עַל הנִסְפִּים וְעַל המִשְׂרָפוֹת

וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל־זֹאת וְאַיֵּה כָל־נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ־לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף־מִדְיָן: (שופטים פרק ו פסוק יג).1

כִּי אָמְרוּ עָזַב ה' אֶת־הָאָרֶץ וְאֵין ה' רֹאֶה: (יחזקאל פרק ט פסוק ט).2

אֱלֹהִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ־לָנוּ פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם: (תהלים מד ב).3

בראשית רבה פרשת נח, פרשה לו סימן א

"ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה" (בראשית ט יח). "והוא ישקיט ומי ירשיע? וְיַסְתֵּר פנים ומי ישורנו? ועל גוי ועל אדם יחד" (איוב לד כט) – דרש ר' מאיר: "והוא ישקיט" – מעולמו, "יסתר פנים" – מעולמו. כדיין שמותחים כילה על פניו ואינו יודע מה נעשה מבחוץ. כך אמרו דור המבול: "עבים סתר לו ולא יראה" (איוב כב יד).4 אמרו לו: דייך מאיר! אמר להם: ומה הוא שכתוב "והוא ישקיט ומי ירשיע"? אמרו: נתן שלווה לדור המבול … ומה שלוה נתן להם? "זרעם נכון לפניהם עמם וצאצאיהם לעיניהם" (איוב כא ח).5

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ז הלכה ג

אמר רבי פינחס: משה התקין מַטְּבֵּעָהּ של תפילה: "האל הגדול הגיבור והנורא". ירמיה אמר: "האל הגדול הגיבור" ולא אמר הנורא.6 למה אמר הגיבור? לזה נאה לקרות גיבור שהוא רואה חורבן ביתו ושותק. ולמה לא אמר נורא? אלא שאין נורא אלא בית המקדש, שנאמר: "נורא אלהים ממקדשיך" (תהלים סח לו).7 דניאל אמר: "האל הגדול והנורא" ולא אמר הגיבור – בניו מסורין בקולרין, היכן היא גבורתו? ולמה אמר הנורא? – לזה נאה לקרות נורא, בנוראות שעשה לנו בכבשן האש.8 … ובשר ודם יש בו כח ליתן קצבה לדברים הללו?9 אמר רבי יצחק בן אלעזר: יודעין הן הנביאים שאלוהן אמיתי ואינן מחניפין לו.10

פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא לא – ותאמר ציון

משל לגיבור שהיה עובר בנהר ובנו עמו. היה הגיבור תופס בידו של בנו ומעבירו עמו. באה השיבולת לשטוף את הבן. אעפ"י כן היה אביו תופש בו, אלא שהיתה השיבולת עוברת על ראש הבן. התחיל הבן צועק מלמטן: אבא! אילולי שאתה מחזיק בי, כבר הייתי שטוף ביד השיבולת ומת. אלא מה הנייה שאני עומד ומתבלע במים? אלא אם תבקש אתה שאחיה, הגבה ידיך ואני אחיה.11

מסכת גיטין דף נח עמוד א

אמר ריש לקיש: מעשה באשה אחת וצפנת בת פניאל שמה, צפנת – שהכל צופין ביופיה, בת פניאל – בתו של כהן גדול ששימש לפני ולפנים, שנתעלל בה שבאי כל הלילה. למחר הלבישה שבעה חלוקים והוציאה למוכרה. בא אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו: הראני את יופיה, אמר לו: ריקא! אם אתה רוצה ליקח קח, שאין כיופיה בכל העולם כולו, אמר לו: אף על פי כן. הפשיטה ששה חלוקים, ושביעי קרעתה ונתפלשה באפר, אמרה לפניו: ריבונו של עולם, אם עלינו לא חסת, על קדושת שמך הגיבור למה לא תחוס?12

פסיקתא דרב כהנא ראש פסקא יז – ותאמר ציון עזבני ה' ואדני שכחני

"אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם־לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי: הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח אֲדֹנָי וְלֹא־יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד: הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ גָּמַר אֹמֶר לְדֹר וָדֹר" (תהלים עז ז-ט).13 ר' חנינא בר פפא אמר: נגמר אותו הדבר שדברת למשה בסיני: "וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם".14 ור' סימון אמר: הא חסילה (מחוסל) והא מסכמה (מוסכם) עם ירמיה שאמר: "כי אספתי את שלומי מאת העם הזה נאום ה' את החסד ואת הרחמים" (ירמיה טז ה).15 "השכח חנות אל אם קפץ באף רחמיו סלה" (תהלים שם בהמשך), השכחת שאתה חנון, אל חנון ורחום ה' ארך אפים … 16

ויקרא רבה פרשת שמיני, פרשה יא סימן ז

ר' יעקב בשם ר' אחא: … "וְחִכִּיתִי לַה' הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוֵּיתִי־לוֹ" (ישעיהו ח יז) – אין לך שעה קשה כאותה שעה שנאמר בה: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (דברים לא יח).17 מאותה שעה: "וקויתי לו", "כי לא תשכח מפי זרעו" (שם כא). ומה הועיל? "הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן־לִי ה' לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל מֵעִם ה' צְבָאוֹת הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן" (ישעיה ח יח).18

 

מחלקי המים

מים אחרונים: ראה דברינו הטיחו דברים כלפי מעלה בפרשת שלח לך.

עדכון אחרון: 23/01/2017

הערות שוליים

  1. על דברי תיגר אלה, לכאורה דברים קשים וחמורים, אין הקב"ה נוזף בגדעון או מוכיח אותו על קטנות אמונתו, כי אם קורא לו לקום ולהנהיג את העם: "וַיִּפֶן אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת־יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ". ואנו, אין בנו כח כגדעון לא להעיז ולמחות כלפי שמיא ולא לקום ולהושיע את ישראל.
  2. ראה פירוש רד"ק לפסוק: " ... ועוד היו אומרים עזב ה' את הארץ, כלומר: אינו משגיח כלל בתחתונים אלא בעליונים שהם הגלגלים והמלאכים. אבל בעניני הארץ לא ישגיח כלל, כי עזבה לבני אדם ויעשו בה כרצונם. כמו שהיו אומרים רשעי עולם: עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך". יחזקאל מוכיח את בני דורו על שכשבקשו לחטוא ולפרוק עול. מצאו צידוק בטענה שהקב"ה עזב את הארץ ושוב אין הוא משגיח על בני האדם. אבל להבדיל מדורו של יחזקאל, אנו עוסקים בשישה מיליון נשמות טהורות שייחלו בכל לבם להופעת הקב"ה בארץ, שהתחננו "הביטה משמים וראה" ושלא יפקיר את העולם לפראי אדם. כמה מהם חשבו, אולי ברגעי הייאוש האחרונים, שאפשר ואכן "עזב ה' את הארץ" ונתן את הכח והממשלה לשטן?
  3. מקור נוסף הוא ספר תהלים. דווקא הספר המשמש מקור לצקון לחש ושפוך לב בעתות משבר, צרה ומצוקה, מכיל לא מעט פסוקים של זעקה גדולה ומרה. אם פסוק זה הוא עדיין רך, מזכיר את דברי גדעון לעיל, אבל בטון לכאורה הרבה יותר מינורי, באים פסוקים קשים בהמשך הפרק של טרוניא כלפי שמיא: "אַף־זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ וְלֹא־תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ ... תִּמְכֹּר־עַמְּךָ בְלֹא־הוֹן וְלֹא־רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם: תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ ... כִּי דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת ... כִּי־עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל־הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה: עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה אַל־תִּזְנַח לָנֶצַח". מוטיב זה אינו חד-פעמי או ייחודי לפרק מד והוא חוזר במספר פרקים אחרים בספר תהלים, חלקם נראה להלן מצוטטים במדרשים שנביא. האם אבותינו ואמותינו ששפכו לבם בספר תהלים ראו בו רק ספר נחמה ותקווה, או שמא גם ספר שמביע תרעומת קשה וטרוניא גדולה שהם בלשונם לא היו מעיזים לאומרם ונאחזו בספר תהלים שישמש שופר לכאבם וזעקתם.
  4. הפסוק המלא שם: "עָבִים סֵתֶר־לוֹ וְלֹא יִרְאֶה וְחוּג שָׁמַיִם יִתְהַלָּךְ".
  5. בעקבות אזכור הפסוק מאיוב כב יד: "עָבִים סֵתֶר־לוֹ וְלֹא יִרְאֶה וְחוּג שָׁמַיִם יִתְהַלָּךְ", בסוף פירושו של רד"ק לפסוק ביחזקאל הנ"ל, נדרשנו לדרשות חז"ל על פסוק זה. ר' מאיר דורש את הפסוק על דור המבול, שבדומה לדורו של יחזקאל, בקשו לחטוא ואמרו שהקב"ה שוב אינו משגיח על מה שקורה בארץ: "יסתיר פנים לעולמו". חכמים גוערים ברבי מאיר: "דייך מאיר" ומפרשים מה שמפרשים ולא ברור מה ענה להם ר' מאיר ואם נשאר נאמן לדרשתו המקורית ממנה ניתן לשמוע שאין אלה רק דברי רשעי דור המבול. שאם כן, מדוע זה גערו בו החכמים! הוא ר' מאיר שחזר במוצאי שבת לביתו ומצא את שני בניו מתים ובכה עליהם בכי מר (מדרש משלי בובר פרק לא). כך או כך, אזכור הפסוק מאיוב, הגם שאליפז התימני הוא שאמרו בתשובתו לאיוב, אינו יוצא מידי פשוטו. כך אולי הרגיש איוב בצרתו ואבלו כשהוא אומר, בין השאר: "חַי־אֵל הֵסִיר מִשְׁפָּטִי וְשַׁדַּי הֵמַר נַפְשִׁי" (איוב כז ב). ומה נאמר אנו על שישה מיליון אִיוֹבים ובהם מיליון ילדים זכים כבניו של ר' מאיר? איובים שזרעם לא היה נכון לפניהם ושצאצאיהם נשחטו לעיניהם! מה נאמר להם? "ישקיט מעולמו, יסתיר פנים לעולמו, כדיין שמותחים כילה על פניו ואינו יודע מה נעשה מבחוץ"?
  6. ירמיהו פרק לב פסוק יח:"עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל־חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ"
  7. והיות שבית המקדש חרב, פסק גם "נורא אלהים ממקדשך" ולכן לא אמר ירמיהו "הנורא". ראה בראשית רבה סט ז בחלום יעקב: "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה - מלמד שהראה הקב"ה ליעקב בית המקדש בנוי וחרב ובנוי. זהו שאתה אומר: "נורא אלהים ממקדשיך". המוטיב של עולם בנוי חרב ובנוי הוא מוטיב מרכזי בתפיסת הרב עמיטל את השואה ומדינת ישראל כפי שמתאר משה מיה בספרו עולם בנוי וחרב ובנוי – הרב יהודה עמיטל לנוכח זיכרון השואה . אברהם, יצחק, משה דוד, שלמה ונביאים רבים ראו עפ"י מדרשים שונים את בית המקדש בנוי חרב ובנוי ולא ברור אם גם ראו את החורבן השני. אבל אותנו מעניינים נח, דניאל ואיוב כמפורט ב מדרש ילמדנו (מאן) ילקוט תלמוד תורה - בראשית אות כט: "נח ... ראה העולם ביישובו ובחורבנו וביישובו. וכן דניאל ראה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי. וכן איוב ראה ביתו בנוי וחרב ובנוי".
  8. כבשן האש של דניאל, זה שהשמיט את "הגיבור", ושל רעיו חנניה מישאל ועזריה, היה כבשן של הצלה, של נס ופלא. כמתואר בספר דניאל פרק ג פסוק כז: "חָזַיִן לְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי לָא־שְׁלֵט נוּרָא בְּגֶשְׁמְהוֹן וּשְׂעַר רֵאשְׁהוֹן לָא הִתְחָרַךְ וְסָרְבָּלֵיהוֹן לָא שְׁנוֹ וְרֵיחַ נוּר לָא עֲדָת בְּהוֹן". אך מה נאמר אנחנו שבכבשני האש שבדורנו נשרפו חיים שישה מיליון מיקירינו ועשן הכבשן מילא את אירופה ואף אחד לא הריח ואף אחד לא ראה, ושום נס לא קרה? האם נשמיט גם אנו את "הנוֹרא" בגלל הנוּרא? האם ליום אחד נעז לשנות את מטבע תפילתנו ולהביע בזאת את כאבנו ויגוננו?
  9. וכי בשר ודם (ירמיהו, דניאל ואולי הכוונה גם למשה?) יכול לקצוב (לשקול, להעריך) את מעשיו של הקב"ה ולהחליט איזה תואר ראוי לו (ברגע מסוים) ואיזה לא? כיצד יכלו הנביאים לנהוג חירות כזו בלשונם ולשנות נוסח תפילתם לפי אירועי זמנם?
  10. אלה נביאי האמת של עם ישראל שגם לא הססו לדמות את הצורה ליוצרה ולתאר את כבוד ה' באופן הכי מוחשי (בראשית רבה כד א, קהלת רבה ח א) ויחד עם זאת גם לא להחניף לו ולסנגר על עם ישראל בכל כוחם ואף להיענש על כך (משה במספר מקומות). וגם הקב"ה עצמו לא אוהב את החנפים ולא את המוכיחים ומדברים בשמו ומלקים עצמם ואחרים בגין חטאים שלא עשו. אם נחזור לאיוב שהטיח לא מעט דברים כלפי מעלה ובאו רֵעָיו והוכיחוהו על כך, הנה דברי הקב"ה לָרֵעִים, איוב מב ז: "וַיְהִי אַחַר דִּבֶּר ה' אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל־אִיּוֹב וַיֹּאמֶר ה' אֶל־אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב".
  11. מי באש ומי במים. מדרש זה הוא על הפסוקים בתהלים, חמישה במספר, בהם דוד קורא: "קומה ה' " וכביכול מקים את הקב"ה – בדומה למשה במדבר (בראשית רבה עה א). האבא מחזיק בידו של הבן אך לא שם לב שהמים כבר עלו מעל לראשו של הבן והוא טובע. הבן צועק מלמטה: אבא, אתה לא רואה שאני טובע? קומה ועזרני! מה הנאה יש לך שאמות ואתבע במים? "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה" זעקו קרובינו יקירינו ואין שומע ואין מושיע! כביכול מה הנאה יש לקב"ה שיהודים נשרפים באש? כלום הוא זקוק למעשי קידוש השם שלהם? האם ההצלה לא הייתה יכולה להיות קידוש השם גדול יותר? "איה כל נפלאותיך"? לא רק הנביאים אינם מחניפים לקב"ה, גם המדרש אינו מהסס מלזעוק בכל כוחו. זעקה איננה בהכרח כפירה. חנופה וצדקנות מעושה, חמורות ממנה. זעקה של רצון להמשיך לחיות, זעקה שיבוא בעל הניסים ויושיט יד של הצלה לבן הטובע, לבן הנשרף.
  12. כמה צופנות בנות פניאל שפנה מהן האל והתעללו בהם מינית ונפשית ואח"כ עוד בקשו לסחור בהן ונתפלשו באפר ורגע לפני שהפכו לעפר זעקו כלפי שמיא: מוחלים אנחנו לך שלא חסת עלינו ועל טפינו, כנראה יש לך חשבון עלום שצפון מאיתנו, אבל על שמך הגדול איך לא תחוס? האם אינך רואה את הלעג והקלס לאלוהי ישראל בשואה? וכדברי הרב עמיטל זצ"ל שהשואה הייתה חילול השם אחד גדול ונוראי מאין כמותו, שלא היה בתולדות עמנו.
  13. שבת הנחמה השנייה, פרשת עקב, פותחת בפסוק הקשה: "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי", שהוא, עפ"י דרשת אבודרהם הידועה, תגובת העם לקריאת הקב"ה שבפי הנביא ישעיהו: "נחמו נחמו עמי". לפני שבאים לנחם, יש לערוך "חשבון קטן" והנביאים חוזרים ואומרים לקב"ה שציון ממאנת להינחם. הדרשן רואה בפסוקים מתהלים הרחבה של "עזבני ה' - ה' שכחני'". אפס לנצח חסדו! ראה דברינו ותאמר ציון עזבני ה' בפרשת עקב.
  14. כמה דרשות נפלאות נאמרו על הפסוק הזה המסמל את הסליחה והפיוס שלאחר חטא העגל. כגון זה שבשמות רבה מה ו: "מי שיש לו אני נותן לו משכרו, ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה, שנאמר: וחנותי את אשר אחון". וכאן, לא חנינה ולא חינם – "אפס לנצח חסדו".
  15. ואם לא די בפסוקים קשים אלה, מוסיף שם ירמיהו בהמשך הפרק את המילים: "אֲשֶׁר לֹא־אֶתֵּן לָכֶם חֲנִינָה".
  16. יש מדרשים שאין צורך להוסיף להם שום הערת שוליים. אז לא הוספנו.
  17. ובתהלים ל ח: "הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל". וכאמור בתהלים מד כה: "לָמָּה־פָנֶיךָ תַסְתִּיר תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ".
  18. השואה הייתה ללא ספק הסתר הפנים הקשה ביותר בתולדות העם היהודי. איך יוצאים משעה קשה כזו? איך קמים מההריסות ומשקמים את האמונה בהנהגת העולם בטוב? איך אפשר לומר את תפילת נשמת כל חי כל שבת באותו הנוסח שאמרו המיליונים שנספו ונשרפו, כאילו לא אירעה הקטסטרופה הנוראה בתולדות עמנו והכל חזר לקדמותו? ביום הכיפורים אין שליטה לשטן (ויקרא רבה כא ד ועוד) ואנו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול רם כמלאכים. שמא היינו צריכים ביום השואה לומר פסוק זה בלחש בלחש ואפילו לדלג עליו ולזכור בכך את השנים הרעות בהם הקב"ה קפץ באף רחמיו וכביכול מסר את עולמו לשטן. נראה שאין לאף אדם תשובה וכל הממעיט לספר בהסתר הפנים הנורא שהיה בשנים ת"ש – תש"ה, הרי זה משובח. אפשר שמאז השואה כל הווייתנו היא "מצוות אנשים מלומדה". אפשר. אך עד שאנו תמהים ונבוכים, החיים נמשכים ומפכים בכל עוז, ומאפר ההרוגים ניבטים ומניצים הילדים אשר בהר ציון, תינוקות של בית רבן. כל זוג עיניים כזה מזכיר זוג עיניים שכבו ולא זכו להנץ ומרעיד את הנשמה שמא גם זה יכבה. כל זוג עיניים כזה מקיים בנו "כי לא תשכח מפי זרעו", "וקיויתי לה' ", "הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה' לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל מֵעִם ה' צְבָאוֹת הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן" - בעל כורחנו, אם נרצה או לא.