פרשות השבוע

"בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלהים על ההר הזה", מבשר הקב"ה למשה בסנה. ואכן, מעמד הר סיני נפתח במשפט "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"! לא "אני ה' בורא שמים וארץ" כבתפילת חזקיהו ובנבואות ישעיהו, לא "אשר בחרתי באברם והוצאתיו מאור כשדים" כלשון עזרא ונחמיה בשיבת ציון, גם לא "אני ה' אלוהי אברהם יצחק ויעקב", כפי שמתגלה ה' למשה בסנה, אלא: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים". ולא רק בעשרת הדברות, בשלושים ואחת מצוות שבתורה נזכר 'כי אני ה' אשר הוצאתיך ממצרים' וכך גם בסידור התפילה. הפועל יצ"א הוא הדומיננטי. אליו ניתן לצרף את ארבעת לשונות הגאולה: "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי" ובדורנו גם "והבאתי".

אבל בסיפור יציאת מצרים שבמקרא, בפרשות שאנחנו קוראים בימים אלה, המילה החוזרת והשכיחה היא של"ח. לא יצ"א, לא לק"ח, לא פק"ד, הכ"ה, כבד וכו' – אלא של"ח. מתחילת שליחותו של משה בפרק ג בסנה עד פרשת בשלח בשבת הבאה עלינו לטובה, מופיע הפועל של"ח 60 פעמים – ולא נמנה כמובן את כולם

בפרקים ג, ד בסנה: וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:… וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ וכו'", ומשה עונה: "הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם", והתשובה המיידית למשה היא: "כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם … כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם … וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם".

נראה שמשה מבין את גודל השליחות ומשמעות השימוש בפועל זה, ועונה לקב"ה: "בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח". הקב"ה כועס על משה ובעצם כופה עליו את השליחות ובה בעת לא מסתיר ממנו שחששותיו מוצדקים. השילוח ילווה באותות ובמופתים אבל לא יהיה בזבנג וגמרנו. וחזיון הסנה מסתיים בפסוק: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם".

שליחות משה היא שפרעה ישלח את העם! לך משה, אומר לו הקב"ה, חזור אל ארמון מלך מצרים שם נצלת וגדלת לאיש: "וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל: וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ".

עם כל חששותיו משה נצב לפני פרעה ואומר לו: "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר", פרעה שאולי קלט את המשמעות שהוא צריך לשלח, עונה בבוטות של מלך מעצמה גדולה: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ". הוא מגרש את משה ואהרון, מכביד את עולו, ומשה פונה לקב"ה במילים הקשות: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ": איפה ההצלה המובטחת? האם השליחות לא פוגמת או לפחות מעכבת את ההצלה, הגאולה והיציאה? וכמו בסנה, הקב"ה כופה על משה את המשך השליחות ושוב לא מסתיר ממנו את השילוח הקשה: "עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ". וכאשר בני ישראל כבר מתייאשים מקוצר רוח ומעבודה קשה, חוזר הציווי למשה: "בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ". פרעה צריך לשלח את העם.

מכאן והלאה, ממכת דם ועד מכת בכורות, חוזר הפועל של"ח למעלה משלושים פעמים: שש פעמים מהדהד משה לפרעה את הקריאה שהפכה לסמל בתולדות האנושות כולה: "שלח את עמי ויעבדוני". ונראה שגם בתרגום לאנגלית: Let my people go נשמרת רוח הדברים. פעם אחר פעם ממאן פרעה "לבלתי שלח את העם … ולא שלח את העם", תוך שהוא נוקט בתכסיסי השהיה והתחמקות ברגעים קשים, כגון אחרי מכת צפרדע: "הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַה' ", אחרי מכת הערוב: "אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי", אחרי מכת הארבה: "יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם"  ועוד. ובתווך משחק המקרא עם הפועל של"ח גם בפסוקים כגון: "כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב", "כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ", "כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ", ובלעג מסוים במכת הברד: "וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה וכו' ". והשיא במכת בכורות בפרשתנו: "וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וכו' ". ולא רק פרעה, אלא מצרים כולה, ככתוב: "וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים". :

ואם לא השתכנעתם עד כאן, הנה, אחרי יציאת מצרים, כיצד נפתחת פרשת השבת הבאה: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים".

ואנו שואלים לפשר הדבר: פרעה הוא השולח או המשלח?! והרי הקב"ה אומר למשה בתחילת מעמד הסנה: "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו: וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה וכו' ". אז מי בכלל צריך את פרעה? וכמו שאומרים צעירנו: למה, מי הוא בכלל? יוציא הקב"ה את ישראל ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובשפטים גדולים, על אפו וחמתו של פרעה: כן שולח, לא שולח, מבטיח לשלוח ואח"כ ממאן לשלוח? מה פשר דבר זה?

נראה שמסתתר כאן רעיון מהותי של "לחלוק כבוד למלכות" – מוטיב שמצוי הרבה במדרשים, מלכות ישראל ומלכויות העולם. גם הרעיון שיש מעצמות גדולות בעולם: מצרים, אשור, בבל, רומא ותמשיכו בעצמכם עד ימינו אנו, שלא בכדי נתן להם הקב"ה את השלטון והעוצמה. "מוראה של מלכות" בלשון חז"ל. לצד הניסים והמופתים של יציאת מצרים, יש גם מהלך מדיני-ארצי, יש תהליך טבעי-אנושי גם אם בהפעלת "קצת כח". חשוב שפרעה ישלח את העם, חשוב שמשהו יבוא גם "מלמטה" ולא רק "מלמעלה".

במחשבה נוספת, אפשר שהתשובה מצויה במקור הבא שנזכר בדברינו שלח את עמי בפרשת וארא.

רש"י דברים פרק ב פסוק כו¹ – מיציאת מצרים לכניסה לארץ

"וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר" – … – ממך למדתיה שקדמת לעולם בדברים. יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר: "שלח את עמי" (שמות ה א), במתון.²

שבת שלום

מחלקי המים