- מפעם לפעם אנו בוחרים להביא מדרש ברצף (גם אם לא בשלמות) כפי שהוא נדפס בספרים שבידינו, וכפי שכנראה גם נאמר בדרשה לפני הקהל (בשיטה החורזת, ראו מים האחרונים), על מנת להתבשם מ"מהלך" המדרש הכולל: האסוציאטיבי והתכני. המדרש שלפנינו פותח בקשר ברור לפרשת השבוע, בניגוד למדרשים רבים שרק בסופם מגיעים אל היעד, ומתגלגל משם לאן שלבו של הדרשן אוהב ורגליו מוליכות אותו (ראה הביטוי בגמרא סוכה נג ע"א, אבות דרבי נתן נוסח א פרק יב, מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה יא).
- כך הוא הנוסח גם במקבילה בויקרא רבה יא ז, רות רבה פתיחתא ז, אסתר רבה פתיחתא יא, תנחומא פרשת שמיני סימן ט, פסיקתא רבתי פרשה ה ועוד. אבל בתלמוד הבבלי מסכת מגילה דף י ע"ב הנוסח הוא: "מסורת היא בידינו מאנשי הכנסת הגדולה". האם עשה המדרש "סיבוב" בין ארץ ישראל ובבל? התלמוד הבבלי מצטט את אנשי הכנסת הגדולה ואילו מדרשים ארץ ישראליים כבראשית רבה, ויקרא רבה ורות רבה קובעים: "מדרש זה עלה מן הגולה". לא מצאנו מדרשים ודרשות ספציפיים נוספים ש"עלו" מבבל והעשירו את תורת ארץ ישראל (להוציא אולי את דרשתו של הלל על קרבן פסח שדוחה את השבת, פסחים סו ע"א, בדברינו בני בתירא בפסח), אבל חכמים ודרשנים רבים עלו מבבל לארץ ישראל כרב כהנא (בבא קמא קיז ע"א) ור' זירא (או זעירא, בבא מציעא פה ע"א), וכמובן הלל שזה עתה הזכרנו, וודאי הביאו עמם את תורתם. ראש לכולם הוא כמובן עזרא ש"ראוי היה שתינתן תורה על ידו לישראל, אילמלא קדמו משה" (סנהדרין כא ע"ב) וכנזכר גם בגמרא סוכה כ ע"א: "כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה". תורת ארץ ישראל מתחדשת ומתעשרת מתורת הגולה (וכמובן ההפך).
- כל החמישה נמנים להלן: "וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר" בפרשתנו, "וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן יוֹתָם בֶּן עֻזִּיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה" בישעיהו פרק ז, "וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה" בתחילת ספר ירמיהו, "וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ" בתחילת מגילת רות, "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" בראש מגילת אסתר.
- המלך גר במדינה (בעיר) בה גר אוהבו, או שבא לבקרו מפעם לפעם, והעיר כולה הרוויחה מנוכחות זו. הנמשל הוא אברהם (אוהבו של מלך) שבזכותו שרתה השכינה בארץ כנען אליה כאשר הגיע בסוף מסעו, ככתוב בבראשית יב ז: "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו". ומפרש רמב"ן: "וטעם לה' הנראה אליו - כי הודה לשם הנכבד וזבח לו זבח תודה על שנראה אליו, כי עד הנה לא נראה אליו השם ולא נתוודע אליו במראה ולא במחזה, אבל נאמר לו "לך לך מארצך" בחלום הלילה או ברוח הקודש". והמדרש מבקש להדגיש שנראות זו הייתה לא רק לאברהם וכל תושבי הארץ נהנו ממנה.
- מלכי הצפון באים לארץ ישראל על מנת לפגוע באברהם, שעשה משפט בעולם וקידש שם שמים – "עין משפט היא קדש"! נראה שנתחלפו לדרשן הברברים מהצפון של תקופתו (רומא) עם מלכי צפון מסופוטמיה של המקרא בפרשתנו, אבל העיקר הוא שמדרשה זו עולה שחמישה המלכים שנלחמו בעצם את מלחמתו של אברהם כפי שנראה עוד להלן.
- אברהם דווקא קורא תיגר על מידת הדין בעמידתו לבקש על סדום: " ... אם עולם אתה מבקש, אין דין. ואם דין אתה מבקש, אין עולם. מה אתה תופש החבל בשני ראשים? אתה מבקש עולם ומבקש דין. טול לך אחד מהם, ואם אין אתה מותר מעט אין העולם יכול לעמוד" (בראשית רבה לט ו). ראה דברינו חלילה לך מעשות כדבר הזה בפרשת וירא בהם הרחבנו לדון במדרש זה. ואולי מידת הדין היא לעיתים מידת הצדק. ראה שהמדרש שם מכתיר את אברהם בפסוק מתהלים מח: "אהבת צדק ותשנא רשע על כן משחך א-להים א-להיך שמן ששון מחבריך".
- המילה "היא קדש" כתובה בפסוק עם וא"ו ומנוקדת בחיריק, "הִוא קָדֵשׁ", כפי שמקובל במקרא, ולכן ניתן לדרוש "הוּא קדש"
- עכשיו ברור לנו מדוע "ויהי" היא לשון צרה, משום שיש בה הצליל של ווי. ואנחנו דווקא מכירים ווי לטובה, ראה בראשית רבה כו ד: "רבן גמליאל השיא את בתו. אמרה לו: אבא, התפלל עלי. אמר לה: לא תהא לך חזרה לכאן. ילדה בן זכר, אמרה לו: אבא, התפלל עלי. אמר לה: לא יפסוק וי מפיך. אמרה לו: אבא, בשתי שמחות שבאו לי, אתה מקללני? אמר לה: שתיהן תפילות: מתוך שיהא לך שלום בביתך, לא תהא לך חזרה לכאן. ומתוך שיהא בנך קים, לא יפסוק וי מפיך: וי שלא שתה בני, וי שלא אכל בני, וי שלא הלך לבית הכנסת". אך לשון מקרא לחוד ולשון חכמים לחוד כפי שהרחיב ללמדנו אבא בנדויד.
- מי הוא אותו אמרפל שטרח עד ארץ ישראל להילחם עליה? נמרוד שזרק את אברהם לכבשן האש! ראה המשך המדרש שם בסימן ד: "ויהי בימי אמרפל – שלושה שמות נקראו לו: כוש - שהיה כושי, נמרוד – שהמריד את העולם, אמרפל – שהייתה אמירתו אפילה". ובמדרש תנחומא בפרשתנו סימן ו הדברים ברורים עוד יותר: "אמר הקב"ה: אני מחבב את הגרים, והרשעים הללו באים להזדווג לאברהם אבי הגרים. אוי להם שסופם ליפול לפניו, זהו שכתוב: ויהי בימי אמרפל. ומי היה? זה נמרוד. ולמה נקרא שמו אמרפל? על שאמר לאברהם: פול לתוך כבשן האש". עפ"י המדרש מלחמת ארבעה מלכי הצפון עם חמשת מלכי הארץ, היא המשך רדיפתו של אמרפל-נמרוד את אברהם, שאינו מוותר גם אחרי שאברהם גולה מאור כשדים (במקרא) וגם אחרי הנס שנעשה לאברהם בכבשן האש (במדרש). ראה דברינו אברהם ונמרוד בפרשה זו. הפשט במקרא הוא כמובן שונה, אבל אם נחבר את המדרש למקרא, נקבל סיפור חדש ושונה של יציאתו של אברהם למלחמה על ארבעת המלכים ויחסיו עם מלך סדום ושאר מלכי מזרח ארץ ישראל. מלכים אלה שקבלו אליהם את אברהם, התעמתו עם אמרפל-נמרוד ונלחמו בעצם את מלחמתו של אברהם. לוט אחיינו של אברהם נשבה כבן ערובה. ראה פרקי דרבי אליעזר פרק כז: "ניסיון השישי: באו אליו כל המלכים להורגו. אמרו נתחיל ראשון בבן אחיו ואח"כ נתחיל בו". אברהם חייב להם ולא בכדי הוא רודף אחרי אמרפל, מחזיר את כל הרכוש וחולק כבוד למלכי צדק! ראה דברינו מי אתה מלכי צדק? וכן מפגשי אברהם עם תושבי הארץ בפרשה זו, שם הרחבנו ביחסו של אברהם למלכי צדק "מלך שלם והוא כהן לאל עליון". וחובבי ציון ידרשו עוד זאת, שבחו"ל נעשים ניסים, אבל בארץ – נלחמים וזה ההבדל בין אברהם של אור כשדים ואברהם של ארץ כנען. גם זה חלק מהבטחת הארץ לרשתה.
- ראה הביטוי: "גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרניים" בגמרא ברכות סג ע"א בהקשר עם קידוש הלוח העברי.
- "רועה" הוא החכם המלמד את "הצאן". ראש לכולם הוא כמובן משה המכונה "הרועה הנאמן" (מכילתא ועוד), אבל כל חכם בדורו. ועל הקשר בין החכם והעולם, ראו ירושלמי סנהדרין פרק י הלכה א: "ואין רועה אלא משה, כמה דתימר [ישעיהו סג יא] ויזכור ימי עולם משה עמו". ובבמדבר רבה יד ד: "נתנו מרועה אחד ... כולם ניתנו מן משה הרועה מה שקיבל מיחידו של עולם".
- פסוק זה מצוי כמוטו בתעודות בבתי ספר דתיים (חרדיים?) מסוימים ועפ"י פרשני המקרא הוא אכן חיובי. ראה פירוש רש"י: "צור תעודה ... וחתום התורה על לב לימודי תלמידך ויראי שמים הנקראים לימודי ה' ". ראה גם מצודות, רד"ק ופירוש דעת מקרא שם. אבל עפ"י המדרש שלנו פסוק זה הוא לגנאי ומדבר באחז שנעל את בתי הספר התורה ומנע לימוד תורה.
- במקבילה באסתר רבה פתיחתא יא הנוסח הוא: "עמד ונעל כל בתי כנסיות ומדרשות שלא להתעסק בתורה". ואנו נזכרים בסיפור על העימות הקשה בין ינאי המלך וחכמי ישראל (הפרושים) שבעקבותיו בטל לימוד התורה: " ... ותורה מה תהא עליה? הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד". אין תלמידים, אין מורים, אין בית מדרש. התורה מונחת על המדף "בספרייה" או "במוזיאון" ומי שבכל זאת רוצה ללמוד – בבקשה! ראה הסיפור במלואו בגמרא קידושין דף סו עמוד א.
- של ישעיהו.
- כל עוד יש בעולם תינוקות של בית רבן שלומדים תורה ומתקיימת ההבטחה: "כי לא תשכח מפי זרעו" (דברים לא כא, בסיכום שירת האזינו), יש תקווה; גם בשעת הסתרת פנים. אבל ברגע שבתי הספר ננעלים ופסק קול התורה ונחבל דור ההמשך, זוהי צרה אמיתית ואסון גמור. את זה עשה אחז שהוא מאותם מלכים שאין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין צ ע"א). ראה בירושלמי סנהדרין פרק י הלכה ב שיש עוד סיבה לכך: "וכי מה עשה אחז? על ידי שבנה כסא בעזרה, הדא היא דכתיב: ואת אולם הכסא אשר בנו בבית וגו'. רבי חוניה בשם רבי לעזר: למה נקרא שמו אחז? שאחז בבתי כניסיות ובבתי מדרשות". משם ממשיך הירושלמי בדומה למדרש שלנו. וכבר הרחבנו לדון על תקופת אחז בדברינו כי לא תשכח מפי זרעו בפרשת וילך.
- פּרוֹסְטַגְמָא – צו, פקודה מהמלך שנקראת בפומבי (כיכר העיר) וכאן במקום לקוראה, עמדו בני העיר וקרעוה.
- הפּרוֹסְטַגְמָא היא מגילת איכה שאמנם כתובה בלשון עבר לאחר שהחורבן אירע, אבל על פי מדרש זה, שלח אותה ירמיהו בניסיון אחרון למנוע את החורבן ולשמר את מלכות יהויקים (שבתחילה עבד את נבוכדנצאר ואח"כ מרד בו, מלכים ב כד). את ארבעה הפסוקים הראשונים של מגילת איכה קראו בירושלים, אך כשהגיעו לפסוק החמישי: "היו צריה לראש אויביה שלו כי ה' הוגה על רוב פשעיה וכו' " לא יכלו לשמוע עוד ושרפו אותה באש (אבל ירמיהו כתב אותה מחדש, ירמיהו לו כ).
- אבל במדרשים על רות רבה משמע שהצרה הייתה הרבה יותר גדולה ולאלה שלא שמעו בקול השופטים הייתה סיבה טובה. ראה מדרש זוטא - רות (בובר) פרשה א: "ויהי בימי שפוט השופטים - דור שהיה שופט את שופטיו. היה הדיין אומר לאדם טול קיסם מבין שיניך, והוא אומר לו טול קורה מבין עיניך. יותר תועבות עשה השופט משאר העם". (שאלה לשואבי המים: מה פירוש הביטוי "טול קורה מבין עיניך"? הצעתנו: מכחלתא דכספא בגמרא בבא קמא קיז ע"א). וברות רבה (לרנר) פרשה א סוכמה הצרה הדו-סטרית שהייתה בדורם של אלימלך ובניו שמיהרו לברוח מהארץ בזמן הרעב: "ויהי בימי שפוט השופטים אוי לדור ששפטו את שופטיהם, אוי לדור ששופטיהם צריכין להישפט". ראה דברינו בימי שפוט השופטים במגילת רות. שים לב אגב, שבנוסח מדרש בראשית רבה לעיל, אין את הסיומת שראינו בכל הדוגמאות עד כאן: " התחילו הכל צווחים: ווי". מעניין מדוע.
- ענין גלות החרש והמסגר דורש הסבר, בפרט במה הוא גרוע מפרעה שגזר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. ראה מדרש תנחומא פרשת שמיני סימן ט: "השלשה שונאים שלהם הם: פרעה נבוכדנצר והמן. פרעה התחיל מקטף בעוללות שנאמר (שמות א) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. נבוכדנצר מזנב באשכולות שנאמר (ירמיה כט) החרש והמסגר. החרש מהו? אלו שמתפללין תפלת חרש בלחש ונוצחין בתפלתן לכל עכו"ם. המסגר, שכל עכו"ם באין במסגר מלפניהם ובורחין שהן מסגירין לכל העכו"ם. ובא נבוכדנצר לכלותם וכילה החרש והמסגר והיגלם". וכן הוא בסדר עולם רבה פרק כה שהחרש והמסגר היו האליטה השלטונית והלמדנית ובכך המיט נבוכדנצאר כליה על שארית הפליטה שנשארה בארץ ללא הנהגה ותורה (ראה הרועה במעשה אחז לעיל). אבל במדרשי תנחומא מצאנו גם הפוך לגמרי, שגלות החרש והמסגר הייתה לטובה: "צדקה עשה הקב"ה שהקדים והגלה גלות יכניה לבבל עם החרש והמסגר וכל גבורי התורה וירדו לבבל ועשו תרביץ לתורה, שאילולי כן היתה התורה משתכחת בגלות" (תנחומא (בובר) פרשת תזריע סימן יג). וביתר הרחבה ופירוט, בתנחומא נח סימן ג: "ולפיכך קבע הקב"ה שתי ישיבות לישראל שיהיו הוגין בתורה יומם ולילה ומתקבצין שתי פעמים בשנה באדר ובאלול מכל המקומות ונושאין ונותנין במלחמתה של תורה עד שמעמידין דבר על בוריו והלכה לאמתה ... ואותן ב' ישיבות לא ראו שבי ולא שמד ולא שלל ... והוציאן הקב"ה י"ב שנה קודם חורבן ירושלים בתורתן ובתלמודן שכך כתיב: והגלה את כל ירושלים ואת כל השרים ואת כל גבורי החיל עשרת אלפים גולה וכל החרש והמסגר ולא נשאר זולת דלת עם הארץ (מלכים ב כד) ... צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים והגלה את גלות יכניה לגלות צדקיה כדי שלא תשתכח מהן תורה שבע"פ וישבו בתורתן בבבל מן אותה שעה עד היום ולא שלט בהן לא אדום ולא יון ולא גזרו עליהם שמד". כעת מה נאמר? שמדרש זה עלה בידינו מהגולה עבר גלגול: גלות החרש והמסגר של נבוכדנצר הקימה עולה של תורה בבבל וממנה יצא גם מדרש זה המשבח את תורת הגולה, אבל כשהגיע המדרש חזרה לארץ ישראל הוא שוּנָה לדבר בגנות נבוכדנצר ששבר את גאון ארץ ישראל ורוקן אותה מנכסיה בגלות החרש והמסגר ובכך היה גרוע מפרעה שמגזרתו באה הגאולה וממעשה נבוכדנצר החזרה לגלות. האם גילינו תנועה סיבובית של מדרשים בין ארץ ישראל ובבל?
- אנו מציעים לראות בקטע זה עניין חדש. עד כאן, הסבירו דרשני ארץ ישראל את המדרש שעלה מן הגולה: מה הם חמישה המקומות שאליהם התכוונו שם בבבל. הסבר ודרשת פסוקים ללא דיון או וויכוח. מכאן מתחילה דרשה ארץ-ישראלית שמרחיבה ומפתחת את הדרשה הבבלית ומנסה להבחין בין סוגים שונים של "ויהי" וכמו כן בין "ויהי" ובין "והיה" ועל זה מתפתח דיון בבית המדרש.
- אמר ר' יודה: אותה האורה שנבראת ביום ראשון היה אדם מביט בה מסוף העולם ועד סופו, כיון שצפה הקב"ה ברשעים גנזה לצדיקים, זהו שכתוב: ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום (משלי ד יח)". ראה דברינו האור שנגנז בפרשת בראשית.
- ראה קהלת רבה א א, שהבאנו בדברינו הבל השבת בפרשת בראשית, שכל שבעת ימי הבריאה הם הבל וסופם לחלוף. זו יכולה להיות תשובה כבר לשאלה הבאה, אך מדרש זה הולך בדרך אחרת.
- ראה דברינו מעשה שמים ומעשה בשר ודם בפרשת בראשית בהם הבאנו מדרשים שאומרים בדיוק ההפך: אדרבא, חסר זה בבריאה הוא מיסודותיה וסודותיה הנאים, שהאדם מתקן ומשלים את מעשה הבריאה ומשכללה ומעשה בשר ודם נאים ממעשה שמים.
- כינוי לאשת פוטיפר שפיתתה את יוסף. ראה בראשית רבה פז: "אתה אמרת: תולים עיניהם בבנות הארץ – הרי אני מגרה בך את הדוב. ובבראשית רבה פו התיאור הציורי של דובה שעומדת בשוק מקושטת באבנים טובות ומרגליות ואנשים רואים את הקישוטים ולא את הניבים וכפותיה המאיימים. נראה שדימוי זה נובע ממראות השוק שראה הדרשן. ראה דברינו יוסף ואשת פוטיפר בפרשת וישב.
- ראה ויקרא רבה כ ב: "אלישבע בת עמינדב לא שמחה בעולמי ואתם מבקשים לשמוח בעולמי? אלישבע ראתה חמישה כתרים ביום אחד. יבמה מלך, אחיה נשיא, בעלה כהן גדול, שני בניה סגני כהונה, פינחס בן בנה משוח מלחמה. כיון שנכנסו בניה להקריב, יצאו שרופים ונהפכה שמחתה לאבל". ראה דברינו אלישבע בפרשת שמיני.
- אין שמחה שלימה, תמיד ניתן למצוא חסר. זה ר' שמואל בן נחמן הפסימי. ולהלן נראה את האופטימי.
- סיימנו את השגותינו על דבריך ש"ויהי" הוא לשון צער, הוכח לנו עכשיו את החצי השני של דבריך ש"והיה" הוא לשון שמחה.
- מחילה וסליחה, שטר פירעון, פירוש א. א. הלוי.
- גם בחורבן הגדול, יש תקווה לעתיד. זה ר' שמואל בן נחמן האופטימי. (בדומה לר' עקיבא ששחק כשראה שועלים מהלכים בהר הבית, ראה סוף מסכת מכות). משמע, להיות פסימי ולהיות אופטימי – הכל יחסי. השמחה אף פעם לא שלימה ואילו צרה היא גם תקווה ומקור לישועה.
- חיכינו עד שאחינו בני בבל ושאר גלויות יחזרו בשלום לביתם (תענית פרק א משנה ג) ובז' בחשוון הסמוך בד"כ לפרשת לך לך התחלנו לשאול על הגשמים בברכת השנים: ותן טל ומטר. ראו פירוש דעת מקרא לתהלים פרק פד: "מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ ה' צְבָאוֹת: נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי ... עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה", שהוא מפרש כתפילתם של עולי הרגל, בפרט בחג הסוכות שבסוף הקיץ, אשר עוברים בעמק הבכא "העמקים החרבים והיבשים, בדרכם לירושלים ומייחלים לגשם הראשון שיבוא וישוקק את הארץ ... גשם המורה אשר יתן ברכה לארץ ... והיא תפילתם של העולים לבית המקדש שבדרכם היו אומרים דברי תחנונים ומתפללים על גשמי ברכה". אם כך, התחשבות בני ארץ ישראל בבני חו"ל החוזרים לביתם בתום חגי תשרי, היא השבת גמולם הטוב. תקנת חכמים לעכב את שאלת הגשמים ופרק פד בתהלים הם שני צדדים של אותה מטבע.