- ובהמשך שם פסוקים קשים ביותר: "אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ ... וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה ... בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם ... אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ". פסוקים קשים אלה נאמרים לא בכעס הראשון מיד לאחר חטא המרגלים, אלא אחרי שלכאורה העניין קצת נרגע, אחרי ההבטחה "סלחתי כדברך" שאנו מרבים לומר במחזור סליחותינו – סלחתי שנצמד לו "ואולם". ראו פרק יד מפסוק כ עד סוף הפרק. ראו גם המדרשים על "נשבעתי באפי". אכן, כעס גדול.
- מֵתִּים – אנשים שאינם עוד חיים, מְתִים – אנשים חיים (דברים כו ה: "וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט", תהלים קה יב: "בִּהְיוֹתָם מְתֵי מִסְפָּר", איוב יט יט: "תִּעֲבוּנִי כָּל מְתֵי סוֹדִי" ועוד). וסימנך: נצבים – חיים, שוכבים – מֵתִּים. כאשר שתי הנקודות עומדות אחת מתחת השנייה (שו"א תחת המ"ם) – אנשים חיים. כאשר שתי הנקודות שוכבות (המ"ם בצירי"ה) – אינם עוד חיים.
- ראו התיאור המצמרר (בפרט בדורות שלאחר השואה) של מותם של מתי המדבר כל שנה בתשעה באב באיכה רבה פתיחתות לג: "אמר ר' לוי: כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר צאו לחפור. והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן. לשחרית היה מוציא כרוז ואומר: קומו והפרישו המתים מן החיים. והיו עומדים ומוצאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט חסרו שש מאות אלף. ובשנת הארבעים האחרון עשו כן ומצאו עצמן שלמים. אמרו: דומה שטעינו בחשבון. וכן בעשור ובאחד עשר ובשנים עשר ושלשה עשר וארבע עשר. כיון דאיתמלא סיהרא (התמלא הירח) אמרו: דומה שהקב"ה ביטל אותה גזירה מעלינו וחזרו ועשאוהו יום טוב. וגרמו עונותיהם ונעשה אבל בעולם הזה בחורבן הבית פעמים". וכבר הארכנו בנושא זה בדברינו יום שהותרו שבטים לבא זה בזה בט"ו באב.
- וכן הוא בגמרא בבא בתרא קכא ע"ב. הרי לנו שגם משה בכלל העונש, לא רק בכך שלא נכנס לארץ, כמותם, אלא שלא דיברה עמו השכינה כל אותם ארבעים (שלושים ושמונה) שנה. נראה שדברים אלה מבוססים לא רק על הפסוק הנ"ל בספר דברים, אלא על ספר במדבר עצמו, על מה שלא מסופר בו. כל שלושים ושמונה השנים בין חטא המרגלים ל"תום אנשי המלחמה למות" מקופלים בין פרק טו ופרק כ (ראו רש"י על הפסוק הראשון בפרק כ). חמישה פרקים לשלושים ושמונה שנים! יש אמנם מי שמנסים לרכך נתק זה של משה עם השכינה, ראו רשב"ם בגמרא בבא בתרא שם: "אבל אם הוצרכו לדיבור כגון במעשה דקרח שהיה אחר מעשה המרגלים, היה מדבר על ידי מלאך או באורים ותומים". וכן פירוש ריטב"א שם: "אין לומר שלא היה עמו דבור כלל, אלא שלא דיבר עמו דרך חיבה כבראשונה. אי נמי, שלא היה מדבר עמו אלא לצורך השעה ... אבל לא בכל שעה שהיה רוצה, והיינו מפני שהיו ישראל נזופין, ולהודיע כי חיבת הקב"ה עם משה משום חיבתן של ישראל". כך או כך, משה בכלל העונש וההזדהות שלו עם דור המדבר שהפך למתי מדבר היא גמורה ומוחלטת. ראו סוטה יד ע"א: "ואת פושעים נמנה - שנמנה עם מתי מדבר". וכבר הארכנו בנושא זה בדברינו כי לא תעבור את הירדן הזה בפרשת ואתחנן.
- תרגום: "פעם אחת היינו הולכים במדבר ונתלווה עמנו ערבי אחד ... ". מכאן ואילך נביא את הגמרא בתרגום אבן ישראל (שטיינזלץ).
- שתויים, שיכורים שנרדמו. ריטב"א רואה בכך סימן שהם שומרים על חיוניותם: "בא לומר כי לא כהתה עינם והיו דומים כאדום מיין". פירוש תוספות רואה בחיוניות זו סימן שיש להם חלק לעולם הבא. וכבר זכינו להשלים הדף על דור המדבר וחלקו לעולם הבא בפרשה זו.
- בהשראת גמרא זו כתב חיים נחמן ביאליק, מחבר ספר האגדה (תלמיד ישיבת וולוז'ין), את הפואמה מתי מדבר, ראו להלן.
- ראו שם גוזמאות רבות של רבה בר בר חנה שחלקן ראה בעצמו ("לדידי חזי לי") וחלקן שמע מהולכי מדבריות ויורדי הים ("אשתעו לי נחותי ימא"). וכבר נדרשו הפרשנים לסיפורי גוזמאות אלה, ראו רשב"ם בגמרא שם שמסביר: "כל הני עובדי דקא חשיב, משום מה רבו מעשיך ה', ומהן להודיע מתן שכרם של צדיקים לעתיד לבוא". ראו גם פירוש מהרש"א שם שמבאר את כל הגוזמאות האלה באופן אלגורי ורוחני. אבל לסיפור על מתי מדבר, יש נופך מיוחד. ראו המשכו שם שמתקשר להלכות ציצית. כאשר בא רבה בר בר חנה לפני החכמים בבית המדרש וסיפר להם את שאירע לו עם מתי מדבר, הם נזפו בו ואמרו לו: לאיזה צורך עשית זאת (שחתכת את הציצית מכנף בגדו של המת) – האם על מנת להכריע אם ההלכה כבית שמאי או כבית הלל בנוגע למספר החוטים שבכל כריכה (חוליה) בציצית (ראו מנחות מא ע"ב)? – מספיק אם היית מונה אותם ובא ומעיד לפנינו. קטע אחרון זה נראה כ"דעת יחיד" בכל מה שקשור לאופן השתלשלות ההלכה, מסירתה ופלפולה בבית המדרש, שככלל איננו נסמך על "ממצאים" ועדויות עובדתיות מתקופות קדומות. סיפור זה עומד בניגוד גמור לסיפור הידוע במנחות כט ע"ב על משה שנכנס לבית המדרש "ולא היה יודע מה הם אומרים". ואיזו הלכה מנסה רבה בר בר חנה להכריע דרך "ממצאים ארכיאולוגיים" מתקופת משה, מדור המדבר? הלכה בציצית! המצווה החותמת את פרשתנו והיא מן המצוות המועטות שנזכרות באותם חמישה פרקים שבספר במדבר המכסים את תוספת שלושים ושמונה שנות הנדודים שנגזרו על אבותינו בגין חטא המרגלים. ראו הערה 4 לעיל וכן דברינו החצי השני של הפרשה בפרשה זו. והראשונים האריכו לדון בעקבות גמרא זו אם מותר או אפילו מצווה לקבור את המת עם טלית וציצית. ראו תוספות נדה סא ע"ב, ספר העיטור הלכות ציצית עג ע"א, אור זרוע הלכות אבילות סימן תכא, כפתור ופרח פרק נט ועוד.
- ביאליק לא כתב פואמה זו סתם כמשורר, אלא בהקשר ברור למפעל הציוני. כפי שהוא כותב שם (בקטע שלא הבאנו): "אֲנַחְנוּ גִּבּוֹרִים! דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִׁעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה אֲנָחְנוּ!". לפואמה זו קדם השיר מתי מדבר האחרונים אשר נכתב מיד לאחר צאת הספר "מדינת היהודים" של הרצל בספטמבר 1896, כשנה לפני הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, היינו בהקשר פוליטי ואידיאולוגי ברור. הפואמה הגדולה מתי מדבר שחלקים ממנה הבאנו, נכתבה כשש שנים מאוחר יותר באודסה בשנת 1902. ותודה לרמי פינצ'ובר על מידע זה.