זה א-לי ואנוהו – מה שראתה שפחה על הים

עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ: (שמות טו ב)

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מס' דשירה בשלח פרשה ג

"זה אלי" – ר' אליעזר אומר: מנין אתה אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל? שנאמר: "וביד הנביאים אדמה" (הושע יב יב) וכתיב: "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים" (יחזקאל א א). משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה ועליו צפירה מקיפתו וגבורים מימינו ומשמאלו וחיילות מלפניו ומלאחריו והיו הכל שואלין אי זהו המלך? מפני שהוא בשר ודם כמותם. אבל כשנגלה הקב"ה על הים לא הוצרך אחד מהם לשאול אי זהו המלך? – אלא כיון שראוהו הכירוהו. פתחו כולן פיהן ואמרו: "זה אלי ואנוהו וגו' ".1

ויקרא רבה א יד

מה בין משה לכל הנביאים? … ר' יהודה אומר: כל הנביאים ראו מתוך תשע איספקלריות, זהו שכתוב:  "וכמראה המראה אשר ראיתי כמראה אשר ראיתי בבואי לשחת את העיר ומראות כמראה אשר ראיתי אל נהר כבר" (יחזקאל מג, ג), ומשה ראה מתוך איספקלריא אחת: "ומראה ולא בחידות" (במדבר יב, ח). ורבותינו אומרים: כל הנביאים ראו מתוך אספקלריה מלוכלכת, זהו שכתוב: "ודיברתי על הנביאים ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה" (הושע יב יא), ומשה ראה מתוך איספקלריא מצוחצחת, זהו שכתוב: "ותמונת ה' יביט" (במדבר יב ח).2

שמות רבה כג טו

"זה אלי ואנוהו" (שמות טו ב) – אמר ר' ברכיה: בא וראה, כמה גדולים יורדי הים! משה כמה נתחבט ונתחנן לפני המקום, עד שראה את הדמות, שנאמר: "הראני נא את כבודך" (שמות לג, יח). אמר לו הקב"ה: "לא תוכל לראות את פני" (שמות לג כ), ובסוף הראה לו בסימן, שנאמר: "והיה בעבור כבודי… וראית את אחורי ופני לא יראו" (שמות לג, כב – כג). החיות הנושאות את הכסא אינן מכירות את הדמות, ובשעה שמגיע זמנן לומר שירה הן אומרות: באיזה מקום הוא? אין אנו יודעות, אם כאן הוא, אם במקום אחר הוא, אלא בכל מקום שהוא: ברוך כבוד ה' ממקומו! ועולי הים היה כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר: "זה אלי ואנוהו". אמר להם הקב"ה לישראל: בעולם הזה אמרתם לפני פעם אחת: "זה אלי", אבל לעתיד לבא אתם אומרים אותו דבר שתי פעמים, שנאמר: "ואמר ביום ההוא: הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו" (ישעיה כה ט).3

תנחומא (בובר) פרשת בשלח סימן טז

"ויסע משה את ישראל מים סוף"  (שמות טו כב) – מהו "ויסע משה"? שהסיען בעל כרחן, שלא בטובתן. כיצד? אלא בשעה שיצאו ישראל ממצרים, יצא פרעה לרדוף אותם בכל אותם האוכלוסין, שנאמר: ויקח שש מאות רכב בחור (שמות יד ז). מה עשה? עמד וקישט כל אותן הסוסים באבנים טובות ומרגליות. כשבאו לים וטבען הקב"ה. היו צפין על שפת הים כל אותן האבנים טובות ומרגליות והיו מושלכים, והיו ישראל יורדין בכל יום ונוטלין מהם ולא היו מבקשים לזוז משם. כיון שראה משה כך, אמר להם: מה אתם סבורים, שבכל יום הים מעלה לכם אבנים טובות ומרגליות? עמד והסיען בעל כרחן.4

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מס' דשירה בשלח פרשה ג

"ואנוהו" – ר' ישמעאל אומר וכי אפשר לבשר ודם להנוות לקונו? אלא אנוה לו במצות, אעשה לפניו לולב נאה, סוכה נאה, ציצית נאה, תפלה נאה.5 אבא שאול אומר: אדמה לו – מה הוא רחום וחנון אף אתה רחום וחנון.6

ר' יוסי הגלילי אומר: ניינו ושבחו להב"ה בפני כל אומות העולם. ר' יוסי בן דורמסקית אומר: אעשה לפניו בית מקדש נאה. אין נוה אלא בית המקדש, שנאמר: "ואת נוהו השמו" (תהלים עט ח), ואומר: "חזה ציון קרית מועדינו עיניך תראינה ירושלם נוה שאנן" (ישעיה לג כ).7

ר' עקיבא אומר: אדבר בנאותיו ובשבחיו של מי שאמר והיה העולם בפני כל אומות העולם. שהרי אומות העולם שואלין את ישראל לומר "מה דודך מדוד שככה השבעתנו" (שיר השירים ה ט) שכך אתם מתים עליו וכך אתם נהרגין עליו, שנאמר: "על כן עלמות אהבוך" (שם א ג) – אהבוך עד מות וכתיב "כי עליך הורגנו כל היום" (תהלים מד כג) – הרי אתם נאים הרי אתם גיבורים, בואו והתערבו עמנו. וישראל אומרים להם לאומות העולם: מכירין אתם אותו? נאמר לכם מקצת שבחו: "דודי צח ואדום דגול מרבבה" (שיר השירים ה י). כיון ששומעין שכך שבחו, אומרים לישראל: נלכה עמכם, שנאמר: "אנה הולך דודך היפה בנשים אנה פנה דודך ונבקשנו עמך" וישראל אומרים להם: אין לכם חלק בו אלא, "דודי לי ואני לו" (שם ב טז), "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים" (שם ו ג).8

מסכת סופרים פרק ג הלכה יז

אין זורקין ספרים ממקום למקום, ואין נוהגין בהן דרך בזיון. לא יתננו על גבי מטה, ולא במרגלות המטה, ולא תחת המטה. ולא ישב אדם על גבי המטה, והספר עליה. ומעשה בר' אליעזר שישב על גבי המטה שהיה ספר עליה, ועמד כאדם שנשכו נחש. שנאמר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, לא מן השבת אתה מתיירא, אלא ממי שפיקד עליו, לא מן המקדש אתה מתיירא, אלא ממי שפיקד עליו, שנאמר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני י"י.

חייב אדם לעשות ציצית נאה, ומזוזה נאה, ולכתוב לו ספר תורה נאה, בדיו נאה, בקולמוס נאה, ובלבלרין נאין, ובקלפים נאין, ועורות צבועין, ויעטפנו בשיראים נאין, שנאמר זה אלי ואנוהו. עשה לפניו מצות נאות, כדברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: הרבות בנאות שלו. אבא שאול אומר הידמה לו, מה הוא רחום וחנון, אף אתה רחום וחנון.9

 

שבת שלום

וראש שנה טובה לאילנות

מחלקי המים

 

מים אחרונים: גם לט"ו בשבט שחל בשבת זו יש קשר נאה לעניין שאנו דנים בו. ראה ברכות מג ע"ב: "ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו … אילנות טובים להתנאות בהם בני אדם". אולי גם על הבריאה המתחדשת בימים אלה ומגיעה לשיאה בחודש ניסן בו מברכים את ברכת האילנות הנ"ל, אפשר לומר: זה אלי ואנוהו. לא רק על נס חד פעמי בו נפתחו מראות שמים, אלא גם על חודש המתחדש מידי שנה ובו נפתחים מראות הטבע.

 

 

עדכון אחרון: 14/12/2016

הערות שוליים

  1. "ביד הנביאים אדמה" – משמע דימוי ולא הדבר האמיתי. "מראות אלהים" – משמע לא השכינה עצמה, אלא מראות. ואילו בשירה שלנו: "זה אלי ואנוהו". מצביעים על השכינה (שמות רבה להלן). ובמסכת סוטה דף ל עמוד ב: "תנו רבנן, דרש רבי יוסי הגלילי: בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה, וכיצד אמרו שירה? עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו, כיון שראו את השכינה, עולל הגביה צוארו ותינוק שמט דד מפיו, ואמרו זה אלי ואנוהו, שנאמר: מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח ג)". מי רואה את המלך כמות שהוא ב"קילוף" של כל הפמליה המלווה אותו ומצביע ישירות עליו? כולם, גם עבדים ושפחות. אילו עבדים ושפחות? אלה העברים שיצאו זה עתה ממצרים, או שמא גם עבדים ושפחות מצריים מהערב רב שעלה עם ישראל ממצרים? כך או כך, ראתה שפחה על הים יותר ממעשה מרכבה שראה יחזקאל שאסור לדרוש אותו אלא ליחידי סגולה (חגיגה פרק ב משנה א) ויותר מחזון ישעיהו שעליו אמרו חז"ל שהוא כבן עיר יחסית ליחזקאל שהוא בן כפר (חגיגה יג ע"ב, ראה איך כל העניין חוזר שם לשירת הים!).
  2. גם כאן "ביד הנביאים אדמה", אבל הפעם בהשוואה עם נבואת משה. זו פסגת הנבואה, כפי שהאריכו לדון בה גדולי הפרשנים. ראה רמב"ם הלכות יסודי התורה ז ו, מורה הנבוכים חלק שני פרק לה, ספר האמונות והדעות לרס"ג מאמר ב ועוד. וכפי שהתורה עצמה מעידה: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים לד י). האם שפחה על הים ראתה, לרגע, כמו משה? קצת פחות? אולי יותר?
  3. אז עולי הים (שים לב לביטוי שהוא ההפך מיורדי הים, ראה מסכת שמות דרבי חייה פרק א הלכה ד), בכללן אותה שפחה שלנו, ראו - ולוא לרגע אחד - יותר ממשה רבנו אשר ידעו ה' פנים אל פנים ותמונת ה' יביט. כאן, ואולי כבר במדרש הראשון, התקשו פרשנים ראשונים לקבל מדרש זה כפשוטו (יש דבר כזה מדרש כפשוטו?). ראה למשל דרשות ר"י אבן שועיב על פרשתנו. וכבר אמרנו במספר מקודמות על משקל "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו" – שזהו לשון מקובלת במדרש כלפי פסוקים מסוימים במקרא -  "אלמלא מדרש כתוב אי אפשר לאומרו". מה גם שמדרש זה איננו בפרשת כי תשא היכן שמשה מבקש לראות את דמות ה', אלא בפרשתנו בדרשות על שירת הים. ואולי הקצנה זו, מלבד משמעותה המוסרית הכללית, באה לומר שה "זה אלי ואנוהו" האמיתי, בפרט אם רוצים לקיימו לאורך זמן, איננו מה שראינו עד כה, אלא משהו אחר.
  4. מדרשים רבים יש לנו על בזת הים שהייתה עוד גדולה מבזת מצרים. לאו דווקא בגישה שלילית, שהרי הנכסים האלה הגיעו לישראל ובצדק. ראה שמות רבה א א וכן מדרשים רבים על הפסוק "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" וכן הפסוק "תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף" שבשיר השירים א יא וראה גם הסיפור על גביהא בן פסיסא, סנהדרין צא ע"א. ועם כל זאת, לאחר כל החזיון הנפלא של מה שראתה שפחה על הים, לאחר "זה אלי" שבמדרגת נבואה כל כך גדולה, להתנחל על יד ים סוף ולקום כל בוקר ולאסוף עוד קצת ביזה, עד שמשה נצטרך להסיע את עם ישראל משם בעל כורחם ... ודאי נפילה גדולה יש כאן. האם שוב אנו רואים מודל המבשר את שעתיד לקרות בחטא העגל שבא לאחר מתן תורה?
  5. תפילין נאות. פשיטא שגם תפילה נאה היא חלק מ "זה אלי ואנוהו" מה גם שלהלן "זה אלי ואנוהו" כולל גם את ה"נוה" - המקדש ומקדש מעט. אבל כאן הכוונה לתפילין.
  6. וכן הוא במסכת שבת דף קלג עמוד ב: "זה אלי, ואנוהו - התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין. אבא שאול אומר: ואנוהו - הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום - אף אתה היה חנון ורחום". הלכות רבות, בפרט בכל הקשור להידור מצוות ואופו קיומן, נלמדות מפסוק זה. ראה, למשל, מצוות אגידת לולב סוכה לג ע"א, ברכת הלבנה בזמנה (סנהדרין מב ע"א) ועוד. הדבר מזכיר גם את "דרכיה דרכי נעם" שגם מפסוק זה לומדים הלכות הקשורות באופן המכובד, החברתי והאסתטי של קיום מצוות. אך שים לב לדברי אבא שאול הסמוכים על ההידמות לקב"ה כאשר היא נעשה באופן הנכון. האם חזרנו ל"ביד הנביאים אדמה"?. אלא שהפעם מדובר בדימוי אחר ...
  7.  רעיון זה ש"אנוהו" הוא מלשון "נוה" וקשור לבית המקדש מפותח בהמשך המכילתא שם: "וחכמים אומרים: אלונו עד שאבוא עמו לבית מקדשו. משל למלך שהלך בנו למדינת הים ויצא אחריו ועמד עליו. הלך למדינה אחרת ויצא אחריו ועמד עליו. כך, ישראל כשירדו למצרים ירדה שכינה עמהם ... עלו - עלת שכינה עמהם ... ירדו לים שכינה עמהם ... יצאו למדבר שכינה עמהם ... עד שאבוא עמו לבית מקדשו". ומה לנו מדרש, הלוא מקרא מלא הוא בשירת הים עצמה: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲ-דֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ". הרי לנו קו ישיר בין יציאת מצרים (דרך מתן תורה) ובית עולמים. ומה עם המשכן שנצטוו עליו במדבר? ראה מסכת כתובות דף סב עמוד ב: "מעיקרא כתוב: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך", ולבסוף כתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". וכבר נגענו במקצת העניין בדברינו אימתי נאמרה למשה הפרשה הזו בפרשת תרומה. וכבר זכינו גם להרחיב ולהשלים בדברינו תביאמו ותיטעמו בשביעי של פסח.
  8.  ר' עקיבא ממשיך את הרעיון שעלה כבר בקצרה לעיל, בדבריו של ר' יוסי הגלילי, המקשר את "זה אלי ואנוהו" עם יחס ישראל ואומות העולם. עצם העלאת הנושא בהקשר שירת הים (שנאמרה בעקבות מפלת מצרים, מעצמת אומות העולם), מצביעה על כך שהלל ושבח והתנאות בפני בורא עולם, שהיא רק פנימית לעם ישראל, היא חסרה. חייבים להכניס גם את אומות העולם לתמונה. לטוב, או לרע. בחברות, או בעימות. מדברי ר' יוסי הגלילי, בן דורו של ר' עקיבא אך גם בר פלוגתא שלו (ר' יוסי הגלילי שייך אולי יותר לאסכולת ר' ישמעאל שאת המכילתא שלו אנו דורשים בשבועות אלה), נראה שהכנסת אמות העולם כאן היא בנימה חיובית. עם ישראל מהלל את הקב"ה בעולם כולו ומקדש שם שמים בפני שאר ברואיו. אבל ר' עקיבא, מעשרה הרוגי מלכות ומתומכי המרד ברומאים, סבור אחרת. עם שכל עבד ושפחה בו ראו את האלהים עין בעין, אין לו שיג ושיח עם אומות העולם. הוא ר' עקיבא שכל ימיו שאף לקדש שם שמים ולא הפסיק ללמד וללמוד תורה אף לרגע אחד (ברכות סא ע"ב). שים גם לב איך דרשותיו מתבססות על פסוקי שיר השירים: "אמר ר' עקיבא ... כל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים" (מסכת ידים פרק ג משנה ה).
  9. חזרנו אל "ביד הנביאים אדמה", אמנם לא בחיזיון שלהם ובאופן איך ודרך כמה אספקלריות ראו את השכינה, אלא במוסר שלהם. לא "זה אלי ואנוהו" חד פעמי ונשגב, אלא "זה אלי ואנוהו" של מורא שמים, קיום תורה ומצוות בשמחה ובהידור ומידות שבין אדם לחברו בחיי היום יום וביחסי עם ישראל עם אומות העולם.