מתי מדבר

בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם …  אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי: (במדבר יד כט).1

גמרא בבלי תענית דף ל ע"ב

רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים … חמשה עשר באב מאי היא? … אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מֵתֵּי2 מדבר.3 דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר: "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי" (דברים ב טו-יז) – אלי היה הדבור.4

מסכת בבא בתרא דף עג עמוד ב

ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קא אזלינן במדברא, ואיתלוי בהדן ההוא טייעא …5 אמר לי: בוא אראה לך את מתי מדבר. הלכתי, ראיתי אותם ונראים היו כמו שמשתכרים6 ושוכבים פרקדן על גבם. והייתה זקופה ברכו של אחד מהם ונכנס ערבי תחת ברכו כאשר הוא רכוב על גמלו ורומחו זקוף בידו ולא נגע בו.7 חתכתי קרן אחת של תכלת (ציצית) של אחד מהם ולא היינו יכולים ללכת. אמר לי (הערבי): שמא לקחת דבר מהם? החזר אותו … הלכתי והחזרתי אותו ואחר כך היינו יכולים ללכת.8

ח.נ. ביאליק / מתי מדבר

לֹא עֲדַת כְּפִירִים וּלְבָאִים יְכַסּוּ שָׁם עֵין הָעֲרָבָה,

לֹא כְבוֹד הַבָּשָׁן וּמִבְחַר אַלּוֹנָיו שָׁם נָפְלוּ בְאַדִּיר –

עַל יַד-אָהֳלֵיהֶם הַקֹּדְרִים מוּטָלִים בַּחַמָּה עֲנָקִים,

בֵּין חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר הַצְּהֻבִּים כַּאֲרָיוֹת לָבֶטַח יִרְבָּצוּ.

חַרְבוֹת הַצּוּר מְרַאשׁוֹתָם, בֵּין רֹחַב כִּתְפֵיהֶם כִּידוֹנָם,

אַשְׁפָּה וּתְלִי בַּחֲגֹרָתָם וּנְעוּצוֹת בַּחוֹל חֲנִיתוֹתָם.

עַזִּים פָּנֵימוֹ וּשְׁזוּפִים, וְעֵינָם כִּנְחֹשֶׁת מוּעָמָה,

מִשְׂחָק לִבְרַק חִצֵּי שֶׁמֶשׁ וּמִפְגָּע לְרוּחַ זִלְעָפוֹת;

קָשִׁים מִצְחוֹתָם וַחֲזָקִים וּלְעֻמַּת שָׁמַיִם כּוֹנָנוּ,

מוּצָקִים כַּחֲצוּבֵי חַלָּמִישׁ יָרוּמוּ בַעֲדָן חֲזוֹתָם,

בֹּלְטִים כִּסְדַנֵּי הַבַּרְזֶל, לְהַלְמוּת פַּטִּישִׁים נָכוֹנוּ,

וּכְאִלּוֹ בָּם נִקְּשׁוּ מֵעוֹלָם בְּקֻרְנַס הַזְּמָן וּבְפַטִּישׁוֹ

כֹּחוֹת כַּבִּירִים לֹא-חֵקֶר וַיִּקְשׁוּ וַיִּדְּמוּ לָנֶצַח;

כַּמָּה רְמָחִים נִשְׁבָּרוּ וּמִסְפַּר בְּנֵי-קֶשֶׁת נֻפָּצוּ

אֶל-צוּרֵי הַלְּבָבוֹת הָאֵלֶּה, אֶל-גַּבֵּי אֵל לוּחוֹת הַשָּׁמִיר.

וְזָרְחָה וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ, וְיוֹבְלוֹת עַל-יוֹבְלוֹת יִנְקֹפוּ,

וְשָׁקַט הַמִּדְבָּר וְסָעַר, וְשָׁבָה הַדְּמָמָה כְּשֶׁהָיְתָה;

כְּתוֹהִים עֲלֵי הָרִאשׁוֹנוֹת יִתְנַשְּׂאוּ בַמֶּרְחָק הַכֵּפִים,

גֵּאִים בְּהַדְרַת דִּמְמָתָם וִיהִירִים בִּבְדִידוּת עוֹלָמִים.

בָּלַע הַיְשִׁימוֹן לָנֶצַח אֶת-הֵד תְּרוּעַת דּוֹר הַמָּעֻזִּים,

מָחֲקוּ הַסּוּפוֹת אֶת-עִקְבוֹת שָׁעֳלֵיהֶם מַחֲרִידֵי הַצִּיָּה,

נִתְלְלוּ הָרֵי חוֹל תַּחְתָּם וּסְלָעִים בִּמְקוֹמָם צָמָחוּ,

וַיַּעֲצֹר הַמִּדְבָּר נִשְׁמָתוֹ וַיְיַשֵּׁן מֻעֻזְנָיו לָנֶצַח;9

 

שבת שלום

מחלקי המים

עדכון אחרון: 18/06/2017

הערות שוליים

  1. ובהמשך שם פסוקים קשים ביותר: "אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ ... וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה ... בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם ... אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ". שים לב אגב, שפסוקים קשים אלה נאמרים לא בכעס הראשון מיד לאחר חטא המרגלים, אלא לאחר שלכאורה העניין קצת נרגע. ראה פרק יד מפסוק כ עד סוף הפרק. וכל זה אחרי ההבטחה שאנו מרבים לצטט "סלחתי כדברך". ראה גם המדרשים על "נשבעתי באפי".
  2. מתי בצירי"ה תחת המ"ם. מֵתִּים – אנשים שאינם עוד חיים, מְתִים – אנשים חיים. וסימנך: נצבים – חיים, שוכבים – מֵתִּים. כאשר שתי הנקודות אחת מתחת השנייה (שו"א תחת המ"ם) – אנשים חיים. כאשר שתי הנקודות שוכבות (צירי"ה) – אינם עוד חיים.
  3. ראה התיאור המצמרר של מותם של מתי המדבר כל שנה בתשעה באב באיכה רבה פתיחתות לג: " אמר ר' לוי: כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר צאו לחפור. והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן. לשחרית היה מוציא כרוז ואומר: קומו והפרישו המתים מן החיים. והיו עומדים ומוצאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט חסרו שש מאות אלף. ובשנת הארבעים האחרון עשו כן ומצאו עצמן שלמים. אמרו: דומה שטעינו בחשבון. וכן בעשור ובאחד עשר ובשנים עשר ושלשה עשר וארבע עשר. כיון דאיתמלא סיהרא (התמלא הירח) אמרו: דומה שהקב"ה ביטל אותה גזירה מעלינו וחזרו ועשאוהו יום טוב. וגרמו עונותיהם ונעשה אבל בעולם הזה בחורבן הבית פעמים". וכבר הארכנו בענין זה בדברינו יום שהותרו שבטים לבא זה בזה בט"ו באב.
  4. וכן הוא בגמרא בבא בתרא קכא ע"ב. הרי לנו שגם משה בכלל העונש, לא רק בכך שלא נכנס לארץ, כמותם, אלא שלא דיברה עמו השכינה כל אותם ארבעים שנה. נראה שדברים אלה מבוססים לא רק על הפסוק הנ"ל בספר דברים, אלא על ספר במדבר גופא. כל שלושים ושמונה השנים בין חטא המרגלים ל"תום אנשי המלחמה למות" מקופלים בין פרק טו ופרק כ (ראה רש"י על הפסוק הראשון בפרק כ). חמישה פרקים לשלושים ושמונה שנים! יש אמנם מי שמנסים לרכך נתק זה של משה עם השכינה, ראה רשב"ם בגמרא בבא בתרא שם: "אבל אם הוצרכו לדיבור כגון במעשה דקרח שהיה אחר מעשה המרגלים, היה מדבר על ידי מלאך או באורים ותומים". וכן הריטב"א שם: "אין לומר שלא היה עמו דבור כלל, אלא שלא דיבר עמו דרך חיבה כבראשונה. אי נמי, שלא היה מדבר עמו אלא לצורך השעה ... אבל לא בכל שעה שהיה רוצה, והיינו מפני שהיו ישראל נזופין, ולהודיע כי חיבת הקב"ה עם משה משום חיבתן של ישראל". עכ"פ, משה בכלל העונש וההזדהות שלו עם דור המדבר שהפך למתי מדבר היא גמורה ומוחלטת. ראה סוטה יד ע"א: "ואת פושעים נמנה - שנמנה עם מתי מדבר". וכבר הארכנו בנושא זה בדברינו כי לא תעבור את הירדן הזה בפרשת ואתחנן.
  5. תרגום: "פעם אחת היינו הולכים במדבר ונתלווה עמנו ערבי אחד ... ". מכאן ואילך נביא את הגמרא בתרגום אבן ישראל (שטיינזלץ).
  6. שתויים, שיכורים שנרדמו. ריטב"א רואה בכך סימן שהם שומרים על חיוניותם: "בא לומר כי לא כהתה עינם והיו דומים כאדום מיין". תוספות רואה בחיוניות זו סימן שיש להם חלק לעולם הבא. וכבר זכינו להשלים הדף על דור המדבר וחלקו לעולם הבא בפרשה זו.
  7. בהשראת גמרא זו כתב חיים נחמן ביאליק, מחבר ספר האגדה (תלמיד ישיבת וולוז'ין), את הפואמה מתי מדבר, ראה להלן.
  8. ראה שם גוזמאות רבות של רבה בר בר חנה שחלקן ראה בעצמו ("לדידי חזי לי") וחלקן שמע מהולכי מדבריות ויורדי הים ("אשתעו לי נחותי ימא"). וכבר נדרשו הפרשנים לסיפורי גוזמאות אלה, ראה רשב"ם בגמרא שם שמסביר: "כל הני עובדי דקא חשיב, משום מה רבו מעשיך ה', ומהן להודיע מתן שכרם של צדיקים לעתיד לבוא". ראה גם פירוש מהרש"א שם שמבאר את כל הגוזמאות האלה באופן אלגורי ורוחני. אבל לסיפור על מתי מדבר, יש נופך מיוחד. ראה המשך הסיפור שם שמתקשר להלכות ציצית. כאשר בא רבה בר בר חנה לפני החכמים בבית המדרש וסיפר להם את שאירע לו עם מתי מדבר, הם נזפו בו ואמרו לו: לאיזה צורך עשית זאת (שחתכת את הציצית מכנף בגדו של המת) – האם על מנת להכריע אם ההלכה כבית שמאי או כבית הלל בנוגע למספר החוטים שבכל כריכה (חוליה) בציצית (ראה מנחות מא ע"ב)? – מספיק אם היית מונה אותם ובא ומעיד לפנינו. קטע אחרון זה נראה כ"דעת יחיד" בכל מה שקשור עם אופן השתלשלות ההלכה, מסירתה ופלפולה בבית המדרש, שככלל איננו נסמך על "ממצאים" ועדויות עובדתיות מתקופות קדומות. סיפור זה עומד בניגוד גמור לסיפור הידוע במנחות כט ע"ב על משה שנכנס לבית המדרש "ולא היה יודע מה הם אומרים". ואיזו הלכה מנסה רבה בר בר חנה להכריע דרך "ממצאים ארכיאולוגיים" מתקופת משה, מדור המדבר? הלכה בציצית! המצווה החותמת את פרשתנו והיא מן המצוות המועטות שנזכרות באותם חמישה פרקים שבספר במדבר המכסים את תוספת שלושים ושמונה שנות הנדודים שנגזרו על אבותינו בגין חטא המרגלים. ראה הערה 3 לעיל וכן דברינו החצי השני של הפרשה בפרשה זו. והראשונים האריכו לדון בעקבות גמרא זו אם מותר או אפילו מצווה לקבור את המת עם טלית וציצית. ראה תוספות נדה סא ע"ב, ספר העיטור הלכות ציצית עג ע"א, אור זרוע הלכות אבילות סימן תכא, כפתור ופרח פרק נט ועוד.
  9. ביאליק לא כתב פואמה זו סתם כמשורר, אלא בהקשר ברור למפעל הציוני. כפי שהוא כותב שם (בקטע שלא הבאנו): "אֲנַחְנוּ גִּבּוֹרִים! דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִׁעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה אֲנָחְנוּ!". לפואמה זו קדם השיר מתי מדבר האחרונים אשר נכתב מיד לאחר צאת הספר "מדינת היהודים" של הרצל בספטמבר 1896, כשנה לפני הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, היינו בהקשר פוליטי ואידיאולוגי ברור. הפואמה הגדולה מתי מדבר שחלקים ממנה הבאנו, נכתבה כשש שנים מאוחר יותר באודסה בשנת 1902. ותודה לרמי פינצ'ובר על מידע זה.