדיה אין קיום לעולם ולאדם. ומה לנו יותר מפסוקי התשובה שבפרשת נצבים: "וְשַׁבְתָּ עַד־ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ ... וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת־שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וכו'. ובאו על פסוקים זה דרשות רבות כגון זו שבדברים רבה ב כד :"אין לך דבר גדול מן התשובה". מאידך גיסא, בא מדרש תהלים והנלווים עליו ומזכיר לנו שבעצם יש כאן "נשיאת פנים" ושלא כמידת הדין. יש עקיפה של הסנהדרין המסמלת את הדין והמשפט שהם יסוד קיום העולם. יש בעצם משוא פנים בין עובד ה' מיראה ומאהבה כל החיים ובין רשע מרושע שברגע אחד של חרטה מצפה שכל עברו יימחק וכאילו לא היה. יש כאן כביכול מתן שוחד כלפי שמיא. שניכשל כל ימינו רק במתן שוחד זה.