- הנערים גדלים ויחד איתם גדל או נחשף אופים השונה ויחס ההורים אליהם. אם עד עכשיו לא ראינו הבדל גדול בין עשו ליעקב - נזכור שאחים תאומים הם - כעת, הולך ומתברר ההבדל ביניהם ואיתו גם ההבדל בגישת ההורים.
- צמח זה מוכר היום כעצבונית החורש. ראו אתר צמחיית ישראל של האוניברסיטה העברית, מילון אבן שושן, אתר רופאים מומחים ועוד.
- חוח הוא קוץ. ולמילה לפרוח או להפריח יש משמעות כפולה: חיובית ושלילית (ירק שהפריח קודם זמנו ונשאר שדוף וריק). ראו המדרשים על הפסוק בישעיהו יז יא: "בְּיוֹם נִטְעֵךְ תְּשַׂגְשֵׂגִי וּבַבֹּקֶר זַרְעֵךְ תַּפְרִיחִי נֵד קָצִיר בְּיוֹם נַחֲלָה וּכְאֵב אָנוּשׁ", כגון דברים רבה י "אחד עשר יום מחורב" שדורש את הפסוק על מעשה העגל, או תנחומא שלח לך כא שדורש אותו על חטא המרגלים.
- ובמדרש שכל טוב (בובר) בראשית פרק כה הנוסח הוא: "ברוך שפטרני מעונש בני". מכאן רואים רבים מקור לגיל בר מצווה: "בן שלוש עשרה למצוות" (להלן). אבל במקבילה במדרש תנחומא, מדובר על גיל חמש עשרה: "אמר ר' ברכיה הכהן אמר ר' לוי: שניהן הלכו לבית הספר, ושניהן שוין עד ט"ו שנה. למה היו דומים? להדס ועצמונית. כל זמן שהן קטנים אין אדם מפריש מזה לזה, משיגדלו זה מפיח ויהי טוב וזה מוציא קוציו. כך, כל ימים שהיו עשו ויעקב קטנים לא היה אדם מפריש ביניהם, משנתגדלו נתפרשׁוּ, מנין? שנאמר: ויגדלו הנערים". האם ייתכן שמדרש תנחומא מייצג שיטה אחרת, שגיל הבגרות, אולי גם גיל בר המצווה, הוא חמש עשרה? ואולי יש עוד שיטה שעשרים הוא גיל הבגרות האמיתי ("יוצא צבא" במקרא) וחכמים הקדימו והחמירו. ראו מדרש תנאים לדברים פרק כד: "את מוצא שאין בית דין שלמעלה קונס אלא מבן עשרים שנה ומעלה. אבל בית דין שלמטה מבן שלש עשרה שנה ויום אחד". וזה קצת מפתיע משום שבד"כ דנים בדיני שמים את מה שלא ניתן לדון בדיני אדם. וכאן, לכאורה ההפך, דיני אדם מחמירים מול דיני שמים.
- מי לא דקדק ביעקב ועשו ולא ניסה להבין טבעם? מי לא שם לב לדקויות של מעשיהם? יצחק או רבקה? שני ההורים כאחד? יצחק לא דקדק בעשו בשל אהבתו אותו וכך גם רבקה לגבי יעקב? פרשני רש"י מפנים כאן למדרש בראשית רבה לעיל, אך כשהוא אומר: "שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם", נראה שרש"י מרחיק לכת מעבר למדרש הנ"ל ורומז לחלקם של ההורים. נוסח דומה מצוי במדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת חיי שרה - תולדות כה כז: "משל להדס ועיצמוני שהיו גדלים זה אצל זה, כשהם קטנים אין אדם מכיר אותם איזה הוא הדס ואיזה הוא עיצמוני ... כך עשו ויעקב כל זמן שהם קטנים לא היה אדם יודע איזה מהם יהיה צדיק, ואיזה מהם רשע וכו' ". האם לא הכירו יצחק ורבקה בטיבם של בניהם עד גיל שלוש עשרה? כיצד יכול הורה לומר: "ברוך שפטרני מעונשו של זה" אם לא השקיע בחינוכו וגידולו לפני כן?
- על בסיס פסוק זה מסיקים המדרשים והפרשנים שכבר בגיל צעיר מאד ניתן להבחין בנטיותיו של הילד וזה בדיוק הגיל להשקיע בחינוכו ולדקדק בילד מה טיבו. ראו למשל שמות רבה (שנאן) א יג: "שעד שהתינוק קטן הוא ניכר, שנאמר: גם במעלליו יתנכר נער". לפסוק זה מספר משלי אפשר לצרף את הפסוק: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" (משלי כב ו). לפיכך נראה שיש להבחין בין ההשקעה בחינוך ובין הגיל בו הנער עומד ברשות עצמו ולוקח אחריות על מעשיו. והדברים מפורשים במדרש בראשית רבה לעיל: "אמר ר' אלעזר: צריך אדם להיטפל לבנו עד י"ג שנה. מיכן ואילך צריך שיאמר: ברוך שפטרני מעונשו של זה". לא נתיימר להקיף נושא חינוכי נכבד וחשוב זה שמחייב עיון מעמיק, אבל נצעד מעט בעקבות המדרשים והפרשנים אשר נצלו את הפסוקים בפרשה לא רק להבנת סיפור יעקב ועשו שמלווה את תולדות עם ישראל תקופה ארוכה, אלא גם לעניין הכללי יותר של "ויגדלו הנערים" – חינוך הילדים/נערים וסיפור גדילתם ובגרותם. ואנו נמשיך בעקבותיהם.
- מדובר ביהודה בן תימא, שאמר במשנה הקודמת: "הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". נראה שמכאן ומהגמרא בברכות דף ג ע"ב לגבי דוד המלך, לקח ר' יוסף קארו (טולדו ספרד הרמ"ח 1488 - צפת השל"ה 1575) את הפתיחה לשולחן ערוך, חלק אורח חיים: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו", ספר שכעת מחייב את הנער שגדל – את בר המצווה.
- זה המקור במשנה לגיל שלש עשרה - בר מצווה. וכן הוא במקומות רבים בש"ס, לעניין נדרים (נדה מה ע"ב, ספרי במדבר קנג), קידושין ויציאת עבד קטן לחירות (קידושין טז ע"ב), השלמת צום יום הכיפורים (יומא פב ע"א), צניעות וייחוד (קידושין פא ע"ב) ועוד. משנה זו ומדרש בראשית רבה לעיל, נחשבים למקורות המרכזיים והחשובים לעניין קביעת בר המצווה בגיל יג. המשנה אינה מביאה מקור לדבריה (כפי שאיננה מביאה מקור לרוב שאר הגילאים). המדרש מוסיף את הנופך החשוב של קשר למקרא, אך אין הוכחה שמהפרשה שמדובר בגיל שלוש עשרה (מדרש תנחומא שראינו סבור שהם היו בני חמש עשרה). בין כך ובין כך, גם עפ"י מקור זה החינוך והלימוד מתחילים בגיל צעיר הרבה לפני שלוש עשרה: "בן חמש למקרא".
- בקטע שהשמטנו, חוזי הכוכבים של נמרוד באים להרוג את הבן שנולד לתרח, כיוון שראו שהוא עתיד למרוד בנמרוד, ותרח מסתיר את אברהם במסתור. ראו דברינו אברהם ונמרוד וכן שבירת פסלים וניתוץ מצבות בפרשת לך לך.
- וכשאברהם יוצא מהמסתור הוא "משוטט בדעתו" (כלשון הרמב"ם בהלכות עבודה זרה), מנסה את השמש, את הירח, ומחילופי גרמי השמיים מגיע למסקנה שיש כח עליון מעליהם. סיפור הטמנת אברהם בביתו של תרח שלוש עשרה שנה (הנוגד את הסיפור הקלאסי שבבראשית רבה שאברהם שבר את פסלי תרח וזה הסגירו לנמרוד), יכול להיחשב לאסמכתא מדרשית (לא מקראית) נוספת לגיל בר המצווה. או שהאגדה בנויה על כך שכבר בזמנה היה גיל שלוש עשרה מוכר כגיל הבגרות לנער ומשם נלקחה לאברהם. (יש גם דמיון לשלוש עשרה השנים שרבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו הסתתרו במערה, שבת לג ע"ב). אבל עפ"י הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק א, תהליך האמונה של אברהם היה הרבה יותר מורכב והחל כבר בגיל צעיר אך הגיע להבשלה בגיל ארבעים. ועפ"י מדרש בראשית רבה בין גיל שלוש לארבעים ושמונה. ראו דברינו דרכו של אברהם לאמונה בבורא עולם בפרשת לך לך.
- וכן פירש רש"י (בראשית טז טז): "לשבחו של ישמעאל נכתב, להודיע שהיה בן שלש עשרה שנה כשנימול ולא עכב". מדרשים אחרים מציגים את מילת ישמעאל בגיל יג כחלק מהעימות שלו עם יצחק. ראו מדרש תנחומא (בובר) פרשת וירא סימן מב: "ויהי אחר הדברים האלה - מה הרהור היה שם? יצחק מהרהר שהיה דן עם ישמעאל ... אמר לו יצחק: אמור לי, מה יש לו להקב"ה ממך? א"ל ישמעאל: אני אומר לך מה עשיתי ... שהייתי בן שלש עשרה שנה ומלני אבא, הייתי יכול לומר לו אי אפשי לימול, אלא נתתי נפשי וקבלתי עלי". (ואז קפץ יצחק ומסר נפשו לעקידה, ראו מקור בבראשית רבה נה ד). אבל במדרש שלנו הקביעה היא בלשון סתמית בלי התנצחויות והתפארויות: "כי היה בן י"ג שנה כשמלו אביו ולא עיכב". כך גם הלשון: "קבלתי על עצמי", "ולא עכב", לא רק במובן הפיסי של ילד גדול שקשה לכופו, אלא גם במובן ההלכתי. שהרי אברהם כבר אמר עליו: "ברוך שפטרני מעונשו של זה" וכל האחריות היא כעת על ישמעאל לטוב (קיום המצווה) או לרע (חיוב כרת) ואברהם (האב) יצא מהעניין לגמרי (ראו רמב"ם הלכות מילה א א, ספר החינוך מצווה ב). תשובה טובה נתן ישמעאל ליצחק. כך או כך, אולי יש לנו מקור נוסף, מהתורה עצמה, לגיל בגרות ומצוות שהוא בן שלוש עשרה. מישמעאל! ראו דברינו ישמעאל בפרשת לך לך.
- ואדם לא יכול לקבל אחריות על מעשיו לפני שיש לו גם את היצר הטוב! ראו הרחבת רעיון זה (אולי המקור) באבות דרבי נתן נוסח א פרק טז: "יצר הרע כיצד? אמרו שלש עשרה שנה גדול יצר הרע מיצר טוב. ממעי אמו של אדם הוא גדל ובא עמו. התחיל מחלל שבתות אין ממחה בידו. הורג נפשות אין ממחה בידו. הולך לדבר עבירה אין ממחה בידו. לאחר י"ג שנה נולד יצר טוב. כיון שמחלל שבתות, אומר לו: ריקה, הרי הוא אומר מחלליה מות יומת (שמות לא יד). הורג נפשות, א"ל: ריקה, הרי הוא אומר שופך דם האדם באדם דמו ישפך (בראשית ט ו). הולך לדבר עבירה, אומר לו: ריקה הרי הוא אומר מות יומת הנואף והנואפת (ויקרא כ י)". יש כאן אולי השקפה קצת שונה על גיל בר מצווה ועל "חוסר התום" של הילדות. עד כדי שפיכות דמים? אולי זו ההתעללות בבעלי חיים שגם עליהם יש מדרשים שנבראו בצלם.
- תרגום: מכשכש (מקשקש =מתנועע?) לבריות (=בבריות) כמו מבין הקוצים (=הסירים). הדרשן משחק עם המלה "מבית הסורים" שבפסוק ומדמה אותה למלה הארמית "סריאתה" (קוצים). ראו "חוחו" במדרש הראשון. כך או כך, המשל הוא היצר הרע שמפתה את הבריות, כאילו יצא למלוך ומכשכש להם ועושה להם "חינדלך".
- נראה שסופו של המדרש סותר את ראשיתו. מראשיתו, אפשר להבין שיצר הרע הוא זה שמזדווג לאדם מראשית דרכו עלי ארץ, כמאמר הפסוק: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח כא, ראו דברינו בנושא זה בפרשת נח) וכאבות דרבי נתן שהבאנו בהערה 12 - יצר הרע הוא המלך - ורק בגיל י"ג שנה הילד מתבגר ומתווסף לו היצר הטוב. ולכן נבחר גיל זה לקבלת עול מצוות, משום שכעת יש לנער גם את היצר הטוב שמאפשר לו את קיום המצוות או לפחות את האפשרות לכך; את הבחירה ולקיחת אחריות, את המאבק בין טוב לרע, את ידיעת הטוב והרע כאדם וחוה בגן עדן, לאחר חטא עץ הדעת טוב ורע. אבל סופו של המדרש הופך את כל העניין על פניו ואומר שהיצר הרע נולד במלכות היצר הטוב - שהיצר הטוב הוא המלך וברשותו נולד והתווסף היצר הרע - כסיפור גן העדן בתחילתו, כפסוקים וכמדרשים המדברים על תום הילדות. נראה שיש כאן שתי השקפות עולם שונות ביחסים שבין יצר הטוב ויצר הרע ובגישות החינוכיות הנגזרות מכך. או שמא מדובר על הרגש מול השכל, על היצר במובן של יצריות מול היצר במובן של יצירה. כך או כך, בגיל י"ג, "ויגדלו הנערים" מתחיל המאבק האמיתי של עולם הבגרות ובו כל אחד נותן חוחו או ריחו, פורח או מפריח, לכאן או לכאן.
- וי"ג השנים מסתתרים בתוך המילה "וייגמל", הגיע לי"ג (שכמובן אין זה הפשט, ראו בראשית כא ח וכן אצל שמואל, שמואל א א כד). הרי לנו המשך לרעיון שראינו במדרש קהלת רבה, שבגיל שלוש עשרה מצטרף היצר הטוב ליצר הרע. וכיון שפשוט לנו שאין הכוונה שנגמל – שנפטר לחלוטין מיצר הרע, רק ששוב אינו לגמרי ברשותו, כמו בהיותו ילד ויש לו יכולת לבחור ולהתמודד, כך גם אולי הגמילה מההורים (מהאמא בפרט) איננה במובן שיותר אין שום תלות וקשר איתם, אלא שלצד המשך תלות זו, יש גם את העצמאות. גישה מרחיבה זו שיש להתחיל בחינוך בגיל מאד מוקדם, ומאידך אין הנער לנפשו בגיל 13 והבית ממשיך להיות מקום גידול וחינוך וחממה משפחתית, נראית מתאים מאד לימינו. גיל בר המצווה בימינו, שנחגג בהשקעה רבה, איננו קו פרשת מים דיכוטומית כמו אולי בימים עברו.
- לחיזוק הצעתנו שהיצר הטוב המתווסף לאדם בגיל יג שנה הוא יצר היצירה, היכולת להיות אומן וחוקר, בא מדרש זה שאומר שבצלאל היה בן שלוש עשרה בעשותו את המשכן. אבן עזרא, בעצמו יוצר גדול, לא אוהב פירוש זה, ראו דבריו בפירושו לשמות כד יד: "הנה נמצא בצלאל בעשותו המשכן בן שלש עשרה שנים, וזה רחוק מאד. ואני אתן לך ראיות שלא זה הדרך ולא זאת העיר". ראו דברינו בצלאל – בצל אל בפרשת ויקהל שם הרחבנו בדמותו של בצלאל. עכ"פ, שימו לב שהלימוד הוא מהמילה "איש". וכך הוא גם בבראשית רבה פ י במעשה דינה: "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו, רבי אליעזר אומר: בן שלש עשרה שנה היו". בן שלוש עשרה לספרא, לסיפא וליצירתיות. ועד כאן בנושא גיל שלוש עשרה, בגרות ובר מצווה, יצר ויצירה. נחזור לפרשת השבוע ולפסוק "ויגדלו הנערים" בו פתחנו.
- מדרש זה, שרש"י מביאו בפירושו לפסוק כב בפרקנו, מציג דעה פטליסטית באשר לחינוכו של עשו, אולי גם של יעקב, אולי של כל ילד, וחולק על כל המדרשים שהבאנו עד כאן. הכל כבר נקבע ברחם האם. מי בכלל ראה את עשו הולך לבית הספר? רשע היה מעצם לידתו אם לא מהורתו. אבל המדרשים שהבאנו עד כאן וכן מדרש שיר השירים שלהלן, לא מסכימים ותולים הכל ב"ויגדלו הנערים", בחינוך שניתן בין במודע ובמתכוון ובין בעקיפין (ובחוסר תשומת לב או באהבה מסנוורת ובהופעת היצר).
- לגבי גדלותו של אברהם, ראו בראשית רבה יד ו: "א"ר לוי: האדם הגדול בענקים, זה אברהם. למה קורא אותו גדול? שהיה ראוי להבראות קודם לאדם הראשון. אלא אמר הקב"ה: שמא יקלקל ואין מי שיבא לתקן תחתיו, אלא הרי אני בורא את האדם תחילה שאם יקלקל יבא אברהם ויתקן תחתיו". גדלותו של אברהם היא בתיקון. רעיון זה חשוב להמשך דברינו.
- הדרשן מחפש פסוק שמראה שיעקב היה גדול, כמו אברהם ויצחק, אבל הפסוק היחידי שהוא מוצא הוא: "ויגדלו הנערים" וגדולה או גידול זה משותפים ליעקב ועשו. אברהם "גדול", יצחק "גדול", יעקב ועשו "גדולים". על השוואת יעקב לעשו, בעיקר זה ההיסטורי – אדום, רומא, נצרות, כבר עמדנו מספר פעמים, ראו, למשל דברינו אנטונינוס ורבי וכן אדוני עשו עבדך יעקב בפרשת וישלח. כאן מפתח המדרש את רעיון השותפות, השוויון והגדלות (והגדילה) המשותפים ליעקב ועשו, בדרך אחרת.
- כאן יש הצעה לחלוקה שלטונית של כח ורוח, מלך מול כהן. (שוב משאלת לב של הדרשן שחי בצילה של רומא?) אבל תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק א הלכה יא אומר שעשו היה "משמש בכהונה גדולה". ראו דברינו בגדי עשו החמודות בפרשה זו.
- בדור הקודם, נדחה ישמעאל מפני יצחק. אמנם שניהם בני אברהם, אבל לא בני שרה. האם שוב תהיה דחייה גם בדור הזה? הרי יעקב ועשו שניהם בני יצחק ורבקה! מדרש זה, מעלה במלוא העוצמה את הרעיון שהתכנית המקורית הייתה שיעקב ועשו יהיו שווים ומכאן יֵצֵא הגרעין של עם אברהם ויצחק וכל ההיסטוריה של עמנו יכלה להיכתב אחרת: "כשם שחל השם על יעקב, כך היה ראוי שיחול על עשו. עשו היה ראוי שיקרא יעקב ויעקב היה ראוי שיקרא עשו". הלוא אחים תאומים הם ואחוזים זה בזה מרחם אמם. אולי במקרה זה רש"י צודק ובאמת, שום הבדל לא ניכר ביניהם עד גיל שלוש עשרה: "כל י"ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר". משהו קרה בהגיעם לגיל יג שנה. משהו שכנראה לא יכלו יצחק ורבקה לשער. משהו שקורה לילד בהגיעו לגיל הבגרות. בגיל זה הוא אדם עצמאי שאחראי כעת למעשיו והוא עשוי להשתנות לכאן או לכאן. ראו גם איך התגלגל נוסח מדרש זה בילקוט שמעוני (יהושע רמז כג) שמדגיש את כך שעשו קלקל במעשיו: "האדם הגדול בענקים – שיר השירים רבה: אדם, זה אדם הראשון. הגדול, אלו אברהם יצחק ויעקב שנקראו גדולים. באברהם הוא אומר: וה' ברך את אדוני מאד ויגדל, ביצחק כתיב: ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד, ביעקב כתיב: ויגדלו הנערים. ועשו היה בכלל, אלא שקלקל במעשיו ובזה את הבכורה, ונעשה קטן, שנאמר: הנה קטן נתתיך בגוים". אברהם היה גדול כי תיקן את מעשיו של אדם הראשון, ואילו עשו נעשה קטן כי קלקל את ייעודו. אברהם (לשיטות רבות) עוד לפני גיל שלוש עשרה ועשו לאחריו. הנער כעת אחראי למעשיו. אבל אנחנו חוזרים ושואלים על חלקם ואחריותם של ההורים, של יצחק ורבקה. איפה הם בכל התמונה הזו? רוחצים כפיהם ואומרים: "ברוך שפטרני מעונשו של זה"? איפה נגמרת אחריות ההורים? הכל פתאם התברר בגיל שלוש עשרה?
- כוונתו למדרש בראשית רבה בו פתחנו. לא ברור איפה נרמז במדרש זה "חינוך לקוי" שנתנו יצחק ורבקה, אדרבא, הם יכלו להניח שהכל תקין שהרי שניהם הלכו וחזרו יום יום מבית הספר. ותוכן ליבות ויודע מחשבות הוא רק ריבונו של עולם. אלא אם כוונתו ל"חינוך האחיד" שנתנו לשניהם, ראו הערתנו הבאה.
- כוונתו לפסוק: "וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ", ממנו כנראה לומד רש"ר שהעובדה שהיו עשו ויעקב אחים תאומים גרמה גם לגישה אחידה בחינוכם. רש"ר לא מקבל את המדרש הקודם שקובע שהכל כבר היה ידוע מראש וגלוי לעין כל ואין כאן שום "נטיות נסתרות". מצד שני, לא מקבל רש"ר גם את המדרשים שהבאנו לפיהם הכל נראה תקין עד גיל שלוש עשרה. משהו דק היה קיים, דברים לא נולדים יש מאין בגיל שלוש עשרה. עין בוחנת צריכה הייתה לשים לב.
- דברים דומים כתב המלבי"ם (רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל 1809 - 1879) בפירושו על הפסוק ולא ברור מי לקח ממי (שניהם חיו באותה תקופה) ואין הספר תחת ידינו ברגע זה. אפשר וסביר שדברים כדרבנות אלה של רש"ר נובעים מאירועים של דורו וממאבקים על דרכי החינוך האורתודוקסי בעולם המתחדש. אע"פ כן, אין הם מאבדים מתקיפותם ועוצמתם, הן בנכונות לבקר את האבות, את יצחק ורבקה על החינוך הלקוי שנתנו לעשו ואולי גם ליעקב, והן בנכונות להעלות את הרעיון שכל ההיסטוריה היהודית, ויחסה עם אומות העולם, יכלה להיכתב אחרת. רש"ר מזכיר את מדרש בראשית רבה בו פתחנו, אבל אינו מזכיר את מדרש שיר השירים זוטא בה"ל שאולי לא היה לפניו, אך ילקוט שמעוני המצטט אותו (בהערה 21 לעיל) ודאי שהיה לפניו. ומן הסתם גם הכיר את הירושלמי שהבאנו בהערה 20 לגבי עשו ככהן גדול! לטעמנו, מדרשים אלה רומזים לאותו רעיון והם סמך חשוב. ועדיין דבריו הבוטים של רש"ר הם פנינה דרשנית/פרשנית בפני עצמה שמדגימה את החשיבות של גישה פתוחה וקשובת דעות רחבה. לא רק בחינוך, אלא גם בהשקפה על החינוך, בפרשנות התורה ובהשקפה היהודית בכלל. כוחה של גישה זו בעצם אמירתה.
- לא ברור מדוע רש"ר (הרב שמשון בן רפאל הירש 1808 - 1888) שאינו מוכן לקבל מונוליטיות וחינוך אחיד לילדים, ודורש פתיחות וגישה רחבה, גמישה ופלורליסטית בכל הנוגע לדרכי חינוכם; מונע זאת מההורים. מדוע אסור להורים להיות חלוקים בדעתם ולשקף גישות שונות? אולי כך גם ילבנו ויבררו את הדברים ביניהם ויגיעו למסקנות מעניינות באשר לחינוך הילדים. אהבה? וודאי, גישה חינוכית אחידה – לאו דווקא. בקטע זה נראה שרש"ר נסוג קצת מגישתו החינוכית הפתוחה כשהוא דורש "אחדות דעות ביחס לחינוך". ועכ"פ, מומלץ לעיין במקור ולהתרשם מפירושו השלם שם.