- ראו דברינו אם בחוקותי תלכו, בפרשה זו בשנה שעברה, שם נדרשנו לתנאי של קיום החוקים ושם הבאנו, בין השאר, את דבריו של ר' הושעיה על עצם ההבטחה לברכה, גם אם היא על תנאי: "אשרי ילוד אשה שכך שומע מפי בוראו" (ויקרא רבה לה ב). הפעם נבקש להתבשם מהברכות עצמן ולפי שלא נוכל להידרש לכולן נתמקד הפעם בברכה "וישבתם לבטח".
- במרכז פרשת בחוקותי עומדת הברכה והתוכחה: "אם בחוקותי תלכו וכו' ", המשתרעת על כמעט פרק שלם, 44 פסוקים. והנה קדמו לה שני פסוקים "נחבאים" אלה אשר "שתולים" באמצעה של פרשת שמיטה ויובל, בתחילת פרשת בהר, ואשר בעצם אומרים הכל בתמצית ואולי נותנים טעם נוסף לחיבור הפרשיות, שאם נזכה לקיימן, נזכה גם לשבת לבטח.
- גם משה משתמש בביטוי לשבת לבטח כברכה של נחלה ומנוחה בארץ המובטחת, בתחילת פרק יב ספר דברים, בדין עקירת עבודה זרה והציווי להביא כל קרבן וכל אכילת בשר למשכן, "למקום אשר יבחר ה' ". ראו דברינו כי ירחיב בפרשת ראה. גם שם יש קשר לקיום החוקים והתורה, ככתוב שם בראש הפרק: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה". עוד ישיבה לבטח מצאנו בנאום הפרידה של שמואל והמלכת שאול: "וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח" (שמואל א יב יא). וכן הוא בתיאור תקופת הזוהר של מלכות שלמה, פסוק שאליו עוד נידרש : "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה" (מלכים א ה ה). וחוזר המוטיב בהבטחות הנביאים לעתיד לבוא, כגון זו של יחזקאל: "וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ לָבֶטַח וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח" (יחזקאל כח כו). פעמיים באותו פסוק מופיע הביטוי לשבת לבטח! השימוש בביטוי זה בספר יחזקאל בולט באופן ברור בהשוואה לכל שאר הנביאים, אך נראה אותו להלן גם בירמיהו ובתהלים.
- אמירה זו של שמירה ועשייה הן לחוקים והן למשפטים, חוזרת על עצמה מספר פעמים במדרש ספרא (תורת כהנים) ומאפיינת אותו (אין אותה במדרשים אחרים, רק במאוחרים ובפרשנים אשר מצטטים את מדרש ספרא, גם אם לא תמיד מציינים זאת). במקרא, חוזר הביטוי בספרים ויקרא ודברים באופן בולט. ניתן היה להבין שזו חזרת לשון וכפל מילים: לשמור ולעשות כמשקל נגד ל-ללמוד וללמד, בפרט בפסוקים בהם מופיע הפועל לשמוע או ללמוד לפני שמירה ועשייה. אבל כאן משמע שהשמירה הוא הלימוד כפי שמבאר הביאור לספרא שם: "שמירה הוא הלימוד כמו שכתוב בפרשת אמור: ושמרתם ואמרו חז"ל זו המשנה. ועשיתם זו עשייה. והיינו, שבין החוקים ובין המשפטים החיוב הוא ללמוד ולקיים".
- ובהמשך ספרא שם: "וישבתם לבטח, ולא מפוזרים ולא מפוחדים עליה ולא גולים". לא גולים – פשיטא. ראו אבן עזרא על הפסוק: "וטעם וישבתם לבטח כי בימי הרעב יגלו בני אדם ממקומם". לא מפוזרים הוא כביטוי: "רעב בעיר - פזר רגליך" (ספרי דברים שכא, בבא קמא ס ע"ב), היינו להתפזר בארץ ולחפש פרנסה. ראו גם מלכים א יח ה בין אחאב לעובדיה. ואולי גם לא מפורזים, לא במקומות פרזים (ראו מגילת אסתר), ללא חומה והגנה. ולא מפוחדים, אפשר שהוא חזרה על מפוזרים, היינו פחד פיסי, אבל בביאור על ספרא הוא מציע: "ולא מפוחדים – אפילו להתפחד שמא תגלו, אלא בבטחון גמור". היינו שאדם לא צריך כל הזמן לחשוש שמא יחטא ויִגְלֶה ולפשפש כל היום במעשיו שמא חו"ח עבר עבירה והתקיים בו צד התוכחה בפרשתנו: "ואם בחוקותי תמאסו" וההמשך ככתוב. אלא יקיים מצוות כפשוטן ויהיה כל הימים בשמחה ובבטחון שמתקיים בו: "אם בחוקותי תלכו" וממילא יתקיים ההמשך ככתוב. ישב לבטח אם ישב לבטח.
- בברכת משה לשבט בנימין: "לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל־הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן". ומצאנו עוד "ישכון לבטח" בנבואת ירמיהו (כג ו) על משיח צמח צדק: "בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה־שְּׁמוֹ אֲשֶׁר־יִקְרְאוֹ ה' צִדְקֵנוּ". ויש עוד בתהלים טז ט, אך שם זה ברמת היחיד ולא האומה.
- רחצן או רוחצן הוא תרגום לארמית של "לבטח". בכל מקום שכתוב בתורה "בטח" מתרגם אונקלוס רחצן או רוחצן. דרשה זו היא על ברכת משה לבנימין: "לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן" (דברים לג יב). ראו בסוף פרשת וזאת הברכה שיש גם פסוק דומה על עם ישראל כולו: "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל". ראו מדרש תנאים על פסוק זה: "וישכן ישראל בטח - אין בטח אלא רוחצן, שנאמר (ויקרא כו ה): וישבתם לבטח בארצכם. ואומר (יחזקאל לד כה): וישבו במדבר לבטח וישנו בערים. בדד - לא כבדד שאמר בלעם: הן עם לבדד ישכון ולא כבדד שאמר ירמיה: איכה ישבה בדד, אלא כבדד שאמר משה: ה' בדד ינחנו (לב יב)". המהות כאן שונה לחלוטין ממדרש ספרא לעיל. אדרבא, לשבת במדבר, בפרזים, במקום לא מוגן, בכל מקום אפשרי ברחבי הארץ, היא הישיבה לבטח, כמו שמבטיח יחזקאל ונביאים אחרים לעתיד לבוא (ראו זכריה ב ח). אין צורך בערים גבוהות ובצורות, אין צורך להסתתר מאחרי חומה ובריח. ראו מדרש אגדה (בובר) במדבר פרק יג על מבחן המרגלים: "וראיתם את הארץ מה הוא וגו'. וכמה סימנים נתן להם שיכירהו אותם למוטב, כי כך אמר להם: אם תראו אותם שם יושבים במחנים, הם גבורים מאד ואינם חוששין משום אדם. ועל כן דעו לכם כי הם גיבורים, ועל שהם גיבורים בטוחים בכוחם, וגנאי הוא להם לישב בערי הבצורות. ואם הם יושבים במבצרים, דעו כי הם חלשים". ראו פירוש רש"י לירמיהו מט לא: "בדד ישכונו - בטח ביחידות אין צריכין להתאסף ולישב ברוב אדם שאין יראים שיבוא אויב עליהם". וכן פירושו ליחזקאל לח יא: "על ארץ פרזות - יושבי כפרים מאין חומה שבוטחים במעוזם ואינם יראים להתאסף אל ערי מבצר". כל זה לכאורה נגד מדרש ספרא הנ"ל, כן תהיו מפוזרים ומפורזים מתוך ישיבה לבטח בכל מקום בארץ.
- הוא הפסוק מספר מלכים שהבאנו בהערה 3 לעיל על תקופת הזוהר של שלמה: "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה". כך ברוח דומה בפסיקתא רבתי פיסקא מב - וה' פקד את שרה: "כך פתח ר' תנחומא: זהו שאמר רוח הקודש ע"י דוד מלך ישראל: לעולם ה' דברך נצב בשמים (תהלים קיט פט) ... אמרת לאבי: הנה בן נולד לך [וגו'] ושלמה יהיה שמו שלום ושקט יהיה בימיו (דברי הימים א כב ט), לא עשית כן? - וישב יהודה וישראל לבטח (מלכים א ה ה). אמרת לו: והוא יבנה בית לשמי (שם י), לא עשית כן? - ויבן שלמה את הבית (מלכים א ו יד), הוי: ותדבר בפיך ובידך מלאת". ימי דוד ושלמה הם לכאורה התקופה בה התקיימה ההבטחה: "וישבתם לבטח עליה". וכן הוא במדרש ספרא שמיני ואיכה רבה ה כא: ""כימי עולם - זה משה, וכשנים קדמוניות - כשנות שלמה". ראו דברינו ימי עולם ושנים קדמוניות בשבת הגדול.
- חיבור שני הפסוקים אומר הכל וכך הוא גם בכל חיבורי הפסוקים להלן. ובהקשר הספציפי של יעקב ויוסף, ראו דברינו ביקש יעקב לישב בשלווה בפרשת וישב.
- כך גם במדרש תנחומא פרשת וישב סימן א אשר מביא מקומות נוספים של ישיבה שהיא בצער: "כל מקום שהוא צער אומר וישב, לשון צער הוא. וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן וגו' ויקרבו ימי ישראל למות (בראשית מז), וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק וגו' ויפול מן העם ביום ההוא (שמות לב), וישבו לאכול לחם והנה ארחת ישמעאלים (בראשית לז), וישב יהודה וישראל לבטח (מלכים א ה), ויקם ה' שטן לשלמה (מלכים א יא), וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות (במדבר כה) וכן אתה פותר את כלם ברעה הזו". הרי לנו שאף הישיבה לבטח בימי שלמה מוטלת בספק. או נאמר זאת, בימי של שלמה התקיימו: "אם בחוקותי תלכו" ו"אם בחוקותי תמאסו" בזה אחר זה באותו הדור. ויש לשים לב שהמקרה של שלמה הוא היחיד בו יש הפרש של כמה פרקים בין הישיבה ובין הצער, בין חלקה הראשון והאחרון של מלכות שלמה. ראו שוב דברינו ימי עולם ושנים קדמוניות בשבת הגדול.
- ראו מקבילה (ציטוט של מדרש ספרי?) בסוף מסכת מכות (כד ע"א). וההמשך בשני המקורות הוא בסיפור על אותם חכמים שעלו לירושלים "וראו שועל יוצא מבית קדש הקדשים התחילו הם בוכים ורבי עקיבה מצחק". שר' עקיבא מנחם אותם באומרו שכשם שהתקיימה נבואת אוריה (אצל ירמיה) על החורבן, כן תקיים נבואת זכריה: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים" (זכריה ח ד). ומסיים שם המדרש: "בלשון הזה אמרו לו: עקיבה נחמתנו".
- מדרש זה עובר על כל אותיות האל"ף בי"ת, כשיטת פרקי איכה, אך בסדר יורד מת"ו לאל"ף, כפי שהוא מתחיל שם: "רבי יצחק פתח ... אילו זכיתם הייתם קוראים בתורה: תביאמו ותטעמו בהר נחלתך (שמות טו), ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים: תבוא כל רעתם לפניך. אילו זכיתם הייתם קוראים בתורה: שמעו עמים ירגזון, ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: שמעו כי נאנחה אני וכו'". והמדרש מסיים שם: "אילו זכיתם הייתם קוראים בתורה: איכה אשא לבדי (דברים א), ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: איכה ישבה בדד". משם כנראה עברו לקריאת מגילת איכה (ולכן המדרש בסדר יורד. ממדרש זה הוכחנו גם שהמנהג לקרוא בפרשת חזון את הפסוק איכה אשא לבדי, במנגינת איכה אולי איננו נכון). כך או כך, חורבן בית ראשון ושני וגלות ראשונה ושנייה מלמדים שעם ישראל לא זכה לשבת לבטח בארצו, עכ"פ לא לאורך שנים. השילוב עם המדרש הקודם יוצר את הזעקה והתביעה: מדוע זה הגויים יושבים "בטח, שאנן ושלווה", בעוד עם ישראל שלו ניתנה ההבטחה, גולה, נע ונד ואין לו ישיבת בטח בשום מקום. ראו גם איכה רבה (בובר) פרשה א: "א"ר יהושע בן לוי: אמר הקב"ה לישראל: כשעשיתם רצוני ישבתי אתכם בטח בדד, שנאמר וישכון ישראל בטח בדד (דברים לג כח), וכשעברתם על רצוני הגליתי אתכם במקום טמאים, שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו". בניגוד גמור למדרש פסיקתא רבתי שהבאנו בהערה 6 לעיל בשבח ישראל היושב בדד.
- לא מאליה באה הגלות. ישיבה לבטח שהופכת לשאננות וביטחון מופרז יכולים להיות לרועץ ולגרום לנפילה עד כדי גלות. ראו בהזדמנות זו עוד "ישיבה לבטח" שלא הזכרנו לעיל. בני ליש הצידונים היושבים בצפון הארץ וחשבו שהן מוגנים ונסתרים מאין כל, עד שבאו עליהם בני שבט דן שבקשו להרחיב את נחלתם. ראו סיפור התנחלותם של בני דן בשופטים פרק יח ובפרט פסוק ז שם: "וַיֵּלְכוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיָּבֹאוּ לָיְשָׁה וַיִּרְאוּ אֶת הָעָם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ יוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וְאֵין מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ יוֹרֵשׁ עֶצֶר וּרְחֹקִים הֵמָּה מִצִּדֹנִים וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם". ישיבה לבטח לא תיתכן, לא עם שאננות מכל סוג שהוא: חומרית, רוחנית, צבאית, כלכלית וכו'. מה התרופה: הנזרות משאננות, צניעות וענווה. לפיכך ממוקם מדרש זה על פרשת הנזיר. והמקבילה במדרש תנחומא שמיני סימן ה ממקמת דרשה זו על היין וסכנותיו.
- מההר תיחצב אבן קשה, אשר כל כלי הברזל והמשחית (משל למלכויות ששלטו בעולם ודכאו את עם ישראל) לא יוכלו לה. זה סמלו של עם ישראל ושל המשיח לעתיד לבוא, הבא בזכותו של יעקב שנמשל לאבן.
- ראו מקבילה בתנחומא הרגיל פרשת תרומה סימן ז: "והוא היה רואה את מלך המשיח שכן דניאל אומר: חָזֵה הֲוַיְתָ עַד דִּי הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי לָא בִידַיִן וּמְחָת לְצַלְמָא עַל רַגְלוֹהִי דִּי פַרְזְלָא וְחַסְפָּא וְהַדֵּקֶת הִמּוֹן (דניאל ב לד, תרגום חופשי: רואה היית אבן שנחתכה ולא בידיים (מאליה) והכתה את הצלם והדקה אותו). אמר ר' שמעון בן לקיש: זה מלך המשיח, ומחת לצלמא לכל מלכות שהם עובדות לצלם כו"ם בצלמות. ובזכות מה הוא מושל מלך המשיח באבן? בזכות התורה שישראל יגעים בה שנאמר: לוחות אבן כתובים באצבע אלהים. דבר אחר: בזכות יעקב שכתוב בו (בראשית מט) משם רועה אבן ישראל, דבר אחר: למה כאבן? לשבר את לב האבן שנאמר (יחזקאל יא) והסירותי את לב האבן מבשרכם. ומחת לצלמא - שהוא מכלה את כל האומות שנאמר (ישעיה יא) והכה ארץ בשבט פיו וגו', ובאותה שעה ישראל יושבים בהשקט ובטח בעולם, שנאמר (יחזקאל כח): וישבו עליה לבטח ובנו בתים ונטעו כרמים וישבו לבטח". אז הישיבה לבטח תהיה רק בימות המשיח ורק בהבטחות הנביאים? ומה יהיה על הבטחת התורה? האם התורה מדברת על ימות המשיח?
- נחזור ונקרא את מדרש ספרא על הפרשה, בו פתחנו!
- וכן דברי עמוס הנביא: "וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע" (עמוס ט יג): ראו רש"י שם: "ונגש חורש בקוצר - והשיג דיש את בציר ובציר ישיג את זרע (ויקרא כו) לא יספיקו לחרוש עד שיבוא הקציר ולא יספיקו לבצור עד שיבוא עת הזרע". נראה שעמוס מגדיל לעשות, יותר מהמובטח בתורה. וכבר זכינו גם לדרוש בנושא זה בדברינו וניגש חורש בקוצר בהפטרת פרשת קדושים.
- זה דבר פשוט. הברכה היא שגם אם אוכל מעט הוא שבע כפי שהדרשה ממשיכה.
- ראו דברינו לחם לשובע בפרשה זו.
- ראו איך התגלגל מדרש זה למדרשים מאוחרים כגון מדרש אגדה (בובר) ויקרא פרק כו: "והשיג לכם דיש את בציר. שתהיו עסוקין בדיש עד שיגיע לבציר: ובציר ישיג את זרע. שתהיו עסוקין בבציר עד שמגיע זמן הזרע: ואכלתם לחמכם לשובע. לא שיאכל אדם הרבה וישבע, אלא אוכל קימעא ושבע, מפני שמתברך במיעיו: וישבתם לבטח בארצכם: שתהיו יושבים לבטח בארץ ובחוצה לארץ". וכן הוא בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויקרא פרשת בחוקתי דף עה עמוד א: "והשיג לכם דיש. שתהו עסוקים בדיש עד שמגיע הבציר. ובציר ישיג את זרע. שתהו עסוקין בבציר עד שיגיע זמן הזרע. ואכלתם לחמכם לשובע. לא שיאכל אדם הרבה וישבע אלא יאכל קימעא וישבע מפני שמתברך במיעיו. וישבתם לבטח בארצכם. שתהו יושבים לבטח בארץ ובחוצה לארץ". מהיכן לקחו להם חירות בעלי מדרשים אלה להוסיף את "חוצה לארץ" כאשר מדרש ספרא, שמן הסתם שימש להם מקור, אומר בפירוש: "בארצכם אתם יושבים לבטח, ואי אתם יושבים לבטח חוצה לה". האם השתהות הגאולה הביאה ייאוש בליבם? האם הישיבה לבטח ובנחת של הגויים שראו יום יום, והמדרשים הקשים שהבאנו לעיל, עשו זאת, עד שראו אפשרות של ישיבה לבטח גם מחוץ לארץ ישראל? ראו בראשית רבה לג ו, משם כנראה הועתק לאיכה רבה א כט: "וישלח את היונה וגו' ולא מצאה היונה מנוח וגו', יהודה בר נחמן בשם ר"ש אמר: אילו מצאה מנוח לא היתה חוזרת. ודכוותה (איכה א) היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח - אילו מצאה מנוח לא היו חוזרים". ומה אומר ירמיהו (כט ד-ה) לגולים בבבל: "בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת־פִּרְיָן".
- ואין אנו צריכים יותר, מספיק לנו עושר כלכלי ודי לנו בכך.
- השלום הוא אשר יביא לישיבה לבטח. שלום פנימי בינינו, שלום חיצוני עם אומות העולם ושכנינו, שלום בן ישראל לאביהם שבשמים. וכבר הרבו חכמינו לדרוש בשבח השלום במקומות רבים: ספרי במדבר, במדבר רבה ומדרשים אחרים על פרשת נשא (סוטה וברכת כהנים), ויקרא רבה ותנחומא בפרשת צו (קרבן שלמים), דברים רבה פרשת שופטים (בקריאה לשלום במלחמה), פרק השלום במשנת רבי אליעזר ועוד רבים רבים. ראו דברינו בריתי שלום בפרשת פנחס וכן וקראת לשלום בפרשת שופטים. שימו לב כאן לחתימת המדרש המביאה את הפסוק בישעיהו: "עושה שלום ובורא רע", אך מסיימת: "מגיד שהשלום שקול כנגד הכל", חתימה המזכירה את מטבע הלשון ששינו חכמים בתפילה: "עושה שלום ובורא את הכל" (גמרא ברכות דף יא עמוד ב). ראו פירוש רש"י על הפסוק בפרשתנו שמצטט את מדרש ספרא ולא מהסס לשנות מרע להכל: "ונתתי שלום - שמא תאמרו הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר אחר כל זאת: ונתתי שלום בארץ, מכאן שהשלום שקול כנגד הכל. וכן הוא אומר עושה שלום ובורא את הכל". ואולי מדרש ספרא הקדים את הגמרא בברכות אשר קובעת שמשנים מרע להכל בגלל לשון מעולה. ראו מסכת ברכות דף יא עמוד ב: "אלא מעתה: עשה שלום ובורא רע, מי קא אמרינן כדכתיב? אלא, כתיב רע וקרינן הכל לישנא מעליא". יהי רצון שנרגיל דיבורנו בלשון מעליא, אשר יביא לאהבה ולשלום ונזכה לישיבה לבטח בארצנו. חזק חזק ונתחזק.
- זו חידה ורמז לחג השבועות ומתן תורה המתקרב. בין הפותרים נכונה יוגרלו פרסים יקרי ערך הטובים מאלפי זהב וכסף.