מה יאמרו הגויים

… וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר: (במדבר יד טו-טז).1

לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ: (תהלים עט י).2

אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה: (תהלים קכו ב).3

 

ברכות דף לב עמוד א

אמר רבי אלעזר, אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, עכשיו יאמרו אומות העולם: תשש כוחו כנקבה ואינו יכול להציל. אמר הקב"ה למשה: והלא כבר ראו נסים וגבורות שעשיתי להם על הים! – אמר לפניו: ריבונו של עולם, עדיין יש להם לומר: למלך אחד – יכול לעמוד, לשלושים ואחד מלכים – אינו יכול לעמוד. אמר רבי יוחנן: מנין שחזר הקב"ה והודה לו למשה – שנאמר: "ויאמר ה' סלחתי כדבריך". תני דבי רבי ישמעאל: כדבריך, עתידים אומות העולם לומר כן. אשרי תלמיד שרבו מודה לו.4

במדבר רבה פרשה טז סימן כה

אמר לו משה: "ושמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה והמתה את העם הזה כאיש אחד" – שלא יהיו אומות העולם אומרים: אלהי כנען קשים הם מאלהי מצרים; אלהיהן של מצרים שקיא הם, אבל של כנען של בעל הם: "ואמרו … מבלתי יכולת ה' להביא את העם אל הארץ … וישחטם במדבר" –  שלא היה לו יכולת להספיק להם מזונות, הוציאם להמיתם במדבר. ואין לשון יכולת אלא מזונות כמה דתימא (מלכים א ה) "עשרים אלף כור חטים מכולת לביתו".5

דבר אחר: שלא יהיו אומות העולם נוהגין בך כאכזרי, לומר: בא דור המבול ואִבְּדָן, בא דור הפלגה ובאו סדומים ובאו מצרים ואבדן. אף אלו שקראן בני בכורי הרי הוא מכלה אותן כלילית הזו שאינה מוצאה כלום והיא הופכת על בניה כך מבלתי יכולת ה'.6

רשב"ם – בחטא המרגלים ובחטא העגל

רשב"ם שמות לב יב: "למה יאמרו מצרים – עשה למען שמך שלא יתחלל"

רשב"ם במדבר יד יד: "ואמרו אל יושב הארץ הזאת – ואמרו מצרים על יושבי ארץ כנען … לא מתוך שנאה עשה להם כך, אלא מבלתי יכולת להילחם עם שלשים ואחד מלכים. ועתה, שוב מחרון אפך למען שמך שלא יתחלל.7

רמב"ן דברים לב כו – פרשת האזינו

… והשם יתברך הודה לו בזה ויאמר ה' סלחתי כדברך … השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להטיב, וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם לא נשאר רק העם הזה לשמו, ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא א-להי האלהים ואדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם, ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם.8

מדרש תנחומא פרשת פקודי סימן ו

"אלה פקודי המשכן משכן העדות" – עדות לכל באי העולם שנמחל להם על מעשה העגל. למה הדבר דומה? למלך שנשא אשה והיה מחבבה. כעס עליה והלך לו. היו שכנותיה אומרות: שוב בעליך אינו חוזר לך. לימים בא ונכנס עמד בפלטרין ואכל ושתה עמה, ועדיין שכנותיה לא היו מאמינות שנתרצה לה. ומתוך כך ראו ריח בשמים עולה מן הבית ידעו הכל שנתרצה לה. כך הקב"ה חבב את ישראל ונתן להם את התורה וקרא אותם ממלכת כהנים וגוי קדוש. לאחר ארבעים יום סרחו. אמרו הגוים: שוב אינו חוזר עליהם. עמד משה ובקש רחמים ואמר לו: "סלחתי כדבריך" (במדבר יד). אמר משה: מי מודיע לאומות? אמר ליה: "ועשו לי מקדש". כיון שראו אומות העולם הריח של קטורת מיתמר ועולה מתוך המשכן, ידעו שנתרצה להם הקב"ה.9

מסכת פסחים דף קיח עמוד א

… חזקיה אמר: מפני שיש בו ירידתן של צדיקים לכבשן האש ועלייתן ממנו, ירידתן – דכתיב לא לנו ה' לא לנו – אמר חנניה, כי לשמך תן כבוד – אמר מישאל, על חסדך ועל אמתך – אמר עזריה, למה יאמרו הגוים – אמרו כולן.10

מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק א

"ועשו סייג לתורה" – עשה סייג לדבריך כדרך שעשה הקב"ה סייג לדבריו ואדם הראשון עשה סייג לדבריו. תורה עשתה סייג לדבריה. משה עשה סייג לדבריו. ואף איוב ואף נביאים וכתובים וחכמים כולם עשו סייג לדבריהם: איזהו סייג שעשה הקב"ה לדבריו? הרי הוא אומר: "ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת" (דברים כט כג), מלמד שגלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם שעתידין הדורות לומר כך. לפיכך א"ל הקב"ה למשה: משה, כתוב והנח לדורות הבאים: "ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' … וילכו ויעבדו אלהים אחרים וישתחוו להם אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם" (שם כ"ה). הא למדת שהוציא הקב"ה שכר בריותיו בשלום.11

איכה רבה פרשה א סימן נ

… וכיון שנהרג שיערו חכמים שנותיו של אותו תינוק ונמצא בן שתי שנים וששה חדשים ושש שעות ומחצה. באותה שעה צעקו כל אומות העולם ואמרו: מה אלוהיהם של אלו עושה להם שכך נהרגין עליו בכל שעה! ועליהם כתיב: "כי עליך הורגנו כל היום" (תהלים מד ).12

מסכת קידושין דף לא עמוד א

דרש עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה: מאי דכתיב: "יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך?" (תהלים קלח ד)?  … בשעה שאמר הקב"ה: "אנכי ה' " ו"לא יהיה לך" (שמות כ ב-ג) אמרו אומות העולם: לכבוד עצמו הוא דורש. כיון שאמר: "כבד את אביך ואת אמך", חזרו והודו למאמרות הראשונות. רבא אמר, מהכא: "ראש דברך אמת" (תהלים קיט קט) – ראש דברך ולא סוף דברך? אלא, מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת.13

במדבר רבה פרשה טו

"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". "כי אתה תאיר נרי" (תהילים יח' כט') – אמרו ישראל לפני הקב"ה: לנו אתה אומר שנאיר לפניך? אתה הוא אורו של עולם והאורה דרה אצלך שכתוב: "ונהורא עמה שרא" (דניאל ב כב). אמר להם הקב"ה: לא שאני צריך לכם, אלא שתאירו לי כדרך שהארתי לכם כדי להעלות אתכם בפני כל האומות שיאמרו: ראו היאך ישראל מאירים למי שהוא מאיר לכל העולם.14

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק מט

"חכלילי עינים מיין" – יתאדמו הרי ישראל מרוב כרמיהם בימות המשיח. "ולבן שנים מחלב" – והגבעות יתלבנו מן הצאן, וכן הוא אומר: "והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס, והגבעות תלכנה חלב וגו' ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים" (יואל ד יח). דבר אחר: "חכלילי עיניים" – ישמח את ישראל … בזמן שיראו ישראל את השכינה, שנאמר: "עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (ישעיה נב ח) … "ולבן שנים מחלב" – שימלא שחוק פינו, שכל השוחק בפה מלא שיניו נראות. ועל אותו הזמן הוא אומר: "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו. רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה … היינו שמחים" (תהלים קכו ב).15

 

שבת שלום וקיץ טוב

מחלקי המים

מים אחרונים: מקום נוסף בו מצאנו "מה יאמרו הגויים" הוא בעקידה: "ולמה לא ראה ביום הראשון? כדי שלא יהו אומות העולם אומרים בהול היה ולא היה יודע להיכן הולך, לפיכך לא ראה לא ביום הראשון ולא ביום השני אלא ביום השלישי" (פסיקתא רבתי פיסקא מ – בחודש השביעי, וכן הוא בתנחומא וירא סימן מו). אלא שזה כולו של המדרש, ללא סמך במקרא, וכבר גלשנו והארכנו יתר על המידה ו"מה יאמרו הגויים" שאיננו יודעים לקצר ולעמד במכסת הדפים.

עדכון אחרון: 06/06/2018

הערות שוליים

  1. וכבר קדמה לקריאה זו של משה לקב"ה, קריאתו בחטא העגל: "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שמות לב יב). עוד "אמרו" או "יאמרו" הגויים, יש לנו בפרשת התוכחה של פרשת נצבים: "וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים כט כג). שזה במובן קצת שונה, אבל דומה בהיבט של חילול השם. בחטא העגל והמרגלים משה מזהיר כביכול את הקב"ה שאם ישמיד את העם, מה יאמרו על כך הגויים ואילו בפרשת נצבים הטענה היא לעם ישראל: ראו לאיזה הרס וחורבן הביאו מעשיכם הרעים עד שאפילו הגויים תמהים ולא מבינים מה קרה כאן. אמנם, בהמשך הפסוקים שם יש תשובה: "וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". ורבו המדרשים על פסוקים אלה עד שנראה יש לדרוש בהם כנושא בפני עצמו באחת מפרשות נצבים הבעל"ט. כאן רק נטעם קמעא.
  2. החצי השני של הפסוק, הקורא לנקמת ה' הוא אולי עניין אחר, אבל החצי הראשון ודאי שייך לנושא שלנו. ראה גם תהלים קטו ב-ג: "לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם: וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה". עוד "אמרו הגוים" יש לנו לשלילה ולחילול השם באיכה ד טו: "סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ סוּרוּ סוּרוּ אַל תִּגָּעוּ כִּי נָצוּ גַּם נָעוּ אָמְרוּ בַּגּוֹיִם לֹא יוֹסִיפוּ לָגוּר".
  3. אם לעיל הוא לשלילה וטענה לחילול השם, כאן, בפרט לעתיד לבוא, הוא לחיוב ולקידוש השם. ראה גם תהלים צו י: "אִמְרוּ בַגּוֹיִם ה' מָלָךְ אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט יָדִין עַמִּים בְּמֵישָׁרִים", היינו שחשוב שהגויים יראו את מלכות ה'. ויש עוד במיכה ד ב: "וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם", שהוא אולי עניין קצת אחר. עכ"פ, נראה שיש לנו במקרא מספיק פסוקים המורים על כך שחשוב גם חשוב "מה יאמרו הגויים" ואיך נראים בעיניהם הנהגת ה' בעולם בכלל ויחסו אלינו בפרט; לשני הכיוונים: לחיוב או לשלילה, לקידוש השם או חו"ח לחילולו.
  4. ראה מקבילה במדרש במדבר רבה לפרשת השבוע טז כב: "כיון שראה משה כך, עמד במידה אחרת. ... עכשיו אומרים: בפרעה היה יכול לעמוד, בשלושים ואחד מלכים אין יכול לעמוד! . . . קיבל הקב"ה את דבריו והודה לו שנאמר: ויאמר ה' סלחתי כדברך, שעתידים המצרים לומר כדבריך". וכן הוא במכילתא יתרו פרשה ט: "ויאמר ה' סלחתי כדברך - עתידים אומות העולם לומר: אשרי אדם שהמקום הודה לדבריו" (מכילתא זו היא ה"תנא דבי רבי ישמעאל" שבגמרא ברכות, רק בשינוי לשון). מה מוסיף המדרש על המקרא? המקרא, כפשוטו, מדגיש את הצד השלילי של "מה יאמרו הגויים", את הצד של חילול השם: "מבלי יכולת ה' ... וישחטם במדבר". (ראה רש"י על "סלחתי כדברך"). המדרש, לעומת זאת, מדגיש את הצד החיובי של "מה יאמרו הגויים", את קידוש השם. הגויים אינם מתפעלים מכך שהעם ניצל, אלא מכך שהקב"ה מתרצה לדבריו של בשר ודם. מכך שביהדות יש "נצחוני בני" והאל מקבל את טיעוניו של ילוד אישה כשהוא צודק. "אשרי אדם שהמקום הודה לדבריו".
  5. ראה פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר פרשת שלח לך דף קז עמוד ב שמזכיר לא את אלהי מצרים שמשם יצאו בני ישראל ולא את אלהי כנען שלשם עתידים בני ישראל להגיע, אלא את אלופי אדום ומואב שאחזמו רעד כששמעו את קריעת ים סוף ועכשיו מה יגידו! "והמתה את העם הזה כאיש אחד. ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך. אלו הזכורים בפרשת אז ישיר (שמות טו) אז נבהלו אלופי אדום וגו' ". ראה דברי רחב למרגלים ביהושע פרק ב. אלה גם אדום ומואב השכנים בארץ ישראל שאסור שככה יחשבו על אלהי ישראל שכניהם! יש לשים לב גם לסיומת המדרש המדבר על ענייני מזונות ומכולת. יכולת הוא מלשון כלכלה ומכולת. אתה ואני ואולי עוד כמה מתי מעט, אומר משה לקב"ה, יודעים שפגעת בעם מסיבות אלה ואחרות, אבל "דעת הקהל העולמית" תגיד שפשוט לא היה לך יכולת לזונם ולכלכלם במדבר.
  6. זו אולי הטענה הקשה ביותר של משה כנגד הקב"ה: יאמרו עליך שאתה אכזרי, שאתה רק הורס ומשמיד בדומה ללילית (שֵׁדָה, אשת אשמדאי). בעוצמה לא פחותה נשמע המדרש הבא משיר השירים רבה א שחושש שהגויים יאמרו שהכל היה מכוון מראש: "שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה  - שלא יהו אומות העולם אומרים עטת (כסתה) מדת הדין - היה יודע שמבקש לשחטן במדבר ושחטן במדבר". חזרה למדרש שלנו, ראה איך הוא מסיים שם: "אמר משה: ריבון העולמים (במדבר יד) כי עין בעין נראה אתה. מהו כי עין בעין? אמר ריש לקיש: הרי מאזנים מעוין. אתה אומר אכנו בדבר ואני אומר סלח נא. נראה של מי עומד שנאמר: ויאמר ה' סלחתי כדברך". (וכבר הארכנו לדון במדרש זה בדברינו במאזניים לעלות בראש השנה ובדברינו סלחתי כדברך ואולם בפרשה זו). נראה שביטחונו של משה שינצח בוויכוח עם הקב"ה, באה גם בשל העוצמה של הטחת טענת ה"מה יאמרו הגויים" שלאחריה כביכול אין לקב"ה ברירה אלא לסלוח. אבל אם כך, אולי אין זו סליחה אמיתית ושלימה. "דעת הקהל" איננה בהכרח האמת ודא עקא שיש לקחת אותה בחשבון.
  7. חילול השם כפשוטו. ויהושע מעלה טיעון דומה אחרי כשלון מלחמת העי הראשונה: "וישמעו הכנעני וכל ישבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול" (יהושע ז ט). פרשנים רבים בפרשתנו מפרשים את "מה יאמרו הגויים" כטענה של חילול השם. ראה למשל  פירוש אור החיים כאן: "לא מצרים לבד, אלא כל הגויים אשר שמעו את שמעך .... עתה יאמרו מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה ... ויתהפך קידוש ה' לחילול חס וחלילה בפי כל העמים". וכבר הארכנו לדון בכך בדברינו חילול השם במקרא בפרשת אמור ושם גם העלינו את הבעיה של שטר פטור לחוטאים, של המוסריות במחילה אוטומטית בטענת "מה יאמרו".
  8. פירוש רמב"ן זה הוא על הפסוקים בשירת האזינו: "אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם: לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר וכו'. "מה יאמרו הגויים" לפי פירוש זה, הוא חילול השם במובן קצת שונה של עולם חילוני בו אין יותר א-לוהות. עולם ללא "העם הזה לשמו". כבר הודעת לכל העולם את אלהותך, אומר משה לקב"ה (לפי פירוש רמב"ן) ואם אתה כעת מאבד את עם ישראל "ישכחו העמים את אותותיך ומעשיך ולא יסופר עוד בהם". "מה יאמרו הגויים" במובן שלא יהיה יותר מצב של "יאמרו הגויים". לא יהיו יותר גויים שיכירו באלוהותך וישאלו שאלות. אין יהודים בעולם, אין "העם הזה לשמו" ואין על מה לתמוה ולשאול שאלות. עולם שטוח וחלק.
  9. נלך מפרשתנו אחורה לספר שמות, ל"מה יאמרו הגויים" הראשון והמאורעות שבאו בעקבותיו. לא רק אמירת הגויים והצורך לתת לה מענה הם חשובים, אלא גם תגובתם שראו שנתרצה הקב"ה לישראל. רק אז הושלמה הקמת המשכן והוא מקבל את שמו וייעודו המלאים להיות "משכן עדות". עדות פנימית של לוחות העדות הנמצאים שם (ראה כל המדרשים הפותחים את פרשת פקודי) ועדות חיצונית לכל העולם, וממילא גם לישראל עצמם, שהקב"ה נתרצה להם ומחל להם על חטא העגל. אך מדרש זה גם ממחיש, אולי שלא במתכוון, את השבר הגדול של פרשתנו, את הנפילה הגדולה השנייה שלאחר יציאת מצרים ומתן תורה, את חטא המרגלים שבא תוך קצת יותר משנה אחרי חטא העגל. אחרי ה"סלחתי", אחרי הקמת המשכן, המפקד, הדגלים והמחנות של תחילת ספר במדבר שהם הכנה ברורה למסע לארץ המובטחת. מה יעשה כעת משה? ישלוף שוב את הטיעון שכבר השתמש בו בחטא העגל? שוב "מה יאמרו הגויים"? התשובה היא: כן! זה "הנשק הסודי" ואין אחר. כביכול הקב"ה וישראל שבויים בידי העולם שמסביב ואין להם ברירה אלא להתפייס. המלך והאישה שבויים בידי השכנים, שהרי "מה יאמרו השכנים"? זאת ועוד! שים לב לשימוש של "סלחתי כדברך" שמועתק מחטא המרגלים בפרשתנו לחטא העגל, מוטיב שכבר הערנו עליו מספר פעמים, אך מקבל במדרש זה נופך מיוחד. כאילו שאין הסליחה בפרשת כי תשא, חטא העגל, מספקת. מפשט הפסוקים שבסוף פרק לב ותחילת פרק לג בספר שמות עולה בבירור שיש סליחה, בכך שימשיכו במסע לארץ ישראל, יתנחלו בה, יקימו בה חיים יהודים ממלכתיים וישמרו על מצוות התורה (שעיקר קיומה הוא בארץ ישראל כנזכר בספר דברים פעמים הרבה, ראה דברינו קיום המצוות בארץ בפרשת ראה), וחטא העגל ישתקע וייעלם בחלוף הזמן והמעשים החדשים. והנה בא חטא המרגלים ומוסיף חטא על פשע וקוטע גם תקווה ניצנית זו! ה"סלחתי" של חטא המרגלים בפרשתנו הוא בהכרח גם על חטא העגל שקדם לו וגרם לו. ויש להוסיף ולעיין ב"תרגיל" מתוחכם זה של הדרשן שוודאי ידע היטב שהוא מעתיק פסוק מפרשתנו לחטא העגל בספר שמות.
  10. הגמרא שם דנה בשאלה מדוע אנחנו מעדיפים את ההלל שאנחנו אומרים, הלל המצרי, מזמורים קיג-קיח בתהלים, על פני הלל הגדול (תהלים קלו). הצעת האמורא חזקיה היא משום שההלל המצרי, פרק קטו, מספר את סיפור ירידתן והצלתם של חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש. כל אחד מהם אמר תפילה אחת, וכולם יחד, בעקבות משה, את הטיעון של "למה יאמרו הגויים איה אלוהיהם" – הטיעון של חילול השם בעיני הגויים. ראה גם מדרש תנחומא פרשת נח סימן י: "כיון שירדו לתוך הכבשן תלו עיניהם ואמרו: רבש"ע, גלוי וידוע לפניך שלא בטחנו במעשינו אלא בשמך הגדול שלא יתחלל לעיני הגוים. לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד וגו' (תהלים קטו) למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם וגו' ". אלא ששם היה זה פיסית לעיני הגויים שעמדו שם, נבוכדנצאר ופמליתו, כפי שמבאר שם בגמרא מהרש"א: "דבהאי קרא מפורש למה יאמרו הגוים דמשמע שהיה זה בפני האומות וכן בעלייתן משמע ליה מקרא שהיה זה בפני האומות". ראה גם פירושי סידור התפילה לרוקח עמוד שפד: "למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם שהגוים הם מונין את ישראל ואומרים אי אלהיכם אשר אתם חוסים בצילו יבא ויעזר לכם מידינו ומעולינו הקשה". לכן, נראה שכאן זה במשמעות שונה מזו של משה. כאן הגויים מתגרים בישראל ובקב"ה ואין לו כביכול ברירה אלא להגיב. "למה יאמרו הגויים" הוא במובן של למה תיתן להם לנצח בהתגרותם. אצל משה אין התגרות כזו.
  11. עברנו ל"ואמרו הגויים" של פרשת נצבים. אבות דרבי נתן הוא מעין ברייתא או תלמוד על פרקי אבות, אשר מרחיב ומבאר היכן שהמשנה, כדרכה, מקצרת ומתמצתת. עשיית סייג, היינו גדר, לדברים, היא מידה נאה שגם הקב"ה נוקט בה. ראה דברינו עשו סייג לתורה במיוחדים. מה הסייג שעשה הקב"ה לדבריו? שהודיע מראש שצפוי עונש למי שלא ילך בחוקי התורה. וכל זאת, לא רק בשל הכלל אין עונשין אלא אם כן מזהירים, אלא בשל הצורך למנוע לזות שפתיים של אומות העולם שלא יאמרו שהקב"ה מעניש סתם ואין דין ואין דיין. ראה מקבילה במסכת אבות דרבי נתן נוסח ב פרק א בלשון חריפה יותר, בדומה למה שכבר ראינו במדרש במדבר רבה לעיל: "ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' וגו' (דברים כט כג), התחילו עכשיו כל באי עולם לומר למשה: בשביל שהוא שליט בעולמו, הורג מי שהוא רוצה ומניח מי שהוא רוצה! אנשי מי המבול מה עשו לו שהציף אותם כנאדות במים? אנשי דור הפלגה מה עשו לו שפיזרן בכל העולם כולו? אנשי סדום מה עשו לו שהמיתן באש ובמלח? ועמו, מה עשו לו שהגלם מארצו? לכך נאמר למשה כתוב אחריו: על אשר עזבו [וגו'] וילכו ויעבדו אלהים אחרים". כאן הגויים לא סתם שואלים: "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת?", אלא משמיצים ובאים כבר עם דעה קדומה. ניתן היה לומר: מה אכפת לנו ממלעיזים למיניהם? והתשובה היא שכן אכפת לנו. אכפת לקב"ה. וראה עוד בפסיקתא רבתי פיסקא כח - על נהרות בבל, איך בני ישראל מבוזים עקב הגלות והחורבן ובכ"ז מצדיקים עליהם את הדין: "כך הייתה כנסת ישראל אומרת לאומות העולם, בשעה שגלו היו מתמהין כשהיו רואין אותם השחירו פניהם כשולי קדירה ואומרים: הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי משוש לכל הארץ (איכה ב טו)? ... באותה שעה צידקו עליהם את הדין ואמרו: חלילה להקב"ה לעשות דין בלא דין. לקיים מה שנאמר: ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת וגו' ואמרו על אשר עזבו ברית ה' וגו' (דברים כ"ט כ"ג וכ"ד)". התחלנו בצורך למנוע תמיהה ולזות שפתיים של הגויים, וסיימנו בצידוק הדין ע"י ישראל. הביטוי: "שהוציא הקב"ה שכר בריותיו בשלום", הוא גם כלפי חוץ לגויים וגם כלפי פנים, לבני ישראל.
  12. הסייג שעשה הקב"ה לדבריו, כשכתב הכל מראש בתורה הוא אולי מענה מתוחכם ורציונאלי, שטר ביטחון אמוני, אך אין הוא עומד בעת החורבן והשבר הגדול. המדרש שלנו מתאר את מותם של מרים בת נחתום ושבעת בניה על קידוש השם בשעת השמד. ראה שם התיאור הנורא של מותם של כל הבנים ובפרט הבן הקטן עליו מדובר כאן: " ... מיד ציווה עליו להרגו נפלה אמו עליו והייתה מחבקתו ומנשקתו ואמרה לו: בני, לך אצל אברהם אביכם ואמור לו: כך אמרה אמי: אל תזוח דעתך עליך ותאמר בניתי מזבח והעליתי את יצחק בני. הרי אמנו בנתה שבעה מזבחות והעלתה שבעה בנים ביום אחד. אתה ניסיון ואני מעשה ...". לנוכח מעשים נוראים אלה לא עומדת שום גדר וקורסים כל הסייגים, לא זה של פרשת נצבים ולא של כל התוכחות האחרות שבתורה, עד שאפילו אומות העולם זועקים: איפה הקב"ה? מה הוא עושה לעמו? מה הם עשו לו שככה הוא עושה להם? וצריך כמובן להבחין בין אותן אומות העולם שצועקים ובין אלה שהורגים! בין הקיסר הרומי שהרג את מרים ושבעת בניה ובין, למשל, אותה מטרונה רומאית שהציעה ליהודים לצאת להפגין. ראה מסכת תענית יח ע"א (וכן הוא בראש השנה יט ע"א: "שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יעסקו בתורה, ושלא ימולו את בניהם, ושיחללו שבתות. מה עשה יהודה בן שמוע וחבריו? הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה. אמרה להם: עמדו והפגינו בלילה. הלכו והפגינו בלילה, אמרו: אי שמים! לא אחים אנחנו, לא בני אב אחד אנחנו, לא בני אם אחת אנחנו? (ראה מלאכי ב י) מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות רעות! וביטלום. ואותו יום עשאוהו יום טוב". ראה פירוש תוספות שם: "הפיגו לשון נהי וצעקה. אי שמים גרסינן. פירוש שמים, להקב"ה היו צועקין: למה יאמרו הגוים איה אלהיכם ולהם אמרו: וכי לאו אחיכם אנחנו וכו' ".
  13. באמצע הסוגיה הדנה במצוות כיבוד אב ואם, ובקשר בינה ובין כבוד שמים ומה קורה ברגע שיש התנגשות ביניהם, מובאת דרשה זו של עולא (אותו עולא שבהמשך מספר שם על דמא בן נתינה, נכרי אחד מאשקלון, שלא הסכים להעיר את אביו משנתו בשום הון שבעולם), על תגובת הגויים למתן תורה. אותם הגויים שהתורה הוצעה להם והם דחו אותה (ספרי דברים שמג, איכה רבה ג ועוד), עומדים כעת ומאזינים למה שקורה במעמד הר סיני. תחילה הם מבקרים את הקב"ה שכאילו דואג רק לכבודו, אך בדיבר החמישי כבד את אביך ואת אמך, המסמל את המעבר מחמשת הדברות הראשונות שהן בין אדם למקום לחמשת הדברות האחרונות שהן בין אדם למקום (ראה דברינו עשרת הדברות חמישה כנגד חמישה בפרשת יתרו), הם מודים שהקב"ה לא דואג רק לכבודו. עניין זה של השוואת כבוד אב ואם לכבוד שמים הוא נושא נרחב וגדול ואנו מתמקדים ב"מה יאמרו הגויים". עד כאן ראינו ביטוי זה בהקשר לאירועים קשים שקורים לעם ישראל, וכאן הוא על מאורע מכונן כמו מעמד הר סיני ונתינת התורה. הגויים עומדים ומאזינים למה שקורה במעמד הר סיני, גם אם מרחוק, ותגובתם חשובה לבעל המדרש. השווה זאת עם המדרשים שמתארים את הרעד שעבר בגויים כששמעו את מעמד הר סיני והבהלה שאחזתם שחשבו ששוב בא מבול לעולם (זבחים קטז ע"א, מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דעמלק פרשה א ועוד), או מדרשים שמוציאים את הגויים לגמרי מהמעמד. עוד באותו עניין, ראה מדרש במדבר רבה ח ד: "זהו שכתוב: יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך (תהלים קלח ד). אמר רבי פנחס: שני דברים שמעו מלכי אומות העולם מפי הקב"ה ועמדו מכסאותם והודו לו. בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל ואמר: אנכי ה' אלהיך, אמרו מלכי או"ה: זה כמונו אומר, איזה מלך רוצה שיהא אחר מכחישו? וכן הקב"ה. בשעה שאמר: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, אמרו: איזה מלך רוצה שיהיה לו שותף? וכן הקב"ה. בשעה שאמר: לא תשא, אמרו: איזה מלך רוצה שיהיו נשבעים בו ומשקרים? וכן הקב"ה. בשעה שאמר: זכור את יום השבת, אמרו: איזה מלך רוצה שלא יהיו הבריות מכבדים את יום גנוסיא שלו? וכן הקב"ה רוצה שיהיו ישראל מכבדים את יום השבת וכו' ". התורה "מסתדרת" להם עם חוקיהם ונימוסיהם ומשום מה זה חשוב לדרשן לציין זאת. ודווקא במצוות כיבוד אב ואם הם שומעים חידוש, שמצווה לכבד את ההורים ולא רק את המלך, והם מקבלים את הרעיון: "בשעה שאמר כבד אמרו: בנימוסות שלנו כל מי שמכתיב את עצמו סינגלרון למלך הוא כופר באבותיו. וזה מכריז ואומר כבד את אביך ואת אמך! עמדו מכסאותם והודו לו". עכ"פ "השתתפות" גם אם פאסיבית זו של הגויים במתן תורה ואמירותיהם השונות היא דבר מעניין ואולי פחות ידוע. המוטיב "הודו לו" שחוזר כאן שוב ושוב הוא מתן תוקף הדדי, לא חד-כיווני, בין עקרונות התורה (עשרת הדברות) ונימוסי (חוקי) הגויים.
  14. כנגד "יאמרו הגויים" של השלילה – חילול השם, כאן מדובר בצד החיובי של קידוש השם. אבל לא רק באור הפיסי, אלא גם ובעיקר באור הרוחני. ודבר זה מביאנו לפסוק נוסף שגם הוא בכיוון הזה: "כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד ו). ובא על המדרש על פסוק זה: "... למקום ולבריותיו, על עצמו ועל אחרים ועל הגוים. שישראל זוכין ומזכין את הבריות כולן, שהם רואים את מעשיהם נאים והם אומרים אין אומה כיוצא בה, שנאמר ושמרתם כי היא חכמתכם וגו' כי מי גוי גדול וגו'" (אוצר המדרשים אייזנשטיין עמ' תעד). ראה פירוש מלב"ים לספר דברים פרק ד פסוקים ו ו-ט שמדגיש את הכרת הגויים בחוקי התורה אחרי שיראו את יפי משפטיה: "בל תחשבו כי החוקים שהם מצות שאין להם טעם ישימו אתכם ללעג ולקלס בעיני גויי הארצות, כמ"ש חז"ל שהחוקים האו"ה משיבים עליהם מה טעם מצוה זו, לא תחשבו כן כי בהפך כי היא חכמתכם ובינתכם שע"כ יחזיקו אתכם לחכמים ונבונים ולא לבד ע"י המשפטים, שלהם יש ג"כ משפטים ונמוסים שכליים שיסדו להם חכמיהם, רק ע"י אשר ישמעון את החוקים האלה עי"כ יאמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". שנזכה לקדש שם שמים בהעלאת האור, במשפטינו וחוקינו ובהלכותינו ומעשינו ולא חו"ח גרום לחילול השם בעיני ישראל והגויים.
  15. שמחת ישראל המלאה והשלימה לעתיד לבוא, השחוק והשמחה, מקבלים משנה תוקף, כאשר הגויים מכירים בכך ומודים ואומרים: "הגדיל ה' לעשות עם אלה". וישראל עונים להם אומרים: "הגדיל ה' לעשות עמנו", אז "היינו שמחים". וכמו שאומר הנביא מלאכי (ג יב, הפטרת שבת הגדול): "וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר ה' צְבָאוֹת". וזה כנראה השלב האחרון והכי קשה בגאולה לעתיד לבוא: אישור הגויים וקבלתם את עם ישראל כחלק בלתי נפרד ממשפחת העמים. ונאמרו דעות רבות ב"אשרו" זה אם הוא אכן מלשון לאשר (מתן תוקף), או מאושר (אשרי יושבי ביתך), או אפילו עושר באל"ף ועי"ן מתחלפות וזה נושא לשבת הגדול בע"ה.